עוד

  1. מדינת ישראל
  2. מעמד האשה ביהדות
  3. תורה וחברה
  4. עמדות בית הלל
  5. בית המדרש ההלכתי
  6. ?מי בבית
  7. חדשות

חיפוש

חפש

פייסבוק

על סדר היום

קיצור הלכות מעשיות לראש השנה (הרב רונן נויבירט)

 

הקדמה

ü     ראש השנה הוא בראש ובראשונה יום טוב. זהו יום של שמחה. זהו יום בו זוכים להנות מהאור האלוקי (ה' אורי וישעי : אורי בראש השנה …) . אנו חוגגים "מסיבת הכתרה" לקב"ה בעולמו. על כן חשוב לשמוח ולשמח בראש השנה כבכל יו"ט. אעפ"כ צריכה השמחה להיות בכובד ראש בבחינת "גילו ברעדה".

ü     נוהגים לעשות סימנים טובים לראש השנה, אמנם קודם לסידור הסימנים עומד סידור המהות וכך כתב המשנ"ב (תקפ"ג סק"ד) :"והנה כל אלו העניינים עושין הכל לסימן טוב  ולכן פשיטא שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו, מלבד גודל האיסור כדי שיהיה לסימן טוב רק יהיה שמח לבו ובטוח בה' עם התשובה ומעשים טובים".

 

א.    ערב ראש השנה

  • אם חל ראש השנה בימים חמישי וששי, יש להניח  עירוב תבשילין בערב ראש השנה.
  • נוהגים לעשות התרת נדרים כבר בערב ראש השנה וזריזים מקדימים.
    • מעיקר הדין גם נשים חייבות בהתרת נדרים.
    • אשה יכולה למנות את בעלה כשליח להתיר נדריה ויאמר הבעל לאחר הנוסח הרגיל : "וכן לאשתי כן" והמשיבים יאמרו לו : "הכל מותרים לכם".

 

ב.     סעודת החג

ü      את הסימנים יש לאכול לאחר נטילת הידיים והאכילה מהחלה.

ü      את המאכלים אוכלים ע"פ סדר הקדימות בברכות ולכן אם אוכלים תמר, פותחים בו, שהוא קודם לשאר. יש אומרים שכיוון שעיקר המנהג בתפוח סומכים על כך שחביב עדיף ופותחים בתפוח. המנהג העדיף[1] הוא להביא את התמרים והרימונים רק לאחר שטועם ומברך על התפוח.

ü      מברכים בורא פרי העץ, טועמים מהמאכל ורק לאחר מכן אומרים "יהי רצון" כדי שלא להפסיק בין הברכה לאכילה. אם אמר "יהי רצון" לפני האכילה, אינו צריך לחזור ולברך, שאינו נחשב להפסק.

ü      אם אוכלים סימנים שברכתם בורא פרי האדמה (כגון: רוביא) – צריך לברך גם עליהם מאחר ואינם באים מחמת הסעודה.

ü      הברכות הנ"ל פוטרות את שאר הפירות שיגיעו במהלך הסעודה כגון בלפתן.

ü      הזכרת שם ה' - רבים נוהגים שלא להזכיר את שם ה' ב"יהי רצון" ע"פ דעת חלק גדול מהפוסקים[2]. יש הנוהגים[3] להזכיר שם ה' רק על התפוח בדבש ביה"ר שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. המנהג העדיף[4] הוא מנהג ירושלים לומר בכל היה"ר – "יהי רצון מלפני אבינו שבשמים..."

 

 

ג.      תפילות

ü    אם שכח לומר אחת מתוספות עשרת ימי תשובה לתפילת עמידה אינו חוזר למעט מקרה בו שכח לומר "המלך הקדוש". בני ספרד חוזרים גם אם שכחו "המלך המשפט", ואם נזכרו לפני סוף התפילה חוזרים לברכת "השיבה שופטינו".

ü    אם נזכר קודם שסיים הברכה[5], יחזור למקום התוספת גם אם מזכיר שנית כמה שמות, כגון: אם שכח "וכתוב לחיים טובים..." ונזכר לפני ברכת "הטוב שמך ולך נאה להודות", אומר "וכתוב..." וממשיך ב"וכל החיים יודוך סלה".

ü    את התוספות ששכח יכול להשלים ב"אלו-הי נצור" לאחר "יהיו לרצון" הראשון.

ü    אם שכח לומר האל הקדוש :

  • §       אם נזכר תוך כדי דיבור וטרם פתח בברכה הבאה – מתקן וממשיך.
  • §       אם לא תיקן מיד – חוזר לראש התפילה.

ü    אם מסופק אם אמר "המלך הקדוש" : 

  • §       ביום חול ושבת שובה – חוזר, כיוון שמן הסתם אמר "האל הקדוש" מפני הרגלו.
  • §       בראש השנה ויום הכיפורים – אם אמר "ובכן" אינו חוזר מאחר ומן הסתם סיים "המלך הקדוש".

ü    היוצא להפסקה ופושט טליתו – אם כיוון לפשוט כדי ללבוש לאחר ההפסקה, אינו צריך לברך על הטלית שנית, ואפילו זו הפסקה ארוכה של כשעה או כשעתיים.

ü    ההשתחוייה בתפילת עלינו –

  • o       ברוב המקומות המנהג הוא לכרוע יחד עם החזן.
  • o       צריך להפסיק במשהו בין הרצפה לפנים ואם אין לו מפסיק, יכול להפסיק בטליתו.
  • o       בשבת אין נוהגין לכרוע עם החזן[6].

ü    יש הנוהגין שלא לישן בראש השנה ומנהג נכון הוא.

