עוד

  1. מדינת ישראל
  2. מעמד האשה ביהדות
  3. תורה וחברה
  4. עמדות בית הלל
  5. בית המדרש ההלכתי
  6. ?מי בבית
  7. חדשות

חיפוש

חפש

פייסבוק

על סדר היום

בית הלל- סיכום תקופה

שלוש שנים עברו מאז הכרזנו על הקמת הארגון
שנים של הישגים, הגשמת חלומות ושינוי השיח הציבורי לוו בעבודה קשה של הרבה אנשים.
פרסמנו עשרות פסקי הלכה ומאמרים, עסקנו בקידום הסכמי קדם נישואין, שבת ישראלית, קידום מעמד האשה ועוד
ועכשיו בשעה טובה זכינו להכרה ממסדית וקיבלנו את סעיף 46.

לינק לתרומה--> https://trum.ly/donate/6
 
בימים אלה אנחנו מחפשים שותפים לדרך – ישראלים שמאמינים ברעיון של בית הלל. שחשוב להם להשמיע את קולה המתון של היהדות, את קולו של הרוב שאוהב את המדינה, אוהב את צה"ל ומבקש לחבר בין היהדות לעם, ובין העם ליהדות.
כמו שאתם רואים כמעט מדי יום, אנחנו עסוקים ללא הרף בקידום נושאים הנמצאים במרכז סדר היום של החברה הישראלית– סוגיות דת ומדינה, שוויון בנטל, נאמנות לצה"ל, יחסי דתיים-חילוניים, התמודדות עם סוגיות הדרת נשים וחיזוק מעמד הנשים בתוך עולם התורה, עצירת מגמות ההקצנה בחינוך, בעיית העגונות, יחס לתרבות הכללית ולאקדמיה ועוד.

לינק לתרומה--> https://trum.ly/donate/6

בקרוב תסיים שנת הכספים 2014. אנחנו שמחים לבשר לכם חברים יקרים, כי לאחרונה, אחרי שלוש שנות פעילות, זכינו לקבל אישור לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה.
המשמעות של קבלת האישור היא כי מעתה התרומות שלכם לבית הלל יוכרו על ידי רשות המיסים לצורך קבלת זיכוי במס הכנסה.
מלבד ההטבה במס עבורכם, האישור על סעיף 46 הוא גם מעין הוכחה לצורת הפעילות שלנו: קבלת האישור מלמדת על עמידתנו בכל התנאים הנדרשים ועל הכרה של רשויות המדינה בהתנהלות תקינה של העמותה מאז הקמתה.
זהו צעד משמעותי בבניית הארגון וביכולתנו להגדיל ולהעצים את העבודה שאנו עושים.
מאמינים בנו ובפעילות שלנו? גם אתם דוגלים במפגש ישיר בין חילונים לדתיים בשבת ישראלית? רוצים יותר שילוב של בעלי מוגבלויות בקהילות ובבתי הכנסת?
תרמו לנו עוד בשנת הכספים הזו ובעזרת השם נעשה ונצליח.
הזדרזות והעמדת התרומות עוד בחודש קלנדרי זה (דצמבר 2014) תזכה את התורמים בהטבת המס כבר בשנה הקלנדרית הנוכחית.
בית הלל - סוגרים שנה מוצלחת!
 
לינק לתרומה--> https://trum.ly/donate/6

לא התקבלו תגובות
.

אור החנוכה (הרב יוני רוזנצוויג)

(קרדיט תמונה : מעלה היצירה)

 

חג החנוכה הינו חג מיוחד. זהו חג המשלב בתוכו סתירות רבות. כמעט כל פרט ופרט המצוי בחג זה הינו נתון לדיון. מדוע חוגגים את החג בכ"ה בכסלו? פרט זה אינו ברור. מדוע מדליקים שמונה נרות ולא שבעה נרות? אפילו פרט זה אינו ברור. מהו עיקר הנס שבחג – המלחמה או פך השמן? אם החובה הינה להדליק בחוץ, מדוע אפשר לצאת ידי חובה גם על ידי הדלקה בפנים? האם מצות נר חנוכה הינה חובת הבית או חובת הגוף? מדוע וכיצד התחיל המנהג להדליק אף בבית הכנסת? כל השאלות הללו נוגעות לעצם מהותה של המצווה, בעוד בחג דרבנן השני שבידינו – פורים – נראה כי השאלות הסובבות את עיקר המצווה כולן ברורות ביותר. זמן החגיגה, קיום המצווה, עיקר הנס – כל אלו פחות או יותר ברורים, ולא נשאלו שאלות גדולות בעניינן.

מה נשתנה חג החנוכה שיש בו כזו גמישות? מדוע בחג זה, יותר מבשאר חגים, מדגישה ההלכה את השיטות השונות שישנן בהדלקת הנר, וקובעת דרכים שונות להדלקה? ונשאל גם שאלה יותר בסיסית: מדוע בחג זה נתגלה הנס על ידי האור? אומנם, בהדי כבשי דרחמנא למה לן, אבל מכל מקום ננסה לענות על השאלה: מדוע הביא הקב"ה את ביטויו של הנס על ידי האור דווקא?

התשובה לשאלות אלו מתחילה בבירור המושג 'פרסומי ניסא'. ההלכה מצווה אותנו בחנוכה לפרסם את הנס. אין מחובתנו אך ורק לעשות מצווה בתוך הבית, חובת הגוף בלבד, אלא כפי שאומר הפני יהושע, יש כאן גם כן מעין חובת הבית. ההלכות שהן חובת הגוף נתגלגלו בלבוש של חובת הבית, ועל כן נוצר חיוב של פרסומי ניסא.

יש כאן נגיעה בין הפנים לחוץ. מצד אחד, חובת ההדלקה הינה חובת פנים – חובת הגוף, אך מצד שני חובת ההדלקה הינה חובת חוץ – חובת הבית. חובת הפנים צריכה להתגלגל בלבוש של חובת חוץ. כלפי מי מכוונת חובת החוץ הזו? כבר דייק הרב סולובייצ'יק שמכך שהדלקת נרות כשרה "עד דכליא ריגלא דתרמודאי", ורש"י מפרש שתרמודאי הרי הם שם אומה, מכאן שפרסומי ניסא שייך לא רק בישראל אלא אף באומות העולם. חובתנו בחנוכה הינה לפרסם את הנס לכל העולם כולו, ולא רק לעם ישראל. וגם כאן יש לשאול: מדוע ולמה? מדוע חובתנו בחנוכה קשורה לא רק בפרסום הנס לעם ישראל אלא בפרסום לכל הגויים?

והתשובה לכל אלו קשורה במושג האור. לאור יש תכונה מעניינת, שאף שאדם עושה אותו במקום אחד, הרי הוא קיים אף במקום אחר.  תכונתו של האור הינה שהוא מתפשט, שיש ביכולתו להגיע למקומות רבים ברגע אחד. תכונתו של האור הינה שדווקא הוא מצליח לקשר בצורה הטובה ביותר בין שני אנשים אף בתנאים הכי קשים. האור יכול להיות קטן, אך השפעתו מרובה. האור פורץ את החושך הכי עמוק, ומבהיר את המצב לכל העומדים על ידו. לסיכום: האור הינו דבר המתפשט במהירות, אשר משפיע למרחקים, ומצליח לקשר בין מקומות רחוקים. לדוגמה, כאשר רצו להעביר מסר לעניין קידוש החודש היו משיאים משואות, כיוון שידעו שהאור הנוצר על ידי האש הינה הדרך המהירה ביותר להעביר מסרים. כמו כן, המגדלור היה הדרך המועדפת בימים עברו לתקשר עם ספינות שבים כדי להודיעם על מקום היבשה.

האור הינו מתקשר טוב. ואכן, נראה לי ברור שחנוכה הינו חג של דיאלוג. חג החנוכה – מהותו הינה עריכת דיאלוג מתמשך בין המדליק לבין הרואה. הבה נזכור שלא רק המדליק מברך על נר חנוכה, אלא אף הרואה, שכן יש קיום מצווה אף בראיית הנר. הדלקת הנר הינה דרך של יצירת דיאלוג, של העברת מסר, של יצירת קשר בין שני אנשים. כשחז"ל תיקנו חג זה, ידעו הם כי מעבר לכל ספק צריך שהחג הזה יהווה חג של דיאלוג עם העולם החיצוני. בפורים יש לנו חובה לפעול למען העניים והאביונים – לא לדבר איתם. בפסח יש לנו חובה להגיד את הסיפור לבנינו – אך לא לעולם החיצוני. בשבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות גם כן – העבודה היא פנימית. לא כן הדבר בענייננו. כאן החובה הינה אומנם חובת הגוף, אך ביטויה החיצוני הינו חובת הבית. הפנים והחוץ צריכים להיפגש. הפנים מחויב להקרין על החוץ, ליגוע בו, להשפיע עליו. חובת הגוף של האדם חייבת להתגלגל בחובת הבית, חובת הפנים בחובת החוץ.

מדוע דווקא חג זה? משום שחג זה הינו החג היחיד הידוע לנו שבו יהודים נלחמו ביהודים אחרים. הלזה חג ייקרא? ואף על פי כן. אך יום זה אינו יכול להיקראות חג אם אין בו מגמת איחוד של הפלגים השונים. חג זה אינו יכול להיות חג אם אין אנו מדגישים בו את חשיבות האיחוד של עם ישראל. ומעבר לכל – חג זה איננו חג אם איננו קשובים לרחשי לב העם. רבים הם האחרונים שהסבירו את חג החנוכה במגמה של דחיית המערביות ודחיית תרבות חיצונית, אך לדעתי חנוכה משדר בדיוק את ההיפך. חג זה הינו חג של העם כולו, ובעם היו גם אלו שרצו לנהל דיאלוג עם עולם חיצוני, עולם תרבותי אחר. חג החנוכה בא לענות על צורך זה, בא לתת תשובה לדרך הנכונה שבה מנהלים את הדיאלוג. חג החנוכה הינו צוהר לדיאלוג נכון עם העולם החיצוני.

 

 


לא התקבלו תגובות
.

איך מתמודדים עם ההתיוונות? (הרב ד"ר גבריאל חזות)

בס"ד

במפגש עם תלמידי ישיבת פתח - תקוה, טען יאיר לפיד בהחלטיות: " אנחנו מתיוונים".  בכך הציף שר האוצר לשעבר את השאלה עתיקת היומין אך הרלוונטית עד היום, מיהו או מהו מתייוון? לשאלה זו יש להוסיף את 'אחותה': האם ההתייוונות כתנועה תרבותית  הצליחה? האם הורה, כמו שאחד מרבני ארץ ישראל טוען, השולח את ילדיו לחוג ג'ודו הוא מתייוון? ובכלל, כמה יהודים משחקים בקבוצה 'החשמונאית' הקרויה מכבי תל-אביב?

אם לשפוט על פי מספר השמות של בעלי תפקידים חשובים בעם ישראל, כולל תנאים, נראה כי ה'התייוונות' נהיתה ל'עובדה'. כך אנו מוצאים שמות כמו: מלאוס,  אלכסנדר, אגריפס, הורקנוס, אריסטובולוס, יוספוס, חוניו, יאסון, תיאודורוס ועוד. חוקרים סבורים כי למעלה מאלפיים מילים יווניות חדרו ללשון של ספרות חז"ל. מאות מהן חדרו גם לשפתנו המתחדשת. אפילו מלים עכשוויות כמו סופגניה, ספוג וספונג'ה, הן מלים יווניות.

תרבות המערב כפי שאנו מכירים אותה כיום הינה ביסודה התרבות היוונית אותה מייחסים חז"ל ליפת בנו של נח. תרבות זו נמצאת ביסודם של התחומים הכל כך מוכרים לנו כמו: ספורט, מדע, ופוליטיקה. האם בהקשר זה, ניתן לעמוד על דעת חז"ל בנדון? כתשובה, לנגד עינינו מיד יקפוץ המדרש המפורסם ממדרש בראשית רבה: " וחושך, זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל....". לכאורה, תשובה חד משמעית. אולם, בבואנו לבחון את המקור המרכזי הדן בנושא זה, אנו נחשפים להתייחסות מורכבת הרבה יותר מכפי שנדמה.

