עוד

  1. מדינת ישראל
  2. מעמד האשה ביהדות
  3. תורה וחברה
  4. עמדות בית הלל
  5. בית המדרש ההלכתי
  6. ?מי בבית
  7. חדשות

חיפוש

חפש

פייסבוק

על סדר היום

״בצלו חמדתי וישבתי ופריו ומתוק לחכי״ (הרב אביע"ד סנדרס)

בהספדו של הרב קוק לבנימין זאב הרצל- המספד המכונה המספד בירושלים, עומד על כך הרב קוק שבעם ישראל ישנם מספר כוחות, כוח של משיח בן יוסף וכוח של משיח בן דוד. הכוח של משיח בן דוד הנו הכוח הדתי ואילו הכוח של משיח בן יוסף הנו הכוח הלאומי. שתי הכוחות מנהלים מערכת יחסים מורכבת ביותר שחלקו תחרות סמויה וחלקו שיתוף פעולה. אך ברור הוא לכל שהגדרת הכוחות השונים יצרה מעין חוויה בסיסית של ניכור בין הכוחות השונים, רק בודדים ויחידי סגולה היו מסוגלים לגשר על המחיצות.

 

דומה שהיום הסתכלות זו של הרב קוק על המציאות רק זוכה לשדרוג, לכוח הדתי ולכוח הלאומי רק נוספו כוחות נוספים שמפעמים באומה.

 

אך בניגוד לצפייה הפשוטה של תלמידי הרב קוק לא נוצרה מציאות של חזרה בתשובה המונית בעם ישראל, הכוח הלאומי ושאר הכוחות לא כפפו את ראשם ביחס לכוח הדתי, ההיפך הוא הנכון, במקום זהות ברורה הלך ונוצר רצף חדש.נדמה שהכוחות עצמם נשברים היום כבר לא שייך לדבר על אדם דתי ואדם חילוני, היום ישנו מעין רצף שהאדם ממקם על עצמו על רצף זה, ישנם דתיים שמסמסים בשבת וישנם בארצות הברית קונסרבטיבים השומרים שבת הלכתית לחלוטין, הגבולות נשברים ומה שהיה ברור אתמול הופך להיות מטושטש היום. 

 

חיבור זה נותן פתח ותקווה למציאות ישראלית עליונה יותר:

 

כי מקדש ראשון היה להם בזכות ג׳ אבות הקדושים... ובית המקדש השני... היה נגד כנסת ישראל עצמם... ולפיכך שנאת חנם מבטל כח כנסת ישראל, שנקרא כנסת ישראל על שם חיבור ואחדות ישראל. וזה אמרם כי מקדש שני חרב על ידי שנאת חנם בלבד.. כי עצם הגלות הוא הפיזור שנתפזרו ונתחלקו ישראל... (מהר״ל נצח ישראל פרקים ד׳, כה׳)

 

מבחינות מסויימת זהו אף הענין הפנימי של חגי תשרי, יום כיפור הנו יום בו כלל ישראל עומד בפני כפרה- לא כל יחיד ויחיד, מבחינות מסוימות היחיד כלל אינו רלוונטי לתהליך הכפרה של יום כיפור, יש ביום כיפור מימד לאומי של כפרה. 

 

אך החג שמבטא יותר מכל נקודה זו הנו חג הסוכות, החג בו כל עם ישראל יוצא מביתו ומוריד מחיצות, החג בו אנו מצווים לשבת בצל שמטשטש את ההבדלים בין האדם לאדם. הצל של הסוכה הוא זה שמצמיח את הפרי המחודש, את טשטוש ההגדרות החיצוניות המפרידות בין אדם לאדם ויוצר מציאות חדשה של חלק אחד, של עץ מרכזי אחד בעל ענפים רבים ומורכבים. זהו הסוד של היציאה לסוכה, זהו הסוד של צלה הסוכה של הפתח הפתוח לרווחה של סוכה בעלת שלוש דפנות המשברת את המחיצות.


לא התקבלו תגובות
.

בראשית: לעשות ולהיות (הרב יעקב נגן)

השנה היא 1954. עוד בטרם שטף זרם של המוני ישראלים את תת-היבשת ההודית, נסע עזריאל קרליבך, העורך המיתולוגי של עיתון מעריב, לטיול בהודו. את חוויותיו סיכם קרליבך בספר הודו – יומן דרכים. קרליבך היטיב להבין את ההבדל בין תפיסת העולם המערבית לבין תפיסת העולם המזרחית. הוא מצטט שיחה שקיים עם ראש ממשלת הודו באותה תקופה, ג'ווהרלל נהרו, שבה הצביע נהרו בפניו על הפער בין התרבות המערבית לתרבות המזרח הרחוק:

 

הזכרנו את הקשיים המדיניים, שכנראה קשה להתגבר עליהם, והפלטתי, דרך אגב: "ובכן השאלה היא מה לעשות?". הוא נתן בי מבט ארוך... ואמר: "רואה אתה, זו שאלהאופיינית לאיש אירופה...". "מדוע?" תמהתי. והוא השיב: "הודי היה שואל: מה להיות...?". (עזריאל קרליבך, הודו – יומן דרכים, תל אביב תשמ"ו, עמ' 266)

ההבדל בין 'לעשות' לבין 'להיות', בהשוואה בין-תרבותית זו, הוא ההבדל בין הרצון לשנות את המציאות לבין היכולת לקבל אותה, בין פעולה דינמית-אקטיבית ובין קבלה ללא שאיפהליצור שינוי, בין התכוונות לקראת העתיד לבין ההכרה בנוכחותו של ההווה. מבחינה קיומית, ההבחנה היא בין ההגדרה העצמית כתשובה לשאלה 'מה אני עושה', לבין ההגדרה העצמית כתשובה לשאלה 'מי אני'.

ארץ ישראל נמצאת בנקודת המפגש בין המזרח למערב, ולעובדה גיאוגרפית-היסטורית זו יש גם משמעות רוחנית עמוקה. ביהדות מופיעים יסודות רעיוניים המזוהים בדרך כלל עם תורות המזרח, כמו גם יסודות שהם עיקרי החשיבה המערבית. הבשורה הרוחנית הגדולה של היהדות, בעיניי, היא בשילוב היסודות הללו יחד, העמדה המאחדת את ה'להיות' עם ה'לעשות'.

האם העולם נברא פעמיים?

 

ההבחנה בין 'להיות' ו'לעשות' והשילוב ביניהן משורטטים כבר בסיפור הבריאה. התורה מספרת על בריאת העולם פעמיים: בפרק א מתוארת הבריאה בחלוקה לפי ימים, ובפרק ב היא מתוארת כסיפור הממוקד סביב דמותו של האדם בגן העדן. הפרשנים נדרשו להסביר את הכפילות וההבדלים בין הסיפורים (הבולטים שבהם בדור האחרון הם הרב סולובייצ'יק בחיבורואיש האמונה הבודד, והרב מרדכי ברויאר בכתביו השונים). יש הרואים בתיאור הכפול ביטוי למורכבותה של המציאות ולריבוי הפנים שלה, ויש הרואים בכך ביטויים שונים להנהגתהאלוהים את האדם והעולם.

אני מבקש להציע קריאה מזווית ראייה אחרת המסבירה את ההבדל בין הסיפורים כהבדל בין תנועת החיים של 'לעשות' לבין תנועת החיים של 'להיות'. המונחים 'להיות' ו'לעשות' אינםחיצוניים לתורה – הם מופיעים בטקסט עצמו. שני היסודות הללו מונחים באבני הבניין של פרשת בראשית, והיחס ביניהם חוזר לאורך התורה כולה.

בתיאור הראשון של בריאת העולם מציגה התורה בפנינו סיפור של עשייה. האדם נברא בצלם אלוהים, וייעודו הוא לשלוט בעולם: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית א כח). לשון הבריאה היא: "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (שם ב ג). בסיפור השני, לעומת זאת, מתוארת חוויה קיומית של 'להיות':האדם מוצג כמי שחי בהרמוניה עם הטבע בגן-העדן, והנימוק לבריאתו הוא "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (שם ב יח). בתיאור הראשון הקשר בין האיש לאישה מכוון כלפי חוץ – הם נדרשים לשנות את המציאות באמצעות פרייה ורבייה, מצווים להתרבות על מנת לשלוט בעולם. בתיאור השני, לעומת זאת, הקשר בין האיש לאישה מכוון כלפי פנים, והתנועה המספרית היא הפוכה – השניים הופכים לאחד: "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (שם ב כד). האיש והאישה יחד יוצרים מענה לבדידות האנושית – ההוויה האחדותית היא שיאו של הקשר ביניהם.

כמו בשני תיאורי הבריאה, שתי התנועות של 'להיות' ו'לעשות' משוקעות גם בחיים היהודיים. השבוע היהודי מתחלק לשניים: שישה ימים של 'לעשות': "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ", ואחריהם יום אחד של מנוחה: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה" (שמות כ ט–י). השאלה המתבקשת היא: האם החלוקה שבין 'לעשות' ובין 'להיות' מהווה הודאה בדואליות של החיים, בכך שכל ערך מבטל את הערך השני? האם חייבים אנו לבחור בין חיים של 'לעשות' לבין חיים של 'להיות'? האם מדובר בשני צדדים של החיים שלנו, שלא ניתנים לגישור?

התורה מציגה את שני היסודות הללו בשני סיפורים נפרדים של הבריאה על מנת להבהיר כל יסוד בפני עצמו. אך בסופו של דבר אין כאן שני עניינים, אלא עניין אחד בעל שני פנים. גם בחיים שלנו קיים צורך להפריד בין היסודות השונים, אולם המטרה היא שבחיים דינמיים יתקיים שילוב שיוביל להפריה הדדית בין התנועות – שייצור הרמוניה בין 'להיות' לבין 'לעשות'.

טעם העץ כטעם הפרי – הרב קוק וטום סויר

 האפשרות לבדוק מה עלה במחשבה של ריבונו של עולם, כיצד הוא התכוון לברוא את עולמו, היא מרתקת. בתחילת פרק א מצווה אלוהים את האדמה להצמיח "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי", אך האדמה מצמיחה "עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי" (בראשית א יא–יב). רש"י, המתבסס על המדרש בבראשית רבה (פרשה ה, יא), מפרש: "עץ פרי – שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן". אי-הציות של האדמה לבוראה מכונה בספרות המדרשית 'חטא הארץ'. מה משמעותו של חטא זה? מדוע כה חשוב שלעץ יהיה טעם? הרב קוק (אורות התשובה, ו, ז) הסביר את היחס בין העץ לבין הפרי כאלגוריה ליחס בין האמצעים לבין התכלית – הפרי הוא התכלית, ואילו העץ הוא האמצעי. בורא העולם התכוון שהעץ עצמו יהיה בר טעם, ולא יבוא לידי ביטוי רק בפירותיו. משמע מכאן שהפעולות הן בעלות ערך לעצמן, ולא רק כשלב מכין לקראת המטרה.

כדי להמחיש את רעיונו של הרב קוק נביא אנקדוטה מתוך ספרו הקלאסי של מארק טוויין, טום סויר. באחד הפרקים מענישה הדודה פולי את טום וגוזרת עליו לצבוע מחדש את הגדר המקיפה את החצר. הדודה פולי מסמלת את המציאות שבה 'אין טעם העץ כטעם הפרי'. רק ל'פרי', היינו הגדר הצבועה, יש ערך, ואילו פעולת הצביעה – הדרך להגיע אליה, היא עונש. טום, לעומתה – למרות גילו הצעיר ואולי בזכותו – הגיע לתובנה אחרת על החיים האידיאליים, וגילה לחבריו את הסוד: הדרך איננה רק אמצעי או קללה, אלא ברכה ושפע. התובנה החדשה קוסמת לחברים כל כך עד שבסוף הסיפור הם נותנים לטום את האוצרות שלהם כדי לזכות ולהשתתף בצביעת הגדר.