 

ד.     שופר

ü    אסור להפסיק בדיבור בין הברכה על השופר לגמר התקיעות.

ü    אין עונים "ברוך הוא וברוך שמו" על תקיעת השופר, כדי שלא להפסיק.

ü    עדיף שלא לומר את ה"יהי רצון" שבתוך התקיעות דמיושב, מאחר ולחלק מהפוסקים יש בכך הפסק, אמנם מי שרוצה לומר – אין למחות בו.

ü    אין לתקוע בשלוש שעות ראשונות של היום משום שאז הדין מתוח בעולם[7].

ü    בתקיעת שופר מיוחדת עבור חולים או נשים שלא הגיעו לבית הכנסת:

  • §       תוקעים 30 תקיעות, שזה עיקר החיוב מן התורה.
  • §       לכתחילה ראוי שהברכה תיאמר על ידי מי שלא שמע קול שופר. יש אפשרות שבעל התוקע יברך ויוציא ידי חובה ובתנאי שלא נתכוון לצאת בתקיעות ששמע בבית הכנסת[8] , אך עדיף כאמור שהשומע יברך.

 

ה.   ב' דראש השנה

ü   אין לבצע כל הכנה מיום ראשון ליום שני של ראש השנה לפני צאת הכוכבים ולכן : אסור לחמם אוכל על הפלטה, להכין את הפמוטות, לשטוף כלים, לערוך שולחן אלא לאחר צאת הכוכבים .

ü   אסור להדביק את הנרות לפמוטות הן ע"י המסה והן ע"י דחיסה. זהו איסור ממרח (מדאורייתא!!!). לכן יש להשתמש בנרות מוכנים או להכין מערב החג.

ü   אכילת הסימנים – יש הנוהגים גם בלילה זה כבראשון. הפסקי תשובות הביא שלמעשה לא נוהגים כן, ויש הנוהגים לאכול רק תפוח בדבש ורימונים עבור ברכת שהחיינו.

 

ו.      בישול והכנה מיום טוב שני של ראש השנה לשבת ע"י ערוב תבשילין

 

  • בכדי לבשל ולהכין מיום טוב עבור שבת, יש להניח בערב יום טוב עירוב תבשילין, דהיינו : תבשיל ופת שיניחם עבור השבת.

 

  • נוסח הברכה: " ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות עירוב".
  • אחר כך אומר: "בעירוב זה יהיה מתר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק נר ולעשות כל צרכינו מיום טוב לשבת, לנו ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת",
  • בזמן הברכה יש לאחוז הפת והתבשיל בידיו .

 

  • כל תבשיל שנאכל כמנה עיקרית ("דרכן ללפת בהן את הפת") ראוי, ובתנאי שישאר ראוי לאכילה עד שבת[9], ורצוי להדר בתבשיל חשוב כגון דג או בשר[10] ולשמרו במקרר[11]. שיעור התבשיל – "כביצה" (=נפח 58 סמ"ק)ובדיעבד גם "בכזית" (=נפח 29 סמ"ק) יצא.

 

  • את התבשיל והפת יש לשמור עד גמר ההכנות לשבת (ואת ההכנות יש לסיים מבעוד יום לפני זמן כניסת השבת). ונוהגים להשתמש בפת כלחם משנה בשבת ולאכלה בסעודה שלישית של שבת.

 

  • אבדו או נאכלו – אם לא נשאר שיעור "כזית" אסור להכין עוד לקראת השבת.

 

  • העירוב נצרך לכתחילה גם עבור הדלקת הנרות לשבת, ולכן אין לאכלו עד שבת.

 

  • בהכנת הנרות לשבת אין להמיס את הנרות כיוון שזוהי מלאכת ממרח שאסורה מן התורה אלא יש להשתמש בנרות מוכנים.

 

  • דין העירוב הוא חובת הבית בו מכינים לשבת ולכן : אם ישנן מספר משפחות האוכלות במקום אחד – די בעירוב אחד בלבד[12] והוא הדין למתארח במלון שאינו צריך לערב.

 

  • המתארח לסעודות בלבד[13] וחוזר לישון בביתו ומדליק נרות שבת בביתו – צריך מן הדין לערב בביתו ויערב ללא ברכה, או שיבשל מאכל לצורך שבת (כגון : ירתיח מים) ובזה יתחייב בעירוב בברכה. הוא הדין גם למתאכסן במלון ומדליק נרות שבת בחדרו – צריך לערב בלא ברכה.

 

  • מי ששכח לערב יכול לסמוך בדיעבד על העירוב של רב העיר, אמנם מי שסמך על כך לכתחילה – אסור לו להכין עבור שבת.[14]

 

  • העירוב מתיר גם הכנות אחרות לצורך שבת, כגון: סידור השלחן, הדחת כלים וכדומה.

 

 

 



[1] עיין פסקי תשובות תקפ"ג ב'

[2] בעל התניא, קצשו"ע קכ"ט ט' ועוד ושלא כמשנ"ב תקפ"ג ב'.

[3] עיין בפסקי תשובות תקפ"ג א', ועיי"ש שלא מצא למנהג מקור וע"ע שם במנהגים נוספים.

[4] שם

[5]משנ"ב תקפ"ב, ט"ז

[6] עיין פסקי תשובות, תקצ"א, ג'.

[7] משנ"ב תקפ"ט י"א

[8] משנ"ב תקפ"ט י"א

[9] שאם לא כן – אין העירוב מועיל

[10] ולא להסתפק בביצה מבושלת שפחות חשובה כיום

[11] כיוון שאם יתקלקלו, אין העירוב מועיל כבהערה הקודמת

[12] משנ"ב תקכ"ז נ"ו

[13] פסקי תשובות תקכ"ז י"ז

[14] שו"ע תקכ"ז ז', משנ"ב שם כ"ו, שו"ע הרב שם י"ד, פסקי תשובות שם ח',ט'


לא התקבלו תגובות
.