הפסוק הנדרש, אליו מתייחסים כל הדרשנים הינו: " יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם". הפסוק, ברכת נח לבניו, יוצר אינטראקציה לא ברורה בין שני חלקיו. יפיותו ( יופי או הרחבה, יון בהיפוך אותיות, נוי) של יפת קשור בדרך כל שהיא לאוהלי שם, ואין אוהל אלא בית מדרש, כמו שמצאנו במכילתא דרבי ישמעאל  (יתרו - מסכתא דעמלק, פרשה א): " ויבאו האהלה, זה בית המדרש". באופן מפתיע, דורש רשב"ג פסוק זה כדי להתיר כתיבת ספר תורה ביוונית. מפתיע, בהשוואה ליחס השלילי לתרגום התורה באלכסנדריה, תרגום השבעים. בסדרה של מקורות אנו מוצאים:

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ט עמוד ב

רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל - אמר קרא יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם - דבריו של יפת יהיו באהלי שם.

מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת נח פרק ט

[כז] יפת אלהים ליפת. יפת לו ארצו: ד"א יפיותו של יפת, והוא לשון יוני, והוא ישכון באהלי שספר תורה מותרת לכתבה יוונית:

סדר רב עמרם גאון (הרפנס) סדר פורים

רב ושמואל דאמרי תרוייהו לעז יונית לכל כשר, כרשב"ג. דתנן רשב"ג אומר אף בספרים לא הותרו שיכתבו אלא יונית. וא"ר יוחנן מ"ט דרשב"ג, דכתיב יפת אלהים ליפת גו', יפיותו של יפת. ומאי ניהו, ספרים שנכתבו בלשון יונית יהיו באהלי שם, וכן הלכה.

בעקבות דברי חז"ל, אחרונים הציעו פירושים מעניינים המקהים מעט את השלילה המוחלטת של  התהליך שהתחיל מן ההתייוונות.  כך לדוגמה מבאר ה'שפת אמת'  את דברי מהר"ל על חנוכה:

שפת אמת בראשית לחנוכה

מהר"ל ז"ל כתב איך רצו להשכיח התורה מבני ישראל. מצד שיש להם קצת אחיזה במה שהתורה נכתבת בלשון יונית, יפת אלקים ליפת וכו', ע"ש. היינו שיש נקודה במלכות יון אשר צריכה להתקרב אל הקדושה. והלשון כמו לבוש שהתורה מתלבשת בלשון זה. ובנ"י כאשר גברו היונים המשיכו זה הלבוש להתורה. והיונים רצו לעשות הטפל עיקר שיתדבקו בני ישראל ח"ו בלבוש הזה ולהשכיחם הפנימיות והקב"ה הצילנו מהם. ואפשר על שם זה נקרא חנוכה מלשון כינוי כמו כל שם וחניכה דאית לי'. פי' שחידשו ע"י התגברות היונים כינוי והתלבשות שיהי' התורה מתפרשת בלשון יון כנ"ל:

היונים מקבלים את התורה כחוכמה מעולה שמקומה בתוך ארון הספרים היווני. התרגום ליוונית נועד על פי זה לתת להם אחיזה מסוימת בקדושה, אולם דרך החיצוניות של השפה בלבד ותו-לא. תלמי מן הסתם, שמח בליבו על האפשרות להגדיל את ספרייתו המפורסמת בעוד ספר חכמה. התייחסות אחרת מעניינת אף היא נכתבה על ידי רש"ר הירש:

רש"ר הירש בראשית פרק ט

"יפת אלהים ליפת": הלבבות ייפתחו ליפיו של יפת. תחילה ישלים יפת את שליחותו - בהקניית תרבות לעמים; ורק אחר כך ישלים שם את שליחותו, ותוגשם תכלית האנושות: "וישכון באהלי שם": משֵם ילמד האדם לעשות את ביתו מעון לשכינה; ממנו ילמד לתקן את חייו, והשכינה תשוב לשכון עם האדם.

שני חלקי הפסוק על פי רש"ר הירש הם תיאור של שני שלבים בדברי ימי העולם. שלב א' באחריות יפת, הוא השלב של הקניית התרבות הכללית לעמים. ברם, שליחותו של יפת תושלם על ידי שם ורק על ידו. או אז תוגשם תכלית האנושות. ליהודי באשר הוא, צד אוניברסאלי, וצד פרטיקולארי. הרב הירש אינו שולל את הצד האוניברסאלי המיוחס ליפת. שני השלבים נגזרים באופן הכרחי לפירושו. שונה בתכלית הינה גישתו של הרב קוק :

 

 אורות, אורות ארץ ישראל, פרק ג

יצירה עצמית ישראלית, במחשבה ובתקף החיים והמפעל, אי אפשר לישראל אלא בארץ ישראל.

לעומת זה, כל הנעשה מישראל בארץ - ישראל מתבטלת הצורה הכללית שבו לגבי הצורה העצמית המיוחדה של ישראל, וזהו אושר גדול לישראל ולעולם.

הצד האוניברסאלי שביצירה היהודית בארץ ישראל אמור להתבטל. בכך אומר הרב יבא אושר גדול לישראל ולעולם. הנה כי כן, על אף זכויותיו המרובות של יפת, אנו אמורים לעבד ולזכך את התרבות היוונית באופן שהיא תישא מעתה צורה יהודית. בכך תהיה ברכה לנו ולעולם, ואידך זיל גמור.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


לא התקבלו תגובות
.

הודעת בית הלל לכבוד חג הסיגד

לפני כחודשיים נפגשו חברי הנהלת בית הלל בתיווכו של הרב ד"ר שרון שלום עם נציגות הקייסים האתיופים בישראל.
בפגישה הכירו הצדדים זה את זה, שוחחו על השווה והשונה בעבודת הרבנים והקייסים כמנהיגי קהילות, ועל האתגרים השונים העומדים בפני הקייסים אל מול הממסד.
הוחלט לקיים כנס בשיתוף הנהגת הקייסים הישראלית, ללמוד ולהכיר את ההיסטוריה, המנהגים, ודרך פסיקת ההלכה של הקייסים הרבניים.
ולבחון דרכים שונות לשיתוף פעולה.
בסוף הפגישה ניסחו נציגי הנהלת בית הלל ונציגי הקייסים במשותף הצהרה לכבוד חג הסיגד.

"נציגי הנהלת בית הלל קיימו לאחרונה מספר פגישות עם נציגי הקייסים והרבנים של קהילת יוצאי אתיופיה בישראל, המשמשים כמנהיגים הרוחניים של הקהילה. המפגשים היו מרגשים ובמהלכם הקשיבו רבני בית הלל למצוקות ולאתגרים של הקייסים והרבנים מהקהילה. נציגי הנהלת בית הלל שמעו בקשב רב וקיבלו תמונה שלפיה הקהילה האתיופית ומנהיגיה חשים כי נעשה להם עוול במהלך השנים ע"י מוסדות המדינה והדת, מערכות החינוך וכלל החברה. כל הצדדים הסכימו שיש לקבל את מרותו של מוסד הרבנות. עם זאת נראה שבמסגרת הפסיקה ההלכתית חובה על עולם הרבנות להתייחס למצוקות הרוחניות של הקהילה. מתוך כך, ובעקבות הפגישות המוצלחות, השיח הכן והקשר שנוצר, הוחלט בארגון בית הלל להמשיך ללמוד לעומק את הסוגיה של קהילת יוצאי אתיופיה ואתגרי השתלבותם בחברה הישראלית, ובמקביל להמשיך את הקשר עם הקייסים והרבנים על מנת לבחון דרכים מתאימות לשיתוף פעולה.
הקייסים ורבני בית הלל, מאמינים שדרך שיתוף פעולה בין קייסים לרבנים , ניתן יהיה להתייחס ביסודיות לסוגיות הקשורות לקהילת יוצא אתיופיה בישראל ובעולם. ארגון בית הלל רואה בהגעת בני הקהילה לישראל חשיבות רבה ברוח חזון הנביאים על קיבוץ הגלויות ונעשה ככל שביכולתנו במסגרת ההלכה לשתף פעולה עם הקייסים והרבנים מבני הקהילה מתוך הכרה שהנם חלק אינטגרלי בלתי נפרד מהחברה הישראלית".


לא התקבלו תגובות
.

מי בבית : הרב אילעאי עופרן

מי אני? 

אילעאי עופרן

פירוט הרכיבים: 
סבא וסבתא. הורים. 6 אחים גדולים. ירושלים. הצופים הדתיים. מד"א. הימלפרב. אביטל.

לערבב היטב

 

מצב משפחתי: 
נשוי לאביטל (עו"ד שעוסקת בחינוך), ואבא לאיילת השחר, הלל ותמר

השכלה:  
ישיבת מעלה גלבוע, בית המדרש בבית מורשה.

סמיכה לרבנות.

פסיכולוג.

תואר בתלמוד.


מה אני עושה?
 

רב קבוצת יבנה – קיבוץ דתי שיתופי, המתנהל כמעין "מדינה עצמאית" ומזמן לי בכל יום אתגרים חדשים בתחום ההלכתי, החינוכי, החברתי והאישי.

מלמד במקד"צ צהלי (מכינה קדם צבאית לבנות דתיות), במרכז יעקב הרצוג ובמת"ן.

מתנדב מזה שנים רבות במרכז הסיוע לגברים דתיים נפגעי תקיפה מינית.

 

בשעות הפנאי: 

כל השעות שלי פנויות.

בשעות הפנאי שלי אני עובד. זה התחביב הכי גדול שלי.

 

הספר הבא שאקרא: 
"מי שנפלה עליו מפולת" / אלחנן ניר.

באופן כללי, מעדיף שירה או מחקר על פרוזה.


חלום להגשים: 
"וראה בנים לבניך שלום על ישראל"

 

המוטו שלי בחיים: 
להיזהר ממוטו במשפט אחד.

המציאות בד"כ יותר מורכבת...

 


לא התקבלו תגובות
.

´הַדְלִיקוּ אוֹר בַּרְחוֹבוֹת..´ (הרב דני סגל)

'הַדְלִיקוּ אוֹר בַּרְחוֹבוֹת..'

חנוכה תשע"ה

 

תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ (שבת כא: )

 

אין לך דבר שאין לו מקום..

 

לכל חג, ולכל זמן יש גם  את המקום שלו.

בפסח אנחנו סביב שולחן גדול, והכול קורה שם.  בשבועות אנחנו בבית הכנסת, בלילה ארוך של תיקון.

בסוכות, מחוץ לבית , בחצר – בבית של ארעי..

 

המקום של חנוכה זה הפתח.

 

האמת היא שבתור עם – זה מקום מאוד משמעותי בשבילנו.

 

הכול קרה לנו כאן בפתח הבית, זה המקום שממנו נולדנו , כשיצאנו ממצרים בין משקוף ושני מזוזות שסימלו את יציאתנו משעבוד פיסי ורוחני אל חרות עולם.

 

לשם לקחנו כל פעם מחדש עבד 'שהתבלבל', שרצה להשאר בעבדות –

ה וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי.  ו וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו, אֶל-הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל-הַדֶּלֶת, אוֹ אֶל-הַמְּזוּזָה;

רצינו להראות לו את העולם בחוץ, להזכיר לו שדלת נועדה לצאת בה אל אותו עולם.

 

כל פסח אנחנו פותחים וסוגרים – את הדלת הזאת, וכך גם כל ההיסטוריה שלנו – לפעמים היא פתוחה יותר בציפייה לאליהו הנביא שייכנס, ולעיתים סגורה מחשש של הגוים אשר לא ידעך.