בדברי המדרש שמצטט הרב קוק טמון סוד גדול על החיים. בשפה הרוחנית מוגדר היעד הרוחני כ'התעוררות'. הנחת המוצא היא שישנה מציאות שבה חייו של אדם חולפים בעוד הוא למעשה ישן. הניגוד בין ה'ישן' לבין ה'ער' מתייחס למודעות של האדם ולאופן שבו הוא חי את חייו. במידה רבה היעדר המודעות לחיים נובע מנדידת התודעה של האדם אל העבר (המחשבות על שעבר עליו) או אל העתיד (ההרהורים על הצפוי לו). האדם אינו נוכח במקום היחיד שבו החיים חולפים – ההווה, או כפי שאמר פעם ג'ון לנון: "החיים הם מה שקורה לךבזמן שאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות". אדם 'ישן' הוא אדם שאינו נוכח בהווה, אדם 'ער' הוא מי שמצליח להתרכז ולהיות נוכח בהווה באמת.

הדברים מתקשרים לשאלה שהעלינו קודם לכן – אם ניתן לחבר את עולם ה'לעשות' עם עולם ה'להיות'. כאשר העשייה מכוונת רק למטרה ולתכלית, היא מנותקת מן ההוויה שלה. זוהי מציאות של 'חטא הארץ': עולם העשייה קיים בפני עצמו, בלי קשר למהות הפנימית שלנו. אולם אם נצליח לחוות את העשייה כערך, כמהות בפני עצמה, נזכה שהיא תהפוך למימוש של חווית החיים שלנו. נגלה כיצד ה'לעשות' הופך להיות ה'להיות' שלנו.

עץ הדעת ועץ החיים

 

עתה נבין את עונשו של האדם בעת שגורש מגן עדן. האכילה מעץ הדעת יצרה אצל אדם וחווה שינוי תודעתי. נפקחו עיניהם לדעת טוב ורע: כל דבר במציאות חייהם עתה הוא טוב או רע. פקיחת העיניים הזו, המאפשרת מבט בוגר יותר על החיים, היא גם העונש שאותו הם קיבלו, שהוא בעיקרו עונש תודעתי. לא המציאות השתנתה, כי אם יחסו של האדם אליה. מיד אחר כך, במילים: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג יט), מתאר הקב"ה את מאבק הקיום הצפוי לאדם בחייו. בקריאה ראשונית נדמה שהמילים הללו מתארות את קללת האדם, אך האם לא ייתכן שהמאמץ הכביר שאנו משקיעים כדי להתקיים ולחיות יכול להוות עבורנו לא קללה אלא חיבור לעצם החיים ולטעמם? רבי נחמן מברסלב בפרשנותו הרעננה מלמד כי המילה 'זיעה' מורכבת מראשי המילים של הפסוק בתהלים (קיח כד): "זה הַיּוֹם עָשָׂה י-ה-ו-ה נגילה ונשמחה בו" (ליקוטי מוהר"ן, תנינא תורה ו). דווקא בזיעה מוצא רבי נחמן ברכה ושמחה לאדם.

הקללה שבפסוק 'בזעת אפך' נעוצה בכך שהאדם הוא זה שמחשיב את הזיעה לקללה. אך אם רק יבין כי הזיעה עשויה לשמש מפתח למציאת משמעות קיומית, תהפוך הזיעה לברכה. החיבור לעץ החיים, שנמנע מאתנו עם גירושם של אדם וחווה מגן עדן, יכול להיות מושג בדרך תודעתית אם נשכיל לפרק את הקללה של "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" ולתרגם אותה לברכת "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה'", ייתכן ונצעד צעד קטן לתיקונה של חווית החיים המפוצלת שלנו לכיוון של מציאות קיומית אחדותית יותר. הבשורה היהודית היא הכלת שני הכוחות – הכוח להיות והכוח לעשות – בחיים עצמם.


לא התקבלו תגובות
.

שבת ישראלית

הירשמו למיזם שבת ישראלית

 

שבת של חיבור בין משפחות ,בין השקפות

בין קהילות, בין דתיים לחילוניים, בין עולים לוותיקים, בין טעמים וחוויות.

מארחים ומתארחים, נותנים ומקבלים.

 

חילוניים ודתיים נפגשים לסעודת ליל שבת 

בעשרות אלפי בתים ברחבי הארץ.

 

רוצים לארח?

רוצים להתארח?

הזמנתם אורחים באופן עצמאי ורוצים לקבל את ערכת השבת בדואר?

מחפשים ארוחת שישי במתנסים או מרכזים קהילתיים?

 

הכנסו לטופס ההרשמה  כאן

 

 

ממשיכים את הסולידריות – חוגגים שבת ישראלית ביחד

שבת ישראלית, שבת פרשת נח, כ"ט תשרי התשע"ה, 24.10.14.

 

לפרטים נוספים: 058-5000893  


התקבלו 1 תגובות
.

קיצור הלכות מעשיות לראש השנה (הרב רונן נויבירט)

 

הקדמה

ü     ראש השנה הוא בראש ובראשונה יום טוב. זהו יום של שמחה. זהו יום בו זוכים להנות מהאור האלוקי (ה' אורי וישעי : אורי בראש השנה …) . אנו חוגגים "מסיבת הכתרה" לקב"ה בעולמו. על כן חשוב לשמוח ולשמח בראש השנה כבכל יו"ט. אעפ"כ צריכה השמחה להיות בכובד ראש בבחינת "גילו ברעדה".

ü     נוהגים לעשות סימנים טובים לראש השנה, אמנם קודם לסידור הסימנים עומד סידור המהות וכך כתב המשנ"ב (תקפ"ג סק"ד) :"והנה כל אלו העניינים עושין הכל לסימן טוב  ולכן פשיטא שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו, מלבד גודל האיסור כדי שיהיה לסימן טוב רק יהיה שמח לבו ובטוח בה' עם התשובה ומעשים טובים".

 

א.    ערב ראש השנה

  • אם חל ראש השנה בימים חמישי וששי, יש להניח  עירוב תבשילין בערב ראש השנה.
  • נוהגים לעשות התרת נדרים כבר בערב ראש השנה וזריזים מקדימים.
    • מעיקר הדין גם נשים חייבות בהתרת נדרים.
    • אשה יכולה למנות את בעלה כשליח להתיר נדריה ויאמר הבעל לאחר הנוסח הרגיל : "וכן לאשתי כן" והמשיבים יאמרו לו : "הכל מותרים לכם".

 

ב.     סעודת החג

ü      את הסימנים יש לאכול לאחר נטילת הידיים והאכילה מהחלה.

ü      את המאכלים אוכלים ע"פ סדר הקדימות בברכות ולכן אם אוכלים תמר, פותחים בו, שהוא קודם לשאר. יש אומרים שכיוון שעיקר המנהג בתפוח סומכים על כך שחביב עדיף ופותחים בתפוח. המנהג העדיף[1] הוא להביא את התמרים והרימונים רק לאחר שטועם ומברך על התפוח.

ü      מברכים בורא פרי העץ, טועמים מהמאכל ורק לאחר מכן אומרים "יהי רצון" כדי שלא להפסיק בין הברכה לאכילה. אם אמר "יהי רצון" לפני האכילה, אינו צריך לחזור ולברך, שאינו נחשב להפסק.

ü      אם אוכלים סימנים שברכתם בורא פרי האדמה (כגון: רוביא) – צריך לברך גם עליהם מאחר ואינם באים מחמת הסעודה.

ü      הברכות הנ"ל פוטרות את שאר הפירות שיגיעו במהלך הסעודה כגון בלפתן.

ü      הזכרת שם ה' - רבים נוהגים שלא להזכיר את שם ה' ב"יהי רצון" ע"פ דעת חלק גדול מהפוסקים[2]. יש הנוהגים[3] להזכיר שם ה' רק על התפוח בדבש ביה"ר שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. המנהג העדיף[4] הוא מנהג ירושלים לומר בכל היה"ר – "יהי רצון מלפני אבינו שבשמים..."

 

 

ג.      תפילות

ü    אם שכח לומר אחת מתוספות עשרת ימי תשובה לתפילת עמידה אינו חוזר למעט מקרה בו שכח לומר "המלך הקדוש". בני ספרד חוזרים גם אם שכחו "המלך המשפט", ואם נזכרו לפני סוף התפילה חוזרים לברכת "השיבה שופטינו".

ü    אם נזכר קודם שסיים הברכה[5], יחזור למקום התוספת גם אם מזכיר שנית כמה שמות, כגון: אם שכח "וכתוב לחיים טובים..." ונזכר לפני ברכת "הטוב שמך ולך נאה להודות", אומר "וכתוב..." וממשיך ב"וכל החיים יודוך סלה".

ü    את התוספות ששכח יכול להשלים ב"אלו-הי נצור" לאחר "יהיו לרצון" הראשון.

ü    אם שכח לומר האל הקדוש :

  • §       אם נזכר תוך כדי דיבור וטרם פתח בברכה הבאה – מתקן וממשיך.
  • §       אם לא תיקן מיד – חוזר לראש התפילה.

ü    אם מסופק אם אמר "המלך הקדוש" : 

  • §       ביום חול ושבת שובה – חוזר, כיוון שמן הסתם אמר "האל הקדוש" מפני הרגלו.
  • §       בראש השנה ויום הכיפורים – אם אמר "ובכן" אינו חוזר מאחר ומן הסתם סיים "המלך הקדוש".

ü    היוצא להפסקה ופושט טליתו – אם כיוון לפשוט כדי ללבוש לאחר ההפסקה, אינו צריך לברך על הטלית שנית, ואפילו זו הפסקה ארוכה של כשעה או כשעתיים.

ü    ההשתחוייה בתפילת עלינו –

  • o       ברוב המקומות המנהג הוא לכרוע יחד עם החזן.
  • o       צריך להפסיק במשהו בין הרצפה לפנים ואם אין לו מפסיק, יכול להפסיק בטליתו.
  • o       בשבת אין נוהגין לכרוע עם החזן[6].

ü    יש הנוהגין שלא לישן בראש השנה ומנהג נכון הוא.

 

ד.     שופר

ü    אסור להפסיק בדיבור בין הברכה על השופר לגמר התקיעות.

ü    אין עונים "ברוך הוא וברוך שמו" על תקיעת השופר, כדי שלא להפסיק.

ü    עדיף שלא לומר את ה"יהי רצון" שבתוך התקיעות דמיושב, מאחר ולחלק מהפוסקים יש בכך הפסק, אמנם מי שרוצה לומר – אין למחות בו.

ü    אין לתקוע בשלוש שעות ראשונות של היום משום שאז הדין מתוח בעולם[7].

ü    בתקיעת שופר מיוחדת עבור חולים או נשים שלא הגיעו לבית הכנסת:

  • §       תוקעים 30 תקיעות, שזה עיקר החיוב מן התורה.
  • §       לכתחילה ראוי שהברכה תיאמר על ידי מי שלא שמע קול שופר. יש אפשרות שבעל התוקע יברך ויוציא ידי חובה ובתנאי שלא נתכוון לצאת בתקיעות ששמע בבית הכנסת[8] , אך עדיף כאמור שהשומע יברך.

