עוד

  1. מדינת ישראל
  2. מעמד האשה ביהדות
  3. תורה וחברה
  4. עמדות בית הלל
  5. בית המדרש ההלכתי
  6. ?מי בבית
  7. חדשות

חיפוש

חפש

פייסבוק

על סדר היום

מיתרו למשפטים- על לימוד תורה ונושאים כלכליים חברתיים (הרב ד"ר רבין שושטרי)

הציבור הרבני צריך להוביל את העיסוק בנושאים אלה ולהרים דגל מוסרי, ערכי שיעמוד נגד תפיסות שאינן אמונות על כך. התשתית קיימת בתורתנו, צריך רק להוציא זאת החוצה ולעבור מפרשת יתרו לפרשת משפטים.

מיתרו למשפטים- על לימוד תורה ונושאים כלכליים חברתיים
פרשת יתרו שבשיאה מתן תורה, מפגישה אותנו עם החוויה החשובה והמרכזית ביותר בהיסטוריה היהודית- ההתגלות של הקב"ה לכל עם ישראל. המפגש הזה מלווה את האדם הדתי בכל הדורות וממנו הוא שואב את קרבת האלוקים שלו כיחיד וככלל. מאידך, הפרשה הסמוכה, פרשת משפטים, עוסקת בסדרי החברה הפשוטים והבסיסיים ביותר- דיני העבדים, השומרים והנזיקין. נושאים אלה נראים כמעט זרים לחוויה הגבוהה של פרשת יתרו. המעבר החד מההתגלות העוצמתית הזאת לפרשת משפטים העסיק את חכמי כל הדורות. המדרש (שמות רבה, פרשה ל) מתייחס לסמיכות הפרשיות:  
ואלה המשפטים מה כתיב למעלה מן הפרשה ושפטו את העם בכל עת, ואמר כאן ואלה המשפטים והדברות באמצע, משל למטרונה שהיתה מהלכת הזין מכאן והזין מכאן והיא באמצע, כך התורה דינין מלפניה ודינין מאחריה והיא באמצע, וכן הוא אומר (משלי ח) באורח צדקה אהלך, התורה אומרת באיזה נתיב אני מהלכת אהלך בדרכן של עושי צדקה, בתוך נתיבות משפט התורה באמצע ודינין מלפניה ודינין מאחריה, מלפניה שנא' שם שם לו חוק ומשפט, ודינין מאחריה שנאמר ואלה המשפטים. 
הסכנה האורבת לפתחו של החווה את ההתגלות הגדולה היא הניתוק מתיקון עולם, בריחה מההתעסקות בסדרי החברה ובצדק החברתי. המדרש מזהיר אותנו שללא המעטפת הזאת התורה היא חשופה ואין לה יכולת להתקיים. יתירה מכך, המדרש אומר שעושי צדקה הם הסוללים את הדרך שבה ההתגלות יכולה להלך. כלומר, הצדק והצדקה הם הם התגלות ה' בעולם והם עיקרה של דרכה של תורה.
לימוד התורה עומד במרכז החיים הדתיים. אנו מחנכים את ילדינו ותלמידינו לחשיבות הלימוד ולאהבתו, מתוך הכרה שהוא הבסיס לחיים דתיים עמוקים ומשמעותיים. חכמים בתורה שבע"פ הקדישו מקום נרחב ללימוד דיני הממונות. לימוד זה הפך ללב והמרכז של הלימוד הישיבתי. עולם שלם של למדנות עמוקה ומורכבת נבנה סביב העיסוק בסדר נזיקין. המעבר מפרשת יתרו, מחוויית ההתגלות, לעיסוק בתיקון עולם בסדרי החברה קיבל משנה תוקף בתורה שבע"פ ובלימוד הישיבתי לאורך הדורות.
אך נדמה לי שניתוח המצב כיום משקף תמונה שונה ומטרידה. המעבר שחכמי תורה שבע"פ עשו מפרשת יתרו לפרשת משפטים עושה כיום את הדרך ההפוכה. העיסוק בלימוד התורה נכנס לתוככי בית המדרש, והפך להיות הדרך לחוות חוויה של קרבת אלוקים, מעין התגלות זוטא. הלימוד התנתק מחיי החברה, מתיקון עולם מהתעסקות בסלילת דרכן של עושי צדקה כלשון המדרש. תלמיד ישיבה יכול לעסוק במסכתות מסדר נשים ונזיקין ולהתעמק בחקירות למדניות חשובות מהי חזקת מרא קמא ומהו מיגו, ולהיות מנותק לחלוטין מהנושאים החברתיים והעוולות שקיימות בחיים המודרניים. לא רק שאותו תלמיד אינו מודע לכך, הוא אף מרגיש ניכור לעיסוק בנושאים החומרניים והנמוכים הללו. הדיסוננס הזה בין היכולת לעסוק במלא המרץ בסוגיות שעניינן הוא אותם סדרי חברה ותיקונן, לבין הניכור למתרחש בזירה החברתית האקטואלית הוא מתמיה. 
הניתוק הזה ניכר היטב בעיסוקם של הרבנים. מאמרים רבים נכתבים בנושאי א"י, חינוך, שמירת מצוות וכו', ולעומת זאת זועקת השתיקה בנושאים החברתיים שמעסיקים את החברה הישראלית. נושא זה נתפס כ'חילוני' ואין מקום לעולם הרבני להשמיע בו עמדה ולהוביל בו מהלכים. אותם רבנים שבקיאים ומעיינים בהלכות חברתיות שנוצרו בעת העתיקה ובימי הביניים אינם משמיעים קול בנושאים האקטואליים. 
אדגים זאת בעזרת נושא אחד בוער וחשוב. נושא הדיור בישראל הוא אחת הסוגיות הבוערות ביותר בחברה הישראלית. כ-30% ממשקי הבית בישראל (למעלה מ-600,000 משקי בית) אינם מחזיקים דירה בבעלותם והם שוכרים דירה. אין חולק על כך שהצורך הבסיסי של משפחה הוא בקורת גג. שוק השכירות כיום פרוץ ונתון לכוחות השוק שאינם עומדים לטובת השוכרים. בעלי דירות יכולים לעלות את שכר הדירה כרצונם, להתחמק מחובתם לתיקונים וכו'. מנגד עומדים השוכרים שביטחונם הבסיסי תלוי בטוב ליבו של בעל הבית. מצב זה אינו חדש וכבר במשנה רבי יהודה הנשיא הקדיש כמעט פרק שלם להסדרת זכויות השוכר. המשנה במסכת בבא מציעא פרק ח אומרת: 
המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח, בימות החמה שלשים יום, ובכרכים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים שנים עשר חדש. ובחנויות אחד עיירות ואחד כרכים שנים עשר חדש רבן שמעון בן גמליאל אומר חנות של נחתומים ושל צבעים שלש שנים: 
חכמים מגבילים את כוחו של המשכיר. למרות שהדירה בבעלותו הוא אינו רשאי להוציא את השוכר מדירתו בכל עת שיחפוץ. הצורך בביטחון לשוכר הניע את חכמים לתקן תקנות שיש בהם כדי לפגוע בזכות הקניין הפרטית, אך נצרכים לקיום חברה צודקת ומוסרית. 
בהמשך המשנה חכמים מפרטים את חובת בעל הבית להעמיד לשוכר בית ראוי למגורים:
המשכיר בית לחבירו המשכיר חייב בדלת בנגר ובמנעול ובכל דבר שמעשה אומן אבל דבר שאינו מעשה אומן השוכר עושהו 
לא כאן המקום לעסוק בהלכות אלו בעיון ובהעמקה. אך מצב זה משקף את האבסורד שבו הרבנים יכולים לעסוק בכל צדדי הלכות חשובות אלו, ולהתייחס אליהן כחוויה דתית מרוממת ומרגשת. ומאידך לא ל'תרגם' זאת לחיים הכלכליים במדינת ישראל כיום. היוזמה לחוק שיסדיר את זכויות השוכרים לא מגיעה מהציבור הרבני וממילא לא מהמפלגות הדתיות. יתירה מכך, הן מכשילות כל יוזמה ממניעים שונים.
נושא זה הוא דוגמה אחת מני רבות, שאין לי ספק שאילו רבי יהודה הנשיא היה כותב את המשנה בימינו הוא היה עוסק בו, ובשלל נושאים חשובים שמעסיקים את החברה הישראלית כמו פנסיה, קצבאות, משאבי הטבע ועוד.
הציבור הרבני צריך להוביל את העיסוק בנושאים אלה ולהרים דגל מוסרי, ערכי שיעמוד נגד תפיסות שאינן אמונות על כך. התשתית קיימת בתורתנו, צריך רק להוציא זאת החוצה ולעבור מפרשת יתרו לפרשת משפטים. 
   

לא התקבלו תגובות
.

תמיכה בנפגעי פגיעה מינית (בית הלל)

אנו מחזקים את ידי פורום תקנה ופונים למנהיגים תורניים ולמנהיגי ציבור ללמוד כיצד לסייע באופן אינטנסיבי ויעיל לנפגעים.

פורום תקנה, שבו משתתפים, בין השאר, הרב יעקב אריאל, הרב אליקים לבנון, הרבנית יהודית שילת, הרב יהושע שפירא, הרב יובל שרלו ועוד רבנים ורבניות, אישי ציבור ונשות ציבור מכל קצווי הקשת הדתית, עסק בעבר וממשיך לעסוק גם כיום בפרשיות שונות של פגיעה מינית על ידי דמויות בעלות סמכות תורנית. אנו, ארגון רבני בית הלל, קוראים לכל רבני הציבור הדתי להתאחד סביב פורום תקנה, העושה מלאכתו באמת ובאמונה.  

אם בעבר נמנעו מלעסוק בפגיעות מיניות בציבור, ואף השתיקו את מי שביקש להעלות את המודעות ביחס אליהן, בשנים האחרונות בשלה ההבנה שיש לטפל בכל מקרה כזה, לסייע לנפגעים ולמנוע מן הפוגעים להזיק לאנשים נוספים.  