בכניסה וביציאה ממנה, אנחנו מזכירים לעצמנו בנשיקה ש ' ה' א-לוהינו ה' אחד..'

 

אותו הפתח הקבוע, מקבל מבט חדש בחג החנוכה.

 

נר חנוכה מצוה להניחו בפתח הסמוך לרשות הרבים,

שתהא מזוזה בימין, ונר חנוכה בשמאל (מסכת סופרים)

 

הפתח בחנוכה, מוקף במצוות  - מזוזה בימין וחנוכיה בשמאל.

אבל הכיוונים האלה, זה רק כשאדם נכנס פנימה. בחנוכה , לפעמים זה מתהפך.

 

בכיוון יציאה.. – 'הדליקו אור ברחובות'

אם כל השנה המוקד זה הבית, ובסוכות אנחנו מוכנים להעתיק את הבית אל החצר.

בחנוכה - למשך שמונה ימים בשנה, הרחוב זה הבית שלנו.

יש מצווה להאיר את המרחב הציבורי, להבין שמצווה היא משמעותית רק אם היא נוגעת באנשים נוספים, ממילא החנוכיה הופכת להיות המזוזה של העולם.

ואם הבית החדש הוא הרחוב, ומזוזה צריכה להיות מימין בכניסה לבית, אז כשאנחנו עם הפנים לעולם היא באמת מימין.

 

מה כתוב במזוזה החדשה ?

אם כל שנה במזוזה שאנחנו מנשקים את בניית הבית, את 'ושננתם לבניך' , ואת 'בשבתך בביתך..'

בחנוכיה, המזוזה שלנו לשמונה ימים אלו – אנחנו מנשקים את פרסום הנס.

את 'הדליקו אור ברחובות ושיר זמרו בעיר..' , את זה שאין אפשרות לקיים מצוות לבד, ואם לילה ואף אחד לא ייהנה מהחנוכיה שלך, אז אין טעם לברך.

כל כך הרבה חגים הם שלנו, של הבית הפרטי הקטן, החג הזה הוא של החברה, של הקהילה.

לא סתם אימצה התנועה הציונית את חנוכה, לא רק בשל הגבורה שבו, אלא גם מתוך חוש פנימי שאמר, אנחנו הולכים להיות שוב עם, זה לא חג של בתים, זה חג של ציבור.

 

אז חשוב, לא לשכוח לנשק את החנוכיה, לפני שיוצאים.

 

בכיוון כניסה – 'מזמור שיר חנוכת הבית'

לא רק החוץ. בחסידות חנוכה זה החג של הבית. ממש פנימה

 

"אם אני חי בבית, ואף אחד איננו יודע מה מיוחד בי, זה לא בית, זה מלון. במלון אני רק מספר. בביתי, יש לי המקום המיוחד שלי...." בית אמיתי נותן לכל אחד את המקום להיות האור האמיתי והמיוחד שלו.

 

"מה זה בית אמיתי? בית אמיתי לא מחמם אותי רק כשאני נמצא בו. בית אמיתי הוא בית שמחמם אותי גם כשאני רחוק ממנו." (לב השמים, שיחות וסיפורים מפי ר' שלמה קרליבך ז"ל, חנוכה)

 

בניה של הבית האישי שלנו, גילוי האור הגנוז שנמצא בכל אחד, האורות הגנוזים שבתוך הבית.

חנוכה זאת ההזמנות להאיר את הבית פנימה, שיוכל גם להאיר החוצה. 

הגמרא במסכת שבת, מתלבטת בין נר חנוכה , לנר ביתו.. – אדם שהמשאבים שלו מוגבלים, במה ישקיע קודם, נר שבת, שהוא כולו מכוון לבית פנימה, או נר חנוכה של פירסום הנס.

נר שבת ! תאמר הגמרא, משום שלום בית. ראשית צריך הבית להיות שלם, אח"כ נצא להדליק אורות ברחוב .

אולי החיבור בין הציונות, לחנוכה, לא היה רק הגבורה, אלא בעיקר סיפור של עם שאלפיים שנה מחפש בית, ממילא מכל החגים, החיבור אליו היה הטבעי ביותר.

 

'על הנסים' – מבט מבחוץ פנימה

 

ובאמת,  לא רק העולם מרוויח מהיציאה הזאת שלנו החוצה, גם הבית.

לא הכול אנחנו רואים כשאנחנו כאן בפנים,

לפעמים חשוב שנצא קצת החוצה.

 

"מֵרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאֶה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִילוּ מִי שֶעָבַר בְּיַם-סוּף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמֵּזִיעַ
שֶל ההוֹלֵך לְפָנָיו.."

                     ('ניסים' יהודה עמיחי)

 

לפעמים אנחנו, יותר מדי קרובים לכל הנסים שלנו. צריכים לצאת קצת החוצה.

הנרות של חנוכה, מזכירים נס גדול מפעם, אבל מנסים גם לומר לנו שהוא היה (ועדיין קיים) פה.

 

אולי זאת כל המטרה – הם לא שם בשביל עצמם, הם שם כדי להאיר לנו דברים אחרים.

הם לא הסיפור, הם סה"כ באו להראות לנו מה יש כאן כל הזמן.

ממילא - אין לנו רשות להשתמש בהם , אלא לראותם בלבד.

*                                                *

אנחנו לא יוצאים אל הרחוב לגור שם באורח קבע, אנחנו נהיה שם, נכיר בחשיבות וגם נחזור הביתה.

נשוב מ'על הנסים' ששזורה בתוך תפילת 'מודים', ל 'נסיך שבכל יום עמנו' שאנחנו אומרים יום יום באותה תפילה.

 

הרחוב, יאיר לנו מחדש את הבית, בשאיפה לזכור גם כשנחזור הביתה, שגם ברחובות צריך שיהיה אור.

 

חנוכה שמח

דני.

 

 


לא התקבלו תגובות
.

סדר עדיפויות של הצרכן בשמיטה – מה צריך לשקול ? (הרבנית ד"ר תמר אלסטר)

 

אין זה סוד שמצוות השמיטה היוותה אתגר לכל הדורות כולן, החל מתקופת בית ראשון, עבור בתקופת בית שני ותקופת התנאים ועד לחידוש ההתיישבות בימינו. בנוסף, שינויים רדיקלים במבנה המשק הפכו מצוה זו לכאורה מבעיה של רבים לבעיה של יחידים (המיעוט היהודי העוסק בחקלאות). כיום, עבור רוב רובם של היהודים, השאלה מתמצית בבחירה בין היתר מכירה, יבול נכרי ואוצר בית דין. לבחירה זו שתי השלכות מעשיות: איפה לעשות קניות והאם להשתמש בפירות עם קדושת שביעית על כל המשתמע מכך או להתנזר מהם ולנהוג כבכל שנה אחרת. נראה שחזון השמיטה לא נעלם ותושבי ערים רבים מעוניינים להתחבר למצוה זו או לקיימה בהידור בתור צרכני פירות וירקות. על רקע זה, קם הארגון "אוצר הארץ", במטרה לחבר בין החקלאי המעוניין להדר במצות שמיטה ולקיימה לבין הצרכנים. רבים מציגים פתרון זה בתור פתרון אידאלי המאפשר לתמוך בחקלאים היהודים מצד אחד, בלי לעקוף את מצוות השמיטה על ידי היתר מכירה מצד שני.

במאמר זה, ברצוני להציג תמונה רחבה של מגוון השיקולים שצריכים לעמוד לעיני הצרכן אשר בוחר במודע לצרוך פירות אוצר הארץ (או התארגנות אחרת המבוססת על אוצר בית דין) או לחילופין לצרוך פירות של היתר מכירה.

רבות כבר נכתב על היתר המכירה והפולמוס שהוא עורר החל מסוף המאה ה-19 ועד ימינו אנו. הרב קוק בספרו שבת הארץ, טרח לבסס היתר זה היטב מבחינה פורמלית. לשם כך הוא עיין וניתח את המקורות הרלוונטיים והסיק בדרכים פורמליות לכאורה, שדין שמיטה בימינו היא דרבנן, ובעלות של גוי מפקיע את קדושת הארץ לעניין שמיטה ומעשרות ופירט את השיקולים הפורמליים השונים המאפשרים לדעתו לסמוך על היתר מכירה. אך בהתכתבות הענפה שניהל הרב קוק עם רבני העדה החרדית, הוא מצא לנכון להצדיק ולחזק את היתר המכירה שוב ושוב על ידי שיקולים שניתן לאפיין כשיקולים ערכיים או חברתיים. הרב קוק גם לא הסתיר את עמדתו בדבר שאיפתו לקיום שמיטה במלואה, כאשר הדבר יתאפשר. הוא כן ציין שבנסיבות בהם פסק רבה התועלת של היתר המכירה על הוויתור על פתרון זה, דווקא מבחינה דתית. חלק מהנסיבות האלה תקפות עד היום וחלק ממש לא. לכן קשה לענות באופן וודאי לשאלה מה היה אומר הרב קוק בימינו ושאלה זו אכן מהווה נושא למחלוקת בין תלמידיו.

התנגדותו של החזון איש להנהגת היתר מכירה ידועה אף היא, אך פחות ידוע תפקידו המכריע בהנהגת אוצר בית דין. פתרון זה אמנם מבוסס על ברייתא בתוספתא שביעית, אך מקור זה דן אך ורק באפשרות שהציבור ימנה שליחים לשם קטיף הפירות וחלוקתם בחינם. אין הוא דן כלל בטיפול בעצים או באפשרות לשווק את אותם פירות.

למעשה, החזון איש הרחיב מאד את האפשרות להשתמש באוצר בית-דין על ידי מספר חידושים הלכתיים: הוא התיר לאכול פירות שישית, ומלבד שתחילת גידולם יהיה בשנה השישית.[1] הוא פסק שגיזום עצים (פרט לגפן) הוא איסור דרבנן, ולכן הוא מותר במקום הפסד.[2] הוא גם התיר את כל המלאכות האסורות דרבנן שבהעדרם, "שימות העץ או שיפסדו כל הפירות".[3] לדעתו, המלאכות המותרות בעצים הן אלה הנצרכות "למען יהיו הפירות ראויים לאכילה בשנה זו, ואע"ג שהם הפקר מ"מ הרי נאכלין ונהנין מהם עד זמן הביעור".[4] וכן הוא חידש שמותר לגדל פירות בחממות, ולסחור בפירות שביעית, בכפוף להגבלות מסוימות.[5] כל החידושים האלה נעשו על רקע הבקשות של קיבוצי פועלי אגודת ישראל לקבל הנחיות כיצד לנהוג בשמיטה. אך החזון-איש פסק את פסיקותיו בשיח הלכתי פורמלי, שאינו מזכיר כלל את הצורך להקל על החקלאים.[6]

הרב יהושע בן-מאיר הקדיש ספר שלם לבירור חומרת הבעיות הפורמליות הקשורות להרחבה של אוצר בית-דין.[7] הוא הראה שהמשתמש באוצר בית-דין עובר במידה כזו או אחרת על החובה להשמיט את הפירות ולהפקירם, על המגבלות ההלכתיות הקיימות בדרך איסופם ושיווקם, על המגבלות בשימוש בהם, על שמירה על קדושת דמיהם, ועל המגבלות הקיימות בהלכה לגבי זמן אכילתם (עמ' 6–7).[8] הרב בן-מאיר מציין שכאשר מתירים לאכול ירקות שתחילת גידולם בשישית, יש חשש לאיסור ספיחין, ושכאשר מסתפקים בכך שהירקות נבטו בשישית, כדי להתירם, מסתמכים על עדויות בעל פה בשם החזון איש (עמ' 46).[9] הוא מציין גם ש"לא רק הרמב"ם והפוסקים השמיטוה [את האפשרות להשתמש באוצר בית דין], גם בתלמודים אין לה זכר" (שם, עמ' 85). וכן הוא מציין שהרב קוק עצמו התנגד לפתרון של אוצר בית דין, והתיר אותו רק בשילוב של היתר מכירה ובתנאים מגבילים מאד. הרב שאול ישראלי התייחס אף הוא לפתרון של אוצר בית דין באופן מאד מסויג והכיר בהערמה ובדוחק שבפתרון זה