 

ה.   ב' דראש השנה

ü   אין לבצע כל הכנה מיום ראשון ליום שני של ראש השנה לפני צאת הכוכבים ולכן : אסור לחמם אוכל על הפלטה, להכין את הפמוטות, לשטוף כלים, לערוך שולחן אלא לאחר צאת הכוכבים .

ü   אסור להדביק את הנרות לפמוטות הן ע"י המסה והן ע"י דחיסה. זהו איסור ממרח (מדאורייתא!!!). לכן יש להשתמש בנרות מוכנים או להכין מערב החג.

ü   אכילת הסימנים – יש הנוהגים גם בלילה זה כבראשון. הפסקי תשובות הביא שלמעשה לא נוהגים כן, ויש הנוהגים לאכול רק תפוח בדבש ורימונים עבור ברכת שהחיינו.

 

ו.      בישול והכנה מיום טוב שני של ראש השנה לשבת ע"י ערוב תבשילין

 

  • בכדי לבשל ולהכין מיום טוב עבור שבת, יש להניח בערב יום טוב עירוב תבשילין, דהיינו : תבשיל ופת שיניחם עבור השבת.

 

  • נוסח הברכה: " ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות עירוב".
  • אחר כך אומר: "בעירוב זה יהיה מתר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק נר ולעשות כל צרכינו מיום טוב לשבת, לנו ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת",
  • בזמן הברכה יש לאחוז הפת והתבשיל בידיו .

 

  • כל תבשיל שנאכל כמנה עיקרית ("דרכן ללפת בהן את הפת") ראוי, ובתנאי שישאר ראוי לאכילה עד שבת[9], ורצוי להדר בתבשיל חשוב כגון דג או בשר[10] ולשמרו במקרר[11]. שיעור התבשיל – "כביצה" (=נפח 58 סמ"ק)ובדיעבד גם "בכזית" (=נפח 29 סמ"ק) יצא.

 

  • את התבשיל והפת יש לשמור עד גמר ההכנות לשבת (ואת ההכנות יש לסיים מבעוד יום לפני זמן כניסת השבת). ונוהגים להשתמש בפת כלחם משנה בשבת ולאכלה בסעודה שלישית של שבת.

 

  • אבדו או נאכלו – אם לא נשאר שיעור "כזית" אסור להכין עוד לקראת השבת.

 

  • העירוב נצרך לכתחילה גם עבור הדלקת הנרות לשבת, ולכן אין לאכלו עד שבת.

 

  • בהכנת הנרות לשבת אין להמיס את הנרות כיוון שזוהי מלאכת ממרח שאסורה מן התורה אלא יש להשתמש בנרות מוכנים.

 

  • דין העירוב הוא חובת הבית בו מכינים לשבת ולכן : אם ישנן מספר משפחות האוכלות במקום אחד – די בעירוב אחד בלבד[12] והוא הדין למתארח במלון שאינו צריך לערב.

 

  • המתארח לסעודות בלבד[13] וחוזר לישון בביתו ומדליק נרות שבת בביתו – צריך מן הדין לערב בביתו ויערב ללא ברכה, או שיבשל מאכל לצורך שבת (כגון : ירתיח מים) ובזה יתחייב בעירוב בברכה. הוא הדין גם למתאכסן במלון ומדליק נרות שבת בחדרו – צריך לערב בלא ברכה.

 

  • מי ששכח לערב יכול לסמוך בדיעבד על העירוב של רב העיר, אמנם מי שסמך על כך לכתחילה – אסור לו להכין עבור שבת.[14]

 

  • העירוב מתיר גם הכנות אחרות לצורך שבת, כגון: סידור השלחן, הדחת כלים וכדומה.

 

 

 



[1] עיין פסקי תשובות תקפ"ג ב'

[2] בעל התניא, קצשו"ע קכ"ט ט' ועוד ושלא כמשנ"ב תקפ"ג ב'.

[3] עיין בפסקי תשובות תקפ"ג א', ועיי"ש שלא מצא למנהג מקור וע"ע שם במנהגים נוספים.

[4] שם

[5]משנ"ב תקפ"ב, ט"ז

[6] עיין פסקי תשובות, תקצ"א, ג'.

[7] משנ"ב תקפ"ט י"א

[8] משנ"ב תקפ"ט י"א

[9] שאם לא כן – אין העירוב מועיל

[10] ולא להסתפק בביצה מבושלת שפחות חשובה כיום

[11] כיוון שאם יתקלקלו, אין העירוב מועיל כבהערה הקודמת

[12] משנ"ב תקכ"ז נ"ו

[13] פסקי תשובות תקכ"ז י"ז

[14] שו"ע תקכ"ז ז', משנ"ב שם כ"ו, שו"ע הרב שם י"ד, פסקי תשובות שם ח',ט'


לא התקבלו תגובות
.

יום של הקשבה (הרב מאיר נהוראי)

 

מצות תקיעת שופר בראש השנה אינה כתובה בתורה בצורה מפורטת וברורה. בשני מקומות בתורה קיים ניסוח כללי: 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ'. (ויקרא כג, כג –כד) ובמקום אחר: 'וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם'. (במדבר כט,א)

אולם קבלה היא וגזירה שווה ממצות יובל ביום הכיפורים, שהתרועה היא באמצעות תקיעת שופר.  רוב הראשונים ובכללם הרמב"ם סבורים, שעיקר המצוה היא השמיעה לקול השופר וכך מנוסחים הדברים ברמב"ם: "והמצוה  היא שצונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי".(מצות עשה ק"ע) שיטתו של הרמב"ם מתבארת בהרחבה בתשובתו:  (שו"ת הרמב"ם קמ"ב):

וזה שהמצוה המחוייבת אינה התקיעה, אלא שמיעת התקיעה... ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע, כמו שהמצוה היא ישיבת הסוכה, לא עשייתה, ואין אנו עושין, אלא כדי לישב, ולכן נברך לישב ולא נברך לעשות, ונברך לשמוע קול שופר, ולא נברך על תקיעת שופר.

 

יוצא אם כן, שהמצווה היחידה בראש השנה אין בה מעשה, ולא דיבור אלא קיומה בשמיעה בלבד. ואף על פי כן הקפידו חז"ל, שהקול יישמע משופר זך וטהור הנקי מכל חטא. המשנה במסכת ראש השנה (כו ע"ב) פוסלת שופר העשוי מקרן של פרה: 'כל השופרות כשרים, חוץ משל פרה מפני שהוא קרן.' עולא מסביר, ששופר של פרה פסול משום שהוא מזכיר את חטא העגל – 'ואין קטגור נעשה סנגור' דומה הדבר לכך, שכהן גדול אינו נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה  לפי שאין קטיגור נעשה סניגור.

שופר של פרה ובגדי זהב עלולים להזכיר את חטא העגל ולא יהיה נכון, שבשעה שכהן גדול מצוי בקדש הקדשים ובשעת תקיעת שופר, שאנו נזכרים לפני הקב"ה יעמוד לחובתנו חטא העגל.  

בשעת כניסתו של כהן גדול לקדש הקדשים ובשעה שאנו נכנסים לקדש הקדשים שבתוכנו בעת שמיעת קול שופר ישנה דממה מוחלטת. כהן גדול נכנס לקדש הקדשים ואינו מוציא מילה מפיו ורק לאחר שהיה יוצא היה אומר תפילה קצרה. סביר להניח, שגם העם המתין בדריכות ליציאתו של כהן גדול, כל מילה הייתה עלולה להוריד מעוצמת המעמד. כך גם בתקיעת השופר, המוקד הוא בשמיעה ובהאזנה. כל דבור פוגם במעמד מכובד זה. כולם קשובים ומאזינים.

בדרך כלל, בחיים הסוערים אנו נמנעים מלהקשיב לזולת אנו נוטים להביע דיעה להתווכח להשמיע את קולנו ובטוחים אנו תמיד שאנו צודקים. בראש השנה נפתח חלון הזדמנויות מיוחד בשעת תקיעת שופר בו בזמן שקול שופר נשמע בבתי הכנסיות כולנו מקשיבים.

ההקשבה היא כה חשובה ובכוחה להפוך את השיח התורני למשמעותי יותר. המשנה במסכת אבות אומרת: 'שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א), וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לא ישב'.

לכאורה נראה, שמושב לצים הוא מצב שבו יושבים שנים, ובמקום לעסוק בדברי תורה, הם עוסקים בדברים בטלים. אולם ר' חיים מוולוז'ין, בפירושו "רוח חיים" על פרקי אבות, מפרש את הדברים אחרת.  לא כתוב במשנה: שנים שיושבים ואינם עוסקים בתורה. לכן פירש, שהכוונה היא שיושבים השנים ואין ביניהם שיח תורני, אלא יושב כל אחד ולומד בפני עצמו. זהו מושב הלצים המתואר במשנה -  כל אחד מתלוצץ על תורתו של חברו. חוסר ההקשבה והזלזול פוגם בלמוד התורה.  לעומת זאת, "שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שנים שיודעים לדבר אבל גם להקשיב ביניהם יש בניהם שיח והקשבה שכינה בניהם.

בראש השנה אנו מקשיבים לקול שופר. אנו  עומדים  כאיש אחד בלב אחד ללא התנשאות ללא גבהות לב. מוכנים אנו לשמוע את אותה תקיעה זכה ונקייה,  שחודרת אל עמקי הלב ושוברת את השתיקה.

בזמן התקיעה מקבלים אנו  להיות קשובים לנשותינו והנשים לבעליהן. להיות קשובים  לילדינו והילדים להוריהם, ובמקום עבודתנו להיות קשובים לכל אחד ללא התנשאות וגבהות לב.  

 שנה טובה כתיבה וחתימה לכל בית ישראל ויהי רצון שנזכה לראות את מעלת חברנו ולא את חסרונו ונשמע בשורות טובות לבריאות ואריכות חיים.שה' ירפא את החולים מסבלם וממחלתם ויושיע אנשים ממצוקתם ושבויים משביים. ירפא את פצועי צה"ל ויחזק את המשפחות השכולות

תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה

 

 

 


לא התקבלו תגובות
.

בין דיני החוזים למצוות התשובה (הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ´ינסקי)

מעשה שהיה כך היה: סטיוארט מקאולי, מומחה לתאוריה של המשפט האזרחי, עמד להינשא לבתו של איש עסקים ותעשיין. חותנו לעתיד של סטיוארט הזמין אותו לשיחה, שבמהלכה דנו גם בתכניותיו של החתן לעתיד. מקאולי סיפר כי הוא מרצה למשפטים המתמחה בדיני החוזים. החותן הביע עניין רב, עד שהחתן הצעיר נכנס לפרטי דיני החוזים והרצה לפניו על היסודות השונים של החוק, על אפשרויות האכיפה ועל מושגי היסוד של התחום. החותן הקשיב קשב רב, ופרץ בצחוק. טענתו הייתה שדיני החוזים, כפי שהחתן הצעיר מתאר אותם, אינם תואמים בשום מובן את המקובל בעולם העסקים, עולם שבו החוזה וההסכמים הם כלי עבודה ומעשים שבכל יום. הוא הזמין את מקאולי לבוא אליו למפעל ולגלות כיצד מתנהלים דיני החוזים בעולם העסקים האמתי, זה שמחוץ לכותלי האוניברסיטה.

