את המתח החריף ביותר נמצא בחג השבועות, חג הביכורים מחד וחג מתן תורה מאידך. 

המתח בין המימד הדתי למימד החקלאי ממשיך ומלווה את עם ישראל לאורך הדורות,וכך מובא בגמרא:

תנו רבנן: "ואספת דגנך" [דברים יא, יד] מה תלמוד לומר - לפי שנאמר  "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" [יהושע א, ח]. יכול דברים ככתבן [כיצד ניתן להבין את הסתירה שבין הדרישה לעבוד מצד אחד, והדרישה ללמוד מצד שני]? תלמוד לומר: "ואספת דגנך" - הנהג בהן [=בלימודי התורה שלך] מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל. 

רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנאמר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'" [ישעיהו סא, ה] ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנאמר: "ואספת דגנך"  [דברים יא, יד] ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר "ועבדת את אויביך וגו'"  [דברים כח, מח]  (תלמוד בבלי ברכות לה עמוד ב)

המחלוקת בין רבי ישמעאל לרבי שמעון בר יוחאי היא אותו המתח אותו אנו מוצאים ביחס לחגים, חקלאות או דת, תורה או עבודה. 

אך אם מדייקים בגמרא ניתן לראות שהדברים אינם כה פשוטים, דבריו של רבי ישמעאל אינם מבכרים את העבודה על פני התורה, הלב של דבריו הוא- הנהג בהם מנהג דרך ארץ.
השאלה הגדולה היא מה מקומה של התורה בחיינו, האם היא אידיאל עליון הדוחה הכל, או שמא היא חלק ממערכת החיים של האדם- מגיע רבי ישמעאל ואומר שגם בתורה יש לנהוג מנהג דרך ארץ.

רבי שמעון בר יוחאי אינו מתעלם מן העבודה, הוא מבין שהיא נצרכת והוא מאמין שהעבודה תעשה, אך לא בידי ישראל, על פי רשב״י התורה דוחה כל אידיאל אחר, היא אינה חלק מן מערכת החיים הרגילה ועל כן היא דוחה אותם ומשנה את טבע העולם.

הרבה שנים (לאורך כל הגלות), פסקנו מבחינה אידיאלית כרבי שמעון בר יוחאי- התורה השומרת את העם כעם, עליה להיות מעל הכל.
אך עכשיו שחזרנו לארץ ישראל, הגיע הזמן להנהיג מנהג דרך ארץ, לזכור שהמימד הדתי של החג משולב והנו חלק ממעגל השנה החקלאי ולא נבדל ונפרד ממנו. 

בכל דבר, גם בתורה, יש חובה להנהיג מנהג דרך ארץ. החידוש הנפלא של החזרה לארץ מלמד אותנו שאנו חיים מערכת חיים כוללת שיש בה תורה, עבודה ודברים רבים אחרים, הכל יחד הוא דרך הארץ- דרך ארץ לא קדמה לתורה, בה נמצאת התורה עצמה. 

אנו עדים בכאב, לכך שאחוז הגירושין בעולם היהודי בכלל ובישראל בפרט, הולך וגדל לשיעור שלא ניתן להתעלם ממנו. בד בבד, בעיית סירוב הגט, העלולה להכות הן בגברים והן בנשים בישראל, מתפשטת ומתרחבת, כאשר אחד מבני הזוג המתגרשים מבין שיש כוח בידו להשתמש בסירוב הגט כאמצעי לסחיטה או לנקמה. הכאב והצער של העגונות והעגונים הוא עצום, מאחר והם מנועים מלהקים משפחות חדשות ובריאות. על אחת כמה וכמה חריפה בעיית הנשים המנועות מללדת ילדים.

לאחר התייעצות רבות עם דיינים, רבנים, ראשי ישיבה ומומחים בנושא, ולאחר שיקול דעת ארוך ולימוד הנושא בתוך הארגון, החלטנו לצאת בקול קורא לכל חלקי הציבור לחתום על הסכם קדם נישואין למניעת סירוב גט. למהלך זה קיבלנו את תמיכתם של הרב נחום רבינוביץ' שליט"א ראש ישיבת "ברכת משה", והרב אהרון ליכטנשטיין שליט"א ראש ישיבת "הר עציון". ראוי לציין שכלל ארגוני הרבנים האורתודוקסים בארה"ב תומכים ומעודדים חתימה על הסכמי קדם נישואין.

אנו מעודדים את כל הזוגות הנישאים בישראל לחתום טרם נישואיהם ובפעולתם זו להמחיש, הלכה למעשה, את אהבתם ומסירותם אחד כלפי משנהו. התחושה הרווחת אצל הזוגות הנישאים ערב נישואיהם, היא כי "לי זה לא יקרה". ברם, הסכמי קדם נישואין הינם תקנה המשמשת כאמצעי בטיחות, מעין תקנת הכתובה שתיקנו חז"ל.

הסכם קדם נישואין יוצר לחץ כלכלי על סרבן או סרבנית הגט, דבר שהוכח כאמצעי יעיל למניעת סירובי גט ועגינות, במקרים רבים. דווקא מתוך דאגה לשלמות התא המשפחתי היהודי אשר הוא אבן היסוד של חברה יהודית בריאה, אנו מאמינים שחתימה על הסכמי קדם נישואין אשר תהפוך לנורמה חברתית, רק תחזק את התא המשפחתי במדינת ישראל.

אנו קוראים לכל חברינו הרבנים להכיר באחריות הרובצת על כתפיהם בכל חופה וקידושין שהם מסדרים, לעודד את הזוגות לחתום על הסכם קדם נישואין , כדי שיצאו לדרכם המשותפת בבטחה ובכבוד הדדי. אנו סבורים שעל כל מחנך ומחנכת בישראל להסביר לתלמידיהם שאת קדושת מצוות הנישואין והגירושין אסור להפר דרך סירוב גט ושעל כל אדם לדאוג לחברה תקינה, על ידי חתימה על הסכם למניעתו. אנו פונים גם להורים ולמשפחות של הזוגות הנישאים בבקשה להגן על ילדיהם ע"י עידוד לחתימה על הסכם קדם נישואין למניעת סירוב גט.

מבין ההסכמים הקיימים אנו ממליצים ביותר על ההסכם לכבוד הדדי. אנו נמשיך את המאמצים לפיתוח ולשימוש בפתרונות הלכתיים מעשיים מניעתיים, אשר כולם יחד יביאו למיגור התופעה של סירוב גט והעגונות ולהנחלת שלום בית אמיתי בבית ישראל.

בתחילת המגילה, כאשר נעמי שבה לבית לחם עם רות כלתה, אנו שומעים את קולן של הנשים התמהות: "הזאת נעמי". הדיון המתפתח בין נעמי לבין אותן נשים מגלה, שהנשים לא רק מדגישות ומחשיבות את החיצוניות וגם נהנות ללבן את סוגיית המראה החיצוני של חברותיהן, אלא גם יודעות לזהות מבעד למראה החיצוני את המצב נפשי שהוא מבטא. הן מבינות לעומק איך מעיד המראה הזה על אושר או על יגון, על ברכת ה' והשראת שכינתו, או חלילה, על ההיפך. (רות א, יט-כ)

חברת הנשים אינה רק חברה חסרת טקט ("הזאת נעמי?!") המציבה מראה מתמדת מול העינים . בהמשך, כשנעמי משתקמת ואוחזת בחיקה את התינוק שילדה רות לבועז שותפות השכנות לסוד ולשמחה וגם נותנות לרך הנולד את שמו - עובד. הליווי והתמיכה הללו, מעידים על חייה התוססים והמשותפים של חברת הנשים.