גם הרב אריאל, הידוע כתומך בפתרון אוצר בית דין והארגון של אוצר הארץ מודע היטב לבעיות הקשורות לשני דרכי ההיתר. הוא אף מדגיש יתרון מסוים של היתר המכירה: "מבחינה הלכתית היתר מכירה אינו נופל בתוקפו מההיתרים האחרים. אדרבה, ייתכן שהוא אף עדיף מההיתרים האחרים...".[10] למרות זאת, הוא מכריע לטובת אוצר בית-דין, הן עבור הצרכן, הן עבור החקלאי, אם זה פתרון ישים ואפשרי עבורו. הסיבה לכך ראויה לציון: "דווקא ריבוי הפעולות הבעייתיות בשמיטה הוא המזכיר לחקלאי בכל רגע שהשנה היא שנת שבתון... למעשה כמעט אין נפקא מינה בין שתי השיטות. בתחושה הנפשית של עובדי האדמה נוצרה אווירה שההיתר מפקיע כביכול את השביעית מקדושתה בעוד שבשיטה האחרת, ההכרח להתייעץ על כל צעד ושעל אינו מאפשר תחושה דומה".[11] הרב אריאל איננו טוען שאוצר בית דין עדיף מסיבה פורמלית, אלא דווקא בגלל שיקול תכליתי, דהיינו על מנת לחזק את תחושת קיום המצוה. במקום לחשוש למורכבות ההלכתית הקשורה לטיפול במטעים במסגרת אוצר בית-דין, הרב אריאל דווקא שמח עליה. חקלאי דתי מרמת הגולן איתו דברתי על הנושא אישר לי הן את הצורך להתייעץ על כל שעל, הן את התחושה המרוממת של קיום שמיטה דרך הפתרון של אוצר בית דין לעומת תחושת ההתחמקות על ידי היתר מכירה.

עדיפות זו הניתנת לאוצר בית דין מבוססת על מספר שיקולים אחרים:

במאמריו, הרב אריאל מציג פתרון זה כפתרון אקטואלי נאות ליישם מצות השמיטה ודרך ראויה לשתף במצווה זו את כלל הצרכנים, שרובם תושבי ערים ואינם עוסקים בחקלאות. הוא קובע שראוי לקיים את הפסוק "לכם לאכלה" גם במציאות המודרנית ולטענתו, יש לדרישה זו השלכות הלכתיות. מטרה זו מצדיקה בעיניו את ההיתר לדרוש מהקהל לממן את ההוצאות של החקלאי שמספק פירות קדושת שביעית ("אוצר בית דין – ביטוי למעמד הציבור בשמיטה", תחומין כח, [תשס"ח], עמ' 315).

הרב אריאל אינו תומך בהיתר מכירה לכתחילה, אלא רק במקרה של צורך גדול. יחד עם זאת, הוא מבקש להחזיר לשיח הציבורי ההלכתי את הצורך לתמוך בחקלאים, גם במחיר שינוי בסדר העדיפויות של הצרכן לעומת סדר העדיפויות המתבקש מבחינה פורמלית. הוא עושה זאת על ידי הדגשת המטרה העיקרית של מצוות שמיטה, לפי תפיסתו, הערבות ההדדית. בשורות הבאות נראה איך הוא מבסס את השיקול הערכי הזה, איך הוא מכניס אותו לתוך השיח ההלכתי, ואיך הוא מתרגם אותו הלכה למעשה, עבור הצרכן מחד והחקלאי מאידך.

במאמר "זה דבר השמיטה",[12] הרב אריאל מנצל את הדרשה הקושרת קשר בל יינתק בין הכללים לפרטים (שניהם נאמרו בסיני) כדי לדרוש שבכל מה שקשור לשמיטה, צריך לדון בענייני הפרט (החקלאי) והכלל יחד, תוך הבנה שהחקלאי (הפרט) צריך את תמיכת הכלל (הצרכן) ולהפך.

מכאן הרב אריאל עובר למקור נוסף שמחזק את חשיבותה של אחריות הדדית בהקשר של השמיטה. הוא מציין שאסור לבעל השדה לקצור ולבצור "כדרך הקוצרים", אבל מותר לציבור לקצור כדי לחלק את התוצרת לאוכלוסיה. הוא מסיק מכך ש"הרעיון המרכזי של מצוה זו הוא איפוא: הוצאת אדם מתפיסתו האגוצנטרית ולפתח אצלו רגישות לזולת, אחריות ציבורית וראיה ממלכתית" (שם).

מקור שלישי עליו הוא מסתמך הוא הציווי החל על החקלאים להפקיר את שדותיהם לטובת הכלל והעניים בפרט: "ואכלו אביוני עמך" (ויקרא כג יא).  החידוש של הרב אריאל הוא בחתירתו להתאים את העקרון של ערבות הדדית במציאות המקראית (בה בעלי השדות צריכים לדאוג לעניים, שאינם בעלי שדות) למציאות שבה יש מיעוט חקלאי שלעיתים קרובות הוא עצמו עני ורוב צרכנים שאינם עניים: "התורה שאפה לכך שבשנת שמיטה יתחלקו ביניהם אלו שיש להם עם אלו שאין להם" (שם, עמ' 29) – גם אם דווקא בעלי השדות נחשבים לעניים, בניגוד למציאות בזמן התורה.

הרב אריאל מודע לקושי שבפרשנות זו של המקרא: "אמנם ההלכה אינה מתחשבת במצבו הכלכלי של החקלאי, העקרון הוא מוחלט: 'כי לי הארץ' (ויקרא כה כג). אולם אין ספק שרוח התורה היא שבשנת השמיטה האחריות תהיה הדדית, וכשם שהחקלאי חייב לדאוג לאביון, גם הצרכן חייב להתחשב בחקלאי. האחריות לשמירת המצוות מוטלת כל כולנו" (שם(. הרב אריאל מבקש לפסוק על פי "רוח התורה" ותכלית המצוה שהיא לדעתו חלוקת רכוש ואחריות הדדית.[13] השיקול של ערבות הדדית כולל אצלו במפורש אחריות כלכלית (דאגה לרווחתו הכלכלית של חברו) ואחריות רוחנית (עלינו לדאוג לשמירת המצוות של כולם, כולל החקלאים).

מכאן הרב אריאל מגיע למסקנה: "האם יצא הצרכן המהדר ידי חובתו, כשהוא גורם במו ידיו לכך שהחקלאי ייאלץ לעבד את אדמתו?" (שם). ובמקום אחר, ביתר פירוט: "לכן מסתבר שהידור מצוה של הצרכן – שהוא רצוי בדרך כלל באופן עקרוני – לא יתייחס לראייתו המצומצמת והפרטית של הצרכן בלבד. עליו להתחשב גם בחקלאי... רק על ידי שנסייע לו לקיים את המצוה – נצא כולנו ידי חובתו, וכן להפך, אם נגרום לו, בגלל מצוקתו הכלכלית לעבד את אדמתו בשמיטה, העבירה היא של כולנו".[14]

לבסוף, הרב אריאל מציע להעדיף תוצרת של אוצר בית דין, מתוך הערכה שזו "דרך מהודרת יותר, שתאפשר ההדדיות של קיום המצוה הן על ידי הצרכן הן על ידי היצרן" (שם, עמ' 30). יחד עם זאת, הוא ממליץ לסמוך על היתר המכירה בכל מקרה שאוצר בית דין אינו פתרון ישים ומספק, כגון במקרה של גידול ירקות, פרחים, או פירות המיועדים לייצוא (שם, עמ' 30–31).

הוא גם פוסק שלאור תכלית המצוה – הערבות ההדדית – החקלאיים זכאים לקבל פרנסה בכבוד, דהיינו יותר משכר מינימום תמורת עבודתם. הוא לא מפרט את דרכי הגבייה, אך מציין שזה הבסיס הערכי וההלכתי להסכמים "טובים" בין החקלאים לבית-דין, דהיינו, הסכמים שמבטיחים לו שכר הוגן תמורת מאמציו והשקעתו ולא רק תמורה מינימלית לשיווק הפירות עצמם.[15] פסיקה זו מנוגדת לפסיקת החזון-איש שהסתפק אם מותר לעשות חשבון ההוצאות גם במחובר, או רק ההוצאות מתלישה ואילך (איסוף, הובלה ושיווק), והתירם רק בדיעבד, אך בכל מקרה דרש שפירות של אוצר בית דין יימכרו במחיר הנמוך באופן ניכר ממחיר הפירות בשוק, כדי שיהיה היכר לכך שאין הם נסחרים בצורה רגילה.[16] 

לסיכום, הרב אריאל מבקש, הלכה למעשה, לקדם את הרעיון "שהצרכנים ישאו על כתפיהם חלק מן הנטל הרובץ על החקלאים וליצור פלטפורמה לקיום האחריות ההדדית, ולדאגה לחקלאים ולחקלאות במדינת ישראל" (שם, עמ' 18).

            בעקבות הקמת הארגון של אוצר הארץ לקראת שמיטה תשס"ח, דיון רחב התקיים על דפי כתב העת צוהר בנושא סדר העדיפות של הצרכן. בדיון זה שיקולים פורמליים מתערבים לעיתים עם שיקולים ערכיים וחברתיים יחד עם הערכת שונות של המציאות, ושל משמעות ההחלטות של יחידים עבור המערך הכללי הצרכני והחקלאי.

לדוגמא, הרב פרידמן מבקש שלא להכניס פירות של היתר מכירה ל"אוצר הארץ". הנימוק הרשמי שלו הוא שקנייה זו אינה מהווה חיזוק לחקלאים היהודים המסתמכים על היתר המכירה, כיון שבכל מקרה יש שוק גדול לפירות שהם תוצרת של היתר זה.[17] הרב פרידמן מצמצם אם כן את משמעות הערך של ערבות הדדית שפגשנו אצל הרב אריאל לערבות הדדית כלכלית (לדאוג לפרנסתם) ולמקרה שקיים לכך צורך כלכלי אמיתי.  הוא מעריך שאין צורך כלכלי אמיתי בהסתמך על הרוב החילוני שצורך פירות היתר מכירה ללא כל הגבלה.

בתגובה להצעתו של הרב פרידמן, הצביע הרב זאב ויטמן על האבסורד שבהחלטה להתיר היתר מכירה לחקלאים אך לאסור צריכת פירות היתר מכירה לצרכנים, כי הרי גם אם היתר המכירה דחוק לחקלאים הוא היתר מרווח לצרכנים. ("הערות על מדיניות 'אוצר הארץ' בשמיטה תשס"ח" צהר כט [תשס"ז], עמ' 139–144).

הרב ויטמן חולק גם על הערכת המציאות של הרב פרידמן, ומדגיש את הפגיעה האפשרית בחקלאות היהודית. הרב ויטמן מציע אם כן לא לאבד מגע עם השיקולים ההלכתיים הפורמליים ולא עם המציאות, בשם התכלית העיקרית של קיום מצוות שמיטה.