מקאולי נענה לאתגר. הוא התיישב במשרדי התעשיין וגילה להפתעתו שחותנו צדק, וכי הוא אינו מבין דבר וחצי דבר בענייני חוזים. הוא מגלה, לדוגמה, כי המעשה המכונה בפי המשפטנים 'הפרת הסכם' נקרא בעולם העסקים 'ביטול הזמנה'. עורך דין ממוצע שהיה מטפל במקרה כזה, בוודאי היה מפעיל את 'תותחי' התביעות ומממש קנסות, אך איש העסקים לא יזדרז לעשות כן. בתוך מערכת עסקית גדולה וארוכת טווח, הפתיל ארוך יותר, וניתן לספוג מקרה של 'ביטול הזמנה'. כמובן, אם המקרה יחזור על עצמו שוב ושוב והביטול יהפוך לנוהג קבוע, יעמוד המבטל בסופו של דבר בפני מציאות שבה לא מוכנים לעבוד אתו יותר, ולא עושים אתו עסקים (מ' מאוטנר, 'דיני החוזים בחיי היומיום בתעשייה', בתוך: האם המשפט חשוב?, עורכות: ד' הקר ונ' זיו, תל אביב תשע"א).

בעקבות התנסותו הממשית, מקאולי מבין ומנסח את תמצית הפער שבין עולם העסקים ועולם המשפט. הוא מבין שדיני החוזים מעוצבים בדמות החוזה הסטריאוטיפי, כזה שנוצר בדרך כלל בעסקאות חד פעמיות, כשאדם רוכש כוס קפה באשנב בתחנת דלק, או מזמין לעצמו שעון באתר אינטרנט. במקרים כאלה יש מפגש בין שני צדדים אקראיים לגמרי, שאולי לא ייפגשו יותר לעולם. במציאות ובתרבות עולם העסקים, המקרים הללו הרבה פחות מצויים. המציאות העסקית והאנושית בנויה על פי רוב ממערכות יחסים מורכבות הרבה יותר - מערכות ממושכות הכוללות יחסי אמון, ומקיימות שולים רחבים של הפסד ורווח הדדי.

בחיי היומיום, אני יכולה לתבוע את השכן על הנזק שגרם לרכב שלי, אך אני צריכה גם להיות מסוגלת לפגוש אותו אחר כך במכולת, והילדים שלנו צריכים להמשיך לשחק ביחד. בעולם העסקים, משתלם למוכר לקבל בחזרה בגד שקניתי והחזרתי מפני שלא מצא חן בעיני, אם הוא רוצה לשמור עליי כלקוחה. לעתים שווה לספוג ביטול עסקה ולקיים את המערכת העסקית השלמה. זוהי ה'בריאות' הנפשית של החיים. ההימנעות מן הקטנוניות והיכולת לראות את הדברים בראייה רחבה מאפשרות זרימה, וקיום מערכת של שכר ועונש בטווחים ארוכים יותר. מערכת יחסים לא יכולה להתקיים, לשגשג, להצליח ולהחזיק מעמד תחת איום מתמיד של סנקציות משפטיות.

לתיאוריה הזאת יש משמעויות מפליגות מחוץ לעולם המשפט, והיא משליכה על החוויה הדתית לסוגיה. שתי התפיסות, המשפטית והתרבותית-עסקית, משקפות שתי דרכים של התקשרות בין האדם לקונו. יש דרך בעבודת ה' שבנויה על תודעת העסקה הבודדת, המפגש האקראי. מבחינת החוויה שלה, הדרך הזו נוטה לראות את החיים כשורה של מבחנים. הזדמנויות להצליח או להיכשל. יוצא מזה שבאופן טבעי האלמנטים הדומיננטיים בחוויה הזאת הם של לחץ, יראה, מלחמה מתמדת.

ייתכן שזו העמדה המוצגת בפי התנאים ר' יוסי ור' נתן: "רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר 'ותפקדנו לבקרים'. רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר 'לרגעים תבחננו'" (בבלי, ראש השנה, טז, א).

דבריו של מאוטנר שהבאתי בראשית המאמר, עזרו לי לחדד את המחשבה שמול הדרך הזו עומדת חוויה מסוג אחר, ראייה שונה לחלוטין של החיים הדתיים. ראייה זו מבוססת על תודעה של מערכת יחסים מתמשכת, ולפיה התורה וההלכה, הקב"ה ואנחנו, כולנו נמצאים כאן לטווח הארוך. גם אם מתעלמים מן ההיבט הסלחני של התיאוריה הזו, עיקרה הוא בהנמכת אלמנט הלחץ, ובשחרור המאפשר מערכת יחסים מורכבת ונינוחה יותר. החיים התורניים האמוניים יכולים להפוך מעודנים יותר ועמוקים יותר כאשר התודעה היא של חוזה ארוך טווח. יחסים אלו כוללים את כל רגעי המבחן, ומכילים גם את הכישלונות. לא הכול נמדד ברגע נתון. לכל רגע כזה יש הקשר, הקשר שלם של חיי תורה. עמדה זו מובעת בלשון המשנה: "בארבעה פרקים העולם נידון: ... בראש השנה - כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר 'היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'" (משנה, ראש השנה, פ"א, מ"ב). הדגש במשנה הוא הן על הטווחים הארוכים של הדין, והן על ראיית מכלול המעשים, ודוק.

שתי הדרכים הללו משמשות בחיינו בערבוביה. אנחנו עשויים למצוא את עצמנו בעמדת התשובה היומיומית והרגעית: להצטער על מילה שאמרנו; להתייגע שלא לכעוס, להיכשל בכך ותיכף להבין את הטעות שעשינו; להשתדל להיות מכילים אך למצוא את עצמנו בעמדת הביקורת, ולהרגיש ששוב אנחנו מתקשים להתגבר. יחד עם זאת, נוכל למצוא את עצמנו פעם בשנה, בראש השנה, מסתכלים על החבילה השלמה, עורכים חשבון נפש כללי, רואים את הטוב עם הבעייתי, מתבוננים קדימה ורואים לפנינו דרך ארוכה, טובה ורחבה, של התקדמות ועלייה במערכת היחסים עם ריבונו של עולם ועם תורתו.

 

 

 


לא התקבלו תגובות
.

עשרת הדברות לבית כנסת פתוח לכולם ביום הכיפורים (הרב רונן נויבירט)

 

סרטון ההרצאה המלאה

אם מחפשים הוכחה לכך שהחקיקה הדתית נכשלה בגדול, ההוכחה תהיה יום הכיפורים. בכל הערים ברחבי הארץ לא נראה רכבים נוסעים או חילול חג פומבי, לא בשל חוק המנוחה ביום הכיפורים ולא בגלל חוק איסור נסיעה, אלא דווקא בשל העובדה שהדברים באים מבחירה ולא מכפייה.

במקום הנסיעות והטיולים, רבבות מחפשים את דרכם, אחת בשנה, אל החוויה של מטעמי התפילות וניגוני הימים הנוראים. מאות נשים, אנשים וטף צובאים על פתחי בתי הכנסיות בשעת כל נדרי ובעת נעילת השערים, מנסים לספוג מעט מן הארומה של רוח ישראל סבא.

אך אליה וקוץ בה. בתי הכנסיות לא יודעים כיצד בדיוק לעכל את האורחים, ולא פלא שהפעם הבאה שנרגיש אחווה כל כך גדולה עם כל אחינו בית ישראל, תהיה רק ביום הכיפורים הבא עלינו לטובה.

 

המציאות הזו יכולה להשתנות, עם מעט הכנה ותשומת לב מצד הקהילה וציבור המתפללים הקבוע של בית הכנסת. כדי להגיע לשם, עלינו לשנות קודם כל את נקודת המבט. בסדרת הסיפורים על הלל ושמאי (מסכת שבת, לא ע"א) מסופר על שניים שהתערבו ביניהם מי יצליח להקניט את הלל הזקן, נשיא ישראל. האחד שטען שיצליח הגיע שלוש פעמים ברצף לבית הנשיא לפני כניסת השבת, וצעק ברחוב: "מי כאן הלל?". כאשר הלל יצא אליו, אותו אדם שאל אותו שאלות טיפשיות ולא רלוונטיות על אנשים החיים במקומות שונים בעולם. בכל פעם ענה לו הלל בסבלנות: "שאלה גדולה שאלת, בני". המדרש ממשיך לתאר את הלל הזקן היוצא שוב ושוב מן האמבטיה של ערב שבת לקראת השואל: "נתעטף ויצא לקראתו". מילים אלו מבטאות את גישתו החינוכית של הלל. הלל יוצא מעצמו ונכנס לנעליו של השואל. גם השואל צריך להתכונן לקראת שבת, ואם חשוב לו כל כך להגיע להלל שלוש פעמים בערב שבת, כנראה שעבורו מדובר בשאלה גדולה. הלל אינו בוחן את העולם דרך זווית הראייה האישית שלו (כפי שעשה שמאי), אלא דרך זווית הראייה של העומד מולו – השואל.

 

זו הראייה שאנו חייבים לסגל לעצמנו, המתפללים בבתי הכנסת חדשות לבקרים. עלינו להיכנס לנעליו של האדם המגיע אחת לשנה אל בית הכנסת, ומרגיש תחושת זרות, כמו תייר הנמצא במדינה זרה ואינו מבין את השפה.

 

שאלות שנראות מאוד טריוויאליות עבור אלו שרגילים במוסד התפילה, עשויות להיות מחיצה של ברזל עבור המבקרים החד-פעמיים. היכן מותר לשבת בבית הכנסת? מה לוח הזמנים של התפילה? מתי היא נגמרת? איזה 'ציוד' צריך להביא? איך משתמשים ב'ציוד' הזה? איזה 'ספר' לוקחים מן הספרייה שמלאה בכל כך הרבה 'ספרים'?

 

תחושת הזרות של המבקר בבית הכנסת יכולה לבוא להתבטא בניסיון נואש לעקוב אחר תנודות הציבור. המבקר עשוי להסתכל ימינה ושמאלה כדי להבין מתי עומדים, ועד שהוא מחליט להיעמד, לפתע כולם כבר מתיישבים. פעולה פתאומית של כלל הקהל, כגון אמירת אמן או מנגינה בלתי מוכרת שכולם שרים יחד מלבד האורח, עשויה לתת לו תחושה שזה לא המקום שלו.

 

מה עושים? כיצד אנו, באי בית הכנסת, יכולים לשנות את המצב? להלן עשרה 'דיברות', המצריכים קצת הכנה ויצירתיות, אך עשויים לשנות את חוויית המבקרים מקצה לקצה, ואולי גם לתת להם טעם של עוד.

 

 

א.     הזמנה: כל אורח המגיע ללא הזמנה, עלול להרגיש בלתי רצוי או לכל הפחות לא שייך. לכל קהילה מסודרת צריכה להיות רשימה של משפחות מהשכונה שביקרו בקהילה, בעתות שמחה או אבלות. שליחת הזמנה אישית מטעם הרב והקהילה לכל תושב בשכונה שאי פעם היה בקשר עם הקהילה, בתוספת מכתב שבו יפורטו סדרי התפילות ולוחות הזמנים, בכוחה להפיל מחיצות רבות.

 

ב.     מקומות ישיבה:  בקהילות רבות, הימים הנוראים הם מקור מרכזי להכנסות הקהילה, באמצעות מכירת מושבים. גדולתה של קהילה נמדדת בין השאר ביכולת שלה 'לתרום' כמה מושבים פנויים עבור האורחים. צריך לסמן אותם בסימון ברור, וכן לציין אותם בהזמנות. התחושה שלא צריכים לעמוד מאחור אלא אפשר לשבת עם כולם, יכולה לסדוק את תחושת הזרות.