נפגעי פגיעה מינית מתמודדים עם קשיים שאין לתארם. קשָׁה שבעתיים פגיעתה של דמות תורנית. הנפגעים עצמם מתקשים לעכל את העובדה שאדם כה מוערך ומרומם אכן פגע בהם. לא מעט מן הסובבים אותם אינם מאמינים להם או לוחצים עליהם להימנע מפרסום הדברים. אי אפשר לשער מה רב הקושי שלהם להיחשף, בין בבית המשפט ובין מחוצה לו, לספר את הסיפור ולחוות שוב ושוב את הטראומה.   

ישנם גם מקרים שאינם מוגדרים עברה פלילית מבחינה משפטית, כמו כאשר מדובר ביחסי רב ותלמיד-לשעבר, אשר החוק אינו רואה בהם יחסי מרות, או מקרים שחלה עליהם התיישנות. על כן מקרים רבים המגיעים לטיפולו של פורום תקנה, לא יגיעו לבית המשפט. כיוון שמקרים אלה חמורים מבחינה מוסרית ותורנית, לא יוכל ציבור המחויב לתורה ולערכיה להסתפק במה שייחשב עברה פלילית בבית המשפט. דמויות שמעדו ולא תיקנו את מעשיהן – אל להן לפעול במערכת הרבנית והחינוכית, שכן מערכת זו צריכה לשמש דוגמא ומופת בנושא זה.  

פורום תקנה אינו מסתפק רק בקני-המידה המשפטיים, כדי שהנפגעים שאינם מסכימים או אינם יכולים להתלונן במשטרה, לא יחששו לפנות אליו ויבטחו בו שיבדוק היטב את בסיס תלונותיהם.  

אנו מחזקים את ידי פורום תקנה ופונים למנהיגים תורניים ולמנהיגי ציבור ללמוד כיצד לסייע באופן אינטנסיבי ויעיל לנפגעים.    

הרב צבי קורן, רב קהילה ברעננה, וחבר רבני בית הלל, פורום תקנה כבר אמר את דברו. מה אתם בעצם מוסיפים למה שהציבור כבר יודע?

הרב צבי קורן: מאז פרסם פורום תקנה את דברו, חברי הפורום גזרו על עצמם שתיקה, ובעקבות מעשי התמיכה בפוגעים שפורום תקנה הזהיר מפניהם ובעקבות תגובות רבות, בין היתר בתוך העלון הזה, נטשטשו העובדות.

מה צריך היה להבהיר?  

הרב צבי קורן: למשל, התקבל הרושם בציבור שכל טענותיו של פורום תקנה כלפי הרב מוטי אלון נידונו בבית המשפט; ולמרות שהרב אלון הורשע, כיוון שהעונש לא היה חמור, הסיקו שלא היה ממש בטענותיו של הפורום. לכן יש צורך להבהיר בכאב רב: פורום תקנה הצהיר עוד לפני פסק הדין של בית המשפט שהמקרים החמורים באמת שנפרסו בעדות ישירה לפני הרבנים והרבניות, אנשי ונשות הציבור החברים בפורום תקנה, לא הובאו לפני בית המשפט. ייתכן שהם לא הובאו לפני בית המשפט משום שלקרבנות לא עמדו כוחות הנפש לעבור את התהליך המשפטי המפרך, או שמסיבות טכניות לא היה בהם היבט פלילי; אך עשרה רבנים ורבניות, אנשי ונשות ציבור מן המובילים בציבור הדתי, הודיעו שהדברים חמורים ביותר, ושהרב אלון הודה בהם לפניהם.

למרות זאת, רבנים שמעולם לא שמעו את העדויות, ואף לא שוחחו עם אנשי ונשות פורום תקנה, מערערים על רמת האמון שיש לתת בפורום תקנה ויוצרים מצג שווא כאילו הדברים בהם מואשם הרב אלון אינם חמורים.

לאור נתונים אלה, אנחנו קוראים לא לתת לרב אלון במה ציבורית, ומביעים הזדהות עם הקרבנות שאחרי כל מה שעברו, מכים בהם שוב.

יש הטוענים שאתם רודפים אחרי הרב אלון. הציבור שמע את הדברים; תן להם לשפוט לבד, הם אומרים.

הרב צבי קורן: איש אינו רודף את הרב אלון. אילו הוא לימד תורה בצורה מקומית, היינו משאירים את השאלה אם ללמוד ממנו לשיפוטו של כל אדם, אבל האירועים המתוקשרים של שיעורים והתוועדויות מקדמות את הרב אלון לעמדה רבנית ציבורית מובילה, ולכך אנחנו מתנגדים.

כאשר מוסדות חינוך ממשיכים להזמין את מי שפגע פגיעה מינית, הדבר מבטא סלחנות כלפי פגיעה מינית באשר היא, ובמיוחד פגיעה מינית שנעשתה על ידי רב גדול; יש בכך מסר הן לנפגעים הבאים הן לפוגעים הבאים שהציבור ימשיך לעצום את עיניו. מי יודע אילו דמויות סמכותיות אחרות מתבוננות בתמיכה הציבורית ברב אלון ומסיקות ממנה שלית דין ולית דיין. אין ברירה אלא להמשיך ולהיאבק עד הסרת המכשול. 


לא התקבלו תגובות
.

יחסי יעקב ויוסף אחרי המפגש (הרב שלמה הכט)

מדוע יעקב ויוסף כמעט לא נפגשים? על ההשפעה של מעשינו לאורך ימים ושנים. לצעדים נוקשים ותקיפים כלפי פנים וכלפי חוץ יש משמעויות שיישארו ללוות את כל המעורבים לשנים רבות. פעולות שנעשות עם כוונות עימות יובילו לקיומו של עימות גם אחרי שהסיבות המקוריות יישארו, וכל הצדדים המעורבים יינזקו מהם.

בס"ד טבת תשע"ו

 יחסי יעקב ויוסף אחרי המפגש

הרב שלמה הכט – מנכ"ל "בית הלל"

יחסי יעקב ויוסף בזמן מפגשם המחודש ואחריו מתוארים במספר מקומות בפרשתנו ובפרשת ויחי, והם מעוררים כמה תמיהות. כבר בעת המפגש אומר הכתוב (מ"ו, כ"ט) "ויעל לקראת ישראל אביו, וירא אליו, ויפול על צואריו עוד", וכבר רש"י מעיר על כך ש"יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו" ומביא את המדרש שיעקב קרא את שמע. מכל מקום מתוך הפשט עולה הסתייגות של יעקב מיוסף, על אף הדברים הנרגשים שהוא אומר אחר כך. (אמת נכון שהרמב"ן טוען שיעקב הוא שבכה על צואר יוסף). על זאת עוד מוסיף ההעמק דבר לטעון שיוסף הרגיז את יעקב כשבא מולו כמלך במרכבתו, והטעה אותו לחשוב שמלך מצרים בא ויש להשתחוות לו. לפי הנצי"ב יוסף עשה זאת מתוך רצון להביא להתגשמות החלום השני שלו, שבו גם השמש השתחוותה לו.

"וכך הענין שיוסף תקע עצמו לדבר החלום שעתיד השמש להשתחוות לו – והוא אביו, והרבה להשתדל על זה ולא עלה בידו... ע"כ עלה בדעתו שיבא לקראתו בבגדי מלוכה... והיה סבור יוסף שיעקב יכירנו מכל מקון וישתחוה לו מפני כבוד המלוכה, או אפילו לא יכיר אותו ויהי סבור שהוא פרעה וישתחוה לו, יהא בזה האופן מתקיים החלום. אבל באמת יעקב לא הכירו והשתחוה לו... ואח"כ הראה עצמו יוסף לאביו והיה לאביו תרעומת בליבו עליו, כי אף על גב שיעקב שמר דבר החלום ולא התקנא בו, מכל מקום לא באופן שיוסף עצמו יהיה גורם לדבר להשפיל את אביו לפניו..." (העמק דבר מ"ו כ"ט)

 מעניין הדבר שגם במפגשים הבאים יעקב נמנע מלהשתחוות ליוסף – בביקורו הראשון הוא משתחווה להודות לה' לכיוון ראש המיטה – מפנה את עצמו מיוסף והלאה (רש"י מ"ז ל"א), ואף מסרב להסתפק בהבטחתו של יוסף, המסתמך על כוחו כמשנה למלך, ומאלץ אותו להישבע לו. בביקור השני יעקב מתחזק במחלתו ויושב על המיטה – אולי, כפי שאומר רש"י, לכבודו של יוסף, אבל אולי כדי לשבת בצורה מכובדת יותר מול המלך.

מפשטי הכתובים עולה גם תמונה מטרידה לפיה יוסף כמעט ולא פגש את אביו בהיותם יחד במצרים. עד כדי כך שיעקב לא מזהה את בני יוסף בבואם עם אביהם – פסוק שאילץ את המדרשים והפרשנים להסבירו בהסברים שונים. 

ידועים דברי "דעת זקנים מבעלי התוספות" מדוע מיעט יוסף לפגוש את אביו: "משמע שלא היה יוסף רגיל אצל יעקב כמו שמצינו נמי ויקרא לבנו ליוסף. ושמעתי מפי הרב ר' שמואל ז"ל הטעם לפי שהיה ירא שישאל לו הענין היאך הורד למצרים ויגיד לו שמכרוהו אחיו ויקללם יעקב ונמצא מחריב את העולם כולו. שהרי רחל אמו שקלל שלא מדעת, ואמר: עם אשר תמצא - נתקיימה קללתו ומתה בדרך אפרת, הא אם יקללם מדעת לא כל שכן." – כלומר שיוסף נמנע מלהיפגש עם אביו כדי שאביו לא יוכל לגלות איך יוסף הגיע למצרים ועל מעללי אחיו. אלא שיש לזכור שפירוש זה הוא חרב פיפיות, ויש להתנהגות זו מחיר כבד. מה שיעקב ידע לבטח היה איך התנהג יוסף כמשנה למלך מצרים, האיש אדוני הארץ, כלפי אחיו וכלפי אביו, בצער שציער אותם וביסורים שגרם להם. אם נקבל את דברי הדעת זקנים, נהיה מוכרחים לומר כנגד זה שיוסף לקח על עצמו תרעומת גדולה של אביו, שאולי הניח שיוסף התנהג כפי שהתנהג כדי להגשים את חלומותיו.