הרב מאיר נהוראי ("שותפות האומה בהיתר מכירה", צהר ל [תשס"ז], עמ' 145–150), רב המושב משואות יצחק, הגיב אף הוא למאמרו של הרב פרידמן וביקר "את אי-הכללתו של יבול מהיתר מכירה במקום הראוי לו בסל הצריכה של 'אוצר הארץ'". טענתו היא שיש לכלול יבול זה בסל הצריכה של הארגון, משני שיקולים תכליתיים: הראשון הוא שיש צורך לחזק את התמיכה בהיתר מכירה מול גל המתנגדים לו. "היתר מכירה נרמס בחוצות העיר... ומי יגן עליו מפני המלעיזים?" (שם, עמ' 145). ועוד: "חוששני שסדר עדיפויות הנוכחי יגרום לפגיעה חמורה במעמדו ההלכתי של היתר המכירה" (שם, עמ' 149). והשני הוא שיש להימנע מהעלבת החקלאים, "האם אין בכך פגיעה בחקלאים יראי שמיים...  המרגישים חוסר גיבוי הלכתי?" (שם). "כאשר נתיר לחקלאי ונאסר על הצרכן אנו מוצאים עצמנו מביאים עלבון על ציבור החקלאים הדתיים"  (שם, עמ' 147). הרב נהוראי מבקש להרחיב את הערך של ערבות הדדית להיבטים חברתיים ונפשיים ולתת גיבוי הלכתי לחקלאים.

הרב מיכאל אברהם ("'הצו הקטגורי' בהלכה" צהר לא [תשס"ח], עמ' 45–54) מתייחס למחלוקת בין הרב פרידמן לרב נהוראי ומציע לשקול שיקול נוסף בקביעת סדר עדיפיות עבור הצרכן בשנת השמיטה, והוא הצו הקטגורי של המוסר של קנט, דהיינו (לפי הנוסח שהוא מציע) "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר בקבלך אותו תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי". שיקול זה הוא שיקול ערכי מובהק, חיצוני לעניין ההלכתי הנידון. לדברי הרב אברהם, "הצו עצמו מנותק מהרובד העובדתי, אך יישומיו בהחלט לא" (שם, עמ' 47). הוא מיישם את הכלל במקרה דנן באופן הבא: נניח שבאמת קביעת סדר העדיפויות של אוצר הארץ אינה פוגעת בחקלאים שסומכים על היתר המכירה, כיון שקיים שוק גדול שצורך את הסחורה שלהם. האם צריך להתיר פירות היתר מכירה במקום שאין צורך ממשי בהיתר זה? תשובתו חיובית, כיון "שאין לנהוג באופן שלא היינו רוצים שיהיה לחוק כללי. לשון אחר: אין לסמוך על הציבור החילוני שיצרוך את התוצרת של היתר המכירה... אף שזה בהחלט פותר את הבעיה. הסיבה לכך היא שהמצב שהיינו רוצים שיהיה לחוק כללי הוא שכולם ישמרו מצוות, וממילא כולם יקפידו כמונו, ובמצב זה מוטל עלינו לצרוך את תוצרת ההיתר" (שם, עמ' 51). "מדוע להנחות את המקפידים לקנות את התוצרת של היתר מכירה?... הסיבה אינה נובעת מעובדות כלשהן או מתוצאות או ממטרות כלשהן. פשוט משום שלא היינו רוצים שזה יהיה לחוק כללי" (שם, עמ' 52). הרב אברהם מסיק מכך שהרב פרידמן סובר שאין מקום לשיקול כזה בהלכה, ולדעתו, "אין עלינו חובה לנהוג כאילו החוק הזה הוא אכן חוק כללי", לפחות כל עוד הוא איננו כזה (שם, עמ' 51). נדמה לי שנקודה מחלוקת זו נוגעת בשורשים עמוקים ביחסינו למציאות ולעם ישראל כולו.

דיון זה התקיים בשנת תשס"ח, אך נראה לי שהשיקולים שהוא העלה רלוונטיים גם היום. לאור דיון זה מסתבר שההתלבטות בין היתר מכירה לאוצר בית דין אינה רק התלבטות בין הפתרון הנגיש והמקל (היתר מכירה) לפתרון הפחות נגיש והמחמיר (אוצר בית דין), אלא בחירה זו מצביעה על בחירה בין מספר ערכים, ושתי הדרכים עוקפות את מצוות השמיטה, בכלל או בפרטי יישומה. לנו הצרכנים לא נשאר אלא לשאול: האם באחריותנו לחזק את החלטת הרבנות הראשית להמשיך להנהיג היתר מכירה מתוך שכנוע עמוק בנחיצות פתרון זה? האם בתפקידנו לדאוג לתחושת החקלאים או רק לפרנסתם? האם מחובתנו לדאוג לצרוך בעצמנו פירות קדושת שביעית? האם עלינו לתמוך בפתרון שניתן ליישם לכלל החקלאים וכלל הצרכנים או לנסות להיבדל מתוך שאיפה להתקרב לקיום המצווה המקורית? האם ניתן בכלל להתקרב לקיום המצוה המקורית בלי לחזור לעבודה בחקלאות? באיזו דרך?



[1] לפי הרמב"ם, הלכות שמיטה ד, יא–יב, ירקות אלה אסורים משום ספיחין.

[2] ראו א"ה גולדברג "שביעית במשנתו של החזון-איש" שבילין לא–לב (תשל"ט), עמ' עד.

[3] חזון איש מועד קטן ו ב; גולדברג (לעיל הערה 2), עמ' עט.

[4] ראו גולדברג (לעיל הערה 2),  עמ' עז–עח; חזון-איש, שביעית, סימן כא, יד. היתר זה רחב יותר מהיתר מלאכות הנצרכות לקיום האילן, המובא בגמרא. אך הפוסקים המאוחרים הרחיבו את ההיתר עוד יותר כדי לאפשר את השיווק של אותם פירות, על ידי אוצר בית דין. ראו על כך רב י' אריאל, "הפסד בשביעית", התורה והארץ ח (תשס"ח), עמ' 29–34. וכן, הרב ז' ויטמן דן במפורש בצורך להשיג פירות איכותיים במסגרת אוצר בית דין. הוא מתיר להרחיב את המלאכות המותרות "לאוקמי פירא" לכל מקום שבלי המלאכות האלה לא יוכלו לשווק את הפירות. הוא אף קורא להתחשב בעובדה שבימינו הציבור מפונק מבעבר, וכיום פרי קטן או לא יפה, אע"פ שהוא אכיל ואף טעים, יהיה כמעט בלתי אפשרי לגבות מהציבור את הנחוץ עבור כיסוי ההוצאות. לדעתו, יש לראות זאת כחשש להפסד הפירות ("אוצר בית-דין – לקראת שמיטת תשס"א", המעין לה, ג [תשנ"ה], עמ' 37–48).

[5] ראו גולדברג (לעיל הערה 2), עמ' עט; ודיון על שיטת החזון-איש בנושא חממות אצל הרב אריאל באהלי שדה, השמיטה – בין חזון למעשה, כפר-דרום (תש"ס), עמ' 129–130.

[6] ראו נ' גוטל "מקולות ה'חזון-איש' וחומרת הראי"ה קוק" קובץ הציונות הדתית ה, עמ' 327– 336. הרב גוטל מסכם את מאמרו כך: "לא מקל היה הראי"ה ולא מחמיר היה החזו"א, בהלכות שביעית. זה וזה פלס פסיקה ועול ההוראה שהוטל על שכמם, הם שהביאו להכרעותיהם, אליבא דהלכתא. הציפייה לכינון התיישבות שומרת תורה ומצוות כהלכה, היא שהדריכה אותם, את שניהם... כל תכליתן לא היתה אלא אחת: התיישבות כהלכתה, ובזה שוו". לפי הרב גוטל (וכן מסתבר), פסיקתו של החזון איש היא תכליתית לא מוצהרת.

[7] י' בן-מאיר, "מה נאכל בשנה השביעית? היתר מכירה או אוצר בית דין", ירושלים תשס"ח.

[8] וכן מסיק רב י' ויסמן, במאמרו "'היתר מכירה' או 'אוצר בית דין'", תחומין כז, עמ' 36–45.

[9] ספיחין הוא שם כולל לתבואה העולה מאליה ממה שנשר בקציר (ברטנורא שקלים ד, א). בשמיטה, ספיחים מותרים לאכילה מדאורייתא, אך אסורים מדרבנן, בגלל שרבו אנשים שזרעו בשמיטה וטענו שהתבואה גדלה מאליה (ראו רמב"ם, הלכות שמיטה ויובל ד, ב).

[10] באהלי שדה (לעיל הערה 5), עמ' 88.

[11] באהלי שדה (לעיל הערה 5), עמ' 88–89.

[12]י' אריאל "זה דבר השמיטה". מאמר זה הופיע במדריך לצרכן, תש"ס, עמ' יג, ושוב בקטיף שביעית אשקלון (תשס"ז), עמ' 28–32 (הפניות בהמשך המאמר מתוך קטיף שביעית).

[13]טעמים רבים אחרים ניתנו למצוות השמיטה על פי המסורת היהודית, לדוגמא ביטוי לעיקרי האמונה (אמונה בקיום הבורא ובהשגחתו), חינוך לענווה, לנדיבות ולהסתפקות במועט, ביטול יצר הרכושנות, תמיכה בעניים ושיוויון חברתי, עיסוק בתורה וברוחניות וכו' (ראו ספר החינוך, מצוה פד; י' אריאל "עניין שמיטה והר סיני – שנת השמיטה וערכיה החינוכיים" התורה והארץ ו [תשס"א], עמ' 9–12; ב' אפרתי "טעמי מצות שביעית" מוריה ד,ה–ו [תשל"ג], עמ' 85–65).

[14] באהלי שדה (לעיל הערה 5), עמ' 90.

[15] באהלי שדה (לעיל הערה 5), עמ' 79 ו-85. "האחריות הציבורית מחייבת אפוא למנות את החקלאי כבר עתה כשליח בית-דין לפירות שעדיין לא באו לעולם.... זה גוף המייצג את הצרכנים והם צריכים להקימו.... הציבור העירוני חייב להבטיח לו את החזר הוצאותיו ואת שכר עבודתו" (שם, עמ' 85).

[16] אגרות חזון-איש ח"ב, סימן עג; בן-מאיר (ראו לעיל הערה 7), עמ' 57. על הקושי לגבות מהצבור את הוצאות בה"ד, ראו א' אחיטוב "היסודות ההלכתיים של אוצר בית-דין" התורה והארץ ו (תשס"א), עמ' 389–422. הוא דן הן בגביית הוצאות הקטיף והחלוקה (המבוסס על פסיקתו של הרב ישראלי), הן בגביית הוצאות על עבודות מתחילת הגידול, שהוא היתר דחוק על פי הרב ישראלי, אך הותר מאוחר יותר. ראו לדוגמא בספר של הרב ויטמן (לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל אלון שבות [תש"ס]), המתיר את עיבוד המטעים על פי סברה, בגלל הצורך להתאים את ההיתר למציאות החקלאית השונה מהמציאות בעבר (עמ' 413). ראו גם ויטמן, "אוצר בית דין – לקראת שמיטת תשס"א" המעין לה, ג (תשנ"ה), עמ' 37–48.

[17] הוא רומז לנימוק נוסף, והוא הרצון שהמיזם החדש יצליח על ידי הרחבת מעגל הלקוחות של אוצר הארץ לציבור חרדל"י ואולי אף חרדי, שאינו מסכים לצרוך פירות של היתר מכירה. ראו במאמר התגובה שלו בצהר ל (תשס"ז), הערה 3: "אוצר הארץ לא בא רק לפתור את הבעיה הפרטית של הצרכן המבקש ירקות כשרים למהדרין, אלא להוביל מהלך ברמה הציבורית הכללית, שיביא לשמירת שמיטה ברמה גבוהה בהרבה מן המקובל בשמיטות הקודמות". לא ברור לי מה המשקל האמיתי של שני השיקולים בהעדפתו לפירות יבוא על פני פירות היתר מכירה.


לא התקבלו תגובות
.

פרנסי ציבור נאמנים וירידת הגשם (הרבנית תמר מאיר)

 

מסכת תענית עוסקת בתפילה ובבקשה לגשם, ובשני התלמודים מובאים סיפורים רבים על אנשים מיוחדים שתפילתם לגשם נענתה. נביא כאן סיפור קצרצר מן הירושלמי, היכול ללמד אותנו הרבה על היחס לשאלה מי ראוי להתפלל ולהיענות.