יום של הקשבה (הרב מאיר נהוראי)

 

מצות תקיעת שופר בראש השנה אינה כתובה בתורה בצורה מפורטת וברורה. בשני מקומות בתורה קיים ניסוח כללי: 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ'. (ויקרא כג, כג –כד) ובמקום אחר: 'וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם'. (במדבר כט,א)

אולם קבלה היא וגזירה שווה ממצות יובל ביום הכיפורים, שהתרועה היא באמצעות תקיעת שופר.  רוב הראשונים ובכללם הרמב"ם סבורים, שעיקר המצוה היא השמיעה לקול השופר וכך מנוסחים הדברים ברמב"ם: "והמצוה  היא שצונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי".(מצות עשה ק"ע) שיטתו של הרמב"ם מתבארת בהרחבה בתשובתו:  (שו"ת הרמב"ם קמ"ב):

וזה שהמצוה המחוייבת אינה התקיעה, אלא שמיעת התקיעה... ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע, כמו שהמצוה היא ישיבת הסוכה, לא עשייתה, ואין אנו עושין, אלא כדי לישב, ולכן נברך לישב ולא נברך לעשות, ונברך לשמוע קול שופר, ולא נברך על תקיעת שופר.

 

יוצא אם כן, שהמצווה היחידה בראש השנה אין בה מעשה, ולא דיבור אלא קיומה בשמיעה בלבד. ואף על פי כן הקפידו חז"ל, שהקול יישמע משופר זך וטהור הנקי מכל חטא. המשנה במסכת ראש השנה (כו ע"ב) פוסלת שופר העשוי מקרן של פרה: 'כל השופרות כשרים, חוץ משל פרה מפני שהוא קרן.' עולא מסביר, ששופר של פרה פסול משום שהוא מזכיר את חטא העגל – 'ואין קטגור נעשה סנגור' דומה הדבר לכך, שכהן גדול אינו נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה  לפי שאין קטיגור נעשה סניגור.

שופר של פרה ובגדי זהב עלולים להזכיר את חטא העגל ולא יהיה נכון, שבשעה שכהן גדול מצוי בקדש הקדשים ובשעת תקיעת שופר, שאנו נזכרים לפני הקב"ה יעמוד לחובתנו חטא העגל.  

בשעת כניסתו של כהן גדול לקדש הקדשים ובשעה שאנו נכנסים לקדש הקדשים שבתוכנו בעת שמיעת קול שופר ישנה דממה מוחלטת. כהן גדול נכנס לקדש הקדשים ואינו מוציא מילה מפיו ורק לאחר שהיה יוצא היה אומר תפילה קצרה. סביר להניח, שגם העם המתין בדריכות ליציאתו של כהן גדול, כל מילה הייתה עלולה להוריד מעוצמת המעמד. כך גם בתקיעת השופר, המוקד הוא בשמיעה ובהאזנה. כל דבור פוגם במעמד מכובד זה. כולם קשובים ומאזינים.

בדרך כלל, בחיים הסוערים אנו נמנעים מלהקשיב לזולת אנו נוטים להביע דיעה להתווכח להשמיע את קולנו ובטוחים אנו תמיד שאנו צודקים. בראש השנה נפתח חלון הזדמנויות מיוחד בשעת תקיעת שופר בו בזמן שקול שופר נשמע בבתי הכנסיות כולנו מקשיבים.

ההקשבה היא כה חשובה ובכוחה להפוך את השיח התורני למשמעותי יותר. המשנה במסכת אבות אומרת: 'שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א), וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לא ישב'.

לכאורה נראה, שמושב לצים הוא מצב שבו יושבים שנים, ובמקום לעסוק בדברי תורה, הם עוסקים בדברים בטלים. אולם ר' חיים מוולוז'ין, בפירושו "רוח חיים" על פרקי אבות, מפרש את הדברים אחרת.  לא כתוב במשנה: שנים שיושבים ואינם עוסקים בתורה. לכן פירש, שהכוונה היא שיושבים השנים ואין ביניהם שיח תורני, אלא יושב כל אחד ולומד בפני עצמו. זהו מושב הלצים המתואר במשנה -  כל אחד מתלוצץ על תורתו של חברו. חוסר ההקשבה והזלזול פוגם בלמוד התורה.  לעומת זאת, "שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שנים שיודעים לדבר אבל גם להקשיב ביניהם יש בניהם שיח והקשבה שכינה בניהם.

בראש השנה אנו מקשיבים לקול שופר. אנו  עומדים  כאיש אחד בלב אחד ללא התנשאות ללא גבהות לב. מוכנים אנו לשמוע את אותה תקיעה זכה ונקייה,  שחודרת אל עמקי הלב ושוברת את השתיקה.

בזמן התקיעה מקבלים אנו  להיות קשובים לנשותינו והנשים לבעליהן. להיות קשובים  לילדינו והילדים להוריהם, ובמקום עבודתנו להיות קשובים לכל אחד ללא התנשאות וגבהות לב.  

 שנה טובה כתיבה וחתימה לכל בית ישראל ויהי רצון שנזכה לראות את מעלת חברנו ולא את חסרונו ונשמע בשורות טובות לבריאות ואריכות חיים.שה' ירפא את החולים מסבלם וממחלתם ויושיע אנשים ממצוקתם ושבויים משביים. ירפא את פצועי צה"ל ויחזק את המשפחות השכולות

תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה

 

 

 


לא התקבלו תגובות
.