מבין הפרשנויות והמדרשים האלה עולה תמונה שלפיה יעקב ויוסף הסתפקו בידיעה על היותם קרובים זה לזה, אבל הם נמנעו בהחלט, ומתוך רגשות עזים, מלהיפגש זה עם זה. נראה שתוצאות המריבה המקורית של יוסף עם אחיו רודפות את כל המעורבים גם אחרי שנראה היה שהעניינים הסתדרו על הצד היותר טוב, גם בגלל חלומות יוסף, גם בגלל המכירה, וגם בגלל מהלכי יוסף להשבת המעוות לתיקנו.

בהיבט אקטואלי אפשר להוסיף שאנחנו צריכים לזכור שלצעדים נוקשים ותקיפים כלפי פנים וכלפי חוץ יש משמעויות שיישארו ללוות את כל המעורבים לשנים רבות. פעולות שנעשות עם כוונות עימות יובילו לקיומו של עימות גם אחרי שהסיבות המקוריות יישארו, וכל הצדדים המעורבים יינזקו מהם.


לא התקבלו תגובות
.

גבורה של אחווה ולא של שנאה (הרב רונן לוביץ´)

יוסף זכה במסורת היהודית לכינוי "הצדיק", והוא מזוהה בקבלה עם אחת מעשר הספירות. יוסף, ולא שמעון, אמור לשמש דגם לחיקוי ודמות השראה לכל יהודי. האלימות והמיליטנטיות של שמעון אינם דרכה של תורה. הגבורה שלפי חז"ל עלינו לאמץ היא של כיבוש היצר, ולא של כיבוש האחר ופגיעה בו.

גבורה של אחווה ולא של שנאה

 אם ננסה לתמצת את סוד כוחו של יוסף, שעלה מבור תחתיות לתפקיד המשנה למלך של האימפריה המצרית, ואם נרצה להבין מדוע אביו ראה בו את הבן הנבחר, דומה שהתכונה המרכזית שנמצא בו היא השליטה העצמית. תכונה זו בולטת לכל אורך דרכו של יוסף מאז שבגר, ובזכותה עמד בניסיונות הקשים שנקרו בדרכו, ובאמצעותה יכול היה להוציא לפועל בקור רוח את כל תכניותיו בטיפול באחיו ובניהול של כל מצרים.

 ניתן לעמוד על תכונתו היסודית של יוסף מתוך ההשוואה לאחיו, שמעון. בתוך דברי הברכה לנכדיו פונה יעקב אבינו ליוסף ואומר לו: "ואֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי". רוב הפרשנים סבורים שהמילה "שכם" מופיעה כאן במובן של חלק (אונקלוס, ראב"ע, רמב"ן ורשב"ם). עם זאת רש"י מוסיף ומסביר שהכוונה היא גם לעיר שכם. ואכן יוסף זכה לחלקה בשכם, בה הוא נקבר, כפי שמסופר בסוף ספר יהושע.

 טבעי היה שהעיר שכם תינתן לשמעון ולוי שכבשו אותה במבצע צבאי, בו גילו תעוזה וגבורה. אולם היא ניתנה דווקא ליוסף משום שהוא ידע לגדור את הפרצה בעריות שהחלה בשכם, כאשר שלט בעצמו מול אשת פוטיפר (ב"ר פו, ו).

 שמעון ולוי מהווים אנטי-תזה גמורה ליוסף, הם מייצגים שני סוגים מובחנים של גבורה. גבורתם של שמעון ולוי היא גבורה פיזית הבאה לידי ביטוי במעשים של פגיעה באחרים, ואילו גבורתו של יוסף היא גבורה נפשית, שמשתקפת בשליטה עצמית.

 על ברכת יעקב הפותחת במילים: "שמעון ולוי אחים", אומרים חכמים שהם היו אחים לשם עשיית הרע בהריגה שבצעו בשכם, אך "לא אחים ליוסף שמכרתם אותו" (בראשית רבה צו, ה). שמעון ולוי השתמשו באחווה שלהם למטרות של הרג והרס, ולא לשם בניה וסובלנות. דרכו של יוסף היתה מנוגדת לכך. הוא הגיע לאותה עיר, לשכם, כשבפיו המילים: "את אחי אנכי מבקש". יוסף תר אחרי אחווה חיובית.

 שמעון ולוי היו האחים שיזמו את הפגיעה ביוסף, ואמרו "איש אל אחיו... לכו ונהרגהו" (רש"י לבראשית מ"ב, כ"ד). אחרי שהוחלט שלא להרוג את יוסף, היה זה שמעון שהשליך את יוסף לבור. זו הסיבה לכך שמאוחר יותר יוסף בחר לקחת דווקא אותו כבן ערובה והכניס אותו לבור הכלא במצרים.

 גם בהמשך הדרך בני שמעון התאפיינו במעשים של תעוזה שלילית, תעוזה של אלימות ואבדן שליטה עצמית. היו אלה בני שמעון שנכשלו "לזנות אל בנות מואב" (במדבר כה,א), כאשר זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני מוביל את מעשי הפריצות. לפיכך בני שמעון לא זכו לברכתו של משה לפני מותו, ואף לא התיישבו בנחלה עצמאית בארץ ישראל. נחלתם נבלעה בתחום נחלת יהודה, וקללת יעקב "אפיצם בישראל" התקיימה בהם, כאשר אנשי  השבט היו עניים המחזרים על הפתחים.

 יוסף הניחן בשליטה עצמית מופלאה היה מסוגל להניח מאחוריו את כל הרגשות הקשים שבוודאי גאו בו מאז ימי נערותו כלפי אחיו. אחרי פטירת יעקב, נקרתה בפניו הזדמנות פז להתעמר באחיו, ואף להרעיבם למוות, אולם הוא כבש את יצרו וגילה אחווה אמתית כלפי אחיו. בתגובה לפנייתם השקרית של האחים, לפיה יעקב ציווה לפני מותו שיסלח להם, מרגיע אותם יוסף, ואף מבטיח: "אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם".

 יוסף זכה במסורת היהודית לכינוי "הצדיק", והוא מזוהה בקבלה עם אחת מעשר הספירות. יוסף ולא שמעון, אמור לשמש דגם לחיקוי ודמות השראה לכל יהודי. האלימות והמיליטנטיות של שמעון אינם דרכה של תורה. הגבורה שלפי חז"ל עלינו לאמץ היא של כיבוש היצר, ולא של כיבוש האחר ופגיעה בו. "טוב ארך אפים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר", אומר ספר משלי, כשהוא רומז ליוסף לעומת שמעון. לפיכך יש להוקיע את מי שבוחרים להזדהות עם מעשי אלימות של יהודים נגד ערבים, נוסח שמעון ולוי בשכם. יש לחנך לריסון ולשליטה עצמית, גם בזמנים קשים בהם אנו סובלים מפיגועים של ערבים בכבישים ובחוצות הערים. את הטיפול באויבינו יש להשאיר לכוחות הביטחון, ואת הנקמה לבורא עולם.

 

 


לא התקבלו תגובות
.

ויגש - התאפקות (הרב רונן לוביץ´)

אין ספור מחלוקות ומריבות היו עשויות להימנע אילו אנשים היו יודעים להתאפק. אמירת מילה מיותרת או תגובה חפוזה מידי הן לעיתים קרובות הגורם לפגיעה באחר. יש שיצדיקו זאת בכך שעל האדם להיות טבעי וספונטאני, ולשקף בתגובותיו את רגשותיו האותנטיים ואת האני האמיתי שלו. אולם האני האמתי שלנו איננו בהכרח מה שמתפרץ בשליפות מהירות. האני האמתי בא לידי ביטוי כשהאדם פועל מתוך מחשבה ושיקול דעת, וכשהוא מרסן את עצמו ושולט במעשיו

פרשת 'ויגש'

תתאפקו קצת!

פעמיים בלבד מופיעה בתורה המילה "להתאפק". שתי הפעמים הללו נאמרו על יוסף בפרשתנו, כשהוא מתוודע אל אחיו ומגלה להם את זהותו האמתית. בהתאפקות של יוסף ניכר שהוא עבר תהליך של תיקון. כל גלגולי חייו ונפתוליהם החלו בכך שהוא לא היה מסוגל להתאפק. אילו ידע יוסף הנער, להתאפק, ולא להביא את דיבת אחיו הרעה אל אביהם, לא היתה מתהווה שנאת האחים כלפיו. אילו היה יוסף בעל החלומות מתאפק, ונמנע מלספר לאחיו את חלומותיו, הם לא היו מוסיפים "עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו" (לז, ח).

 

יוסף ידע לתקן חולשה זו, וללמוד לשלוט בעצמו. הניסיון המובהק של ההתאפקות בו נדרש יוסף לעמוד התרחש בניסיון הפיתוי של אשת הבוס שלו, אשת פוטיפר. יוסף הצליח לגייס כוחות נפש אדירים על מנת להתאפק ולסרב לאשת אדונו.

 

בהמשך יוסף מתגלה כמומחה להתאפקות. כול השלבים בהם הוא נתקל באחיו, ומצליח להסתיר את זהותו, הם תחנות במסע של יישום תכנית ההתאפקות. הוא התגבר על עצמו והתאפק כשהאחים הגיעו למצרים בפעם הראשונה, הוא שוב מתאפק כשהוא שומע את דברי החרטה הכנים והמרגשים של ראובן: "הלוא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד, ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש" (מב, כב). פעם נוספת היה עליו להתאפק כאשר אסר את שמעון לעיניהם והשאירו לתקופה ארוכה במצרים. התאפקות קשה במיוחדת התרחשה כשפגש את אחיו היקר בנימין, ובמיוחד  כשהטמין את גביעו באמתחת בנימין. לבסוף גם כאשר הוא כבר לא יכול עוד להתאפק ומוכרח לחשוף את זהותו, הוא עדיין מצליח לגלות כושר איפוק אדיר, וממתין שיוציאו כל איש מעליו, כדי שלא יעמוד איש איתו בהתוודעו אל אחיו.