הסוגיה בירושלמי תענית א,ד; סד ע"ב מתייחסת למשנה ד' בפרק ראשון של המסכת:

"הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין שלש תעניות..." והגמרא שואלת: "אילו הם היחידים?" ועונה: "אילו שהן מתמנין פרנסין על הציבור". התמיהה המתבקשת (וקל מאוד להזדהות איתה בימי בחירות כשלנו...) לא מאחרת לבוא: "מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור הוא מתפלל ונענה?" האמנם עצם המינוי לתפקיד ציבורי הופך את האדם לראוי? "אלא מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור ונמצא נאמן כדיי הוא מצלייא ומתענייא (תרגום: ראוי הוא להתפלל ולהיענות)". זו אכן מדרגה יוצאת דופן שזוכים לה רק יחידי סגולה: גם להתמנות פרנס על הציבור, וגם להימצא נאמן.

לאחר דיון פורמלי זה בשאלה, מופיע מחזור בן חמישה סיפורים רצופים, העוסקים כולם באנשים שמאופיינים כראויים להתפלל ולהיענות.

נעסוק בראשון, והקצר שבהם (בתרגום): "איש אחד היה מוציא מעשרות כתיקנן. אמר לו ר' מנא: קום אמור בערתי הקודש מן הבית (מתוך וידוי מעשרות)".

במבט ראשון, הסיפור כלל לא נראה כעוסק בירידת גשמים או בתפילה עליהם. המידע היחידי על הדמות שבסיפור היא שהוא מקפיד במעשרות – מוציא מעשרות כתיקנן. גם מה שאומר לו ר' מנא, לא נראה על פניו כקשור לנושא המעשרות, הוא קורא לו לקום ולומר את נוסח וידוי המעשרות:

"ואמרת לפני ידוד אלהיך: בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי, לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול ידוד אלהי עשיתי ככל אשר צויתני, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש (דברים כו: יג – טו)".

בוידוי המעשרות מפרט האדם את מעשיו, מציין את הנתינה ללוי לגר ליתום ולאלמנה, את ההקפדה על כל חלקי המצווה, ואת העובדה שהוא קיים בנאמנות את הצו האלוקי. לאחר מכן הוא פונה לקב"ה בבקשה שיקיים הוא את אשר הבטיח לעמו ישראל, ויברך את האדמה.

בנקודה זו, עשוי להתברר הקשר לסיפור שבפנינו. נוסח וידוי המעשרות, הוא למעשה פניה לקב"ה לקים את החלק שלו בחוזה שבין שני הצדדים. אני עשיתי ככל אשר ציוויתני ואתה – השקיפה ממעון קדשך מן השמיים, וברך את האדמה – בברכת הגשם.

וכך מובא במשנה, מעשר שני  ה: יג

"השקיפה ממעון קדשך מן השמים עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל בבנים ובבנות ואת האדמה אשר נתתה לנו בטל ובמטר ובולדות בהמה כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש כדי שתתן טעם בפירות"

במדרש שמות רבה, מודגש כוחם של מי שמקפידים על המעשרות:

"א"ר אלכסנדרי גדול כחן של מוציאי מעשרות שהן הופכין את הקללה לברכה...". "קרבן העדה" לקטע הנ"ל בירושלמי, מפרש שדבריו של ר' מנא נאמרו בזמן התענית. כלומר, אין המדובר באמירה של וידוי המעשרות בזמן ההלכתי המיועד לכך, אלא במעין הזכרה של החוזה בשנת בצורת. 

האמנם נמנה המקפיד המעשרות על 'היחידים' המוזכרים במשנה?

הנאמנות במעשרות (חז"ל מכנים נאמן את מי שמקפיד במעשרות) כמו הנאמנות של פרנסי הציבור, אינה מובנת מאליה. אך נאמנות זו יוצרת כריתה מחודשת של הברית ושל החוזה שבין הקב"ה לישראל. יהי רצון שנזכה לגשמי ברכה בזכות, ולא בחסד, ולפרנסים המתמנים על הציבור ונמצאים נאמנים.

 

 

 


לא התקבלו תגובות
.

פרשת תולדות - הבנים הנוטשים את הדרך (הרב רונן לוביץ´)

תולדות תשע"ה

הבנים הנוטשים את הדרך

הורים רבים חשים תסכול כאשר בניהם אינם ממשיכים בדרכם. ספר בראשית מלמד אותנו שכבר ההורים הראשונים של האומה חוו חוסר הצלחה דומה. מאברהם יצא ישמעאל, ובנוסף נולדו לו עוד ששה בנים אותם שלא המשיכו בדרכו, והוא שילח אותם מעל פניו. במקרה של אברהם ניתן להסביר זאת בכך שאמו של ישמעאל, הגר, ואמם של ששת הבנים המשולחים, קטורה, לא היו צדיקות גדולות. מיצחק ורבקה, לעומת זאת, יכולים היינו לצפות להצלחה גדולה הרבה יותר, אך למרות זאת הם זכו רק ל-50 אחוזי הצלחה. יצחק ורבקה היו ההורים הראשונים שנדרשו להתמודד עם בעיית הבן הסוטה מהדרך, ולכן ראוי להתבונן בסיבות לכישלונם עם עשיו, כמו גם בגורמי ההצלחה במקרה של יעקב ולהפיק מהם כמה הנחיות. בדברים הבאים אינני בא להעניק ציונים ליצחק ולרבקה בתור הורים, אלא ללמוד מניסיונם, דבר המחייב תשומת לב הן לשגיאות שעשו והן לצעדים הנכונים בהם נקטו. תחילה נעקוב אחרי שלבי ההידרדרות של עשו, שהם טיפוסיים לבן או הבת המתבגרים הנוטשים את דרך ההורים.

 

עשיו – דינאמיקה של התדרדרות

שלב א': "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". כל עוד היו יעקב ועשיו ילדים קטנים, נטו הוריהם לחשוב שהם כתאומים זהים ושניהם הולכים בדרך הישר. אם התנהגותו של עשו שחררה כל רסן הם מן הסתם אמרו לעצמם: "הוא עדיין ילד קטן, זה יעבור לו כשיגדל".

 

על שגיאה גדולה אחרת שעשו יצחק ורבקה מעמידנו רש"ר הירש בפירושו לבראשית (כה, כז) שסבור כי יצחק ורבקה כשלו בכך שהם לא שמו לב להבדלי האופי והנטיות האישיות שבין יעקב ועשיו, בהיותם ילדים קטנים, ולכן העניקו להם חינוך זהה: "תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנוך לנער על פי דרכו" וגו' (משלי כב, ו). כלל זה מלמד שיש לחנך ולכוון כל ילד מצעירותו בהתאם לדרך המיוחדת לו, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו".

 

יצחק ורבקה לא עמדו על טיבם השונה של יעקב ועשו עד שהללו גדלו והגיעו לגיל מצוות, שהוא גם גיל ההתבגרות על כל משמעויותיו. וכך אירע שעשו, שחיי הלימוד לא התאימו לאופיו,  השליך מאחורי גבו את ספרי הלימוד ברגע שיתאפשר לו, ויחד אתם זנח את דרך החיים ויתנכר לייעוד הגדול שניסו להנחיל לו. הרב הירש טוען ש"אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, הם היו יודעים לנתב את האומץ, הכוח והגמישות בהם הוא ניחן לעבודת ה', ובמקום "גיבור ציד", הוא היה גדל להיות "גיבור לפני ה'". או אז חרבו של עשו היתה כורתת ברית עם רוחו של יעקב, וכל דברי הימים היו נראים אחרת.

 

שלב ב':  "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב". אנו נדהמים לראות פער כה גדול בין ההורים בהערכת טיבם של בניהם, ונדהמים לא פחות מכך שרבקה שהיטיבה לעמוד על אופיים ודרכם של בניה יותר מיצחק, לא שוחחה אתו על כך, ולא ניסתה להעמיד אותו על טעותו. נראה שאין מנוס מלהבין שהיה במקרה זה חוסר תקשורת בין שני ההורים, דבר שמנע את הסיכוי שיצחק ישפיע על עשו בנו ויחזירו למוטב. אמנם גם כאשר קיים שיתוף פעולה בין שני ההורים אין כל ערובה להצלחה בחינוך, אולם היעדר כל חשיבה משותפת ושיתוף פעולה ביניהם היא מתכון בדוק לאי-הצלחה.

 

שלב ג': "וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף". בשלב זה עשיו הוא כבר בן מתבגר, המגלה סימני התנהגות אופייניים לבן מורד. העייפות היא סימן מובהק שכזה. ההורים מתרגמים את שפת הגוף של הנער ומסבירים שהוא סובל מתשישות פיזית, אבל הלז מוצא רוב כוחות ומרץ כדי לשחק במשחקיו ולעסוק בענייניו, ומגלה עייפות כרונית רק כשמדובר בהליכה לבית הכנסת או ללימודים. זוהי עייפות נפשית מובהקת שצריכה להדליק נורה אדומה.

 

שלב ד': וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי". העייפות בשלב הזה חוברת אל שטחיות וחוסר עניין בהבנת התכנים והמשמעויות. הוא רואה רק את הרובד החיצוני של כל דבר, ומעוניין בקבלת סיפוקים מיידיים. אין לו סבלנות לחשוב על מה שמעבר לכך: "הכול משעמם אותי".

 

שלב ה': "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה". זהו שלב הייאוש. הצעיר החווה קשיים מרגיש שהוא אינו יכול, ולכן הוא גם אינו רוצה. הוא רואה אחרים מצליחים וזוכים למשוב חיובי מהסביבה, אך הוא נדון לכישלון ולספיגת ביקורת. כיוון שאבד לו כוח הרצון – הוא מאבד בהדרגה גם את היכולת, וכך הוא נכנס לסחרור קטלני במדרון.

 

שלב ו': "וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה". זהו שלב הבוז: "הכול שטויות". זוהי מגננה צינית המאפיינת את מי שרוצה לצאת מהמסגרת ואת מי שלא זוכה לחיזוק ולתמיכה מהסביבה. הוא מצוי בדיסוננס בין הדרך הראויה לבין התנהגותו הלקויה, והדרך להתגבר עליו היא לזלזל בעולם הערכים של המשפחה והחברה מהם הוא הולך והתרחק. רצף הפעלים המיוחד שבפסוק זה ממחיש את האימפולסיביות הרבה שמאפיינת את הבן בשלב זה.

 

דרכי תגובה

 

כיצד הגיבו יצחק ורבקה כאשר גילו שבנם עשו יוצא לתרבות רעה? נראה שאפשר ללמוד מהם על כמה פעולות חיוביות וחיוניות שהורים במצב זה צריכים לנקוט, הן למען הילד שלא הולך בדרכם, והן מתוך דאגה לילדים האחרים.

  1. יש לשמור על קשר טוב עם הבן הסוטה מהדרך. לדעת מפרשים מסוימים יצחק אהב את הצייד של עשיו, מתוך שיקול דעת אסטרטגי, שכן בשבתם אל סיר הבשר יכול היה יצחק לטפח  מערכת יחסים קרובה עם בנו. לפי גישה זו יצחק רק העמיד פנים שהוא מתעניין בצייד, כמו האבא של זמננו שמדבר עם בנו על כדורגל, כדי להיכנס עמו בדברים, וכמו האמא המודרנית שמתעניינת באלילי הזמר של בתה על מנת ליצור שיח משותף ולהתחבר אליה.

  2. יש להקפיד על כך שההורים יוסיפו להכתיב את הנורמות בבית. יצחק ורבקה התעקשו לא לתת לעשיו להכניס את מערכת הערכים והתרבות שלו לבית: כאשר נשא את נשיו הכנעניות הם לא הסתירו את העובדה שנשותיו לצנינים בעיניהם, וכי יש להם מורת רוח רבה. הם הבהירו לעשו כי "בתוך הבית יש לנו את הכללים שלנו", ובד בבד עם שמירת הקשר הטוב אתו, הם לא הסתירו את ביקורתם. עשו אכן קלט לבסוף את הביקורת, ואחרי שראה "כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו", לקח לאשה את מחלת בת ישמעאל נכדת אברהם (כח, ט).