יחסים בין נשים, בין שכנות, בין קרובות משפחה נדונים מבין השיטים במקומות נוספים בחז"ל. משותפת לכל המקורות היא ההנחה שישנם חיי חברה ייחודיים בין הנשים לבין עצמן. במסכת שביעית נדונה השאלה אם ניתן להשאיל כלים שונים לשכנה שמידת הקפדתה בהלכות כשרות מוטלת בספק. על אף הסיכוי ששכנה זו אינה מקפידה לשמור על הלכות שביעית בקמח או על הלכות טומאה וטהרה בבצק, בכל זאת המשנה קובעת שאישה משאילה לחברתה כלים גם נפה וגם ריחיים ומאפשרת לה את השימוש בתנור. השותפות המותרת מוגבלת רק בשלב האחרון שבו מתחיל החשש מטומאה כדי שלא להחזיק ידי עוברי עבירה, אבל ההיתר להשאיל את הכלים ולהרפות את החשש נובע מן ההבנה שפעולות אלה הינן חלק מתבקש של חיי שכנות בריאים שלא ראוי לחסמם, ויש לעודדם מפני דרכי שלום (משנה שביעית, ה,ט). הרעיון שנשים משתתפות יחד בתנור ואופות בו בצוותא מופיעה גם בתורה (בחוקותי) וגם במשנה (פסחים ג, ד), מן המקורות הללו עולה שחוויית הבישול והאפייה היא חוויה שכונתית-קהילתית ולא חוייה פרטית או משפחתית. לכן, מי שמדיר [ובכך מונע] את אשתו מלהשאיל כלים לשכנתה חייב לגרשה כיוון שהוא כופה עליה חיים בלתי אפשריים, ובכך גם "משיאה שם רע בשכנותיה". (כתובות עב, א).

השם הרע שייצא לאישה אצל 'השכנות' הוא נימוק גם להלכה שאסור לקחת מאלמנות עניות משכון בגין הלוואה שלוו. שכן התורה מחייבת להשיב לאותה עניה את המשכון לצרכיה. אם מדובר בבגד שהיא זקוקה לו בלילה, על בעל המשכון לבוא ולהשיב לה אותו בכל ערב ולחזור לקחתו אליו בבוקר. נוכחות מתמדת של גבר זר בביתה עשוי לעורר את חשדן של השכנות שיערערו על הגינותה. ולכן, אסור למשכן אלמנות עניות כלל (בבא מציעא קטו, א). לעניינו, חשובה העובדה שהגמרא לא נימקה את האיסור בחשש ייחוד או פריצות, אלא ב"משיאה שם רע בשכנותיה", כקנה מידה למעמדה וכבודה של האשה.

בסוגיה אחרת אנו פוגשים שלוש נשים ישנות במיטה אחת. הדיון ההלכתי בסוגיה זו נוגע לדם שנמצא במיטה, שאלה קלאסית של ספקות בהלכות טהרה. דיונים הלכתיים אלה חושפים בין היתר מציאות רווחת של נשים שחולקות יחד מיטה, דבר שבימינו יכונה "מסיבת פיג'מות" - שכשמה כן היא- אירוע חד פעמי. (קידושין, עג, ב).

הנשים יודעות הכל, גם מידע פנימי ואינטימי. הן רוחצות יחד ולכן, מכירות זו את מומיה הגופניים של זו. במקום שבו יש בית מרחץ משותף, הבעל לא יוכל לטעון שלא ידע על מומים נסתרים בגופה של זו שיועדה להיות אשתו, וכתוצאה מכך על מקח טעות בקידושין, ההנחה היא, שהוא הלך לברר אצל קרובות משפחתו אם 'הכל בסדר' אצל האישה שהוא עומד לשאת. לו היו לאותה אישה מומים נסתרים כלשהם, היו הללו מעדכנות אותו. על כן, הניסיון לפרק את הנישואין בתואנה שלא ידע כלום אינו אלא שקר (כתובות עה, ב). הנשים בסביבה יודעות לומר מתי אחת מביניהן נידה, וכך ניתן לברר בוודאות אם אישה מכשילה את בעלה, כי היא מוחזקת נידה בשכנותיה (כתובות עב, א). 'מוזרות בלבנה' הוא כינוי המתייחס לקבוצת נשים העוסקות בצוותא במלאכת הטוויה. הנשים הללו יושבות לטוות יחד בפלך לאור הלבנה. ההווי והדינמיקה הפנימיים שלהן הוא כזה, שאם הן "המידע הפנימי" העובר ביניהן, מעיד על כך שאישה מסוימת מזנה, זו עילה מספקת לבעל לגרשה מדין סוטה (גיטין פט, א; משנה סוטה ו, א). במקומות רבים ובמלאכות שונות קיים מונופול נשי בתחומים כגון הכביסה (בבא בתרא) הטוויה והאפיה שנזכרו כאן, ועד המיילדות. נאמנותה של מיילדת על עניינים הקשורים ללידה, נגזרת מכך שבמעמד הלידה נוכחות נשים בלבד. (קידושין עג, ב). בעל תרומת הדשן רצה להרחיב נאמנות זו גם על זכויות בכיסאות בעזרת הנשים בבית הכנסת. כיוון שזהו מקום שבו מצויות נשים בלבד. רק הן יודעות את סדרי הישיבה ומערכת הזכויות במקומות הללו.

במדרשים חבורת הנשים היא גם דרך להעברת מסרים בין בעליהן. אשת לוט סיכמה עם שכנותיה, כקוד פנימי, שכשיבואו אורחים היא תבוא לשאול מלח (ילקוט שמעוני וירא, רמז פה; שכל טוב בראשית יט), הנשים הן אלה שמשיאות עצות, לטוב ולמוטב. הן ערניות ויודעות כל מה שקורה בבית של השכנה. (שמות רבה פקודי נא, ועוד). והן גם אלה ששותפות לסוד אהבתה: "השבעתי אתכן בנות ירושלים... אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (שיר השירים). הן משאילות לה כלי לבן (תענית), שמחות בשמחת נישואיה (גיטין, שם) מקשטות את הכלה, וגם משיאות לה עצות נכונות ומועילות לפי הצורך, ועומדות לימינה בעת מצוקה.

מבין השיטים של המקורות הללו עולה דבר קיומה של חבורה לא מאוגדת, ללא שם או כותרת רשמית - חברת הנשים. לנשים יש חיי צללים המשותפים רק להן. הן חבורה תומכת, מלאת סודות, חוויות משותפות, מטלות דומות, הנהגות מקובלות, שמחה ונדיבות, עצב קנאה ואהבה ותמיכה. ה'מחתרת הנשית' הזו קמה לא מעט מפני שהמציאות החברתית עודדה את קיומה. בימינו המצב החברתי השתנה, נשים השתלבו בכל תחומי החיים כשוות, ואין להן צורך ב'אגודות סודיות'.

אך ייתכן, שיש במקורות הללו מסר שמתאים אף לימינו. העובדה שהנשים הן קבוצת ההתייחסות הראשונה של האישה, לעיתים יותר מאשר הבעל, מגלה את הערך המוסף של השותפות הנשית. מעגלי חבירות כאלה מעצימים ולא מנמיכים. בבתי המדרש לנשים ניכר מאד הצורך הזה, בלימוד פנימי של נשים. המשמעות היא שלעיתים הדיונים על חברה 'מעורבת או נפרדת' מסיטים את העניין מן העיקר. השאלה החשובה יותר היא מהי קבוצת ההשתייכות של האישה, היכן מקומה הטבעי, לאן היא מחוברת והיכן היא נוכחת במלוא קומתה.

מצב משפחתי: נשואה לדניאל, גרה בתקוע. אם לשישה, סבתא לשתי נכדות.