 

כישלונותיהם של האחים מלמדים אף הם על חשיבות ההתאפקות. היה זה חוסר היכולת שלהם להתאפק, שהביא אותם להיפטר מיוסף הנער, ומכאן החלו צרותיהם. היה זה כשלון בהתאפקות שהמיט קלון על יהודה וגרם לו לקיים יחסים עם אותה קדשה על אם הדרך. היה זה כשל באיפוק, שהביא על האחים את צרת בנימין והפללתו בגניבת הגביע, כאשר הם שתו לשוכרה, וכך התאפשרה הטמנת הגביע בשקו של בנימין (מג, לד).

 

מבראשית ועד זמננו חוסר היכולת להתאפק הוא רעה חולה שממיטה רעות רבות וצרות. התמכרויות שונות, הטרדות מיניות ואלימות הן תופעות מובהקות של חוסר שליטה עצמית. בזמננו אנשים רגילים לקבל סיפוקים מידיים. את האוכל מכינים בן רגע, הדחת כלים או כביסה לוקחות שעה ורבע, התקשורת מעדכנת על הרגע, ותגובות במסרונים, בדואר האלקטרוני ובמרשתת מתבצעות על אתר. אנו לא צריכים עוד לחזק את שרירי המשמעת העצמית, לסגל לעצמנו את דחיית הסיפוקים וללמד את עצמנו להתאפק.

 

אין ספור מחלוקות ומריבות היו עשויות להימנע אילו אנשים היו יודעים להתאפק. אמירת מילה מיותרת או תגובה חפוזה מידי הן לעיתים קרובות הגורם לפגיעה באחר. יש שיצדיקו זאת בכך  שעל האדם להיות טבעי וספונטאני, ולשקף בתגובותיו את רגשותיו האותנטיים ואת האני האמיתי שלו. אולם האני האמתי שלנו איננו בהכרח מה שמתפרץ בשליפות מהירות. האני האמתי בא לידי ביטוי כשהאדם פועל מתוך מחשבה ושיקול דעת, וכשהוא מרסן את עצמו ושולט במעשיו.

 

הרוצים הוכחה לכך שהתאפקות מוציאה מהאדם את האני האמיתי שלו, יכולים למצוא אותה בדיוק בעניין בו פתחנו: כאמור, פעמיים בלבד מוזכר בתורה שאדם התאפק, ומתי היה זה? כאשר אותו אדם בא לחשוף את זהותו האמיתית. "אני יוסף". האני האמתי מתגלה דווקא מתוך ההכרעה השקולה והמושכלת. כדאי אפוא ללמוד להתאפק. רק כך יכול כל אחד להנביט ולהבליט את האני האמתי והחיובי שלו.

 

 

 

 


לא התקבלו תגובות
.

בלי אלימות (הרב רונן לוביץ´)

אכן קריאה בפרשת השבוע ´וישב´ אינה מאפשרת לשבת בשלווה, ולא רק בגלל מכירת יוסף. הפרשה כולה רווייה באלימות, ולמעשה ניתן לראות כיצד כל סוגי האלימות המוכרים מופיעים בה. כל סוגי האלימות שהוזכרו נוכחים בחיינו, וזועקים אלינו מהכותרות של דפי החדשות בתקשורת, ובתקופה האחרונה אף ביתר שאת.

וישב, תשע"ו

בלי אלימות

רונן לוביץ

 מסופר על יהודי פשוט ותמים שבכל שנה כשהגיעו בקריאת התורה לסיפור מכירתו של יוסף, היה פורץ בבכי קורע לב. שאלו אותו: "מדוע אתה בוכה? הרי אתה מכיר כבר את הסיפור הזה משנים עברו?!". ענה אותו אדם: "אמנם כן, אבל כל שנה אני מחכה שיוסף יזהר, והוא שוב פעם נופל הישר לתוך המלכודת שהאחים טמנו לו...".

 אכן קריאה בפרשת השבוע 'וישב' אינה מאפשרת לשבת בשלווה, ולא רק בגלל מכירת יוסף. הפרשה כולה רווייה באלימות, ולמעשה ניתן לראות כיצד כל סוגי האלימות המוכרים מופיעים בה. מקובל כיום לדבר על חמישה סוגים של אלימות: פיזית, מילולית, נפשית, כלכלית ומינית, וכנגד חמישה סוגים אלה של אלימות דיברה הפרשה והפטרתה.

 בפרשתנו, האלימות הפיזית מבוצעת כאשר האחים תופסים את יוסף, מפשיטים מעליו את כותנתו, ומורידים אותו לבור. גם אם לא היו בבור נחשים ועקרבים כפי שהסבירו חז"ל, ברור הוא שמדובר בכליאה שבאופן טבעי מובילה למוות.

 האלימות המילולית מופיעה כבר בראשיתה של הפרשה כשיוסף מלשין על אחיו, ומביא את דיבתם הרעה אל אביהם. יוסף ממשיך באלימות המילולית שלו בכך שהוא מספר לאחיו על חלומותיו, לפיהם הם עתידים לבוא ולהשתחוות לו. אמנם איש אינו יכול להתלונן על חלומותיו, אולם ההתעקשות שלו לספר עליהם היא אלימות מילולית של ממש.

 את האלימות הנפשית אנו מוצאים בהתנהגות האחים שמתאחדים בשנאה כלפי יוסף, "ולא יכלו דברו לשלום" (בראשית לז,ד). הם לא דיברו אותו כלל מטוב ועד רע, אפילו אמירת 'שלום' סתמית לא נזרקה מפיהם לעברו (ראו אבן עזרא). התעלמות אחי יוסף מקיומו, וההימנעות מלדבר איתו אפילו שיחה עניינית על מרעה הצאן וחלוקת העבודה היא בלי ספק בגדר התעללות נפשית.

 האלימות הכלכלית משתקפת במכירת יוסף. יוזם המכירה, יהודה אומר לאחיו: "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו" (לז, כו), ובעל ה'כלי יקר' מזכיר לנו שבכל מקום שנזכר במקרא בצע מדובר בהנאה כספית. האחים הפכו את יוסף לסחורה הנמכרת תמורת בצע כסף. יתר על כן,   הם הבינו שיעקב מעביר את הבכורה ליוסף, והוא עתיד לקבל פי שנים בירושה. השיקול הכלכלי  הניע אותם להיפטר ממנו, כדי שיוכלו לחלק ביניהם את חלקו הכפול.   

 אלימות כלכלית מופיעה גם בהפטרה, שבה מוכיח הנביא עמוס את עם ישראל "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים" (עמוס ב,ז). לפי המדרש הפסוק רומז למכירת יוסף הצדיק, ולפי   הפשט מדובר בלקיחה ובנתינה של שוחד, שרווחו בישראל.

 האלימות המינית מגיעה בפרשתנו דווקא מצידה של אישה. אשת פוטיפר שהטרידה מינית את יוסף בדברה אליו יום יום "לשכב אצלה להיות עימה" (לט,י), ואחר ניסתה לכפות עליו יחסי מין תוך ניצול יחסי מרות: "ותתפשהו בבגדו לאמר: שכבה עימי" (שם,יב).

 פרשת "וישב" לא רק מתארת תופעות של אלימות, היא גם מציגה את הדרך שבה סוגי האלימות השונים מתהווים. הדברנות המיותרת והרברבנית של יוסף הצעיר נובעת מהמעמד המיוחד והמיוחס לו זכה אצל ראש המשפחה, האבא יעקב. האלימות הנפשית, הפיזית והכלכלית של האחים כלפי יוסף, מובנית היטב על רקע אותה אפליה לטובה של יוסף מצד יעקב, ועל רקע סיפורי החלומות המקוממים שלו. האלימות המינית של אשת פוטיפר מתהווה כאשר פוטיפר עסוק כל כולו בקריירה שלו כשר הטבחים, ולא יודע מאומה מכל אשר בבית. מידי בוקר בצאתו לעבודה הוא משאיר בביתו את אשתו הבלתי מסופקת עם צעיר "יפה תואר ויפה מראה" (לט, ו), המופקד על ביתו (לט, ד), וכך נוצרה סביבת עבודה שמזמינה ניאוף ומתירנות מינית.

 מעבר להצגת הרקע והגורמים לאלימות, הפרשה ממחישה גם את הנזק העצום שלה. עבודת הפרך בגלות מצרים החלה מהאלימות שמתוארת בפרשה, ולפי המדרש אף הריגת עשרת הרוגי המלכות נבעה מחטאם של עשרת אחי יוסף.

 פרשת 'וישב' נקראת בדרך כלל בסמיכות ליום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים שנקבע ל-25 לנובמבר בכל שנה. הפרשיות הרבות ששמענו עליהן לאחרונה בעניין זה מלמדות שעל אף המודעות הציבורית הגוברת, הטרדות מיניות ואלימות נגד נשים אינם בבחינת פוחת והולך. התופעה מצויה בקרב כל  המגזרים והעדות, בכל מעמד סוציו-אקונומי, בכל גיל ובכל רמת השכלה. מדי שנה מוגשות כ-20 אלף תלונות בגין אלימות במשפחה - 75 אחוז מהן של נשים נגד בני-זוגן, ובלי ספק מספר המקרים שאינם מדווחים גדול ביותר. מחקרים מראים שאחת מכל 10 נשים בישראל (10%) סובלות מאלימות במשפחה.

 אולם לא רק אלימות נגד נשים הפכה לרעה חולה שפשתה בחברה שלנו. רמת האלימות בקרב בני נוער נמצאת אף היא במגמת עלייה. מחקרים שנערכו בשנים האחרונות הראו כי 80% מתלמידי בתי הספר נחשפו  באופן אישי לאלימות מילולית על בסיס חודשי, כ-65% מהתלמידים דיווחו כי היו קורבנות לאלימות חברתית עקיפה, ואילו 19.4% מהתלמידים דיווחו שהיו קורבנות לאלימות פיסית קשה. גם בהגיעם לביתם הילדים אינם בהכרח מוגנים. מחקר רחב-היקף של חוקרים מאוניברסיטת חיפה שפורסם לפני ימים אחדים גילה כי כמעט מחצית מהילדים (48.5%) דיווחו שחוו סוג מסוים של אלימות ופגיעה במסגרת המשפחה.