 

ג.      הכנת הקהילה:  כמו בכל תחום, דברים לא מתרחשים מאליהם. כדי להגיע למצב שבו הקהילה מקבלת אורחים כראוי, על הרב להכין את קהילתו לקבל כל אדם בסבר פנים יפות. כל מתפלל ומתפללת קבועים יכולים וצריכים להתייחס אל האורחים, לברך אותם בברכת חג שמח, להציע להם מקום לשבת, אפילו על חשבון המושב שלהם. אני, כדוגמה אישית לקהילה, דואג להושיב את האורחים בכיסא הרב ובכיסאות ילדיי, ועומד במהלך התפילה, ובלבד שיהיה לאורחים מקום לשבת.

 

ד.     הסברים: ניתן לעצור את התפילה לצורך מתן הסברים קצרים, בעיקר בשלבים שבהם יש אורחים רבים בבית הכנסת. הדבר ייתן תחושה טובה יותר של התמצאות, וגם המתפללים הקבועים עשויים להרוויח תפילה משמעותית יותר.

 

ה.     התמצאות בתפילה: יש לסייע לאורחים למצוא את מקום התפילה במחזורים. ניתן לעשות שימוש במחזורים אחידים, להקריא מספרי עמודים ולהפעיל את המתפללים/ות הקבועים שיסייעו לאורחים להתמצא. עם זאת, יש להיזהר לא להגזים - אין צורך לסייע באובססיביות, ולפעמים פעולות הבאות ממקום טוב, כגון נתינת המחזור שלי לאחד מן האורחים, עשויות לייצר תחושה לא נעימה של פטרונות.

 

ו.        קשר אישי: צריךלנסות ליצור קשר אישי עם האורחים. כרב קהילה, אני מבלה חלק גדול מהתפילה באגף האחורי, מנסה לתת חיבוק או לחיצת יד לכל אחד מהאורחים. המהדרין במצוות קירוב לבבות נוהגים להשאיר אצל האורחים כרטיס ביקור או פלייר של הקהילה, עם בקשה אישית לשמירה על קשר.

 

ז.       דבר תורה: נקודות הזמן המשמעותיות ביותר שבהן הרב יכול לפגוש את מרבית האורחים הן מיד לאחר כל נדרי ורגע לפני תפילת הנעילה. הלבבות פתוחים בשעה הזו, ועל הרב להכין דברים נוגעים ומרגשים. זה לא הזמן להתפלפל בפרשנויות, בחידושים ובדברי תורה למדניים. יש להציע מסר פשוט, קליט ורלוונטי, מתובל בסיפור מרגש ובדוגמאות אקטואליות.

 

ח.     שירה: מרכיב מאוד משמעותי בחוויית התפילה, בעיקר בימים הנוראים, הוא השירה והמנגינות. יש לתאם עם החזנים מנגינות קלאסיות וידועות, כדי שכולם יוכלו להתחבר. ניתן להציע חלוקה מוקדמת של דיסקים עם שירים וניגונים של יום הכיפורים, או לשלוח מייל מקדים עם לינקים למנגינות הקלאסיות.

 

ט.    תפילת יזכור: תפילת יזכור משמעותית מאוד לכל משפחה שאיבדה מי מיקיריה. כדאי לשלב בהזמנה לאורחים הסבר קצר על תפילת יזכור, והזמנה מיוחדת להשתתף בתפילה זו. ראוי להקדיש מספר מילים לפני אמירת יזכור, כדי לצקת תוכן ומשמעות לאמירת היזכור. השנה, בפרט, ניתן לשלב סיפורי זיכרון על חיילים שנפלו.

 

י.        חום ואהבה: מעל הכול, חשוב מאוד להקרין הרבה אהבה, אהבה ועוד אהבה. הדבר שינפץ יותר מכל את חומת הזרות והפחד הוא תחושה של חום ואהבה, תחושה של בית, של שייכות, של חזרה אל אותו ניחוח עתיק, אל נגיעות הקדושה של בית אבא, עבר ועתיד המשלבים ידיים זה עם זה.

 

פתחנו בסיפור על הלל ונסיים במשנתו: "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". על משנה זו מסביר הרב חרל"פ: "הנה מטבע חוש האהבה כשהיא אהבה אמיתית, בלתי תלויה בדבר, היא פועלת באמת על הנאהב שיתבטל להאוהב, וזו היתה מדתו של אהרן אשר בכח גילוי אהבתו פעל שיתבטל זה שנפגש אתו, וממילא נתבטל גם לקדושתו". אהבה שאינה תלויה בדבר, תמוסס את כל המחיצות.

 

קראתי בעבר מאמר של רב אמריקני שהסביר את סוד ההצלחה של דיסנילנד. לטענתו, מה שהופך את דיסנילנד למקום כל כך שמח הוא עשרות אלפי ניצבים, שעומדים ומחייכים לכל עובר ושב. אותו רב קרא לקהילתו (הנמצאת לא רחוק משם) לאמץ את היסוד הזה מפארק השעשועים – לחייך לכל אורח ומבקר בבית הכנסת. המשנה בסוף מסכת תענית אומרת ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים". חיוך, חום, אהבה והרבה שמחה יעניקו יותר מכל את תחושת הבית והשייכות, וישברו את חומות הברזל המפרידות בין בתי הכנסיות לבין הציבור החילוני.

 

מאמץ קטן לקהילה - השפעה רבתי בחברה הישראלית.

 

 


לא התקבלו תגובות
.

שבת ישראלית חוזרת

שבת ישראלית מספר 2

בעקבות ההצלחה של מיזם 'שבת ישראלית' בשנה שעברה, שבמסגרתו הסבו יחד לשולחן השבת למעלה מ-6,000 משפחות דתיות וחילוניות, מוביל בית הלל בפעם השנייה את מיזם 'שבת ישראלית', והפעם בפורמט מורחב.

הצטרפו לדף הפייסבוק של "שבת ישראלית

ארגון בית הלל הקים ומוביל קואליציית ארגונים חברתיים, דתיים וחילוניים, היוצאים בימים אלה בקמפיין מורחב של 'שבת ישראלית'. מטרת הקמפיין היא לפעול להסכמות על אופייה של השבת במרחב הציבורי, מתוך שותפות והסכמה רחבה בין כלל הציבורים והקהילות בחברה הישראלית, בהתאם לדרכם ולתפיסתם. 

 

המיזם יתמקד במיצוב השבת כיום של רוח, תרבות וקהילה עבור כלל הציבורים בחברה הישראלית, על ידי הנעת תהליכי-שיח ארציים ועירוניים, והעצמת האחדות, המשפחתיות, הקהילתיות, הסולידריות והסוציאליות סביב יום השבת.

 

במסגרת הקמפיין יתקיימו פעילות שטח, מעגלי שיח עירוניים, כנסים ארציים, אמנה חברתית, קבלות שבת קהילתיות, שבתות אירוח בין קהילות שונות בחברה הישראלית ודמויות מהציבוריות הישראלית, ועוד. בנוסף, תתקיימנה פעילויות לעידוד האחדות והסולידריות החברתית, כגון: עידוד קניות מעסקים בדרום הארץ לקראת השבתות הקהילתיות; אירוח חיילים בודדים, ועוד. את הפעילויות ילווה קמפיין בכלי התקשורת וברשתות החברתיות.

 

את שבת האירוח השנתית נערוך השנה בשבת פרשת נח, ואנו צופים שעשרות אלפי משפחות תיטולנה חלק במיזם השנה. הקו הפרסומי של השבת יתמקד בנושא: "ממשיכים את האחווה והסולידריות – לא רק בעת מלחמה". מלבד אירוח משפחות לסעודת שבת, תתקיימנה סעודות שבת ציבוריות במספר ערים מרכזיות; שיתופי פעולה עם חברות קייטרינג מדרום הארץ להזמנת ארוחות לשבת, כדי לתמוך בעסקים שנפגעו בזמן המלחמה; סעודות אירוח עולים – כגון בני הקהילה האתיופית – בקהילות של ותיקים, ועוד.

 

בשבת זו מתקיימים אירועי שבת גם במקומות רבים בעולם, במסגרת היוזמה של הרב הראשי של דרום אפריקה. אנו תקווה שהצלחת המיזם 'שבת ישראלית' והשיח הציבורי שנוצר בעקבותיו, יתרמו רבות לבניית גשרים, לסולידריות חברתית ולמיצוב השבת כיום משמעותי בחברה הישראלית.

בוא נזכר איך זה היה נראה בשנה שעברה

 

לפרטים והרשמה:

 

מייל : ShabbatBH@gmail.com


טלפון : 058-5000893

 


לא התקבלו תגובות
.

מי בבית :הרב אבי קדיש (הרב אבי קדיש)

מי אני? 
אבי קדיש


פירוט הרכיבים: 
אבא ואמא שלי תמיד היו אנשים אוהבים וגאים להיות יהודים (בחו"ל). אבל הם בכל זאת קיבלו שוק כאשר הבכור שלהם, בגיל 11, השתגע פתאום על יהדות. מאז כל המשפחה ביחד עברה תהליך ארוך ועמוק של חיבור לשורשים. אבא בצעירותו היה אדם מאוד ספורטיבי (ילדיו פחות). הדגש בבית היה על לימוד ועל שאלות, ועל אחריות אישית ומשפחתית, חברתית וכלכלית. רק בכיתה ז' התחלתי ללמוד בבי"ס יהודי-דתי, ואח"כ בישיבה תיכונית חרדית ("חפץ חיים") ושנה בארץ בכרם ביבנה. באותה שנה גיליתי לראשונה את בני עקיבא ואת הקיבוץ הדתי, ובזכותם המשכתי בדרכה של תורה. רוב שנות לימודי היו ב"ישיבה אוניברסיטה" בניו יורק, שם זכיתי ללמוד אצל תלמידיו הגדולים של הגרי”ד סולובייצ'יק, הן בישיבה עצמה והן באוניברסיטה. הסמסטר הראשון שלי היה הסמסטר האחרון שבו לימד הרב זצ”ל, ולכן לא זכיתי להכירו בעצמו אלא רק דרך תלמידיו. היה בכך גם יתרון, כי דרך תלמידיו המגוונים והשונים היה ניתן לגלות את מלוא המרחב הפוטנציאלי של תורתו ופועלו.

 

מצב משפחתי: 
נשוי לשושנה, אבא לדוד-צבי (15) ועזרא שמואל (12). אשתי מהנדסת ומתכנתת, והילדים לומדים בבי"ס אמי"ת בכרמיאל.

השכלה: 
ב"ישיבה אוניברסיטה" למדתי מדעים ומתמטיקה לתואר ראשון, חשבתי שאהיה מהנדס. (בסוף התחתנתי עם מהנדסת וזה היה יותר טוב.) אח"כ למדתי לקראת הסמכה לרבנות ובמקביל לתואר שני במקרא ותואר שני בחינוך יהודי (כולם ב"ישיבה אוניברסיטה"). שנים רבות לאחר מכן, אחרי שכבר עלינו ביחד לארץ, ואחרי 8 שנים בתור מורה בחטיבת ביניים ותיכון, חזרתי ללימודים וסיימתי תואר שלישי במחשבת ישראל באונ' חיפה אצל פרופ' מנחם קלנר, בו מצאתי מורה וחבר ביחד.


מה אני עושה?
 