מה אני עושה? מלמדת גמרא, שו"תים, ביו-אתיקה והלכה, בריאות האישה והלכה וחסידות (במתן ובמקומות נוספים), עורכת דין ומנהלת "מפנים-מרכז לפתרונות הלכתיים ומשפטיים" שמקדם הסכמי קדם נישואין דרך הרצאות וייעוץ לזוגות. עורכת ספר לימוד אודות סוף החיים. 

בבית הלל: חברת בית המדרש ההלכתי של בית הלל

בשעות הפנאי אני: משחקת משחקי קופסה עם ילדיי, לומדת דף יומי. 

דבר אחד שלא יודעים עלי: התחלתי ללמד בגיל 12. 

ספרים שהשפיעו עלי: מדיטציה יהודית-הרב אריה קפלן, Spiritual Midwivery - Ina May Gaskin, In a Different Voice - Carol Gilligan

ספרים שאני מתכננת לקרא: חיים גרביצר, הביוגרפיה של הרב גורן 

ערב יום ירושלים, ארגון בית הלל מצא לנכון לצאת בעמדה רשמית, המתייחסת לנושא המחלוקת בדבר רחבת הכותל וכן בדבר הסדרי התפילות בהר הבית.

אנו תומכים בפתרון אשר יאפשר מחד, לכל הפלגים בעם ישראל לעלות לכותל המערבי ולהתפלל שם, ומאידך, ייעשה מבלי לפגוע בכבוד רחבת הכותל הנוכחי ובקדושתה. לפיכך, כינון שלוש רחבות בכותל מסתמן כפתרון ראוי למדינה יהודית ודמוקרטית, המבקשת לתת ביטוי לחופש הפולחן לצד מחויבות למסורת ישראל.

אנו מצפים שהפתרון המוצע יביא לכך שהכותל המערבי ימשיך להיות סמל של קדושה עבור האומה ויהווה מוקד משיכה עבור כלל עם ישראל ובד בבד ימנע עימותים מבישים ברחבת הכותל המקודשת, ירושלים המאוחדת הייתה מאז ומעולם מקור לאחדות האומה ופירוד לבבות ושנאת חינם הם אלו שהביאו לחורבנה ואסור שהכותל המערבי יהפוך למוקד של מריבה, מחלוקת ושנאת אחים. 

הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר עבור העם היהודי ולא יעלה על הדעת שיהודים העולים להר תוך שמירת ההלכה, על פי הפוסקים המתירים זאת, ירגישו מושפלים ותמנע מהם האפשרות להתפלל במקום. אפליה על בסיס דת, כאשר למוסלמים ניתנת האפשרות להתפלל במקום קדוש זה ואילו על יהודים נאסרת התפילה, הינה דבר בלתי קביל בעליל במדינה דמוקרטית. למותר לציין, כי כל הדיונים והמאבקים סביב התפילות במקומות הקדושים חייבים להתבצע תוך כיבוד החוק ורשויות האכיפה, כראוי למדינה דמוקרטית. אנו קוראים לממשלת ישראל למצוא פתרון הולם שיאפשר תפילת יהודים במרחבי הר הבית, ויפסיק את אפליית היהודים המנועים מקיום תפילות, פרטיות וציבוריות, במקום הקדוש לעם היהודי.

בנייר עמדה שמפרסם הארגון, טוענים רבני הארגון, כי תוכניות ריאליטי כגון האח הגדול, הישרדות ואחרות, מסיבות נזק מוסרי ותרבותי לציבור ובעיקר לבני הנוער וקוראים לציבור להימנע מלצפות בתוכניות אלו.

בנייר העמדה, נכתב כי " תוכניות מסוג זה נותנות פעמים רבות לגיטימציה לחולשות מוסריות ולפורקן יצרים בלתי מרוסן. תוכניות אלו מעצימות פגמים וסטיות אשר שוברים את הגבולות והנורמות שמציבה החברה. כאשר אחוזים גבוהים בחברה צורכים באופן קבוע את המסרים של תוכניות אלו, הדבר עשוי לשבש את הסדר החברתי בשל רמיסת ערכים מוסריים והלכתיים רבים".

בין הסיבות להתנגדותם של רבני בית הלל לתוכניות הריאליטי בטלוויזיה הם מונים את הפגיעה באחד מן הערכים המרכזיים ביהדות, ערך צנעת הפרט, "תוכניות אשר בהגדרתן מנטרלות כל ערך של פרטיות וצניעות, כגון האח הגדול, פוגעות אנושות ביכולת לחנך לערכי הצניעות", נכתב בנייר העמדה.

עוד מציינים רבני הארגון, כי בתוכניות ריאליטי רבות יש משום החפצת נשים והחצנת מיניות וכל אלו, לדברי רבני הארגון, פוגעים ומוזילים את המושג העמוק של אהבת אמת. חלק גדול מן התוכניות הללו עוסק בהחפצת נשים והפיכתן לאובייקט מיני: "שיח מחפיץ מסוג זה עשוי לחלחל גם לחברה ולפגוע במעמד האישה ובכבודה".

עוד מצוין בנייר העמדה, כי גם ערך הדיבור ושמירת הלשון נפגע ונפגם בתוכניות אלו.

"היהדות עוסקת רבות בנקיות הדיבור ובשמירת הלשון. האדם נבדל מן הבהמה ביכולתו לשלוט על דיבורו. חלקן של תוכניות הריאליטי מאפשר ומעודד את הדיבור הנמוך והגס ביותר לעיני המצלמה, תוך ניצול נקודות החולשה והקושי של המתמודדים בתחרות. בחלקן של תוכניות אלו, לא ניתן למצוא ולו פרק אחד ללא קללות וגסויות. קשה למצוא בתוכניות אלו דוגמאות חיוביות של שיח אמיתי ותרבות דיבור ראויה, במובן של ניהול דיון מהותי, הקשבה והאזנה. חשיפה ממושכת לשפה זולה ושיח רדוד, משחיתה את עדינותו של האדם ומסיבה נזק מוסרי ורוחני לחברה ובפרט לבני הנוער", כותבים רבני בית הלל. רבני הארגון מציינים עוד, כי גם ערכים כגון רעות והגינות נפגמים בתוכניות אלו, וכן יש בתוכניות אלו הרבה מן החמדנות ומן החומריות ומסחור של האמת, המזיקים לחברה כולה.

רבני בית הלל מציינים גם ערכי יסוד בסיסיים של היהדות, כגון שמירת כשרות, נפגמים בתוכניות ריאליטי שונות – ויש בכך פגם מוסרי וערכי.

הרב רונן נויבירט, מנכ"ל ארגון רבני בית הלל מדגיש, כי הארגון אינו נגד צפייה בטלוויזיה כלל וכלל: " תרבות זו מביאה ברכה עם חשיפה לתחומים רבים, העשרת הידיעות, חידוד הרגישות המוסרית והרחבת עולם החוויות של הצופה. עם זאת, יש בתרבות זו גם סכנה של רדידות מסרים, העדפת רייטינג על פני איכות, תכנים מזיקים של אלימות, מין ועוד. באופן בסיסי, איננו נגד צריכת תרבות זו, תוך כדי שימת גבולות מוסריים והלכתיים"

שנים רבות מתנהל ויכוח בציבוריות הישראלית בין אלו הרוצים להאריך את שעון הקיץ לבין אלו המתנגדים להארכתו. לצערנו הרב, יש הרואים במחלוקת זו עוד אחת מנקודות החיכוך שבין דתיים לחילוניים ויש המאשימים שהכניעה לתכתיב הדתי גורמת להפסדים כספיים ובטיחותיים למדינה ולאזרחיה.

ראשית, חשוב לציין שסוגיית שעון הקיץ, אינה סוגיה הלכתית אלא סוגיה אזרחית גרידא. לכן השיקול המרכזי מבחינה הלכתית הינו מה תורם יותר לבטיחות ולכלכלה של מדינת ישראל. עם זאת, יש לסוגיה זו מספר השלכות על נושאים הלכתיים נוספים, והשיקולים להלן הינם בעיקר שיקולי נוחות עבור הציבור הדתי.