 תורת ישראל אמורה להרחיק מעלינו את כל סוגי האלימות הללו. התורה תובעת הרחקה יתרה מכל אחד מהם, כאשר יהא מציבה בפני כל אדם מישראל רף מחמיר ביותר של התייחסות לכל סוג. באשר לאלימות פיזית קובעת ההלכה שלא רק פגיעה של אדם בחברו אסורה, אלא אף התכוונות לפגיעה: "המרים יד על חברו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע". בנוגע לאלימות נפשית ההלכה מחמירה באיסור הונאת דברים, וכל פעולה הגורמת צער לאחר היא בכלל העברה מדאורייתא של הונאת דברים. בעניין האלימות המילולית מצויים בהלכה איסורים מפורטים וחמורים על רכילות, לשון הרע והוצאת שם רע. לגבי אלימות כלכלית דיני ממונות, ומצוות הצדק והצדקה נועדו להבטיח התחשבות במעוטי היכולת והיחלצות לטובת החלשים מבחינה כלכלית. בעניין האלימות המינית קיימים בהלכה דינים וסייגים מחמירים, כגון דיני ייחוד, איסורי מגע והלכות צניעות שנועדו להרחיק את האדם מן העברה. 

למרות זאת אין לשגות באשליות, וחובה להיות ערים לכך שגם בקרב ציבור שומרי המצוות יש מי שכושלים בנושאים אלה. דפוסי ההתנהגות האלימים והמזיקים שרווחים בחברה הכללית דורשים מאבק אישי וחברתי מתמיד.

 כל סוגי האלימות שהוזכרו נוכחים בחיינו, וזועקים אלינו מהכותרות של דפי החדשות בתקשורת, ובתקופה האחרונה אף ביתר שאת. דומה שמעולם לא היו בישראל כל כך הרבה ציפיות ממפכ"ל משטרה חדש בהקשר של בעור נגעי האלימות.

 לסוגי האלימות שהוזכרו לעיל יש להוסיף בזמננו את האלימות שנובעת מקנאות דתית או ממניעים לאומניים. זו לא היתה קיימת עדיין בסיפורי יוסף ואחיו, אך היא הרעה החולה הקשה ביותר בתקופתנו. ברם, האזרח מן השורה אינו יכול לעשות הרבה כדי למגר את האלימות הלאומנית והדתית, אך כל אחד חייב לתרום למאבק באלימות שבתוך החברה האזרחית בה אנו חיים.  פרשת 'וישב' צריכה לשבת לנו טוב על הראש כדי שכל אדם יעשה כמיטב יכולתו על מנת לעקור אותה מן השורש. 

 

http://judaism.walla.co.il/item/2912530

 

 


לא התקבלו תגובות
.

מי מקבל את ההחלטות בבית? (הרב רונן לוביץ´)

אנו מבינים שחינוך תובע לעיתים הכרעות קשות. בוודאי לא הרחקה מהבית, שהרי לנו אין קול אלוקי שמכוון אותנו למעשים חריגים כמו שהיה לאברהם. אולם לעיתים יש צורך בנקיטת צעדים שיש בהם ממידת הדין המאזנת את מידת הרחמים והחסד. מעבר לכך, אנו מבינים שבדיאלוגים בין בני זוג יכולים להיות חילוקי דעות, ובהם צריך לדעת להקשיב זה לזה ולקבל החלטות ביחד, חרף כל הקשיים הכרוכים בכך

מספרים על זוג שלא הפסיק להתווכח ולריב עד שלבסוף פנו לייעוץ. כשהגיעו ליועץ כל אחד מהם התלונן על כך שהאחר כלל לא מקשיב לו. פנה אליהם היועץ והציע פתרון: "שבוע אתה תיתן לה לדבר והיא תקשיב, ושבוע את תדברי והוא יקשיב". כעבור חודש חזר הזוג לפגישה עם היועץ. "איך השיטה שלי עובדת", פנה אליהם היועץ בחיוך? הגבר ענה ללא היסוס: "שבוע אני דיברתי והיא הקשיבה, שבוע היא דיברה ואני הקשבתי, ושבועיים שנינו דיברנו - והשכנים הקשיבו"... 

אכן, בין בני זוג עלולות להיות תקלות בתקשורת. זה קורה במשפחות הכי טובות. אחד האתגרים החשובים בחיי הנישואין הוא למצוא את הדרך להתגבר על אי-הבנות ואי-הסכמות, וליצור דפוסי התנהלות תקינים לקבלת החלטות במצבים של חילוקי דעות.

פרשת 'וירא' מפגישה אותנו עם מקרה בו התגלעו חילוקי דעות בין האבא והאימא של כולנו, אברהם ושרה. שָׂרָה ראתה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית מְצַחֵק. לא ברור מה היה טיבו של צחוק זה, ובקרב הפרשנים ישנם פירושים מפירושים שונים. החל מאלה הסוברים שמדובר צחוקים סתמיים כדרכם של ילדים (אבן עזרא), המשך בגורסים שמדובר בקריאת תיגר של ישמעאל על זכות הבכורה של יצחק (רשב"ם, רמב"ן) וכלה בטוענים שהמילה צחוק רומזת לשלוש העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (חז"ל בתוספתא ובבראשית רבה ורש"י).

כך או כך מסקנתה של שרה היא נחרצת וחד-משמעית: "וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ". אברהם, לעומת זאת מתקשה לקבל את גזרת הגירוש של רעייתו: "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ". הוראת ה' "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" מלמדת ששרה צדקה, וכי מעשיו של ישמעאל הצדיקו את הרחקתו.

ממה נבעו חילוקי הדעות בין אברהם לשרה? האם אברהם לא היה ער לסכנות עליהן הצביעה שרה אשתו? האם היה מודע לסכנות אלה, אך סבר שיש למצוא להם פתרונות אחרים? לשאלות אלה אין תשובה ברורה במקרא, אך ניתן להציע מספר כיווני תשובה אפשריים:

א. ישמעאל היה בנו של אברהם, אך לא בנה של שרה. קל לשרה להחליט על גירוש צרתה עם בנה, אך קשה הדבר מאוד לאבא אברהם. ייתכן אפוא שאברהם מודע לחלוטין להתנהגותו השלילית של ישמעאל, אולם אינו מוכן לוותר על בנו ולנקוט כלפיו צעד כה חריף כמו גירוש מהבית.  

ב. אפשרות אחרת שהתנגדות אברהם לגירוש לא נבעה ממניע אישי אלא מהפילוסופיה החינוכית שלו. אברהם התאפיין לכל אורך חייו בגישה של קבלת האחר תוך אמונה ביכולת לשנותו לטובה על-ידי השפעה חיובית. כך הוא עשה נפשות עוד בחרן, כך נהג לפתוח את אוהלו לארבע רוחות השמים, ולקלוט אל תוכו אנשים מכל הסוגים ומכל מאמינים שהוא, ואף שלושה עוברי אורח שנראו כעובדי עבודה זרה והגיעו בתזמון בלתי מוצלח במיוחד זכו לקבלת פנים מלכותית באהלו. זאת ועוד: דרכו של אברהם היא ללמד זכות אף על הרשעים הגדולים ביותר, כפי שמשתקף מהוויכוח הנועז להתווכח שניהל עם קונו במטרה להציל את אנשי סדום. אך טבעי אפוא, שאברהם יחפש לראות את הטוב גם בישמעאל, ויאמין שניתן להשפיע על רוחו ולשנות את דרכו. אברהם, לפי פרשנות זו, מתנגד באופן עקרוני-אידיאולוגי לצעדי ענישה תקיפים בחינוך, הוא אינו תומך בהרחקת תלמידים מבית הספר או מהישיבה, ובוודאי שאינו מוכן לגרש ילדים מביתם.

ג. אפשרות נוספת שברצוני להציע היא שאברהם סבל מבעיית הכחשה, שהיא בעיה המוכרת היטב להורים ולמורים. הילד עושה צרות, אבל ההורים ממאנים לראות. לפעמים כולם יודעים שהילד הוא עושה צרות סדרתי, המורים בבית הספר מתקשים להכיל את התנהגותו, ילדים אחרים סובלים מנחת זרועו, ורק הורי הילד הבעייתי לא מבינים מה רוצים ממנו: "הוא הרי ילד כל כך נחמד ומתוק, ממש נופת צופים", הם קובעים. "לא נופת אלא טינופת" מטיח בהם מורה עצבני במיוחד (שכנראה לא מקבל תנאי שכר נאותים). אבל הם בשלהם: "בבית הוא ילד זהב, ואם בבית הספר יש אתו בעיות, הרי הן באשמת המורים או המנהל, ההרשות המקומית או משרד החינוך". אברהם בוודאי לא האשים את המערכת, אבל ייתכן שמשהו של הכחשה היה גם אצלו במידה מסוימת, והוא לא ראה את מה שראתה אשתו.

ד. ייתכו עוד שהניסיון האישי של אברהם גרם להסתייגותו מהגירוש. לאור ניסיונו שלו הוא סבור שלא צריך להתרגש מהשפעה סביבתית שלילית, ויצחק יוכל לגדול לתפארת חרף מעשיו והתנהגותו של ישמעאל אחיו. אברהם הרי התנסה בחייו האישיים בהליכה נגד הזרם. כמי שהגיע מרקע אלילי וידע לעמוד על דעתו, לבדל עצמו מהסביבה ולעצב את אישיותו באופן עצמאי, סבר אברהם שגם יצחק יצליח לצחוק על סביבתו, יתנתק מהשפעת ישמעאל ויפתח חשיבה אישית ודפוסי התנהגות עצמאיים.