בשנתיים האחרונות אני מלמד מחשבת ישראל ונושאים הקרובים אליה במכללת אורנים, בבי"ס לתלמידי חו"ל באונ' חיפה, ובעוד מסגרות של לימודי יהדות למבוגרים. עד לפני שנתיים הייתי מורה במשך תשע שנים בקורס "נתיב" בחיל החינוך של צה"ל, וזאת הייתה זכות גדולה להשתתף בפרויקט הנפלא הזה. אשתי ואני גם זכינו להיות בין המייסדים של קהילת "ניצוץ-מחניים" בכרמיאל, שבה יש מימוש התחלתי של פוטנציאל אדיר לעתיד: החיבור המתבקש והרצוי והטבעי בין העלייה הדוברת-רוסית לבין הציונות הדתית. ובכלל אנחנו מנסים לגרום לשינוי כללי בכיוון הזה, כלומר להביא את הציונות התורנית הפתוחה לבוא ולגור בערים המעורבות. אסור להשאיר את המעורבות הזאת לאחרים.

 

בשעות הפנאי: 

קורא המון, ובמיוחד אוהב מדע בדיוני. וגם תורם לבניית ספרייה עברית חופשית באתר ויקיטקסט, שם עבדתי במשך הזמן על החיבור "ערוך השולחן" ועל מהדורה דיגיטלית מדוייקת של התנ"ך עצמו. כתבתי ספר על כוונת הלב בתפילה בתור ביטוי של עבודת ה', והיום אני עסוק בכמה פרויקטים של כתיבה אקדמית (אבל גם רלוונטית).


הספר הבא שאקרא:
 
"עלמות אהבוך" של ד"ר שמחה גולדין. ובטח גם עוד משהו במדע בדיוני.


חלום להגשים: 
להביא את מרכז חיי הקהילה של הציונות הדתית אל תוך הערים המעורבות דווקא, אבל בתנאי שאותן קהילות כבר לא תהיינה מיועדות מראש לאנשים "משלנו". לחזק בכל הארץ את מעמדו של רב הקהילה, הנבחר ישירות ע"י הקהילה עצמה בחוזה חתום. לראות את "ארון הספרים היהודי" כולו נגיש לכלל הציבור בחינם וברשיון לשימוש חופשי, במהדורות דיגיטליות שימושיות ומהימנות ומבוארות. להשתתף בפרויקט ציבורי-תורני לבחון מחדש ועד היסוד את עבודת ה' שבתפילה. אבל בעיקר: להיות יותר אבא טוב ומורה טוב.

 

המוטו שלי בחיים: 
"קבל את האמת ממי שאמרהּ" (הרבמ"ם בצעירותו).

"כשהייתי צעיר הערכתי אנשים פקחים. עכשיו שזקנתי, אני מעריך אנשים טובי לב" (א. י. השל).

 


לא התקבלו תגובות
.

השבת משמעויותיה וטעמה (הרב יואל בן נון)

עברו שנים רבות מאז ההפגנות (בלילות שבת) נגד פתיחת קולנוע בשבת בפתח תקוה. שר הדתות אז, זבולון המר ז"ל, מינה ועדה ציבורית, ובה רבנים ואנשי ציבור, דתיים, מסורתיים וחילוניים, לגיבוש הצעה על בסיס של הסכמה רחבה. שם פגשתי לראשונה את פרופ' רות גביזון, והבנתי מדבריה את רצונה העמוק (כמי שמגדירה את עצמה 'חילונית'), בשבת של קריאת ספר ושמיעת מוזיקה, ולא בשבת של קניות וסידורים.

הצעתי לה לגבש יחד הצעה משותפת – עם שתי הקדמות רעיוניות, וכך עשינו. זה היה היסוד (בהמשך) לאמנת גביזון-מדן, בתחומי דת ומדינה בכלל. 

באחת הפגישות הראשונות אמרה לי פרופ' גביזון, שהיא מזדהה מאד עם מצוות השבת בספר דברים ("למען ינוח עבדך ואמתך כמוך") – הופתעתי מרמת הידע המדויקת, אך אמרתי, שגם שם, בספר דברים, אסור לאדם להעביד גם את עצמו, ואין הוא ריבון גמור על חייו – וענתה לי – אתה צודק! יש פער בין הריבונות החילונית, גם זו המאמינה בשוויון האנושי, לבין השוויון המעוגן באמונת התורה, שנובע מריבון העולמים.

זה היה אחד המניעים שלי לכתיבת המאמר על טעמי השבת בשמות ובדברים, מאמר שהתפרסם במגדים ט (תש"ן), ושוב ב'מקראות' לפרשת יתרו (באתר שלי), וצפוי להופיע בספר שלי על השבת, הלוח והחגים, בהוצאת 'תבונות', אלון שבות.

להלן פרק ראשון מתוך המאמר המעודכן.

השבת – משמעויותיה וטעמיה

מצוַות השבת נזכרת בתורה פעמים רבות: שש פעמים בספר שמות לבדו (!), ועוד מספר פעמים בספרים האחרים. בין המקומות הללו ישנם הבדלים משמעותיים בנוגע לטעמה ולמשמעותה של השבת –  לא הרי השבת של פרשת המן במדבר כהרי השביתה מעבודת השדה בארץ, ושתיהן יחד שונות מאוד משבת המשכן. להלן נבחן את המקומות השונים שבהם נזכרת השבת בתורה, ומתוך כך את הטעמים השונים והמשמעויות השונות של השבת העולות מהם.

השאלה הבולטת והידועה ביותר היא הסתירה בין טעמי השבת בעשרת הדיברות: בספר שמות נתלית השבת בבריאת העולם, ואילו בספר דברים היא נתלית ביציאת מצרים. נפתח אפוא את דברינו בשאלה זו, ובהמשך נעמוד על יתר המקומות שבהם מופיעה השבת בתורה.

 

טעמי השבת בעשרת הדיברות בשמות ובדברים

בין לשון עשרת הדיברות בספר שמות לבין לשון הדיברות שבספר דברים ישנם הבדלים קטנים, למעט מצוַות השבת, שבנוגע אליה ישנו הבדל בולט. עיקרו של ההבדל איננו בחילוף "זכור"-"שמור", אף שאנו דורשים מ"זכור" מצוות עשה של שבת ומ"שמור" זהירות באיסורי לא תעשה, שכן "לקדשו" שווה בשני המקומות ואיסור "כל מלאכה" נזכר בשניהם. ההבדל הגדול הוא בהנמקת מצוַות השבת. בכל אחד מן הספרים ההנמקה היא מוחלטת, כאילו זו בלבד היא הסיבה לקדושת השבת ולאיסוריה. בספר שמות מקור השבת וסיבתה במעשה בראשית ובשבת בראשית, ואילו בספר דברים – ביציאת מצרים.

נציג תחילה את לשון מצוַות השבת בשני הספרים:

 

שמות כ', ז-י

 

 

דברים ה', יא-יד

זכור את יום השבת לקדשו.

 

שמור את יום השבת לקדשו

כאשר צוךה' אלהיך.

ששת ימים תעבֹד ועשית כל מלאכתך.

 

ששת ימים תעבֹד ועשית כל מלאכתך.

ויום השביעי שבת לה' אלהיך

לא תעשה כל מלאכה

אתה ובנך ובתך

עבדך ואמתך ובהמתך

וגֵרך אשר בשעריך.

 

ויום השביעי שבת לה' אלהיך

לא תעשה כל מלאכה

אתה ובנך ובתך

ועבדך ואמתך ושורך וחמֹרך וכל בהמתך

וגֵרך אשר בשעריך

למען ינוח עבדך ואמתך כמוך.

כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי

על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו.

 

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויֹצִאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרֹע נטויה

 

על כן צִוךָ ה' אלהיך לעשות את יום השבת.

 

ההנמקה לשבת שבספר שמות מעמידה את ה' כבורא העולם ואת זוכרי השבת ומקדשיה – כעומדים לפני ה', כעמוד אדם נברא מול בורא העולם והאדם. השבת היא עדות על מעשה בראשית והיא מבטאת את ביטול רצונותיו, צרכיו ושאיפותיו של האדם מפני רצונו המוחלט של הבורא, המתגלה בעצם הבריאה ובמתכונת הזמן השבועית. הבריאה 'יש מאין' אין בה שום אילוץ; היא אינה תוצאה של תופעה או אירוע, כוח או חוק – היא עצמה האירוע והחוק. גם השבת היא מסגרת זמן שרירותית, שאינה תוצאה של שום תופעת טבע, זמן טבעי, כוח או אירוע. רצונו המוחלט של הבורא הוא לשבות ביום השביעי, כפי שרצה ליצור ולעשות שישה ימים. האדם שומר השבת מעיד בכך על ידיעת מגבלותיו כנברא ועל הכרתו באלוהים כבורא העולם.[1] זוהי תפיסה דתית שהתגלתה בישראל במיוחד, אף שאיננה מוגבלת לישראל בלבד, וביסודה יכולה היא להתגלות גם כדת טבעית אוניברסלית, אשר מאמינה באלוהים בורא העולם והאדם, כדברי ריה"ל,[2] וכפי שאמנם התגלתה בדתות שיצאו מישראל (בעיוותים ידועים).

ההנמקה שבספר דברים מעמידה את ה' כגואל ישראל וכמושיעו, כמוציא את ישראל ממצרים לחירות עולם. שומרי השבת ומקדשיה עומדים לפני ה' כעמוד ישראלי בן חורין מול אדון העולם ומנהיגו, שובר עול העבדות לפרעוני הדיקטטורה האנושית, לאותם מלכי בשר ודם השמים עצמם כאדוני העולם בגאוותם האלילית.[3] השבת היא עדות על יציאת מצרים ועל החירות בכלל. היא לפיד החירות של עם ישראל הנגאל (ושל כל נגאל), שאחר כך יוכל לעמוד לפני ה' אלוהי ישראל כעם בן חורין ולקבל עליו תורה ומצוות.

איסורי המלאכה בשבת הם עדות לחירות ולשוויון האנושי שנוצרו בעת הגאולה משעבוד מצרים. אסור לו לאדם לשעבד את עצמו[4], את בני ביתו, את פועליו ועבדיו ואת הגֵר אשר בשער; ואפילו שורו וחמורו[5] וכל בהמתו זכאים למנוחה.

שומר השבת בישראל מעיד בכך על הכרת מגבלותיו כאיש בן חורין, שאסור לו לשעבד את עצמו או את אחרים. זוהי תפיסה חברתית-מוסרית מיוחדת. לעם ישראל יש מחויבות מיוחדת לשמירת השבת בהיותו משועבד ונגאל יותר מכל עם אחר בהיסטוריה. מצוַות השבת היא עמוד מרכזי של התורה שניתנה לישראל, ואשר ערכיה ורעיונותיה יוצאים לעולם כולו מכוחם של ישראל.

 



[1]  שבת קיט ע"ב: "כל המתפלל בערב שבת ואומר 'ויכֻלו', מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית".

[2] ספר הכוזרי, מאמר ראשון, יא-יג: "אמר לו החבר: אני מאמין באלוהי אברהם יצחק ויעקב אשר הוציא את בני ישראל באותות ובמופתים ממצרים... אמר הכוזרי... וכי לא היה לך לאמר, אתה היהודי, כי מאמין אתה בבורא העולם ומסדרו ומנהיגו, הוא אשר בראך, והוא המטריפך לחם חוקך, וכדומה מן התארים האלוהיים, בהם יאמין כל בעל דת ובגללם שואף הוא אל האמת ואל הצדק, ברצותו להידמות לבורא בחכמתו ובצדקו? אמר החבר: מה שאתה אומר נכון הוא בנוגע לדת המיוסדת על ההיגיון ומכוונת להנהגת מדינה, דת הנובעת אמנם מן העיון אך נופלים בה ספקות רבים..." (הכוונה, כנראה, גם לנצרות ולאיסלם, אך בעיקר לדת הפילוסופים).