בין דיני החוזים למצוות התשובה (הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ´ינסקי)

מעשה שהיה כך היה: סטיוארט מקאולי, מומחה לתאוריה של המשפט האזרחי, עמד להינשא לבתו של איש עסקים ותעשיין. חותנו לעתיד של סטיוארט הזמין אותו לשיחה, שבמהלכה דנו גם בתכניותיו של החתן לעתיד. מקאולי סיפר כי הוא מרצה למשפטים המתמחה בדיני החוזים. החותן הביע עניין רב, עד שהחתן הצעיר נכנס לפרטי דיני החוזים והרצה לפניו על היסודות השונים של החוק, על אפשרויות האכיפה ועל מושגי היסוד של התחום. החותן הקשיב קשב רב, ופרץ בצחוק. טענתו הייתה שדיני החוזים, כפי שהחתן הצעיר מתאר אותם, אינם תואמים בשום מובן את המקובל בעולם העסקים, עולם שבו החוזה וההסכמים הם כלי עבודה ומעשים שבכל יום. הוא הזמין את מקאולי לבוא אליו למפעל ולגלות כיצד מתנהלים דיני החוזים בעולם העסקים האמתי, זה שמחוץ לכותלי האוניברסיטה.

מקאולי נענה לאתגר. הוא התיישב במשרדי התעשיין וגילה להפתעתו שחותנו צדק, וכי הוא אינו מבין דבר וחצי דבר בענייני חוזים. הוא מגלה, לדוגמה, כי המעשה המכונה בפי המשפטנים 'הפרת הסכם' נקרא בעולם העסקים 'ביטול הזמנה'. עורך דין ממוצע שהיה מטפל במקרה כזה, בוודאי היה מפעיל את 'תותחי' התביעות ומממש קנסות, אך איש העסקים לא יזדרז לעשות כן. בתוך מערכת עסקית גדולה וארוכת טווח, הפתיל ארוך יותר, וניתן לספוג מקרה של 'ביטול הזמנה'. כמובן, אם המקרה יחזור על עצמו שוב ושוב והביטול יהפוך לנוהג קבוע, יעמוד המבטל בסופו של דבר בפני מציאות שבה לא מוכנים לעבוד אתו יותר, ולא עושים אתו עסקים (מ' מאוטנר, 'דיני החוזים בחיי היומיום בתעשייה', בתוך: האם המשפט חשוב?, עורכות: ד' הקר ונ' זיו, תל אביב תשע"א).

בעקבות התנסותו הממשית, מקאולי מבין ומנסח את תמצית הפער שבין עולם העסקים ועולם המשפט. הוא מבין שדיני החוזים מעוצבים בדמות החוזה הסטריאוטיפי, כזה שנוצר בדרך כלל בעסקאות חד פעמיות, כשאדם רוכש כוס קפה באשנב בתחנת דלק, או מזמין לעצמו שעון באתר אינטרנט. במקרים כאלה יש מפגש בין שני צדדים אקראיים לגמרי, שאולי לא ייפגשו יותר לעולם. במציאות ובתרבות עולם העסקים, המקרים הללו הרבה פחות מצויים. המציאות העסקית והאנושית בנויה על פי רוב ממערכות יחסים מורכבות הרבה יותר - מערכות ממושכות הכוללות יחסי אמון, ומקיימות שולים רחבים של הפסד ורווח הדדי.

בחיי היומיום, אני יכולה לתבוע את השכן על הנזק שגרם לרכב שלי, אך אני צריכה גם להיות מסוגלת לפגוש אותו אחר כך במכולת, והילדים שלנו צריכים להמשיך לשחק ביחד. בעולם העסקים, משתלם למוכר לקבל בחזרה בגד שקניתי והחזרתי מפני שלא מצא חן בעיני, אם הוא רוצה לשמור עליי כלקוחה. לעתים שווה לספוג ביטול עסקה ולקיים את המערכת העסקית השלמה. זוהי ה'בריאות' הנפשית של החיים. ההימנעות מן הקטנוניות והיכולת לראות את הדברים בראייה רחבה מאפשרות זרימה, וקיום מערכת של שכר ועונש בטווחים ארוכים יותר. מערכת יחסים לא יכולה להתקיים, לשגשג, להצליח ולהחזיק מעמד תחת איום מתמיד של סנקציות משפטיות.

לתיאוריה הזאת יש משמעויות מפליגות מחוץ לעולם המשפט, והיא משליכה על החוויה הדתית לסוגיה. שתי התפיסות, המשפטית והתרבותית-עסקית, משקפות שתי דרכים של התקשרות בין האדם לקונו. יש דרך בעבודת ה' שבנויה על תודעת העסקה הבודדת, המפגש האקראי. מבחינת החוויה שלה, הדרך הזו נוטה לראות את החיים כשורה של מבחנים. הזדמנויות להצליח או להיכשל. יוצא מזה שבאופן טבעי האלמנטים הדומיננטיים בחוויה הזאת הם של לחץ, יראה, מלחמה מתמדת.

ייתכן שזו העמדה המוצגת בפי התנאים ר' יוסי ור' נתן: "רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר 'ותפקדנו לבקרים'. רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר 'לרגעים תבחננו'" (בבלי, ראש השנה, טז, א).