לפי הסבר זה הטעות של אברהם נעוצה בבעיית ההזדהות שלו עם בנו, בעיה המוכרת היטב  לאנשי חינוך ששומעים לא פעם את האמירה: "לא נורא גם אני הייתי כזה". לא פעם הורים טועים בחינוך ילדיהם בגין חוסר ההבנה שלהם שיש לבן אישיות שונה, שהוא חי בתנאי סביבה שונים, או שהוא מתמודד עם אתגרים שונים מאלה שעמדו בפניהם. מה שהצליח בחיי האב לא בהכרח יעלה יפה בחיי הבן. אם האב למד בבית ספר חילוני או לא תורני ויצא שומר מצוות לתפארת, אין זה מלמד בהכרח שכך יקרה גם אצל בנו. לפעמים האבא אומר: "לא נורא שהוא חלש בגמרא, גם אני לא אהבתי גמרא בבית ספר, והיום אני מעביר שיעורים בדף היומי". האבא הזה ממאן להבין שבנו גדל בתנאים שונים, יש לו כישורים אחרים והוא מתמודד עם ניסיונות ואתגרים אחרים לחלוטין. אברהם רואה את יצחק כמי שדומה לו אפילו באופן פיזי כשתי טיפות מים, כדברי חז"ל, וסבור  שהוא השתקפות של בבואתו הרוחנית. אולם שרה מבינה שהבן הוא אישיות שונה ועצמאית, וכי עליו לעבור דרך אחרת מזו של אביו.

יהא אשר יהא ההסבר להסתייגות אברהם מגירוש ישמעאל, הוויכוח הין אבינו ואמנו הראשונים הסתיים ב"כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". אברהם קיבל עליו את הדין, השכים בבוקר, ובניגוד להבנתו, צייד את הגר בסנדביץ' ובמימיה ושלח אותה עם ישמעאל למדבר באר-שבע.

יהיה מי שימצא בכך אסמכתה מקראית לחלוקה הקיימת אצל הרבה זוגות, שהגבר "מחליט" על כל הדברים הגדולים החשובים, כגון: האם צריך לתקוף את איראן? האם מוצדק להשבית את המשק? האם כדאי להשקיע במשלוח חללית למאדים? ועוד כיוצא באלה החלטות גורליות שהעולם מחכה בהן למוצא פיו. האישה, לעומת זאת, מחליטה בדברים הקטנים: היכן ילמדו הילדים? לאיזה טיפול רפואי צריך לפנות? האם נוסעים לשבת? ועוד ועוד ועוד...

אנחנו בכל אופן מקשיבים לקולות שעולים מביתם של אברהם ושרה, ומסיקים מהם כמה תובנות חשובות: אנו מבינים שצריך לראות את המציאות החינוכית ואת בעיותיה כפי שהן, ללא הכחשה וללא אשליה. אנו מבינים שחינוך תובע לעיתים הכרעות קשות. בוודאי לא הרחקה מהבית, שהרי לנו אין קול אלוקי שמכוון אותנו למעשים חריגים כמו שהיה לאברהם. אולם לעיתים יש צורך בנקיטת צעדים שיש בהם ממידת הדין המאזנת את מידת הרחמים והחסד. מעבר לכך, אנו מבינים שבדיאלוגים בין בני זוג יכולים להיות חילוקי דעות, ובהם צריך לדעת להקשיב זה לזה ולקבל החלטות ביחד, חרף כל הקשיים הכרוכים בכך. 


לא התקבלו תגובות
.

הקהילה חשובה ממנהיגיה (הרב רונן לוביץ´)

אנשים נוטים לעיתים קרובות להשליך את יהבם על בעלי התפקידים, וכאשר ישנן בעיות הם מאשימים את האנשים המובילים. אכן, יש חשיבות למנהיגות, אולם חשוב יותר כיצד מתנהג הציבור. קהילה נבנית על ידי חבריה, והם שקובעים את האווירה שתהיה בה ואת ערכיה.

שני המלאכים שהגיעו לסדום כדי להשחית את העיר ולחלץ ממנה את לוט ומשפחתו בחרו להגיע לשם בערב, ולהתארח אצל לוט לחצי פנסיון: ארוחת ערב, לינה וארוחת בוקר. מדוע הם לא העדיפו לבוא מלכתחילה בבוקר, לבצע את משימותיהם ביעילות, ולהסתלק מהזירה במהירות?

 

שאלה נוספת שמעורר מבצע סדום: בהגיע המלאכים לסדום הם מוצאים את לוט יושב בשער העיר, ולדברי חז"ל הוא התמנה לשופט של סדום באותו יום (רש"י לבראשית יט, א).  מדוע השחתת העיר אירעה בדיוק ביום בו התמנה לוט לשופט, תזמון כזה בוודאי איננו מקרי?

 

כדי לענות על שאלותינו נציין תחילה שלוט היה בבחינת צדיק בסדום. עובדה זו משתקפת בהכנסת האורחים היפה שלו, ובנכונותו להגן על אורחיו במסירות נפש. במדרש נאמר שכאשר התפלל אברהם על סדום ואמר: "האף תספה צדיק עם רשע", הוא התכוון במילה "צדיק" לאחיינו היקר לוט, וכאשר הוא סיים את המשא ומתן עם ה' להצלת סדום באמירה: "אולי יימצאו שם עשרה צדיקים" הוא התכוון למשפחת לוט: הוא ואשתו, ארבע בנותיו וארבעת חתניהן (ב"ר מט, יג).

 

לפיכך נראה שהקב"ה השהה במתכוון את הפיכת סדום עד שלוט יתמנה כמנהיג ושופט. ה' רצה לתת סיכוי לכך שמינויו כשופט יחולל שינוי בעיר, וניתן יהיה לדחות או אף לבטל את גזר הדין. כדי לבחון אפשרות זו נשלחו המלאכים להתארח ללילה אצל לוט, ומה שהתרחש שם באותו לילה גילה שדבר לא השתנה. השינוי הפרסונאלי במנהיגות לא הביא לשינוי כלשהו בהתנהגות הציבור. סדום נשארה סדום, וכיוון שכך, נחתמה הגזרה, ולא היה מנוס מלהחריב אותה.

 

דווקא המינוי של לוט לשופט גרר את חתימת גזר הדין של העיר, שכן כל עוד המנהיגות רעה ניתן לתלות בצווארה את קולר האשמה לחוליי המקום, ויש תקווה שיום אחד היא תוחלף ואתה תתחלף השיטה. ברגע שמתמנה שופט טוב והרוע ממשיך לשלוט – אין מנוס מלהסיק שההשחתה התפשטה באופן בלתי הפיך, ואין עוד מקום לדחיית העונש.

 

המסקנה העולה מכך נוגעת לכל קהילה. אנשים נוטים לעיתים קרובות להשליך את יהבם על בעלי התפקידים, וכאשר ישנן בעיות הם מאשימים את האנשים המובילים. אכן, יש חשיבות למנהיגות, אולם חשוב יותר כיצד מתנהג הציבור. קהילה נבנית על ידי  חבריה, והם שקובעים את האווירה שתהיה בה ואת ערכיה. לוט בחר להתיישב בקהילת קודש סדום מפני שהיתה "כולה משקה", ואי אפשר לשנות עיר שלמה שבה כולם רוויים במשקה. מי שהתפתה ללכת בעקבות המשקה, אין פלא שיסיים את הקריירה בפיתוי של שתי בנותיו "נשקה את אבינו יין". בקהילה כזו השופט לא יוכל להשפיע לטובה, אלא רק להיות מושפע לרעה, ולהפוך לשתיין בעצמו.

 

קהילה שרוצה ללכת בדרכו של אברהם אבינו, ולהיות קהילה של חסד והכנסת אורחים, של אחריות ואכפתיות בין חבריה, ועבודת ה' אמתית, אינה צריכה לתלות עיניה רק במנהיגות. לא הגבאים או הוועדות ולא רב הקהילה הם שיקבעו את אופיה ויעצבו את אורחותיה, כי אם החברים עצמם, ביוזמות שיעלו, בפעילויות שיקבלו על עצמם, באווירה שייצרו ובערכים שיהיו נר לרגליהם. אלה יכולים להפיח בקהילה רוח של אהבה ואחווה, שלום ורעות, ולהפריח בה תורה ומעשים טובים. העשייה של כל חברי הקהילה וחברותיה היא שתקבע אם היא תתהפך חלילה כסדום ותתמוסס, או שכאברהם תהיה נס להתנוסס.


לא התקבלו תגובות
.

שני שירים מתוך שְׁלֹשָׁה שִׁירֵי תּוֹרָה (שרה פרידלנד בן ארזה)

שרה פרידלנד בן ארזה היא משוררת, מסאית, עורכת, ומלמדת מדרש, ניגון וחסידות. השירים נכתבו בעקבות חוויות בהוצאת ספר התורה מן ההיכל בקבוצת תפילה לנשים.

שני שירים מתוך שְׁלֹשָׁה שִׁירֵי תּוֹרָה

שרה פרידלנד בן ארזה, אנא בשם, עם עובד תשס"ו

 

שני השירים נכתבו לפני כ-11 שנים בעקבות חוויות שחוויתי בהוצאת ספר התורה מן ההיכל בשבתות בקבוצת התפילה לנשים 'שירת שרה' המתקיימת במכון פרדס. בקבוצה זו נשים מתפללות וקוראות מספר תורה בטעמי המקרא כבר למעלה מעשרים שנה. שמחת תורה התחלנו לחגוג יחד לפני 12 שנה.

 

החוויה החזקה של פתיחת ההיכל לעיני נשים בלבד, ללא מחיצה, הולידה בי את השיר הבא:

 

  *

עַל סִפּוֹ שֶׁל הֵיכָל הוֹתַרְנוּ רְדִידִים וּשְׁבִיסִים,

בְּבוֹאֵנוּ לִקְרָאתֵךְ צְמִידִים הִשַּׁלְנוּ וְטַבָּעוֹת וְקִשּׁוּרִים,

יָפוּזוּ זְרוֹעוֹתֵינוּ רֵיקוֹת נִכְחֵךְ.

קוּמִי, מַלְכָּה אֲסוּרָה כַּדָּם,

פְּרוּשָׁה בְּשַׁרְשֶׁרֶת בְּאָרוֹן בְּהֵיכָל.

מִקּוּרִים הִתְנַעֲרִי,

יְלָדוֹת יָלַדְנוּ לָךְ

לִפְתֹּחַ דְּלָתַיִךְ, לְהַנְעִים לָךְ זְמִירוֹת.