העניין המרכזי עליו משפיע שעון הקיץ הוא זמני התפילה. זמנה של תפילת העמידה בתפילת שחרית הוא לכתחילה מרגע הנץ החמה ואילך, אלא שבדיעבד מותר להתפלל שחרית עוד הרבה קודם לכן - מעלות השחר, ומותר להניח טלית ותפילין כבר מרגע שמתחיל להאיר בחוץ. אנו ממליצים על סיום מועד שעון הקיץ ב15 באוקטובר. עם זאת ראוי לציין שגם אם יקבע תאריך הסיום ל 25 באוקטובר, יום בו זמן הנחת תפילין וטלית הינו 6:00 בבוקר, יתאפשר לרוב האנשים להתפלל במסגרת זמני התפילה בהלכה, אף אם חלקם ייאלצו להקדים את התפילה בשל הצורך לצאת לעבודה לפני הנץ החמה, וכך נוהגים היום רבים וטובים מסיבות שונות ומגוונות.

יש שטענו שהארכת שעון הקיץ גורמת לקושי בצום יום הכיפורים שמסתיים שעה מאוחר יותר. לאמיתו של דבר, צום יום הכיפורים נמשך בדיוק אותו הזמן, בין אם חל בזמן שעון קיץ ובין אם חל בזמן שעון חורף. החיסרון בשעון קיץ הינו שהצום נגמר בשעה מאוחרת יותר, והבעיה הינה פסיכולוגית בעיקר. עם זאת, יהיו רבים שיעדיפו לגמור את הצום בשעה מאוחרת יותר – דבר שיאפשר להם הפסקת צהרים ארוכה יותר המסייעת רבות לחלק מהצמים או לחילופין יאפשר התחלת התפילה בבוקר בשעה מאוחרת יותר, דבר המקל גם הוא על הצמים. בנוסף, לצום יום הכיפורים שחל בשעון הקיץ יש יתרון בכך שתחילת הצום מאוחרת יותר והדבר מקטין את הלחץ בערב יום הכיפורים. אשר על כן, מבחינת צום יום הכיפורים יש צדדים לכאן ולכאן וכאמור השיקולים אינם הלכתיים אלא משקפים את נוחות הצמים גרידא. ממילא נראה שקביעת התאריך הנאות לסיום שעון הקיץ לא צריכה להתחשב במועד יום הכיפורים.

כאמור לעיל, הדיון על שעון קיץ אינו דיון על נושא הלכתי, אף שיש לו השלכות הלכתיות. השיקול המרכזי עבור מקבלי ההחלטות צריך להיות טובת המשק הישראלי וענייני בטיחות שונים. יש מקום להתחשב גם בצרכים של הציבורים השונים בתהליך קבלת ההחלטות, אך בוודאי שאין להפוך נושא זה למוקד מריבה ועימות נוסף בין הציבור הדתי לציבור החילוני. אם התאריך לסיום שעון הקיץ, לא יחול אחרי ה 25 באוקטובר, תהיה בכך בהחלט התחשבות ראויה בציבור הדתי.

תשובה:

כמה מגדולי הדורות האחרונים הציעו אפשרות זו של הטבלת נשים לגיור על ידי נשים שתוגדרנה כשליחות בית דין. בתוכם: הרב עוזיאל, ר' שמואל סלנט וכן הרב וולדנברג. הרב וולדנברג אף הציע להנהיג זאת כנוהל אחיד בארץ ולא במצבי דיעבד מובהקים ומיוחדים. לדבריו המצב בארץ הוא כזה שבית דין שנכנס למקווה של נשים מעורר קטרוג, וכי "יש להתחשב עם המצב של היום שאנו נמצאים בו" (פרוטוקול כנס הדיינים השני, תשרי, תשי"ד).

אם כן, יש לברר על מה נשענו גדולים אלו בהצעתם זו. ומה מהותה של ההצעה למנות נשים כשליחות בית דין.

המשנה הראשונה במסכת סנהדרין מציינת את ההרכבים השונים הנצרכים לתחומי דיון נבדלים. היא מבחינה בין דיני ממונות ובין דיני נפשות, וכן בין דיני ממונות לדיני קנסות. לפי המשנה ישנן גם מסגרות לעניינים ציבוריים, כך הוא הדבר לגבי עיבור החודש ועיבור השנה ועוד (סנהדרין א, א).

בתוך ההקשר הזה המשנה קובעת כי: "דיני ממונות - בשלשה, גזילות וחבלות – בשלשה". לחלק מן הדעות כשמדברים על בית דין של שלושה מתייחסים להרכב של דיינים מומחים וסמוכים (סנהדרין ג, א ואילך). מכיוון שבתקופה מסוימת פסקה הסמיכה לא ניתן לקיים אף אחת מן הערכאות הנדרשות לדיון בעניינים השונים. אולם, הגמרא מבארת ביחס להודאות והלוואות שאם לא נקיים בתי דין גם אם אינם מומחים וסמוכים נשבש את כל המערכת שבין אדם לחבירו. אנשים יימנעו מלהלוות ותנעל דלת בפני הלווים. לכן, נפסק שבעניינים מסוימים אנו אומרים "שליחותייהו קא עבדינן". קרי, אנו פועלים בשליחות בתי הדין הסמוכים. לפיכך, בעניינים מרובים בתי הדין שלנו פועלים רק מכח היותם כעין שליחי בית דין (טושו"ע, חו"מ, סי' א). במקומות שונים הגמרא דנה כיצד להגביל את המושג הזה של שליחות והיא אינה מתירה להעניש בקנסות או לדון בדברים שאינם רווחים ושכיחים. שכן כל המוסד הזה נועד לפתור חשש משיתוק המשק אך לא להסמיך את מי שאינו ראוי (בבא קמא פד, ב). הרב וולדנברג מסביר באחת מתשובותיו, כי שליחות זו אינה שליחות ממשית, ואין הכוונה שהראשונים הסמיכונו לדון בנושאים הללו. הכוונה היא בכלליות שהתורה גזרה שחוקות המשפט יהיו "לדורותיכם" וכיוון שכך הרי שמכח זה הדיינים נעשים שלוחיהם של הקדמונים, על מנת שנוכל להפעיל את חוק התורה לדורות (שו"ת ציץ אליעזר, חט"ו, סט). עולה מדברים אלו, שכל מושג שליחות בית הדין הוא משום ומכח "תיקון העולם" (ראה: שו"ת דברי יציב, חו"מ, ב). וכך, גם בענייני גרות אנו אומרים שמאותה הסיבה, של תיקון העולם ניתנה רשות מן התורה לדיינים שאינם סמוכים לדון (ראו: רשב"א יבמות, מז, ד"ה דלמא ועוד ראשונים).

בעקרון נשים פסולות מלדון, כיוון שהן פסולות להעיד, והן אינן שותפות במערכת המשפטית בכלל (סנהדרין ג, ט). אולם, בדיני ממונות הותר לאנשים שאינם כשרים לעדות לדון כאשר בעלי הדין מסמיכים אותם לכך. במצב כזה הותר גם לקרובים הפסולים לכך, או להדיוטות לדון. אפשרות זו כוללת אף נשים. מכך ניתן להסיק שנשים עשויות להוות בית דין במקרים מסוימים שאינם בצינורות המקובלים (ספר החינוך, מצווה עז, וראה גם מנ"ח שם).