  3. יש להפריד בין הבן הנוטש לבין הבנים האחרים. לפי דברי חז"ל, יצחק ורבקה שלחו את יעקב, לישיבה של שם ועבר, למרות שיכול היה להוסיף ללמוד מאביו יצחק שהיה גדול הדור. אפשר שבכך הם ביקשו להרחיקו מעשו, שכן אין להקל ראש בהשפעה של אח מיואש ומלא בוז על אחיו האחרים.

 

עשיו אמנם זכה בסופו של דבר לכינוי "עשו הרשע", אולם האמצעים בהם נקטו הוריו לא היו לשווא. הם הבטיחו את העובדה שיעקב גדל למופת ולא ניכרו בו רישומי ההשפעה השלילית של החיים במחיצת האח הנוקשה והכוחני. הם אף הביאו לכך שעשו הצטיין במצוות כיבוד הורים. כיבוד ההורים הוא שמנע מעשיו להרוג את יעקב לאלתר אחרי שיעקב נטל את ברכותיו, שכן הוא לא רצה לגרום להם עוגמת נפש (ב"ר, עו, ב).

 

לסיכום, פרשת גידולם של יעקב ועשו מלמדת אותנו שורה של עקרונות בחינוך הורי: היא ממחישה את חשיבות הזיהוי של הסימנים המוקדמים, היא מבהירה לנו עד כמה הכרחי שתהיה תקשורת טובה בין שני ההורים, והיא מלמדת כי חיוני ביותר להעניק לילדים חינוך אישי דיפרנציאלי המותאם לכל אחד. לא פחות מכך מלמדת פרשה זו כי מי שעומדים על עקרונותיהם, ויחד עם זאת משכילים לשמור על קשר טוב עם הבן שאינו הולך בדרכם, מקדמים את הסיכוי שהוא ינהג בהם כבוד, ולא יאבד להם כליל. במקרים רבים הקשר הזה אף עשוי להביא אותו בסופו של דבר להתקרב בחזרה.

קרדיט תמונה (Sagie Maoz)


לא התקבלו תגובות
.

שבת ישראלית תשע"ה

בשבת פרשת נח ר"ח חשוון תשנ"ה 25.10.14 למעלה מ50 אלף איש השתתפו באירועי 'שבת ישראלית'.
קבלות שבת ציבוריות, סעודות שבת קהילתיות, אירוחי משפחות ועוד - בלמעלה מ-70 ערים בכל רחבי הארץ מן הצפון ועד הדרום. 
בערים רבות ברחבי הארץ, התקיימו ארועים ציבורים או עירוניים של מפגשים ואירוח בהשתתפות מאות אנשים, פרי יוזמה מקומית שנוצרה 
בזכות הדחיפה הקטנה שלנו לפעולה.
מסקר שערכנו לאחר השבת עולה ש-%36 מהחברה הישראלית נחשפו לקמפיין, למעלה מ 2 מיליון איש! 
החוברת שהפקנו יחדיו עם שותפי המיזם, והופצה ב 110,000 עותקים, נחלה הצלחה רבה ופתחה 
דלתות רבות ללבבות האנשים.
עשרות הופעות חשובות בטלויזיה, ברדיו ובעיתונות, סביב השבת הישראלית העידו על התעניינות משמעותית מצד התקשורת הישראלית במיזם.
דף הפייסבוק שהקמנו עדיין פעיל ועדכני עם חשיפה של למעלה מ820 אלף משתמשים שונים וכ 7000 לייקים.
 
 
סיפורים מרגשים ממשיכים לזרום אלינו, ואנו ממשיכים להתרגש יחד איתכם.
שבת "נח" -שבת ישראלית, היא יריית הפתיחה לעוד פעילויות רבות ומגוונות, המיועדות כולן להעצמת מקומה של השבת
בחברה הישראלית, מתוך אהבה והסכמה.
הנה טעימה קטנה משלל הסיפורים אשר אנו נחשפים אליהם בשבועות האחרונים
 
 
כמו רקפות בין הסלעים.

דווקא בימים הסוערים שבהם אנחנו מצויים, כמה מילים מפי הנוער יכולות לסייע לא מעט בהבהרת התמונה הקודרת.

דניאל לייבנר, בחור בן 18.5 שלח לנו את הטקסט הבא על החוויה שלו של להיות מעורב במפגש בין בני נוער דתיים וחילונים בשבת ישראלית:

"לפעמים בדורנו, דור הסמארטפונים והטאבלטים, אנחנו שומעים אמירות כמו: "הנוער של היום הוא לא מה שהיה פעם!" "איפה הנוער שאכפת לו?" "למה אין יותר אנשים עם אידאלים?" "במה חטאנו שיצא מאתנו דור כזה?"

ובכן לכל הפסימיסטים שבנינו, יש לי תשובה: הנוער האידיאליסטי הזה ממש פה, בתוכנו, בין הסלעים. לעיתים אנחנו שוכחים להביט מקרוב על האנשים שסביבנו, אבל אם רק נפתח את העיניים נוכל לראות אנשים ערכיים, אידיאליסטים, אנשים טובים!

תשמעו מקרה אחד כזה של נוער אידיאליסטי ששואף ליותר מהמדינה, מהחברה, ובעיקר מעצמו.

הסיפור מתחיל לפני כחודש, כאשר שתי בנות בנות 16 מחליטות כי הן רוצות סייע בעניינים של אחדות העם ובוחרות לקחת חלק ב"שבת ישראלית", שבת של מפגש בין חילוניים ודתיים, לארוחת שבת, ובעיקר לשיח משותף, שבת של אחדות.

זוג הבנות האלו החליטו לקחת את השבת ברצינות ולארגן קבוצה של נוער מעורב, דתיים חילונים שמאלנים וימניים צמחוניים ואוכלי בשר, חבורה של אנשים שלא קשורים איש לרעהו ויהי מה.

החשיבה שלהן הייתה לארגן משהו כמו 50 בני נוער לארוחת שבת, ארוחה אחת שבה לא נסתכל על השוני בינינו ונתחיל להפנים את הרוב הדומה.

לפעמים למבוגרים קשה להאמין שדבר כזה יכול לקרות... "מה? הם ממש אכלו ביחד? והסתדרו? הרי ברור שאחדות לא היה שם!" , 

לשמחתנו המצב היה שונה, אווירת השבת היתה מיוחדת, זו לא הייתה אוירה של שבת רגילה, היה שם משהו גדול יותר, היתה שם אווירת שבת של ביחד, אוירה של גילוי הרקפות שבין הסלעים אוירה של ביחד! הגיעו כ- 100 בני נוער שרצו להיות יחד ולשנות.

כשנבין שהביחד הוא מתנה נדע לקבל גם את השוני בשמחה.

לא תאמין איך הם נמצאים כמו רקפות בין הסלעים".

תודה דניאל
 
 
רוצים לשמוע ולראות את הסיפורים?....

לא התקבלו תגובות
.

מי בבית : הרבנית ד"ר תמר מאיר

מי אני? 

תמר מאיר


פירוט הרכיבים: 
נולדתי למשפחת לאור, בת להוריי שנטעו בי אהבת תורה, אהבת דעת ואהבת אדם, נכדה לסבתא שעוסקת בהתנדבות בצרכי ציבור ובסיוע לנכים כל חייה (גם היום, בגיל 90), ולסבתא ניצולת אושוויץ, שדבקותה באמונתה משמשת לי מופת.

מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי ללמוד תורה, ואני אסירת תודה על שנולדתי בדור שבו זה התאפשר לי, גם אם לא תמיד בקלות. 

 

מצב משפחתי: 
נשואה למרדכי, ומגדלת איתו את ששת ילדינו, מגיל חמש עשרה וחצי ועד שנה וחצי.

השכלה:  
למדתי במדרשות נשמת ובר-אילן, ואת התארים האקדמיים עשיתי באוניברסיטת בר-אילן, במקביל ללימוד תורה במסגרות שונות של המדרשה.

למדתי תלמוד, מחשבת ישראל וספרות לתואר הראשון, והחלטתי להתמחות במדרש ואגדה במחלקה לספרות בתארים השני והשלישי.

עבודת הדוקטורט שלי עוסקת בסיפורי מדרש רות רבה, כמפתח לשאלות העריכה והמשמעות במדרש.

במקביל ללימודים התורניים והאקדמיים למדתי גם הנחיית קבוצות, גישור והדרכת כלות.


מה אני עושה?
 

בעולם האקדמי, אני משמשת כראש החוג לספרות במכללת גבעת וושינגטון, מלמדת בתכנית לתואר שני בהוראת אגדה במכללת אפרתה, ובמכללת הרצוג.

אני מלמדת מדרש ואגדה, פיוט ותפילה, סיפור חסידי, וגם ספרות חדשה.

 

בעולם התורני אני מלמדת במדרשה בבר-אילן (ובעבר במת"ן ובמדרשות נוספות),

ועומדת בראש בית המדרש הקהילתי 'כֻּלָנָה' לנשים בגבעת שמואל.

בנוסף, יזמתי את הקמת 'השמיעיני' מאגר מרצות בנושאים תורניים.

חברה בהנהלת בית-הלל.

 

בשעות הפנאי: 

לנגן, ליצור, ובעיקר – להיות עם המשפחה.


הספר הבא שאקרא:
 
בשפריר חביון של הרב חיים סבתו


חלום להגשים: 
לראות את בית המדרש כלנה פורח ושוקק חיים, פתוח ללימוד לבנות, נערות ונשים בנות כל הגילאים, לאורך שעות רבות ביממה.

ולזכות להתקדם עוד בלימוד הלכה.

 

המוטו שלי בחיים: 
טוב להודות לה'

 


לא התקבלו תגובות
.

פרשת תולדות- עשיו ליעקב לא קיימו את חג הסיגד (הרב ד"ר שרון שלום)

מהו בעצם חג הסיגד? החג חל בכ"ט בחשון חמישים יום לאחר יום הכיפורים. באתיופיה החלו ההכנות לחג, ימים רבים לפניו. כאשר התושבים היהודיים שגרו בכפרים נידחים התקבצו לכפרי היהודים שהיו סמוכים להר עליו נחגג הסיגד. יום הסיגד עצמו היה יום צום. כולם קמו השכם בבוקר, טבלו בנהר ולבשו בגדי חג. ה"כוהנים" היו מוליכים את התורה תוך כדי שירה והנשים השמיעו קולות שמחה. ספר התורה צעד בראש שיירה שעלתה במעלות ההר. חלק מן העולים אל ההר נהגו לשאת על גבם או על ראשם אבן שסימלה את אות ההכנעה לפני ה' ואת הרצון לבקש סליחה על חטאים. החג כולו יצר תחושה של אחדות ושל ביטחון. הרי זו הייתה מטרתו: ליצור פיוס בין אנשים, לשבור חומות ומחיצות המפרידות בין אדם לאדם ובין כפר לכפר. מתחילים להבין שעם המעט שיש אפשר להיות מאושרים. כנראה שלא כך היה בבית משפחת יצחק ורבקה. אנו נתקלים במשבר עמוק בתוך המשפחה, התקוטטות של שני אחים, המתחיל עוד על פי חז"ל עוד בהיריון, בסכסוכים, מריבות וקונפליקטים, עד כדי איום ברצח. הסיבות המביאות לסכסוכים בתוך המשפחה, בין היתר, הם אותם סיבות המביאים חברה להתנהגות בלתי אחראית, חסרת סובלנות ומלטנטית. במקרים רבים הסכסוכים מסתיימים בטרגדיה - רצח. דומה שהגורם העיקרי לסכסוכים הוא כפי שטוען הובס שרבים מאתנו מתאווים לאותו דבר. לאותם מזונות, לאותם מגורים, לאותה חנייה, לאותה ברכה, לאותה בכורה. מכיוון שקיים מחסור תמידי בדברים הללו, זה גורם לתחרות לא בריאה, לסכסוכים ואף להרוג כדי לתבוע את רצונו של האדם. עם זאת נראה שתופעת קינאה ותחרות, מלחמות וסכסוכים אינם מתרחשים רק בגלל מחסור. אולי ההפך הוא הנכון דווקא השפע, נראה שהוא מקור הסכסוכים.