 

[...]ְ מִשֶּׁהֻּתַּר אַבְנֵטֵךְ וְהֻפְשְׁטָה הַגְּלִימָה

מִשֶּׁהוֹשַטְתְּ לִי צַוָּארַיִךְ לִקְרִיאָה

תַּמָּה,

שׁוּב אֲנִי חֵיק,

אֵם מִשְׁתָּאָה לָךְ וּפְקוּחָה

לְהִזָּהֵר בְּמַרְפֵּסֵךְ.

 

התורה-המלכה, שהיתה עד כה אסורה עלינו, או חנוטה בין קורים – משתחררת לקראתנו. ושאנחנו, הנשים שהופרדו ממנה באמצעות מחיצות ואיסורים, יכולות להשיל את כל הלבושים והקישורים המכבידים על הנפש, ולהיפגש עמה מפגש חשוף.

השיר אינו מבטא רק את החוויה החושית, למרות שהיא שעוררה אותו. יש בו ביטוי גם ללימוד התורה הנשי, שזכיתי לחוות כלומדת וכמלמדת. מצאתי שבלימודן של נשים, חלק מן המַעטים המקובלים - הכללים הנוקשים בלימוד, הגדרת 'השאלות הנכונות' המצמצמות את אופקי התשובות ושאר מוסכמות – הושלו.

במפגש החשוף של נפשה של אשה עם נפש התורה טמונה פוריות עצומה – חידושי התורה הנשיים. ציפיות אלו' שהחלו להתגשם בדורי, נתלות עוד יותר בדור הבנות והתלמידות, אלו הפותחות, לפי מנהגנו, את ארון הקודש, והשרות 'אנעים זמירות'.

 

בסוף השיר מתקיים מעין היפוך מעמדות: התורה, שהיתה בתחילת השיר מלכה נישאת ואסורה, בסוף השיר הופכת לתינוקת, המסורה בידי קוראותיה. תמונת ההתמסרות קשורה להפשטתה מקישורי האבנט וממחלצות המעיל. הנשים הלומדות, שהיו בעבר כנועות ויראות בלבד נוכח התורה המרוחקת, ערות לעצמתן ולאונים המתגלים בהם בעת הדרישה והחידוש בתורה, והן צריכות להיזהר שלא לפגוע בתורה-התינוקת שבחיקן. את הזהירות מפני פגיעתן האפשרית ב'מרפסה' של התורה אפשר להבין כרצון להשאיר אותה גם נשגבת מלומדותיה (והדבר כמובן נכון גם לגבי לומדיה), ולא לנכס את התורה אלינו מתוך שעשוע יצירתי חסר גבולות או מתוך השתלטות.

 

בתשתית השיר עמדו מדרש ועל גביו דרשה חסידית. במקורות אלו מדובר בחיבה, ואילו בשיר הטענתי עליהם גם את חובת האחריות הנלווית אל היפוך התפקידים:

בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו (שה"ש ג יא)

...שאל ר' שמעון בן יוחאי את ר' אלעזר בר' יוסי:

אפשר ששמעת מאביך מהו "בעטרה שעטרה לו אמו"?

א"ל: למלך שהיה לו בת, והיה אוהבה יותר מדאי.

לא זז מחבבה עד שקראה אחותי.

לא זז מחבבה עד שקראה אמי.

כך בתחלה חיבב הב"ה את ישראל וקראן בתי – "שמעי בת וראי" (תהלים מה יא).

לא זז מחבבה עד שקרא אותן אחותי, שנא' "אחותי רעייתי" (שה"ש ה ב).

לא זז מחבבה עד שקרא אותן אמי, שנ' "שמעו אלי עמי ולאומי" וגו' (ישעיהו נא ד),

"ולאמי" כתי'.

עמד ר' שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו.

א"ל: אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה דיי.

                                                (פסיקתא דרב כהנא, פסקא א אות ג)

 

את המדרש הזה המהפך את מעמדם של ישראל מבתו של הקב"ה לאמו כביכול, מפרש ר' צדוק הכהן מלובלין על מעמדם של ישראל גם מול התורה. ומשם שאבתי השראתי.

 

והסייעתא לד"ת הוא רב וחבירים ותלמידים

ואנו מבקשים וחננו מאתך חכמה בינה ודעת שהם... בלא סיוע בנ"א

וכד"ש (בר"ר פ' סא) באאע"ה רב לא הי' לו כו' וכמ"ש כי ה' יתן חכמה מפיו וגו'.

וע"ז ניתנה תורה לישראל שהיא תהי' הרב והחבר,

וכמו שפירש"י אבות על קנה לך חבר י"א ספרים.

ובאמת הספרים הם רבותיו...

רק זהו בהתחלה ואח"כ כשמחדש חדושין על ידם נעשו מדריגת חבר.

וז"ש בשהש"ר (סו"פ ג) לא זז מחבבה עד שקראה בתי כו' אחותי כו' אמי כו'

ואמי היינו מדרגת תלמיד

והיינו דלבסוף נעשית תורתו וכאלו הוא המוליד הד"ת עצמה שניתן למשה מסיני כי ממש פנים חדשות באו לכאן.

כמו ד"מ ע"י פי' רז"ל בכתובים ודאי הם נקראים בוניה של תורה

וזהו ע"י ספרים שחברו הם ללמד חדשות לאחרים

ואורייתא וקוב"ה חד לכך לא זז מחבבה עד שקראה אמי שהם הולידו שורש התורה והחכמה בעולם...

והיינו ע"י ההכרה שהחדושין הם מהש"י שזהו ענוה ולשמה שמכיר שאין לו מגרמי' כלום אז מצליחין ועולה לגדולה להיות נקרא אמי כמשפט אחר הברכה וההכרה שהכל מהש"י אז הש"י

אומר שהכל שלו גם האתערותא דלעילא הוא משלו כטעם תנו עוז [היינו ד"ת כנ"ל לאלהים] כי ע"י אתערותא דלתתא שלו הוא שנולד זה.

                                                (ר' צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק קפז)

 

כאן המלך שלמה הוא בעיקר התורה ("ואורייתא וקוב"ה אחד"). היות האדם אמו של הקב"ה מתבטאת כאן בכך שהוא אמה של תורה.

  

 *

 תַּרְדֵּמַת חֵיקִי חַמָּה,

בַּעֲדָהּ אֵימָה תַּמָּה נוֹפֶלֶת,

מְצַמְרֶרֶת כְּגִרְגּוּרֵי תּוֹרִים.

וּמִבַּעַד לִקְטִיפָתֵךְ,

קְצוּבַת פְּעִימוֹת אַתְּ,

תָּגִים דַּקִּים מְשַׁחֲרִים חֲרִישִׁית.

נִטְרָף בִּי הַדָּם.

נִטְרָף בּוֹ הֵדָם.

 

אַךְ עַצְמִי אַתְּ

אַךְ בְּשָׂרֵךְ אֲנִי

 

את השיר הזה הוליד חיבוק, חיבוק חם של האשה לספר תורה, שאתו התעוררה גם אימה מצמררת. אשה בשר ודם, שכל אמהותיה לדורותיהן לא קרבו אל התורה, חשה שבחיקה, מעבר לקטיפת מעיל התורה, חבוקות אותיות שבהן נבראו שמים וארץ, שבחיקה כמוסים תגים ואותיות שטמונים בהם סודות אלוהיים ומעמקי רצונו.

השורות –

נִטְרָף בִּי הַדָּם.

נִטְרָף בּוֹ הֵדָם.

מגלמות את ההדהוד בין דמה הסוער של האשה החובקת לבין הֵד רחישתם של התגים שבתורה הנחבקת. למעשה התנועה שבדם האשה ובזרימת החיות שבתורה נטרפות זו בזו.

סופו של השיר מגיע למקומות מיסטיים יותר, שכן מתגלה ששתי ההתרחשויות הללו, זו הפועמת בגווילי התורה וזו הפועמת בלב האשה אינן רק מהדהדות זו כלפי זו, אלא הן נחוות כהתרחשות אחת – האשה מזהה את התורה כתמצית הוויתה, ואת נפשה כהתגלמות ממשית, 'בשרית' של התורה.  


לא התקבלו תגובות
.

כוס קפה אחרון - למשמעותו של שמיני עצרת (הרב חיים בורגנסקי)

בדברים קצרים אלה מבקש הרב בורגנסקי, רבו של המושב הושעיה לעמוד על העולה ממשמע המקראות על שמיני עצרת

כוס קפה אחרון - למשמעותו של שמיני עצרת[1]

א.

שמיני עצרת הוא, אולי, המועד העלום שבמועדי התורה. ציונו כ"שמיני" רומז לכך שהיום שייך לסדרת הימים שלפניו, ימי חג הסוכות. כך אפשר להבין גם את העובדה שאין לו תאריך משלו, שהוא השמיני ליומו הראשון של חג הסוכות, וכפי שלשביעי של חג אין תאריך משל עצמו, אף לשמיני כן.

דא עקא, שחג הסוכות נמשך בתורה רק שבעה ימים, ואף מצוותיו אינן אלא לשבעה ימים. כך מצוות העליה לרגל והשמחה של חג הסוכות (דברים טז, יג-טו):

חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ...                                  שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' א-להיך בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'... וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ:

וכך מצוות ארבעת המינים והסוכה שבחג הסוכות (ויקרא כג, מ-מב):

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' א-להיכם שִׁבְעַת יָמִים... בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים...

שמיני עצרת, אם כן, הינו איבר שמיני בסדרה שהמספר הבסיסי של איבריה הוא שבעה. מצד אחד הוא היום השמיני בסדרת הימים המתחילים בראשון של סוכות, אולם מצד שני הוא אינו חלק מחג הסוכות משום בחינה המופיעה בתורה: אין בו חובת עליה לרגל, אין בו חובת שמחה, אין בו חובת סוכה ואף לא ארבעת המינים. ממילא אין הוא קשור לחג הסוכות גם מבחינה תוכנית, ושתי המשמעויות של חג הסוכות – ההיסטורית והחקלאית – אינן קיימות בו.