[3]  ראו: ישעיהו ב', י', י"ג ועוד.

[4]  ההבדל הבולט בין תפיסת החירות המקראית לבין זו המודרנית הוא בכך, שבתפיסה המודרנית נובעת החירות מן האדם עצמו, מזכויותיו וממעמדו הטבעי, ועל כן מותר לו לשעבד את עצמו אבל לא את זולתו. לעומת זאת, החירות במקרא נובעת מן החירות שה' העניק לישראל ביציאת מצרים, והיא זכות, חובה וייעוד גם יחד. לפיכך ברור שאדם בן חורין אינו רשאי לשעבד אפילו את עצמו, מפני שזה סותר את יסוד החירות. על כן "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות פ"ו מ"ב), וכן: "אל תיקרי חָרוּת [על הלוחות] אלא חֵירות" (עירובין נד ע"א; וראה רש"י שם), וכן: "עבד ה' הוא לבד חפשי" (שירי הקדש לרבי יהודה הלוי ד, מהד' ד' ירדן, ירושלים תשמ"ו, עמ' 1173).

[5]  אלה הן בהמות השדה המובהקות, ובדברים הן מודגשות כפרט בפני עצמו, בנוסף ל'כל בהמתך'.


לא התקבלו תגובות
.

האזינו :לכל איש יש אות (הרב יעקב נגן)

האזינו: לכל איש יש אות

 

לפני כמה שנים התארחתי בשבת פרשת האזינו בבה"ד 1, בית הספר לקצינים של צה"ל. בסעודת ליל שבת העבירו שני חיילים לא דתיים דבר תורה על פרשת השבוע. צוער אחד הסביר את פירושו של רש"י בפרשה. רש"י שואל מדוע הנשר נושא את גוזליו על כתפיו ומשיב: "מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני" (דברים לב יא). הצוער הקביל בין יחסו של הנשר לגוזליו לבין היחס הראוי בין מפקד לפקודיו. אחת ממפקדות הקורס קישרה בין הסוף המתקרב של קריאת התורה לבין סיומו הקרב של מחזור נוסף בקורס הקצינים.

מופלאה בעיניי יכולתה של פרשת השבוע לדבר אל לבו של כל אחד במקום שבו הוא נמצא, ולהעניק לו משמעויות קיומית המתאימות לו. תפיסה קבלית גורסת שלכל אחד ואחד בישראל יש אות בתורה שנשמתו קשורה אליה (זוהר חדש שיר השירים צא ע"ב), ושהשם 'ישראל' הוא ראשי תיבות ש ששים ריבוא אותיות לתורה'. שישים ריבוא (600,000) הוא מספר המסמל את מספרם הכולל של ישראל, ומכאן שלכל אדם בישראל יש את הקשר המיוחד שלו לתורה. לאמתו של דבר, גם האות האישית אינה קבועה אלא דינמית, וכאשר משתנים חייו של אדם משתנה גם הקריאה שלו בפרשות התורה. הוא קורא אותן בעיניים רעננות ומקבל מהן השראה מחודשת.

פני התורה כפני האדם

 

גדולתו של הקב"ה, על פי המשנה, היא שמאדם אחד שהוא ברא יצאה כל האנושות על פניה המגוונים, אשר כל אחד בה מיוחד ושונה מזולתו:

לפיכך נברא אדם יחידי... ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם. (משנה סנהדרין ד, ה)

יסוד זה נכון גם ביחס לתורה. על הפסוק "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵאלֹהִים" (תהלים סב יב) מבאר התלמוד: "מקרא אחד יוצא לכמה טעמים" (סנהדרין לד ע"א). העוז של הקב"ה מתבטא בכך שמתוך דבר ה' האחד, כל אדם שומע משהו שונה. יש ריבוי פירושים לתורה, ואין אחד מהם דומה לחברו.

אך לאמתו של דבר, ריבוי הפנים בתורה נלמד מתוך דברי המשנה במסכת סנהדרין, שכן ריבוי הפנים של התורה נובע מריבוי פנים האנושות. מכיוון שבני אדם שונים, כל אדם מפרש אחרת את התורה וחושף בה פן חדש.

הטקסט והפירוש

 

התפיסות החדשות ביחס למהותה של הפרשנות יכולות לסייע לנו לפענח את החידה כיצד ריבוי פירושים עשוי להיות ביטוי אותנטי לטקסט, וכיצד ניתן לומר על כל פירוש כי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" (עירובין יג ע"ב). התפיסה הקלאסית של הפרשנות רואה בה חשיפת הכוונה המקורית של מחבר הטקסט. יש אמת אחת וצריך לחתור אליה, ורק פרשנות אחת היא הנכונה. הפילוסופיה הפוסטמודרנית של דורנו שוללת את קיומו של 'טקסט' בעל פרשנות אחת, ורואה בנרטיב הסובייקטיבי של הפרשן את חזות הכול. 'הכול פרשנות', כפי שניסח זאת ההוגה סטנלי פיש.

אך ישנה גם אפשרות שלישית, ולפיה המשמעות של הפירוש היא במפגש שבין הפרשנות לבין הטקסט. את התפיסה הזו מתאר פרופ' משה הלברטל בשם הפילוסוף הגרמני האנס גדאמר:

התגובה שהטקסט מעורר בקורא היא היוצרת את המשמעות של הטקסט, והיא משתנה מקורא לקורא. מה שצד את עינו של קורא בתקופה מסוימת, לא יצוד את עינו של קורא בתקופה אחרת. הניסיון לתאר את היחס בפשרנות כיחס בין הסובייקט הפרשן לבין האובייקט המוטל לפניו לחשיפה אינו תואם את הפנומנולוגיה של הפירוש... המשמעות של הטקסט אינה גלומה בו ומחכה לחשיפה. היא נוצרת רק במפגש שבין הקורא לטקסט.(מהפיכות פרשניות בהתהוותן)

הלברטל מוכיח מן המקורות שתפיסתו של גדאמר דומה לדרך שבה תופסים חז"ל את היחס שבין הפרשנות האנושית לבין התורה. בתלמוד הירושלמי (סנהדרין ד, ב) כתוב שהתורה לא ניתנה "חתוכה", וזאת כדי "שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור". התורה כתובה באופן עמום במכוון, כדי לאפשר ריבוי פרשנויות. אלוהים אוהב את התהליך שבו הפרשנות משלימה את הדברים. במסכת מכות מכנה רבא בשם 'טיפשים' את אלו שעומדים מפני כבודו של ספר תורה, אך לא עומדים מפני כבודם של הרבנים המפרשים אותו (מכות כב ע"ב).

התפיסה שיש שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, מבטאת את ההכרה שקיימים גם טקסט וגם פרשנות, ושהפרשנות היא ישות בעלת מעמד עצמאי.

הרב קוק מסביר שייחודה של התורה שבכתב שהיא כולה אלוהית, ואילו ייחודה של התורה שבעל פה הוא הממד האנושי שבה:

בתורה שבעל פה אנו יורדים כבר אל החיים... אנו חשים שרוח האומה, הקשורה כשלהבת בגחלת באור תורת אמת, היא גרמה באופיה המיוחד שתורה שבעל פה תהיה נוצרת בצורתה המיוחדה. ודאי כלולה היא תורת האדם הזאת בתורת ד', תורת ד' היא גם היא... גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר למשה מסיני. ושני אורים הללו עושים עולם שלם, ששמים וארץ ישקו בתוכו. (שמונה קבצים, ב, נו–נז)

מצד אחד, התורה שבעל פה יונקת מן התורה שבכתב וקשורה אליה "כשלהבת בגחלת". מצד אחר, יש לה צורה מיוחדת שעוצבה על בסיס אופיים המיוחד של הפרשנים. צורה זו דינמית, והיא "נוצרת", כפי שכותב הרב קוק, בלשון הווה. התורה היא שילוב בין הטקסט ובין הפרשן, בין האלוהי לבין האנושי.

יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה

 

הרקע לדברי הרב קוק היא התפיסה הקבלית של התורה. התורה שבכתב מייצגת את הספירה האלוהית תפארת, והתורה שבעל פה מייצגת את ספירת מלכות. התפארת מייצגת את האלוהות שמעל למציאות, ואילו המלכות היא השכינה, האלוהות שבתוך המציאות. חלק עיקרי של הקבלה עוסק ביחסים בין התפארת ובין המלכות, והקבלה מייחלת לזיווג ביניהם, הנקרא "יחוד קודשא בריך הוא (התפארת) ושכינתיה (המלכות)". במונחים פשוטים יותר, האלוהות היא גם טרנסצנדנטית וגם אימננטית, כאשר ההופעה האימננטית מתגלה בין היתר מתוך ההוויה האנושית. על ידי הפרשנות לתורה יכול כל אחד להשתתף בתהליך הקוסמולוגי של השותפות בין האדם לבין האלוהים, תהליך המביא לידי חיבור בין התפארת והמלכות, בין השמים לארץ.

התורה כְּשירה

 

בהקדמה לשירת האזינו נאמר: "עַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (דברים לא כט). לדעת התלמוד אין הכוונה לפרשת האזינו בלבד כי אם לתורה כולה (נדרים לח ע"א, סנהדרין כא ע"ב). ידידי הרב דוד ביגמן מסביר מדוע נקראה התורה שירה, ומביא לכך שני פירושים (יודוך רעיוני עמ' 137). לפי הפירוש האחד, התורה היא כמו שירה בכך ש"איננה מבוארת ופשוטה אלא מרומזת ורבת פנים. היא מכילה פערים ספרותיים, המזמינים את הקורא לעיון מעמיק במילותיה האפופות סוד". לפי הפירוש האחר, התורה היא כמו שירה בכך שתפארתה בריבוי הקולות המתנגנים זה לצד זה. כשאני מתבונן בהיקף העצום של הקולות שעולים ביחס לתורה, עולה בדמיוני תמונה של שירה חובקת עולם, פורצת גבולות שבין מקום למקום ובין אדם לאדם, בין ההווה לבין כל רגע ורגע של העבר, ומאחדת את הכול לכדי סימפוניה שלמה המשמרת את קולו המיוחד של כל אחד ואחד.


לא התקבלו תגובות
.

נצבים וילך: יצר הטוב ויצר הנוח (הרב יעקב נגן)

נצבים וילך: יצר הטוב ויצר הנוח

 

חודש אלול, החודש האחרון של השנה, משמש לחשבון נפש ולתשובה. את האותיות 'אלול' דורשים על פי הפסוק "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" (שיר השירים ו ג), המלמד שהתנועה הראשונה בתהליך התשובה היא מהאדם אל הקב"ה, ורק לאחר מכן מן הקב"ה אל האדם. כך עולה גם מפשט הפסוקים בפרשת נצבים, שאותה קוראים בדרך כלל בשבת האחרונה של חודש אלול: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ... וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ" (דברים ל ב–ג).

בבסיס הקריאה אל האדם לשוב אל אלוהיו עומדת ההנחה שהאדם הוא בעל בחירה חפשית. יכולת הבחירה היא מן ההגדרות המהותיות של האדם, המבדילה אותו מבעלי החיים מצד אחד ומן המלאכים מצד אחר. כמה פסוקים אחרי הקריאה לשוב בתשובה, מציבה התורה בפני האדם את הבחירה בין שתי דרכים: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (דברים ל טו).