לפיכך אם נחזור עתה לחג הסיגד מסתבר שהיום אולי יותר מתמיד, אנו זקוקים לאבן המונחת על הראש, ומתוך הכנעה להצליח להופכה, לראש פינה של יצירת חיבור והבנה בתוך המשפחה ובין אנשים שונים מכל המגזרים. הגאווה יש בה לסמא את כוח ההבנה בין אחד לשני. דבר שמאוד קשה לקיים אותו אפילו בבית משפחת יצחק ורבקה. נראה, שכל צד מהאחים הרגיש מאוים או מהסיבה של מחסור או מהסיבה של שפע. מכל מקום יתכן שיעקב ועשיו, ככל הנראה, לא קיומו את חג הסיגד.


התקבלו 1 תגובות
.

חיי שרה: אלוהי אברהם – אבינו שבשמים או האין סוף? (הרב יעקב נגן)

מסע חייו של אברהם אבינו מגיע לסיומו בפרשת חיי שרה. כבר בשמו של אברהם נרמזת ההבטחה שהבטיח לו הקב"ה כי הוא יהיה "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (בראשית יז ה). ההבטחה אכן נתקיימה בו, ורוב בני האדם – יהודים, מוסלמים ונוצרים – רואים באברהם דמות אב, שואפים ללכת בדרכיו וקוראים לבניהם על שמו.

 

המאפיינים הבולטים המשתקפים בדמותו של אברהם הם היותו האדם הראשון שהאמין באל אחד, ויחסיו הקרובים עם אלוהים (אצל המוסלמים הוא זכה לכינוי 'אל חליל' – הידיד, החבר). גם ביהדות מייצג אברהם מורשת רוחנית יותר משהוא מייצג מורשת אתנית. על פי ההלכה, גר, אף שנולד לא יהודי, אומר בתפילתו "אשר נשבע ה' לאבותינו", והרמב"ם מנמק: "שנאמר לאברהם 'אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ' (בראשית יז ה), הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה" (הלכות ביכורים ד, ג). אברהם הוא אביהן של דתות המערב. בעקבותיו נמחתה עבודת האלילים בכל הצד המערבי של כדור הארץ והושרשה האמונה באל אחד.

בביקורי בהודו הבנתי עד כמה המציאות הזאת אינה מובנת מאליה. כשהגעתי לאשרם שיבננדה ברישקיש שאלתי את סגן נשיא האשרם, הסוואמי נירליפטננדה, אם אי פעם יוכל ההינדואיזם להתקיים בלי פסלים. הוא השיב לי בשלילה, ונימק שבלי הפסלים לא יגיע ההמון לקרבת אלוהים.

אף שהפער בין דתות המזרח לדתות המערב בשאלת היחס לעבודת הפסלים הוא גדול, ישנם מקורות יהודיים המצביעים על נקודות דמיון בין היהדות לבין תורות המזרח, ולא זו בלבד אלא שדווקא דתות המזרח, לפי מקורות אלו, יונקות ממורשתו של אברהם אבינו. המקורות הללו מתבססים על פסוק ו בפרק כה, שבו מסופר שאברהם נתן מתנות לבני פילגשיו שעברו לגור ב'ארץ קדם' (במקרא 'קדם' פירושו מזרח). לדעת הזוהר (וירא ק ע"ב) המתנות היו בתחום החכמה, וכביטוי לכך מספר הזוהר על רבי אבא שמצא ספר חכמה של 'בני קדם' והבחין בקרבה בין הכתוב בו לבין דברי התורה. עם זאת, רבי אבא מזהיר מפני הספרים הללו משום שיש בהם אלמנטים אליליים, ואף חושש שהקוראים בספר יטעו אנשים ויסטו מעבודת אלוהים. להלן אבקש לברר כמה נקודות יסוד באשר לשוני ולדמיון בין תפיסת האלוהות ביהדות לבין תפיסת האלוהות בחלק מדתות המזרח.

הדלאי-לאמה ותפילת הגשם

 

דתות המערב מבוססות בעיקר על דואליזם, כלומר על הפרדה ברורה בין אלוהים לבין העולם. הבורא והבריאה מתקיימים כל אחד בפני עצמו, והקיום העצמי הנפרד של כל אחד מהם מאפשר דו-שיח. אלוהים בורא את העולם, מכוון אותו ופועל בתוכו, ואילו האדם מצדו מדבר אל האלוהים ומתפלל אליו, מתבונן בדרכיו ומנסה ללמוד ממנו ולהקשיב לקולו. אפשר לנהל עם אלוהים מערכת יחסים של ממש, עם רגשי אהבה, יראה וכעס. על פי השקפה זו אלוהים נתפס במושגים אנושיים, כמו אב, אהוב, אח.

דתות המזרח, לעומת זאת, הן לא-דואליסטיות. לשיטתן, אלוהים והעולם הם אחד, ואילו החוויה הדתית היא הכרת האחד שמאחד את הכול (האחד בהינדואיזם הוא הברמאן, 'התפשטות אין-סופית', ואילו בבודהיזם האחד הוא 'האַיִן', emptiness).

כדי להמחיש את ההבדל בין התפיסות אספר אנקדוטה ששמעתי מידידי הרב מנחם פרומן ז"ל. בביקורו הראשון בישראל השתתף הדלאי-לאמה בכנס בין-דתי ליד הכנרת. אותה שנה הייתה שנת בצורת, והרב פרומן, שהוזמן גם הוא לכנס, קרא למנהיגי הדתות להצטרף אליו לתפילה על הגשם. יחד עמדו רבנים, שייח'ים וכמרים, והתחננו לגשם. הדלאי-לאמה לחש לרב פרומן בעדינות שאין הוא מאמין 'בדברים כאלה'. כאשר הכול הוא אחד, אמר, אין מקום לפנייה כזו. רק כאשר אלוהים הוא ישות נבדלת אפשר לפנות אליו בתפילה ובבקשה.

ההבדל בין שתי התפיסות מכוון להבדל הבסיסי שבין 'להיות' ל'לעשות'. במציאות שבה הכול הוא אחד, ייעודו של האדם הוא לגלות זאת, משום שלעין בלתי מזוינת נראה שהעולם מורכב מאין-ספור פרטים שונים. אולם כאשר אלוהים נתפס כמי שנמצא מחוץ לעולם ופועל עליו, האתגר של האדם הוא בעשייה ובחתירה לתיקון המציאות.

 

שני רבדים של האלוהות

בשאלה זו עוסק הרב קוק בספרו שמונה קבצים (א, סה). לדבריו, תפיסת האלוהות היהודית בנויה משני רבדים: ברובד הגלוי של המציאות, אלוהים והעולם נפרדים ומתנהלת ביניהם מערכת יחסים, ואולם ברובד הפנימי של המציאות הכול הוא אחד, הכול אלוהות. המקורות של היהדות ה'נגלית' – תנ"ך, תלמוד והלכה – עוסקים בעיקר באלוהים הפרסונלי, ואילו המיסטיקה היהודית – הקבלה והחסידות – עוסקת בפנימיות התורה, בגילוי האלוהות במציאות במלואה.

כדי להבין את היחס המורכב בין אלוהים לבין העולם ניעזר במשל האהבה שבין איש לאישה. כדי שתתקיים אהבה בין בני זוג, לכל אחד מהם צריך להיות מקום שבו הוא נבדל בהוויתו ובאישיותו מן הזולת. מתוך המרחב שביניהם יכולים בני הזוג לצאת החוצה, להיפתח זה אל זו, לקיים מערכת יחסים ולאהוב. עם זאת, השאיפה היא להרגיש גם בתוך החלל הזה את המקום שבו השניים הופכים לאחד וחווים את המציאות יחד. הסיפור המפורסם על רבי אריה לוין שהלך עם אשתו לרופא ואמר לו ש"הרגל של אשתי כואבת לנו" ממחיש זאת היטב.

אפשר לומר שאהבה היא המתח הפורה שבין להיות שניים יחד לבין להיות אחד יחד. ברובד הנגלה, האיש והאישה הם שניים ומודעים לקיומו של הזולת, אך בפנים הם אחד – "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב כג) כלשון אדם הראשון בגן עדן. כך הוא היחס שבין אלוהים לעולם.

מתח זה עולה מן האגדה על בריאת האדם. בתחילה נברא האדם כישות אחת בעלת שני צדדים – צד אחד זכר וצד אחר נקבה. במצב כזה לא הייתה מודעות לקיומו של הזולת, והחיבור ביניהם היה, בשפה קבלית, 'אחור באחור'. לאחר מכן הפריד אלוהים בין הצדדים והם היו לשניים, איש ואישה, ולבסוף הם התאחדו שוב – "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב כד). בקבלה מכונה החיבור הזה 'פנים בפנים': שניהם רואים זה את זו, אוהבים זה את זו.

 

עיר של חברות

 

פרשת השבוע מעוררת לא רק את שאלת היחס לעמים מרוחקים אלא גם את שאלת היחס לעמים הקרובים אלינו. בפרשה מתואר תהליך קניין מערת המכפלה בחברון וקבורתה של שרה במערה. מדי שנה בשנה בפרשת חיי שרה מתכנסים רבבות יהודים במערת המכפלה בחברון כדי להתפלל ולפקוד את קברי האבות. המקום הקדוש הפך לסלע מחלוקת בסכסוך היהודי-ערבי. בין הזוועות הרבות שנעשו בחברון בולט הטבח של שנת 1929, שבו רצחו ערביי העיר את שכניהם היהודים והביאו לקיצו של היישוב היהודי בחברון, ומן הצד האחר נחרתו בלב רבים זוועות הטבח במערת המכפלה בשנת 1994, שבו טבח יהודי בעשרות מוסלמים מאמינים בשעה שהתפללו במערה.

בשיח הפנים הישראלי הפכה שאלת הזכות על העיר חברון לנפיצה. בפרשה שלנו מתברר שיש אפשרות אחרת. למרות המתח בין שני בני אברהם, יצחק וישמעאל, שניהם הגיעו למערת המכפלה כשמת אברהם אבינו ואף קברו אותו יחד: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא" (בראשית כה ח-ט).

הפסוק בוחר במילים "וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" כדי לתאר את מותו של אברהם, ונראה שבכך רומז על רגע של פיוס במשפחתו של אברהם. עוד טורח הפסוק לציין שיצחק וישמעאל הם בניו של אברהם. עובדה זו פשוטה וידועה, אך אפשר שהמקרא חוזר עליה כדי להזכיר שאין כאן עובדה ביוגרפית בלבד אלא קשר מהותי. השייכות שלי לקברי אבותיי אינה צריכה לשלול בהכרח את שייכותו של הזולת, שאבותיי הם גם אבותיו. כבוד גדול הוא לאברהם כשכל בניו באים לפקוד את קברו ומתפללים לאלוהיו, אלוהי אברהם.

ברוח זו נהג לפעול ידידי הרב מנחם פרומן ז"ל, כשארגן תפילות משותפות ליהודים ולמוסלמים במערת המכפלה. חברון, כך היה הרב פרומן אומר, נקראת בערבית אל-ח'ליל, כלומר 'החבר', ואף יש מדרש שהשם חברון הוא מלשון חבר. יהי רצון שתשוב חברון להיות עיר של חברות, ושמורשת העבר תקרב ותשרה שלום בינינו לבין שכנינו.


לא התקבלו תגובות
.

לעמוד הבא