פסוק אחד בספר ויקרא ממצה את כל תמיהותינו (ויקרא כג,  לט):

אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן:

הנה לפנינו "חג ה'" הנמשך שבעה ימים, ביומו הראשון שבתון, וביומו השמיני שבתון. אולם כיצד יש יום שמיני לחג הנמשך שבעה ימים?

 

ב.

כידוע, גם כאשר בוחנים את קרבן המוסף של שמיני עצרת מוצאים שהוא "בן חורג" לחג הסוכות. מבנה מערכת הקרבנות של חג הסוכות מיוחד בכמות הרבה של הקרבנות, ובסדר היורד של מספר הפרים המוקרבים מדי יום (ראו במדבר כט, יב-לח). ביום הראשון קרבים שלשה עשר פרים, שני אילים וארבעה עשר כבשים, מכאן ואילך יורד מספר הפרים באחד בכל יום, עד שביום השביעי קרבים שבעה פרים, ואילים וכבשים כביום הראשון. והנה, בהמשך אותה סדרה מופיע היום השמיני. הציפייה היא שהקרבן שלו יהיה של ששה פרים, שני אילים וארבעה עשר כבשים, כהמשכו של הטור היורד, אבל התורה מפתיעה (במדבר כט, לה-לו):

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם... וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם:

פר, איל ושבעה כבשים בלבד, כקרבנות המוסף של יום התרועה ויום הכיפורים, שני מועדי תשרי האחרים שאינם רגל![2]

 

ג.

עד כאן תמהנו על מקומו של היום בסדרת ימי חג הסוכות, שהוא שמיני להם אך אינו מהם. עתה נעיר גם על תפקידו כ"עצרת". משמעותה של המילה "עצרת" בהקשר של המועדים אינה נהירה עד תום, ונתפרשה פירושים הרבה לאורך הדורות.[3] אכן, גם אם נניח, כמסתבר, שהמילה "עצרת" לעצמה אינה מתפרשת כיום העוצר את החג, ברור הדבר כי שני מועדים בתורה נקראו עצרת: שמיני עצרת והיום השביעי של חג המצות, ושניהם מסיימים את ימי החג שלפניהם. קריאה ראשונית בעצרת של חג המצות מלמדת על דמיון בין העצרות (דברים טז, ח):

שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱ-לקֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה:

גם כאן, כמו בשמיני עצרת, יש סדרת ימים שהעצרת קשורה אליהם, אך איננה חלק מהם; העצרת היא היום השביעי של סדרה שששת ימיה הראשונים (אך לא העצרת עצמה!) מאופיינים באכילת מצות, ממש כמו שמיני עצרת, שהיא יום שמיני בסדרה שלשבעת ימיה הראשונים יש איפיונים שלהם בלבד. אולם קיים הבדל משמעותי בין שתי העצרות: בפסוקים אחרים, ואף באותו פרק, מצווה התורה על אכילת מצות במשך שבעה ימים, ומציינת את חג המצות כחג בן שבעה ימים, ומכאן שגם העצרת הינה חלק מחג המצות, בניגוד לשמיני עצרת, שאינה חלק מחג הסוכות.

 

ד.

מה, אם כן, תכליתו של היום המיוחד הזה? ביחס לשביעי של פסח ניתן לאמר כי התורה מבקשת לסיים את ימי החג ביום טוב ולא בחול המועד. ראוי לחג ארוך להסתיים בקול ענות גבורה של חג ולא בהתמוססות של חול המועד לתוך החול שלאחרי החג. אכן, במידה מסויימת ניתן לראות כך גם את תפקידו של שמיני עצרת, לסיים את חג הסוכות ביום טוב ולא ביום חול. אלא שאם כן, ראויה היתה עצרת של חג להיות היום השביעי של החג, כבחג המצות, ולא היום השמיני, החיצוני לו.

כבר ציינו למעלה שלפי משמעה של תורה שמיני עצרת אינו אחד מהרגלים, שהרי יש שלושה רגלים, והשלישי – סוכות – הוא בן שבעה ימים בלבד. גם מבחינת קרבנותיו אינו דומה שמיני עצרת לאחד הרגלים; לא לסוכות, כאמור לעיל, ואף לא לחג המצות או חג השבועות.

יש לאמר, אם כן, שלשמיני עצרת בתורה תפקיד כפול: מבחינה אחת הוא יום טוב המסיים את חג הסוכות, ולכן הוא נמנה על סדרת ימי הסוכות, אולם מבחינה שניה תפקידו לסיים את כל סדרת מועדי התורה, הכוללים, מלבד הרגלים, גם את שני מועדי תשרי. נראה שהתורה מבקשת יום טוב שתכליתו להוות סיום חגיגי לכל סדרת המועדים, והוא צריך לבוא אחר חג הסוכות. ומכיוון שאין טעם לקיים עצרת אחר עצרת, אוחד היום המסיים את חג הסוכות עם היום המסיים את סדרת כל החגים. כך נוצר שמיני עצרת, ששתי הבחינות מצויות בו; מחד גיסא הוא שמיני לסדרת ימי הסוכות, כסיום לחג הסוכות, אולם מאידך גיסא אין בו דבר ממאפייני החג, כיוון שאינו חלק מאותו חג אלא מועד מסיים לכלל מועדי התורה. קרבן המוסף שלו זהה לקרבנות יום התרועה ויום הכיפורים, לא מכיוון שהוא זהה להם מבחינת תכנו,[4] אלא מכיוון שזהו הקרבן המאפיין את מועדי תשרי שאינם רגלים.

לפנינו, אם כן, שבתון של סיום, מעין פרידה מכל החגים, בדומה למה שעשתה בסופו של חג המצות. אולם בעוד יום טוב שבסופו של חג המצות מסיים רק את אותו חג, כאן יש סיום של כל חגי השנה ומועדיה, ולכך נדרש שבתון בפני עצמו, מעין "חגם של כל החגים".

ושמא גם לכך מכוון המדרש היפה (במ"ר כא, כד):

משל למלך שעשה סעודה שבעת ימים וזימן כל בני אדם שבמדינה בשבעת ימי המשתה כיון שעברו שבעת ימי המשתה אמר לאוהבו כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה נגלגל אני ואתה במה שתמצא ליטרא בשר או של דג או ירק כך אמר הקב"ה לישראל ביום השמיני עצרת תהיה לכם גלגלו במה שאתם מוצאים בפר אחד ואיל אחד.

 

הנה תם חג הסוכות על קרבנותיו המרובים, שהם כנגד שבעים אומות העולם, וכבר עומדים ישראל להפרד מעל הקב"ה, עם תום כל המועדים והחגים. והקב"ה מבקש לו עוד יום אחד של סיום, עוד "סעודה קטנה", שתתן טעם של חג לפרידה, רק בינו ובין אוהבו. כזה הוא שמיני עצרת, כוס הקפה לחברים אחרי שבע הברכות, כשהתזמורת כבר התקפלה והמתנות נארזו, והחוגגים אומרים לאוהביהם: "רק עוד קפה אחד לפני שנפרדים".



[1] בדברים קצרים אלה אני מבקש לעמוד על העולה ממשמע המקראות על שמיני עצרת. לתורה שבעל פה התייחסות שונה לגמרי ואכמ"ל.

[2] לעניין זה ראו:  ר' יואל בן נון, "ראש השנה או ראשית השנה?", בראש השנה יכתבון (בעריכת אמנון בזק), אלון שבות, תשס"ג, עמ' 11-19. הרב בן נון קושר את שלשת מועדי תשרי, בניגוד להצעתי כאן.

[3] ראה, לאחרונה, סקירה רחבה והצעת פרוש למשמעותה של המילה "עצרת" אצל חז"ל, אצל דוד הנשקה, שמחת הרגל בתלמודם של תנאים, ירושלים, תשס"ז, עמ' 205-215. נמנעתי כאן מלהתייחס לפרשנויות השונות, שכן, כאמור, בין כך ובין כך התורה מכנה "עצרת" את הימים המסיימים דווקא, ולא את שאר ימי החג, ואין הדבר משנה מהו פירושה המדוייק של מילה זו. מעבר לשאלת ה"עצרת", הנשקה עוסק בספרו בהרחבה בתולדותיו של היחס שבין סוכות לשמיני עצרת ברבדים השונים של התורה שבעל פה, ראה שם, עמ' 160-231.

[4] יש להעיר שגם יום התרועה ויום הכיפורים אינם זהים מבחינת תכנם, ואם כן, בחודש תשרי יש שלושה מועדים שספק אם יש ביניהם קשר תכני, והדבר הברור היחיד הוא שאינם רגלים וקרבנותיהם אחידים. 


לא התקבלו תגובות
.

כנס ההתעוררות המרכזי של בית הלל - בירוחם (שלמה הכט)

כנס התעוררות בית הלל בירוחם

כנס ההתעוררות המרכזי של בית הלל - השנה בירוחם! 

כנס ההתעוררות המרכזי של בית הלל יתקיים השנה בירוחם, בשיתוף עם מדרשת אמי"ת באר ובסיוע המועצה המקומית ירוחם

כולכם מוזמנים - בואו בהמוניכם!

 


לא התקבלו תגובות
.

כנס התעוררות בהשתתפות בית הלל ברעננה (שלמה הכט)

כנס ההתעוררות המסורתי בקהילת אהל ארי ברעננה, עם רבים מחברי בית הלל יתקיים מחר

כנס ההתעוררות השנתי ברעננה בשיתוף בית הלל

יתקיים מחר! ביום חמישי ד' תשרי, בבית הכנסת 'אהל ארי' בואו בהמוניכם!


לא התקבלו תגובות
.

כנס התעוררות בחסות בית הלל בנס ציונה (שלמה הכט)

כנס התעוררות בחסות בית הלל בנס ציונה

כנס התעוררות עם רבני בית הלל יתקיים בעז"ה ביום ראשון בנס ציונה. נושא הכנס הוא "סליחה, מחילה וכפרה"

כל תושבי האיזור מוזמנים!


לא התקבלו תגובות
.

לעמוד הבא