בנידון דידן, כיוון שמדובר במצב ש'אי אפשר' אחרת, ולא ראוי לקיים טבילת נשים בנוכחות גברים, ניתן להכיר בנשים כשליחות בית דין, בדומה להכרה בבית הדין הרגיל, וכדי למלא את תפקידם של הראשונים, ולהנציח את חוקת התורה. בפרט שמדובר בענייני גרות שמוסכם על הראשונים שיש לקיימם בכל דור מדין "לדורותיכם". ראוי להביא בהקשר זה את דברי בעלי התוספות בעניין זה כלשונם: "ויש לומר דשליחותייהו עבדינן... עוד אמר הר"ר נתנאל דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע בכל ענין אף על גב שאינן מומחין דעל כרחך השתא ליכא מומחין שהרי אין סמוכין ולדורותיכם משמע לדורות עולם" (תוספות, קידושין, סב, ב).

ברם, כאשר אני נשאל היום. מצב בו מרבית עם ישראל נמצא במקום של חוסר ידע מוחלט בכל הקשור ליהדות, למקורות, לספרות הקודש, לשפת התלמוד וההלכה, התשובה שונה בתכלית.
התעוררות אנשים רבים שאינם שומרים מצוות ללימוד תורה בתקופתנו, אינה התעוררות של אנשים אשר באו מעולמה של תורה ומרדו בה, אלא התעוררות הנובעת ממקום של חוסר ידע וצמא לתורה ולעיסוק בה. על התעוררות רוחנית מעין זו דיברו הנביאים וחז"ל, וכדברי הנביא עמוס: (ח' י"א): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי אלקים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'".

בשל כך אין מקום להשוואה בין תופעה זו לבין תנועות כגון התנועה הרפורמית אשר צמחה מהאורתודוקסיה, ואנשיה החלו בתהליך של עזיבת חלק ממצוות התורה. במקרה שלנו מדובר בתנועה הפועלת מלמטה למעלה. לומדי התורה מתוך גישה חילונית נמצאים כעת בשלב ראשון בטיפוס בסולם, הם צמאים לתורה.  גם אם כעת הלימוד שלהם אינו מוביל לקיום מצוות, בכל זאת מדובר בתהליך של רנסנס רוחני עליו הצומח מתוך תקופה של איבוד אידיאלים, תהליך אותו חזה הרב קוק ע"פ דברי חז"ל באורות התחייה: "...השלוה הגשמית אשר תבוא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה, ויבואו ימים אשר תאמר "אין בהם חפץ", השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל וממילא ירד הרוח וישקע , עד אשר יבא סער ויהפך מהפכה ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ה' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית". אנו ממש עדים בימינו להתעוררות הרוחנית והצמא לתורה, אשר הינם חלק אינטגרלי מתהליך הגאולה.

ראוי לציין כי דוקא בזמן בו החלה העונה החדשה של אחת התופעות הבזויות והשפלות בחברה הישראלית היום, תופעת "האח הגדול", עלינו להעריך ולהוקיר מגמות של חיפוש רוחני, גם אם הן אינן נעשות בדיוק לפי רוחנו. יש תועלת וערך גדול בחזרתם של יהודים רבים לארון הספרים היהודי ועלינו לעודד ולטפח מגמה זו.

ריבונו של עולם צופה ומביט כל נעלם, לפניך אתוודה ומלפניך אתחנן, מושלך ומרוחק אני ממך ומכל היכלך הרחק מאוד, פשוט רוצה אני מעתה להתגייר, ולהיות מעתה יהודי. רבונו של עולם הושיעני שלא אבלה את שארית שנותיי בין חמורי אתוני וכלבי, קרב אותי אליך והכניסני היכל לפנים מהיכל, קשור אותי אליך לעולם ועד מתוך הרחבה".

עד כאן דברי רבי קלונימוס קלמן שפירא הי"ד – האדמו"ר מפיאסצ'נה שהיה רב פעיל ודינמי בגטו ורשה בזמן השואה, ונספה בה.

כשבעים שנה מאוחר יותר בבית הדין לגיור:

"בגמרא בבכורות דף ל' עמוד ב' כתובה הנחיה ברורה לדיינים: 'עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. רבי יוסי בן רבי יהודה אומר: אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים'. ה' יראה ללבב ומבחינתנו הדיינים "דברים שבלב אינם דברים". אמרת וחזרת והדגשת שאתה מקבל עליך תורה שבכתב ושבעל פה, נכון?"

"אמת! כל חיי הרגשתי יהודי ועתה הנני רק חוזר אל צור מחצבתי"

"וואוו! אני חייב להודות שאני מקנא בך. אתה עומד לברך ברכה שאני מעולם לא זכיתי לברך אותה: 'ברוך... אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה'. מהרה ייבנה בית המקדש, אך עד אז יש לך יתרון עלי. האם קראת פעם את הרהורי ליבו המרגשים של הרב אשר וייס אותם אמר בחג מתן תורה, בעקבות דברי הקדוש מפיאסצ'נה הנ"ל? לא קראת? יש לך כמה דקות? אתה חייב לשמוע את הפתיחות המדהימה:

'וכאשר קראתי לראשונה את המיית לבו הטהור זלגו עיני דמעות. נפשו הסוערת והרוגשת באש קודש של אהבת ה' לא תדע שובע כי אם הגירות. משתוקק הוא להתגייר, לנתק לחלוטין את עבותות העבר וליכנס לברית כקטן שנולד. אך מה אוכל לעשות ונולדתי יהודי.

ולעצמי חשבתי. ושמא גם יהודי יכול להתגייר. למול אינו יכול דהלא כבר נימול ואביו קיים בו "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלקים". לטבול אינו יכול, דאין זו טבילת גרות אלא טבילה בעלמא. אך שמא בידו לפחות לקבל עול המצוות כולן, שמא עליו לעמוד לפני השופט כל הארץ מלך המשפט כדרך שהגר מתייצב לפני בית דין ולקבל עליו עול התורה והמצווה. וכשם שהגר המקבל כל התורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, כך על כל אחד ואחד לעמוד ביום הזה לפני הקב"ה, להקדים נעשה לנשמע ולקבל על עצמו כל התורה כולה ללא שיור וללא סייג.

הלא בחיי היום יום, רגילים אנו לדקדק עד קצה במצוות מסוימות ולהתעלם לחלוטין ממצוות אחרות, זה בכה וזה בכה, כאילו ניתנה לנו הבחירה לומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה. לא כך הגר הבא ליכנס לברית, אין בידו לבחור בין מצווה למצווה ואף אם ירצה להוציא מצווה אחת מן הכלל, מצווה אחת מתוך התרי"ג – אין מקבלין אותו.

הבה נצייר בדמיוננו ובעיני רוחנו גוי שבא להתגייר וכאשר אב בית הדין פונה אליו ושואל האם אתה מקבל על עצמך את כל התורה כולה, עונה הוא בשפה רפה "כמוך, כמו האב"ד". וכאשר גוער בו האב"ד "באר דבריך ופרש כוונתך". אומר הגר בבושת פנים ותוך כדי בקשת סליחה ומחילה: "כמדומה אני שאתמול שמעתי בבית המדרש שמורנו האב"ד דיבר לשון הרע או רכילות ובאופן הזה רוצה גם אני ליכנס לברית ולהתגייר". אב בית הדין ייאלץ לכבוש פניו בקרקע ברוב בושה וכלימה ולומר אמנם ראוי אתה להיות אב"ד אבל אין אתה ראוי להיות יהודי! כדי להצטרף לכלל ישראל ולחסות תחת כנפי השכינה צריך אתה לקבל כל התורה כולה.

וביום הקדוש והנשגב הזה שבו נכנסו אבותינו לברית, הקדימו נעשה לנשמע וקבלו עול מלכות שמים באהבה, כך על כל אחד ואחד לראות את עצמו כאילו זה עתה עומד הוא ליכנס לברית ולקבל עול מלכות שמים באהבה.'