דבריו של מאוטנר שהבאתי בראשית המאמר, עזרו לי לחדד את המחשבה שמול הדרך הזו עומדת חוויה מסוג אחר, ראייה שונה לחלוטין של החיים הדתיים. ראייה זו מבוססת על תודעה של מערכת יחסים מתמשכת, ולפיה התורה וההלכה, הקב"ה ואנחנו, כולנו נמצאים כאן לטווח הארוך. גם אם מתעלמים מן ההיבט הסלחני של התיאוריה הזו, עיקרה הוא בהנמכת אלמנט הלחץ, ובשחרור המאפשר מערכת יחסים מורכבת ונינוחה יותר. החיים התורניים האמוניים יכולים להפוך מעודנים יותר ועמוקים יותר כאשר התודעה היא של חוזה ארוך טווח. יחסים אלו כוללים את כל רגעי המבחן, ומכילים גם את הכישלונות. לא הכול נמדד ברגע נתון. לכל רגע כזה יש הקשר, הקשר שלם של חיי תורה. עמדה זו מובעת בלשון המשנה: "בארבעה פרקים העולם נידון: ... בראש השנה - כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר 'היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'" (משנה, ראש השנה, פ"א, מ"ב). הדגש במשנה הוא הן על הטווחים הארוכים של הדין, והן על ראיית מכלול המעשים, ודוק.

שתי הדרכים הללו משמשות בחיינו בערבוביה. אנחנו עשויים למצוא את עצמנו בעמדת התשובה היומיומית והרגעית: להצטער על מילה שאמרנו; להתייגע שלא לכעוס, להיכשל בכך ותיכף להבין את הטעות שעשינו; להשתדל להיות מכילים אך למצוא את עצמנו בעמדת הביקורת, ולהרגיש ששוב אנחנו מתקשים להתגבר. יחד עם זאת, נוכל למצוא את עצמנו פעם בשנה, בראש השנה, מסתכלים על החבילה השלמה, עורכים חשבון נפש כללי, רואים את הטוב עם הבעייתי, מתבוננים קדימה ורואים לפנינו דרך ארוכה, טובה ורחבה, של התקדמות ועלייה במערכת היחסים עם ריבונו של עולם ועם תורתו.

 

 

 


לא התקבלו תגובות
.

עשרת הדברות לבית כנסת פתוח לכולם ביום הכיפורים (הרב רונן נויבירט)

 

סרטון ההרצאה המלאה

אם מחפשים הוכחה לכך שהחקיקה הדתית נכשלה בגדול, ההוכחה תהיה יום הכיפורים. בכל הערים ברחבי הארץ לא נראה רכבים נוסעים או חילול חג פומבי, לא בשל חוק המנוחה ביום הכיפורים ולא בגלל חוק איסור נסיעה, אלא דווקא בשל העובדה שהדברים באים מבחירה ולא מכפייה.

במקום הנסיעות והטיולים, רבבות מחפשים את דרכם, אחת בשנה, אל החוויה של מטעמי התפילות וניגוני הימים הנוראים. מאות נשים, אנשים וטף צובאים על פתחי בתי הכנסיות בשעת כל נדרי ובעת נעילת השערים, מנסים לספוג מעט מן הארומה של רוח ישראל סבא.

אך אליה וקוץ בה. בתי הכנסיות לא יודעים כיצד בדיוק לעכל את האורחים, ולא פלא שהפעם הבאה שנרגיש אחווה כל כך גדולה עם כל אחינו בית ישראל, תהיה רק ביום הכיפורים הבא עלינו לטובה.

 

המציאות הזו יכולה להשתנות, עם מעט הכנה ותשומת לב מצד הקהילה וציבור המתפללים הקבוע של בית הכנסת. כדי להגיע לשם, עלינו לשנות קודם כל את נקודת המבט. בסדרת הסיפורים על הלל ושמאי (מסכת שבת, לא ע"א) מסופר על שניים שהתערבו ביניהם מי יצליח להקניט את הלל הזקן, נשיא ישראל. האחד שטען שיצליח הגיע שלוש פעמים ברצף לבית הנשיא לפני כניסת השבת, וצעק ברחוב: "מי כאן הלל?". כאשר הלל יצא אליו, אותו אדם שאל אותו שאלות טיפשיות ולא רלוונטיות על אנשים החיים במקומות שונים בעולם. בכל פעם ענה לו הלל בסבלנות: "שאלה גדולה שאלת, בני". המדרש ממשיך לתאר את הלל הזקן היוצא שוב ושוב מן האמבטיה של ערב שבת לקראת השואל: "נתעטף ויצא לקראתו". מילים אלו מבטאות את גישתו החינוכית של הלל. הלל יוצא מעצמו ונכנס לנעליו של השואל. גם השואל צריך להתכונן לקראת שבת, ואם חשוב לו כל כך להגיע להלל שלוש פעמים בערב שבת, כנראה שעבורו מדובר בשאלה גדולה. הלל אינו בוחן את העולם דרך זווית הראייה האישית שלו (כפי שעשה שמאי), אלא דרך זווית הראייה של העומד מולו – השואל.

 

זו הראייה שאנו חייבים לסגל לעצמנו, המתפללים בבתי הכנסת חדשות לבקרים. עלינו להיכנס לנעליו של האדם המגיע אחת לשנה אל בית הכנסת, ומרגיש תחושת זרות, כמו תייר הנמצא במדינה זרה ואינו מבין את השפה.

 

שאלות שנראות מאוד טריוויאליות עבור אלו שרגילים במוסד התפילה, עשויות להיות מחיצה של ברזל עבור המבקרים החד-פעמיים. היכן מותר לשבת בבית הכנסת? מה לוח הזמנים של התפילה? מתי היא נגמרת? איזה 'ציוד' צריך להביא? איך משתמשים ב'ציוד' הזה? איזה 'ספר' לוקחים מן הספרייה שמלאה בכל כך הרבה 'ספרים'?