לפני שאציג את אחת התובנות המכוננות של חיי בנושא התשובה והבחירה, אפתח בסיפור שהוביל אותי אליה.

נוח לו לאדם שלא נברא

 

בחורף תשס"ג, במהלך סעודת ליל שבת בישיבת עתניאל שבה אני מלמד, בעת שתלמידי הישיבה רקדו ושרו 'הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו', נכנסו מחבלים למטבח ורצחו את ארבעת התורנים שהיו בו – נעם אפטר, יהודה במברגר, גבריאל חוטר וצביקה זימן. הניגוד בין מילות השירה לבין האירוע שהתחולל זעק עד לב השמים. גם באזכרות נדהמתי לראות את האבות השכולים רוקדים ושרים יחד בדמעות: 'הודו לה' כי טוב'. כאב כל כך עמוק, ועם זה 'הודו לה' כי טוב'. מניין להם היכולת להמשיך ולהודות לה'?

תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל,

הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא,

והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא.

נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. (עירובין יג ע"ב)

מסקנת הגמרא מציגה את החיים באור פסימי. אך רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, בעל מי השילוח (בחלק הליקוטים, עירובין יג ע"ב), מדייק בדברים: לא נאמר "טוב לו לאדם שלא נברא" אלא "נוח לו". אמנם המקום שבאנו ממנו ושאליו נשוב הוא 'נוח' יותר, אך עם זאת, טוב שבאנו לעולם. מתוך כך עולה תפיסה יסודית של הקיום: זכינו בחיים לא כדי שיהיה לנו נוח בהם, אלא כדי לעשות בהם טוב.

בכל יום החיים מציבים לנו אתגרים, ואנו נדרשים לבחור. לעתים אנו מודעים לבחירותינו, ולעתים קרובות יותר איננו יודעים כלל שנקלענו לצומת ושנדרשנו להכריע בדרך מסוימת. הבחירות הללו מתגלמות בשאלות כגון: האם לעזור לאדם הזקוק לעזרתנו? האם לקבל על עצמנו אחריות לדבר כלשהו? האם להשקיע ולהעמיק בדברים החשובים בחיים? האם להשתנות? על פי רוב אין אנו נדרשים לבחור בין לעשות טוב לבין לעשות רע, אלא בין לעשות טוב לבין לעשות את מה שנוח לנו. ההכרה כי משמעות חיינו היא השאיפה לעשות טוב ולא השאיפה לנוחות יכולה לסייע לנו להעלות את המודעות לאתגרים שבחיינו, ולבחור את הבחירה הנכונה.

מקובל להגדיר את שני היִצרים של האדם כ'יצר טוב' ו'יצר רע'. בחלוקה זו יש סכנה, שמא נחשוב שדי אם נימנע מלעשות דברים רעים, אך למעשה אין בכך די. היצר שמעכב אותנו ומונע מאתנו לעשות כן אינו 'יצר הרע' אלא דווקא 'יצר הנוח'. גם כחברה, נראה לי שהחולשה העיקרית שעלינו להתמודד אתה היא הכניעה לאותו 'יצר נוח'.

יש אנשים שמתמודדים במהלך חייהם עם חוויות קשות ורוויות כאב. נכפית עליהם מציאות שבה הם חשים בה על בשרם כי "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא", והם מאבדים את הרצון לחיות. אולם תחושה קשה זו אינה חייבת להיות סוף פסוק. כל אדם יכול להמשיך בחייו מתוך הבנה כי עליו לחפש את הטוב, את הטעם והמשמעות שבחיים, וכך להתגבר על הקושי הגדול. אדם חייב לשאוף שלא להיכנע לרצון לחדול, שהוא ביטוי של 'יצר הנוח'. בזמנים כאלו יש להתמקד בעשייה ולמצוא את הטוב, את משמעות החיים.

אישה שבעלה נרצח זה מכבר סיפרה לי שבימים שלאחר הרצח היא לא יכלה לומר בבוקר את תפילת 'מודה אני'. היא הרגישה שהיא לא רוצה לחיות, וממילא היא לא הייתה מסוגלת להודות על המשך חייה. רק אחר כך הבינה שעצם העובדה שלא היא מתה פירושה שהקב"ה בחר בחייה שלה דווקא. בזכות התובנה הזו היא חיפשה מחדש את ייעודה בעולם, ורקמה את משמעות חייה.

זמן מה לאחר הפיגוע בישיבה, באחת האזכרות, הבנתי בפעם הראשונה שהתורה על הטוב ועל הנוח היא למעשה סיפורו של הפיגוע. כאשר החלו המחבלים לירות נסגרה הדלת המפרידה בין המטבח לבין חדר האוכל וננעלה. נעילת הדלת – מטרים ספורים בלבד ממעגל הריקודים של התלמידים – עיכבה את המחבלים ונתנה לתלמידים זמן להתעשת ולהשיב אש. כל ארבעת התורנים שהיו במטבח נרצחו. בשניות האחרונות לחייהם הם בחרו בטוב ולא בנוח. הם נעלו את הדלת, ובכך הצילו את חיי חבריהם.

 


לא התקבלו תגובות
.

כי תבוא: שמחה כאן ועכשיו (הרב יעקב נגן)

'והם חיו באושר ועושר'

לאורך כל התורה כולה אנו מוצאים סיפורים על הבטחות שנדחו, על מכשולים המונעים מציפיות להתממש. אבותינו לעולם מצויים בדרך, ונראה שהמנוחה והנחלה אינן נראות באופק. והנה, לקראת סוף ספר דברים, באה פרשת ביכורים ומתארת את סוף הסיפור:

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ

אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה

וִירִשְׁתָּהּ

וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה...

וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם...

וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה

וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה

אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ...

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב

אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה'... (דברים כו א–ו)

רצף הפסוקים רווי פעלים – וירשתה-וישבת-ולקחת-ושמת-והלכת-ובאת-ואמרת. הבאת הביכורים למקדש מוצגת כהמשך לירושת הארץ ולישיבה בה. פרשת הביכורים אינה מתאפיינת בלשון ציווי וחקיקה, אלא משתלבת בתיאור המצב העתידי בארץ המובטחת. הבאת הביכורים היא חלק בלתי נפרד מן הסיום האופטימי של נדודי המדבר, ביטוי לרגשות שמחה והודיה על התממשות ההבטחות האלוהיות, ברוח המשפט הידוע החותם סיפור ילדים, "והם חיו באושר ועושר".

יתר על כן: במצוות הביכורים, לכאורה, האדם הוא הנותן והקב"ה הוא המקבל. אולם עיון בפרשת הביכורים מעלה שהנתינה אמנם מוזכרת פעמים רבות, אך אין זו נתינה של האדם לקב"ה אלא נתינה של הקב"ה לאדם:

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה...

וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה

אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ...וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב

אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה'. (דברים כו א–י)

הנתינה היא מצדו של הקב"ה: הוא הנותן, והאדם הוא המקבל והמביא. הבאת הביכורים למקדש מבטאת את שמחתו של האדם על כל מה שהקב"ה נתן לו.

השמחה היא בהווה

 

היהדות מרבה לעסוק בזיכרון העבר ובציפייה לעתיד. אפשר ללמוד מן העבר ורצוי לדעת לאיזה עתיד לחתור, אך אסור להתעלם מן ההווה. יש קשר הדוק בין היכולת להתרכז בהווה לבין היכולת לשמוח. האמירה 'יהיה טוב' איננה ברכה, לא רק משום שהיא מכחישה את הטוב שכבר קיים בהווה, אלא משום שהיא שוללת גם את הטוב שיהיה בעתיד. מי שמתעלם מן ההווה ומתמקד בתקוות לעתיד עלול שלא להבחין בכל הטוב שהוא ייחל לו, גם כאשר הטוב הזה ירבוץ לפתחו. אולם הקשר בין ההווה לבין השמחה עמוק יותר. היכולת של האדם לחוות נוכחות בתוך ההווה, להיות מודע לרגע עצמו ולעסוק בו, היא היכולת לחוות את החיים עצמם, שכן ההווה הוא המרחב היחיד שבו החיים מתקיימים. המגע הישיר עם החיים הוא הבסיס לשמחה. ניכר שכשאדם שמח הוא מרגיש מלא חיים, וכאשר הוא עצוב הוא נעדר חיים. השמחה על המציאות שאנחנו חיים בה כאן ועכשיו היא היסוד שאנו לומדים מהבאת הביכורים:

"וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'... וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ. (דברים כו ט–יא)

חיים זה שמחה

 

במהלך תפילת ראש חודש מצאתי עצמי אומר את הפסוק "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" (תהלים קיח כד). תהיתי על איזה יום הכתוב מדבר, אף שידעתי שבדרך כלל מייחסים את הפסוק הזה לימים שמציינים בהם אירועים היסטוריים חשובים, כמו פסח, יום העצמאות ויום ירושלים. כל כך הרבה אושר הסבה לי התובנה ש"זֶה הַיּוֹם" יכול להיות מוסב על כל יום. פרשנות זו לפסוק משקפת את התפיסה שעצם החיים – ולא מה שמתרחש בהם בהכרח – הם המקור לשמחה. לעומת זאת, הרדיפה אחר 'סיבות' לשמוח משכיחה מהאדם את היכולת לשמוח בחיים וליהנות ממה שמצוי תחת ידיו. כשם שאהבת אמת היא "אהבה שאיננה תלויה בדבר" (אבות ה, טז), כך גם שמחת אמת אינה תלויה בדבר. כשילדיי חוזרים מהפעוטון הם תמיד נראים לי שמחים, וכשאני שואל אותם מה הם עשו היום, אני כמעט תמיד מקבל את אותה תשובה: 'כלום!'.

בסרט באמריקה מוצגת משפחה שאיבדה את בנה. באחת הסצנות מתואר מפגש אקראי בין אבי המשפחה לבין שכנו לבניין. "הלוואי שהייתי במקומך", אמר השכן לאב. האב הזדעק: "אתה מאוהב באשתי?!", "אני מאוהב בך" השיב השכן, "באישה שלך, בילדות שלך, אני מאוהב בכעס שלך". "אה", הבין האב, "אתה עומד למות".

ההכרה בייחודם של החיים, ביופיים של מכלול הרגשות והחוויות של החיים, מתחדדת אל מול פני המוות. או אז מתגלה ערכו האמיתי של כל פרט ופרט. אולם הקשר בין השמחה לחיים הוא דו-כיווני – החיים הם הבסיס לשמחה, והרגעים שהאדם מרגיש בהם הכי 'חי' הם רגעי השמחה.

כשאדם מתוסכל, הוא מוציא המון אנרגיה בהתעסקות עם עצמו. מעשיו מכוונים לתת מענה לתסכוליו ולצרכיו. לעומת זאת, כשהוא מוצא את האושר שלו בעצם חייו, קיומו אינו תלוי בשום גורם אחר, והוא פנוי לעשות את הדברים שהוא מאמין בהם. מאחר שאין הוא רואה בדברים הללו כלי למציאת האושר האישי שלו, העשייה באה ממקום אמתי מאוד.

כשאני מרגיש עצוב או מתוסכל, אני מזכיר לעצמי: "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ". את התורה הזאת אני מלמד בכל יום מחדש את תלמידיי. בכל יום אנו חותמים את שיעור האמונה היומי בתפילה "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ".


לא התקבלו תגובות
.

לעמוד הבא