אתה מבין עכשיו למה אני מקנא בך? אתה זוכה לטבילה בברכה. אתה זוכה לקבלת עול מלכות שמיים באהבה. אתה זוכה לברית מילה במודע ומתוך דעה צלולה.

'ועל גרי הצדק ועלינו, יהמו נא רחמיך ה' אלוקינו'. רבותינו הכירו כבר בעובדה שכשבאים להתפלל על הצדיקים והחסידים, גרי הצדק באים לפנינו והלוואי שנזכה למדרגתכם!"

אנחנו יהודים כאשר אנו בוחרים להיות כאלה, כאשר גילינו את היהדות בעצמנו בחיפוש שלנו אחר הקדושה, כאשר אנו נאבקים במאבק הרוחני הבלתי-נגמר על מציאת א-להים, מבינים שהעולם זקוק למצפון מוסרי, ונושאים את המשא המרומם הזה כדי להציל את העולם ולתת לו משימה.

אדם הופך להיות 'מעט' יהודי כאשר הוא מבין שלא ייתכן טבע ללא רוח; שאין ניטרליות במקרים של מצפון מוסרי. אבל כל זה איננו מספיק. יש לו עוד דרך ארוכה לצעוד בה לפני שיהפוך ליהודי לכל דבר. חובה עליו להכיר באציל שבהמוני; לעטר את העולם ביופי מלכותי; לדעת שהאנושות איננה כפי שהיתה מאז שא-להים כפה על עם ישראל את ברית סיני; ולהכיר באנושות בלי סיני איננו אפשרי.    

כדי ליצור בתוכנו תנודות יהודיות עלינו לראות את העולם sub specie aeternitatis, מן הפרספקטיבה של הנצח. חייבים אנו לצאת מהקופסה הקטנה של החיים המצומצמים שלנו ולהחזיק במבט הקוסמי, ובה בעת לא לשמוט את הקרקע שתחת רגלינו. עלינו להתמודד בהתמודדויות היומיומיות והטריוויאליות ולקדש אותן, לא באמצעות הכחשתן או בהצהרות שאין בהן חשיבות, אלא בדרך של ניצולן כהזדמנויות גדולות לצמיחה. ברגע שהאדם מגלה זאת בזהירות, הוא לאט לאט הופך ליהודי.  

יש מי מאתנו שחייבים להיאבק כדי להשיג זאת; אחרים נראה שנולדו עם זה. אלו מחזיקים בנשמה יהודית מסתורית שאף אחד לא יכול לזהות אבל כולם מכירים שהיא שם. יש לעובדה זו משהו מן הגורל, תחושות מסוימות שאף אחד לא יכול להביע במלים. העבודה היא בהפנמת הברית שבין א-להים, אברהם אבינו ולאחר מכן, סיני. הדבר נמצא בדמו של אותו אדם גם כאשר הוא לא באמת דתי. הדבר רוחש בינות לגלים שמעבר לחוף הנשמות שלנו ומשתלט על הקיום שלנו, מפיץ את היהודיות שלנו בכל מקום אליו אנו הולכים.  

לרוב היהודים 'יש את זה', כמו גם לכמה שאינם יהודים. הם יודעים שיש להם את זה. הדבר לגמרי אותנטי. הוא נוגע בהם כמו שהמים נוגעים בכל חלק מגופו של אדם ששוחה בהם, המולקולות שלו מחלחלות לכל סיב בהויה של האדם. שום דבר איננו יכול להכחיש זאת.

אלו הם היהודים האותנטים, אבל לא כל אלה שייכים לעם היהודי. חלק מהם הם לא יהודים עם הורים לא יהודיים; אחרים הם צאצאים של נישואי תערובת. אם אלו יבקשו להצטרף לעם היהודי הם יצרכו לעבור גיור בהתאם להלכה, למרות שיש להם 'נשמה יהודית' מלידה.    

אבל למה? למה הם לנדרשים לעבור גיור? מדוע אין הם יהודים לכל דבר גם בלעדיו? הרי כל הרכיבים כבר קיימים! מדוע יש צורך במרכיב הביולוגי כמו אמא יהודייה, או פעולה פיזית כמו טבילה במקווה?

הסיבה לכך היא שההלכה איננה רק עניין של אותנטיות דתית ואיכות של נשמה. ההלכה גם נוגעת במציאות הממשית של החיים. היא שואלת שאלה חשובה ביותר: כיצד נזהה מי שהוא יהודי ומי שאינו? האם באפשרותנו לקרוא את הנשמה של אדם כלשהו? כיצד אדם יוכל לדעת בוודאות שהאחר באמת יהודי, האם הוא יכול לקרוא את הנשמה שלו ולהבין אותה? וכיצד אנו נדע שהעובדה שהיננו יהודים היא אותנטית?

העולם הוא תערובת של האידיאלי והקונקרטי, בו מקוריות עלולה בקלות ומתוך חוסר מודעות להתבלבל עם יומרנות. משמעותם של חיים היא שהמבנה הגופני והרוח הפנימית פועלים בהדדיות אבל גם מתעמתים. קיימת מהומה מוחלטת כאשר רק האידיאלים שולטים בעוד שהצרכים הריאליים והמעשיים אינם זוכים כלל להתייחסות.  

מתח, אפילו סתירה, בין האידיאלי והריאלי הם האתגר הגדול של ההלכה. זו צריכה לפיכך לערוך שקלולים: כמה מקום יש לתת לאותנטיות וכמה לריאליזם ממשי? עד כמה יש לפעול בהתאם לחלום ולרוח, ועד כמה צריך להיעתר לצרכים של עולמנו הגשמי?

ככל שההלכה היתה רוצה להעניק שליטה מלאה לאידיאלי, היא יודעת שהיא חייבת להתפשר ולהיענות לחוקים חיוניים שמאפשרים לעולם לתפקד. בדיוק כמו במקרה בו השאלה מסתכמת במונחים של אותנטיות מול קונפורמיזם, כך ההלכה חייבת להתמודד עם יהדות אותנטית והצורך להציב סטנדרטים חיצוניים ואפילו ביולוגיים לזהות יהודית. ובדיוק כמו במקרה של אותנטיות וקונפורמיזם, גם כאן יהיו קרבנות ונסיבות לא נעימות.

כמה 'יהודים בנשמה' ישלמו את המחיר ויזוהו כמי שאינם יהודים, חרף העובדה שהלכה 'אידיאלית' היה שמחה להכניס אותם. למרבה הצער, היא חייבת לעתים לוותר על אותה 'נשמה יהודית' רק בגלל שהחוקים הללו אינם מאפשרים לאדם להיות מוכר כיהודי. אם לא ניצמד להוראות הללו, הכאוס ישלוט.

אבל זה יותר מכך. צריך שתהיה אומה ישראלית, ישות פיזית שיכולה לשאת את המסר של היהדות לעולם. חייבת להיות לאומה זו חוויה היסטורית משותפת שהשפיעה על המבנה הרוחני והרגשי שלה. חייב שיהיו, כפי שאמיל פקנהיים כינה אותן, חוויות שורשיות, כמו היציאה ממצרים, קריעת ים סוף וההתגלות בסיני. ההשפעה של האירועים הללו עיצבה את האנשים שחוו אותם לכדי אומה בלתי רגילה המוכנה לקחת על עצמה את נטל העולם ולהפוך אותו. ליהודים שיעבירו את המסר שלהם לעולם חייבת להיות חוויה היסטורית – כמשפחה ולאחר מכן כאומה – בה אנשים יורשים מחויבות לדרך חיים מסוימת אפילו כאשר כמה מחבריה מתנגדים לכך. באופן פרדוקסלי, חוויה זו איננה יכול להשיג את האפקט המבוקש אלא אם כן יעבירו אותה מדור לדור.