 

תחושת הזרות של המבקר בבית הכנסת יכולה לבוא להתבטא בניסיון נואש לעקוב אחר תנודות הציבור. המבקר עשוי להסתכל ימינה ושמאלה כדי להבין מתי עומדים, ועד שהוא מחליט להיעמד, לפתע כולם כבר מתיישבים. פעולה פתאומית של כלל הקהל, כגון אמירת אמן או מנגינה בלתי מוכרת שכולם שרים יחד מלבד האורח, עשויה לתת לו תחושה שזה לא המקום שלו.

 

מה עושים? כיצד אנו, באי בית הכנסת, יכולים לשנות את המצב? להלן עשרה 'דיברות', המצריכים קצת הכנה ויצירתיות, אך עשויים לשנות את חוויית המבקרים מקצה לקצה, ואולי גם לתת להם טעם של עוד.

 

 

א.     הזמנה: כל אורח המגיע ללא הזמנה, עלול להרגיש בלתי רצוי או לכל הפחות לא שייך. לכל קהילה מסודרת צריכה להיות רשימה של משפחות מהשכונה שביקרו בקהילה, בעתות שמחה או אבלות. שליחת הזמנה אישית מטעם הרב והקהילה לכל תושב בשכונה שאי פעם היה בקשר עם הקהילה, בתוספת מכתב שבו יפורטו סדרי התפילות ולוחות הזמנים, בכוחה להפיל מחיצות רבות.

 

ב.     מקומות ישיבה:  בקהילות רבות, הימים הנוראים הם מקור מרכזי להכנסות הקהילה, באמצעות מכירת מושבים. גדולתה של קהילה נמדדת בין השאר ביכולת שלה 'לתרום' כמה מושבים פנויים עבור האורחים. צריך לסמן אותם בסימון ברור, וכן לציין אותם בהזמנות. התחושה שלא צריכים לעמוד מאחור אלא אפשר לשבת עם כולם, יכולה לסדוק את תחושת הזרות.

 

ג.      הכנת הקהילה:  כמו בכל תחום, דברים לא מתרחשים מאליהם. כדי להגיע למצב שבו הקהילה מקבלת אורחים כראוי, על הרב להכין את קהילתו לקבל כל אדם בסבר פנים יפות. כל מתפלל ומתפללת קבועים יכולים וצריכים להתייחס אל האורחים, לברך אותם בברכת חג שמח, להציע להם מקום לשבת, אפילו על חשבון המושב שלהם. אני, כדוגמה אישית לקהילה, דואג להושיב את האורחים בכיסא הרב ובכיסאות ילדיי, ועומד במהלך התפילה, ובלבד שיהיה לאורחים מקום לשבת.

 

ד.     הסברים: ניתן לעצור את התפילה לצורך מתן הסברים קצרים, בעיקר בשלבים שבהם יש אורחים רבים בבית הכנסת. הדבר ייתן תחושה טובה יותר של התמצאות, וגם המתפללים הקבועים עשויים להרוויח תפילה משמעותית יותר.

 

ה.     התמצאות בתפילה: יש לסייע לאורחים למצוא את מקום התפילה במחזורים. ניתן לעשות שימוש במחזורים אחידים, להקריא מספרי עמודים ולהפעיל את המתפללים/ות הקבועים שיסייעו לאורחים להתמצא. עם זאת, יש להיזהר לא להגזים - אין צורך לסייע באובססיביות, ולפעמים פעולות הבאות ממקום טוב, כגון נתינת המחזור שלי לאחד מן האורחים, עשויות לייצר תחושה לא נעימה של פטרונות.

 

ו.        קשר אישי: צריךלנסות ליצור קשר אישי עם האורחים. כרב קהילה, אני מבלה חלק גדול מהתפילה באגף האחורי, מנסה לתת חיבוק או לחיצת יד לכל אחד מהאורחים. המהדרין במצוות קירוב לבבות נוהגים להשאיר אצל האורחים כרטיס ביקור או פלייר של הקהילה, עם בקשה אישית לשמירה על קשר.

 

ז.       דבר תורה: נקודות הזמן המשמעותיות ביותר שבהן הרב יכול לפגוש את מרבית האורחים הן מיד לאחר כל נדרי ורגע לפני תפילת הנעילה. הלבבות פתוחים בשעה הזו, ועל הרב להכין דברים נוגעים ומרגשים. זה לא הזמן להתפלפל בפרשנויות, בחידושים ובדברי תורה למדניים. יש להציע מסר פשוט, קליט ורלוונטי, מתובל בסיפור מרגש ובדוגמאות אקטואליות.

 

ח.     שירה: מרכיב מאוד משמעותי בחוויית התפילה, בעיקר בימים הנוראים, הוא השירה והמנגינות. יש לתאם עם החזנים מנגינות קלאסיות וידועות, כדי שכולם יוכלו להתחבר. ניתן להציע חלוקה מוקדמת של דיסקים עם שירים וניגונים של יום הכיפורים, או לשלוח מייל מקדים עם לינקים למנגינות הקלאסיות.

 

ט.    תפילת יזכור: תפילת יזכור משמעותית מאוד לכל משפחה שאיבדה מי מיקיריה. כדאי לשלב בהזמנה לאורחים הסבר קצר על תפילת יזכור, והזמנה מיוחדת להשתתף בתפילה זו. ראוי להקדיש מספר מילים לפני אמירת יזכור, כדי לצקת תוכן ומשמעות לאמירת היזכור. השנה, בפרט, ניתן לשלב סיפורי זיכרון על חיילים שנפלו.

 

י.        חום ואהבה: מעל הכול, חשוב מאוד להקרין הרבה אהבה, אהבה ועוד אהבה. הדבר שינפץ יותר מכל את חומת הזרות והפחד הוא תחושה של חום ואהבה, תחושה של בית, של שייכות, של חזרה אל אותו ניחוח עתיק, אל נגיעות הקדושה של בית אבא, עבר ועתיד המשלבים ידיים זה עם זה.