העובדה שהיהדות מאפשרת לאנשים מבחוץ, שלא היו חלק מאותה חוויה, להצטרף אליה, איננה רק דבר מופלא אלא היא גם מבוססת על העיקרון שלא כל הנשמות זקוקות לאותן חוויות שורשיות כדי להיות יהודיות. יש להן איכויות אחרות, בעלות לא פחות עוצמה והשפעה, וזה מה שמאפשר להן להתגייר כל עוד הן נקלטות בקבוצה מלוכדת שהזהות שלה מוטמעת באותן חוויות שורשיות.  

במונחים של אידיאל דתי טהור ולא מתפשר, משמעות הדבר היא שיש יהודים שלא אמורים להיות יהודים וישנם לא-יהודים שאמורים להיות יהודים. אותנטיות, ככלות הכל, איננה נקנית בירושה; היא אך ורק דבר שגדלים אליו. באופן אידיאלי, יהודים צריכים להיות רק אלה שלקחו על עצמם במודע את המשימה היהודית וחיים בהתאם לכך. ללא הצורך בעם יהודי, היה טוב יותר שתהיה קהילה של יהודים מאמינים אליה אנשים היו יכולים להיכנס ולצאת בהתאם לרצון שלהם להתחייב לדרך היהדות והמשימה שלה. בדיוק כפי ששאר הדתות נוהגות בעצמן.  

הדרישות של ההלכה יוצרות קורבנות כשכמה 'יהודים בנשמה' נותרים מחוץ לעדר, כמו במקרה של ילדים מנישואי תערובת בהן האמהות אינן יהודיות, ילדים שהוריהם אינם יהודים אך הסבים והסבתות יהודיים, או באותו אופן, לא יהודים שיש להם נשמות יהודיות אך לא אבות יהודיים. כולם הם חללים.

זה המחיר שיש לשלם עבור המתח שבין האידילי והצורך בהתאמה, הפרדוקס של הרוח והחוק. העובדה שההלכה מאפשרת לכל מי שאינו יהודי להפוך ליהודי דרך הליך גיור הולם היא ביטוי עוצמתי ביותר להומאניות שבה. למעשה זהו נס.

יש קרוב לודאי מאות אלפי אנשים שהם 'יהודים בנשמה' גמורים או כאלו שהם בדרך לכך, שאינם יודעים זאת וקרוב לודאי שלעולם לא ידעו זאת. אולי אלו הם היהודים שעלו במחשבתו של א-להים כאשר ברך את אברהם והבטיח לו שיהיה לאב המון גויים ושצאצאיו יהיו כעפר הארץ וככוכבי השמים.  

"נשות הכותל", אני משתדל להבין אתכן: אתן סבורות שזכותה של כל אשה להתפלל אל השם בדרכי ביטוי דתיות כפי שהיא רוצה ומאמינה, בכל מקום, בודאי במקום התפילה החשוב ביותר שיש, בלב העולם. אשמח להיפגש איתכן ולהבין בצורה יותר טובה את מה שכל כך חשוב בעיניכן.

הנשים שמתכוונות לבוא מחר ו"להציף" את הכותל ולמנוע את התפילה של נשות הכותל – אני משתדל להבין אתכן: אתן סבורות שבלב העולם לא ייתכן שישנו סדרי תפילה הנהוגים בעם ישראל מדורי דורות, ובמיוחד בכותל בירושלים, מקום התפילה של כולנו ; ומי שרוצה להתפלל בדרכים חדשות תכבד את המקום הקדוש ותעשה זאת במסגרת פרטית. אשמח להיפש איתכן ולנסות להבין בצורה יותר טובה את מה שכל כך חשוב בעיניכן.

כולכן מאמינות באלוהים ומתפללות אליו, וכולכן רוצות שירושלים תממש את התפקיד שייעדו לה נביאי ישראל – להיות בירת האמונה והשלום בעולם.

האם אינכן רואות כיצד המאבק הזה, על כל צדדיו, מרחיק מירושלים, מאמונה ומשלום כל כך הרבה נשים וגברים מישראל ? האם המאבק הספציפי הזה שלכן כל כך חשוב, כאן ועכשיו, לא לוותר - ! - עד כדי כך שהנזק העצום שקורה מסביב הוא פחות חשוב מהנקודה שעליה אתן נאבקות?!

וכי אין אנחנו יכולים כולנו לשבת ולדבר, להקשיב זה לזה, להיעזר בשיטות שונות שפותחו בעולם, כדי לגשר על פערים שכאלה, לנסות ולמצוא דרך לעבוד את השם בכותל בצורה שתמנע את חילול השם הגדול שלכל הדעות נוצר עכשיו כתוצאה מהמאבק חסר הפשרות הזה?

אינני אומר מי כאן הצודקת ומי האשמה ; האם זו מתנהגת בפרובוקטיביות וזו מגינה כנגדה, או זו מתנהגת בתמימות וזו באלימות כנגדה ? אינני בעל סמכות להכריע ולקבוע ; והאם יש תשובה אחת שהיא הנכונה בה"א הידיעה?

אבל אני כן מייחל לראות קידוש השם עולה ממרכז קידוש השם העולמי.

מי תזכה להיות הראשונה לעשות קידוש השם – לסגת לעת עתה, לראש החודש הזה, לקחת נשימה לחודש הקרוב, למצות את האפשרות של הידברות וניהול התפילות בלב העולם מתוך הקשבה ורצון למצוא את הקידוש השם המשותף שלכן ?

תרבות זו מביאה ברכה עם חשיפה לתחומים רבים, העשרת הידיעות, חידוד הרגישות המוסרית והרחבת עולם החוויות של הצופה. עם זאת, יש בתרבות זו גם סכנה של רדידות מסרים, העדפת רייטינג על פני איכות, תכנים מזיקים של אלימות, מין ועוד. באופן בסיסי, איננו נגד צריכת תרבות זו, תוך כדי שימת גבולות מוסריים והלכתיים.

עם זאת, את מרכז הרייטינג תפסו בשנים האחרונות תוכניות הריאליטי, המסיבות נזק כבד לחברה ובעיקר לבני הנוער וביניהן בולטות לשמצה תוכניות כגון האח הגדול, הישרדות ועוד. תוכניות הריאליטי כוללות בין השאר - תחרויות הכרוכות באתגרים פיזיים, אוכל, חברה, שירה ועוד. הן מכונות כך מכיוון שהן אמורות להציג את המציאות, ללא תסריטים וללא עריכות, במצבים המורכבים אליהם מתגלגלות התוכניות. לא נוכל להתייחס באופן ספציפי לכל סוגי תוכניות הריאליטי. לא ניתן לכלול את כולן בנשימה אחת ובחלקן יש גם אלמנטים חיוביים. ברם, עיקר הביקורת מופנית לתוכניות המבוססות על ערכים שליליים, כגון: תחרויות בהן אהדת הקהל אמורה להינתן למתמודדים תמורת תככנות ויריבות וכפי שיפורט להלן.

תוכניות מסוג זה נותנות פעמים רבות לגיטימציה לחולשות מוסריות ולפורקן יצרים בלתי מרוסן. תוכניות אלו מעצימות פגמים וסטיות אשר שוברים את הגבולות והנורמות שמציבה החברה. כאשר אחוזים גבוהים בחברה צורכים באופן קבוע את המסרים של תוכניות אלו, הדבר עשוי לשבש את הסדר החברתי בשל רמיסת ערכים מוסריים והלכתיים רבים ועל כך רצינו להאיר בנייר עמדה זה.