 

פתחנו בסיפור על הלל ונסיים במשנתו: "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". על משנה זו מסביר הרב חרל"פ: "הנה מטבע חוש האהבה כשהיא אהבה אמיתית, בלתי תלויה בדבר, היא פועלת באמת על הנאהב שיתבטל להאוהב, וזו היתה מדתו של אהרן אשר בכח גילוי אהבתו פעל שיתבטל זה שנפגש אתו, וממילא נתבטל גם לקדושתו". אהבה שאינה תלויה בדבר, תמוסס את כל המחיצות.

 

קראתי בעבר מאמר של רב אמריקני שהסביר את סוד ההצלחה של דיסנילנד. לטענתו, מה שהופך את דיסנילנד למקום כל כך שמח הוא עשרות אלפי ניצבים, שעומדים ומחייכים לכל עובר ושב. אותו רב קרא לקהילתו (הנמצאת לא רחוק משם) לאמץ את היסוד הזה מפארק השעשועים – לחייך לכל אורח ומבקר בבית הכנסת. המשנה בסוף מסכת תענית אומרת ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים". חיוך, חום, אהבה והרבה שמחה יעניקו יותר מכל את תחושת הבית והשייכות, וישברו את חומות הברזל המפרידות בין בתי הכנסיות לבין הציבור החילוני.

 

מאמץ קטן לקהילה - השפעה רבתי בחברה הישראלית.

 

 


לא התקבלו תגובות
.

שבת ישראלית חוזרת

שבת ישראלית מספר 2

בעקבות ההצלחה של מיזם 'שבת ישראלית' בשנה שעברה, שבמסגרתו הסבו יחד לשולחן השבת למעלה מ-6,000 משפחות דתיות וחילוניות, מוביל בית הלל בפעם השנייה את מיזם 'שבת ישראלית', והפעם בפורמט מורחב.

הצטרפו לדף הפייסבוק של "שבת ישראלית

ארגון בית הלל הקים ומוביל קואליציית ארגונים חברתיים, דתיים וחילוניים, היוצאים בימים אלה בקמפיין מורחב של 'שבת ישראלית'. מטרת הקמפיין היא לפעול להסכמות על אופייה של השבת במרחב הציבורי, מתוך שותפות והסכמה רחבה בין כלל הציבורים והקהילות בחברה הישראלית, בהתאם לדרכם ולתפיסתם. 

 

המיזם יתמקד במיצוב השבת כיום של רוח, תרבות וקהילה עבור כלל הציבורים בחברה הישראלית, על ידי הנעת תהליכי-שיח ארציים ועירוניים, והעצמת האחדות, המשפחתיות, הקהילתיות, הסולידריות והסוציאליות סביב יום השבת.

 

במסגרת הקמפיין יתקיימו פעילות שטח, מעגלי שיח עירוניים, כנסים ארציים, אמנה חברתית, קבלות שבת קהילתיות, שבתות אירוח בין קהילות שונות בחברה הישראלית ודמויות מהציבוריות הישראלית, ועוד. בנוסף, תתקיימנה פעילויות לעידוד האחדות והסולידריות החברתית, כגון: עידוד קניות מעסקים בדרום הארץ לקראת השבתות הקהילתיות; אירוח חיילים בודדים, ועוד. את הפעילויות ילווה קמפיין בכלי התקשורת וברשתות החברתיות.

 

את שבת האירוח השנתית נערוך השנה בשבת פרשת נח, ואנו צופים שעשרות אלפי משפחות תיטולנה חלק במיזם השנה. הקו הפרסומי של השבת יתמקד בנושא: "ממשיכים את האחווה והסולידריות – לא רק בעת מלחמה". מלבד אירוח משפחות לסעודת שבת, תתקיימנה סעודות שבת ציבוריות במספר ערים מרכזיות; שיתופי פעולה עם חברות קייטרינג מדרום הארץ להזמנת ארוחות לשבת, כדי לתמוך בעסקים שנפגעו בזמן המלחמה; סעודות אירוח עולים – כגון בני הקהילה האתיופית – בקהילות של ותיקים, ועוד.

 

בשבת זו מתקיימים אירועי שבת גם במקומות רבים בעולם, במסגרת היוזמה של הרב הראשי של דרום אפריקה. אנו תקווה שהצלחת המיזם 'שבת ישראלית' והשיח הציבורי שנוצר בעקבותיו, יתרמו רבות לבניית גשרים, לסולידריות חברתית ולמיצוב השבת כיום משמעותי בחברה הישראלית.

בוא נזכר איך זה היה נראה בשנה שעברה

 

לפרטים והרשמה:

 

מייל : ShabbatBH@gmail.com


טלפון : 058-5000893

 


לא התקבלו תגובות
.

מי בבית :הרב אבי קדיש (הרב אבי קדיש)

מי אני? 
אבי קדיש


פירוט הרכיבים: 
אבא ואמא שלי תמיד היו אנשים אוהבים וגאים להיות יהודים (בחו"ל). אבל הם בכל זאת קיבלו שוק כאשר הבכור שלהם, בגיל 11, השתגע פתאום על יהדות. מאז כל המשפחה ביחד עברה תהליך ארוך ועמוק של חיבור לשורשים. אבא בצעירותו היה אדם מאוד ספורטיבי (ילדיו פחות). הדגש בבית היה על לימוד ועל שאלות, ועל אחריות אישית ומשפחתית, חברתית וכלכלית. רק בכיתה ז' התחלתי ללמוד בבי"ס יהודי-דתי, ואח"כ בישיבה תיכונית חרדית ("חפץ חיים") ושנה בארץ בכרם ביבנה. באותה שנה גיליתי לראשונה את בני עקיבא ואת הקיבוץ הדתי, ובזכותם המשכתי בדרכה של תורה. רוב שנות לימודי היו ב"ישיבה אוניברסיטה" בניו יורק, שם זכיתי ללמוד אצל תלמידיו הגדולים של הגרי”ד סולובייצ'יק, הן בישיבה עצמה והן באוניברסיטה. הסמסטר הראשון שלי היה הסמסטר האחרון שבו לימד הרב זצ”ל, ולכן לא זכיתי להכירו בעצמו אלא רק דרך תלמידיו. היה בכך גם יתרון, כי דרך תלמידיו המגוונים והשונים היה ניתן לגלות את מלוא המרחב הפוטנציאלי של תורתו ופועלו.