א.     צניעות, פרטיות ואינטימיות

אחד הערכים המרכזיים ביהדות הינו ערך הצניעות. ערך הצניעות נוגע בקוד לבוש, קוד התנהגות, החצנת תכונות ועוד. מטרת הצניעות הינה לחנכנו למצוא באחר גם את עולמו הפנימי ולא ללכת שבי רק אחר החיצוניות. תוכניות אשר בהגדרתן מנטרלות כל ערך של פרטיות וצניעות, כגון: האח הגדול, פוגעות אנושות ביכולת לחנך לערכי הצניעות. הנוער צורך בקביעות תרבות רדודה בה הדבר החשוב והעיקרי הוא הפרסום העצמי אשר בעבורו לגיטימי לעשות הכל בראש חוצות, כולל דברים בזויים ומשפילים החורגים מהנורמות המקובלות. עידוד המציצנות וחדירת המצלמה לסיטואציות שאמורות להיות אינטימיות, גורמת להשפלת האדם ומנוגדת לתפיסת הצניעות של היהדות אשר באה לשמור על כבודו של האדם ופרטיותו. מנגנון הבושה אשר אמור לסייע לאדם לשמור על כבודו, מנוטרל לחלוטין ע"י מפיקי תוכניות אלו.

יתרה מכך, אחד הערכים בהלכות נזיקין ביהדות הינו "היזק ראייה". כאשר חודרים למרחב האינטימי של אדם ע"י צפייה והסתכלות, יש בכך משום גרימת נזק. ברגע שקהל הצופים בבית משתתף בניצול הציני של המתחרים ע"י רשתות הטלוויזיה, הוא שותף בגרימת היזק ראייה למשתתפים, מאחר והוא מחזק את הרייטינג של התוכנית וממילא את המשך קיומה.

ב.     מיניות והחפצת נשים 

היהדות מייחסת חשיבות רבה וקדושה לקשר בין איש לאשה. תוכניות ריאליטי רבות עוסקות ב"אהבה" ומורידות אותה למקום השפל ביותר. תוכניות העוסקות בהיכרויות על בסיס התאמה חיצונית בלבד, תוכניות המלוות באמירות מיניות בוטות, הטרדות מיניות והתנהגות מפוקפקת מבחינה מוסרית בין המינים, כל אלו פוגמים במושג העמוק של אהבת אמת. חלק ניכר מתוכניות אלו עוסק בפועל בהחפצת נשים [=הפיכת נשים לאובייקט מיני] תחת מסווה של אהבה. שיח מחפיץ מסוג זה עשוי לחלחל גם לחברה ולפגוע במעמד האשה ובכבודה.

ג.       תרבות השיח והדיבור 

אחד הערכים המרכזיים ביהדות הינו ערך הדיבור. היהדות עוסקת רבות בנקיות הדיבור ובשמירת הלשון. האדם נבדל מן הבהמה ביכולתו לשלוט על דיבורו. חלקן של תוכניות הריאליטי מאפשר ומעודד את הדיבור הנמוך והגס ביותר לעיני המצלמה, תוך ניצול נקודות החולשה והקושי של המתמודדים בתחרות. בחלקן של תוכניות אלו, לא ניתן למצוא ולו פרק אחד ללא קללות וגסויות. קשה למצוא בתוכניות אלו דוגמאות חיוביות של שיח אמיתי ותרבות דיבור ראויה, במובן של ניהול דיון מהותי, הקשבה והאזנה. חשיפה ממושכת לשפה זולה ושיח רדוד, משחיתה את עדינותו של האדם ומסיבה נזק מוסרי ורוחני לחברה ובפרט לבני הנוער. 

ד.      רעות והגינות 

בחלקן של תוכניות הריאליטי, יש תחרות ישירה בין המתמודדים הנדרשים לרמות זה את זה ולהצליח על חשבון כשלון חבריהם. מפיקי התוכנית עושים רבות כדי שהצופים יראו "יותר דם" במאבקים בין המתמודדים ובכך ימשכו יותר רייטינג. מבחינת מוסרית, אין זה שונה מתרבות הקולוסאומים בימים עברו, בהם הקהל נהנה מצפייה בקרבות עקובים מדם. אכן, ישנן תוכניות ריאליטי בהן מתגלים פרגון רב וערכי חברות וכאמור לא באנו להכליל את כולן בכפיפה אחת.

ה.     חמדנות וחומרניות 

תוכניות רבות פועלות סביב פרס כספי יוקרתי בו יזכה המנצח. המתמודדים אינם מתביישים בכך שהם משתתפים בתוכנית שכל מטרתה לזכות בסכום כסף גדול. הם משקיעים זמן רב ומאמצים רבים, מתמודדים במשימות בלתי אפשריות ופעמים רבות הם מוכנים לדרוס את היריב וכל זה רק בשביל הכסף. חדירה מתמשכת של תרבות זאת לתודעה מזיקה לחברה כולה.

ו.       אמת ממוסחרת 

האמת הינה ערך עליון בחברה הכללית וביהדות בפרט. עיקרה של מצוות התשובה מבוסס על הכרה באמת – הוידוי. באופן הפוך לחלוטין, משמש הוידוי בתוכניות הריאליטי לכל דבר חוץ מן האמת. הוידויים מתוזמנים וממוסחרים. מפיקי התוכנית מנצלים את הוידוי שאמור להיות מושג אינטימי ואמיתי לצרכי הבידור והרייטינג. העדויות של המתמודדים על תחושותיהם ומצבם הרגשי בעת המשימה, שיחות הנפש איתם וחשיפת החרטות לעין המצלמה, כולם ממוסחרים וחסרים שמץ של אמת.

ז.       פגיעה בערכי בסיס ביהדות 

חלק מתוכניות הריאליטי פוגעות באופן ישיר בערכים בסיסים של היהדות. צפייה בתוכניות בהן המתמודדים נאלצים לאכול שרצים כחלק ממשימות התחרות, או לחילופין בתחרויות בהן המתמודדים מבשלים אוכל שאינו כשר, יש בה משום מתן לגיטימציה למעשים אלו וסיוע לדבר עבירה. יהודים במשך אלפי שנים מסרו נפשם לאכילת אוכל כשר. איננו נאיביים ובודאי שיש אלמנטים רבים בתוכניות רבות שאינם עולים בקנה אחד עם היהדות, ברם במקרה של תוכניות הריאליטי, כל צופה הינו שותף פעיל לקידום תוכניות אלו בשל התרומה לאחוזי הצפייה ובהנאה מתחרות אשר בבסיסה עומד דבר הפוגע בערך יסוד של היהדות. בדבר זה יש כאמור פגם מוסרי וערכי.

ח.     סיכום

תוכניות הריאליטי שוחקות את התמימות ומחנכות אותנו לעולם של ציניות אכזרית. הקו הרדוד שנוקטות תוכניות הריאליטי ואסטרטגיית השיווק האגרסיבית, מחדירים למרכז סדר היום הציבורי באופן מתמיד, ערכים בלתי מוסריים ובלתי חינוכיים. כאשר כל ליהוג ריקני בבית "האח הגדול" הופך לאייטם תקשורתי וכל הדחה ב"דה וויס" הופכת למוקד סוער בשיח השבועי לא פחות מאשר האירועים בכנסת ישראל, במערכת החינוך או בגבול הצפון, השיח החברתי יורד למקום רדוד ונבוב. הצדדים השטותיים שבז'אנר הריאליטי, באים הם על חשבון עומק וערכים.

על קהל הצופים להיות ערים להיבטים הערכיים-חינוכיים שהועלו במאמר. יש לשוחח על כך עם בני הנוער אשר צפייה בתוכניות מעין אלו אשר עשויות להשחית את נפשם ועולם הערכים שלהם. יש לתת להם את ההדרכה והכלים הנכונים להתמודד מול השפעות אלו, להבין את השלילה שבתוכניות הריאליטי ולהכווין אותם לצריכת תרבות חיובית יותר, בטלוויזיה, בקולנוע ובאינטרנט.