 

מצב משפחתי: 
נשוי לשושנה, אבא לדוד-צבי (15) ועזרא שמואל (12). אשתי מהנדסת ומתכנתת, והילדים לומדים בבי"ס אמי"ת בכרמיאל.

השכלה: 
ב"ישיבה אוניברסיטה" למדתי מדעים ומתמטיקה לתואר ראשון, חשבתי שאהיה מהנדס. (בסוף התחתנתי עם מהנדסת וזה היה יותר טוב.) אח"כ למדתי לקראת הסמכה לרבנות ובמקביל לתואר שני במקרא ותואר שני בחינוך יהודי (כולם ב"ישיבה אוניברסיטה"). שנים רבות לאחר מכן, אחרי שכבר עלינו ביחד לארץ, ואחרי 8 שנים בתור מורה בחטיבת ביניים ותיכון, חזרתי ללימודים וסיימתי תואר שלישי במחשבת ישראל באונ' חיפה אצל פרופ' מנחם קלנר, בו מצאתי מורה וחבר ביחד.


מה אני עושה?
 

בשנתיים האחרונות אני מלמד מחשבת ישראל ונושאים הקרובים אליה במכללת אורנים, בבי"ס לתלמידי חו"ל באונ' חיפה, ובעוד מסגרות של לימודי יהדות למבוגרים. עד לפני שנתיים הייתי מורה במשך תשע שנים בקורס "נתיב" בחיל החינוך של צה"ל, וזאת הייתה זכות גדולה להשתתף בפרויקט הנפלא הזה. אשתי ואני גם זכינו להיות בין המייסדים של קהילת "ניצוץ-מחניים" בכרמיאל, שבה יש מימוש התחלתי של פוטנציאל אדיר לעתיד: החיבור המתבקש והרצוי והטבעי בין העלייה הדוברת-רוסית לבין הציונות הדתית. ובכלל אנחנו מנסים לגרום לשינוי כללי בכיוון הזה, כלומר להביא את הציונות התורנית הפתוחה לבוא ולגור בערים המעורבות. אסור להשאיר את המעורבות הזאת לאחרים.

 

בשעות הפנאי: 

קורא המון, ובמיוחד אוהב מדע בדיוני. וגם תורם לבניית ספרייה עברית חופשית באתר ויקיטקסט, שם עבדתי במשך הזמן על החיבור "ערוך השולחן" ועל מהדורה דיגיטלית מדוייקת של התנ"ך עצמו. כתבתי ספר על כוונת הלב בתפילה בתור ביטוי של עבודת ה', והיום אני עסוק בכמה פרויקטים של כתיבה אקדמית (אבל גם רלוונטית).


הספר הבא שאקרא:
 
"עלמות אהבוך" של ד"ר שמחה גולדין. ובטח גם עוד משהו במדע בדיוני.


חלום להגשים: 
להביא את מרכז חיי הקהילה של הציונות הדתית אל תוך הערים המעורבות דווקא, אבל בתנאי שאותן קהילות כבר לא תהיינה מיועדות מראש לאנשים "משלנו". לחזק בכל הארץ את מעמדו של רב הקהילה, הנבחר ישירות ע"י הקהילה עצמה בחוזה חתום. לראות את "ארון הספרים היהודי" כולו נגיש לכלל הציבור בחינם וברשיון לשימוש חופשי, במהדורות דיגיטליות שימושיות ומהימנות ומבוארות. להשתתף בפרויקט ציבורי-תורני לבחון מחדש ועד היסוד את עבודת ה' שבתפילה. אבל בעיקר: להיות יותר אבא טוב ומורה טוב.

 

המוטו שלי בחיים: 
"קבל את האמת ממי שאמרהּ" (הרבמ"ם בצעירותו).

"כשהייתי צעיר הערכתי אנשים פקחים. עכשיו שזקנתי, אני מעריך אנשים טובי לב" (א. י. השל).

 


לא התקבלו תגובות
.

השבת משמעויותיה וטעמה (הרב יואל בן נון)

עברו שנים רבות מאז ההפגנות (בלילות שבת) נגד פתיחת קולנוע בשבת בפתח תקוה. שר הדתות אז, זבולון המר ז"ל, מינה ועדה ציבורית, ובה רבנים ואנשי ציבור, דתיים, מסורתיים וחילוניים, לגיבוש הצעה על בסיס של הסכמה רחבה. שם פגשתי לראשונה את פרופ' רות גביזון, והבנתי מדבריה את רצונה העמוק (כמי שמגדירה את עצמה 'חילונית'), בשבת של קריאת ספר ושמיעת מוזיקה, ולא בשבת של קניות וסידורים.

הצעתי לה לגבש יחד הצעה משותפת – עם שתי הקדמות רעיוניות, וכך עשינו. זה היה היסוד (בהמשך) לאמנת גביזון-מדן, בתחומי דת ומדינה בכלל. 

באחת הפגישות הראשונות אמרה לי פרופ' גביזון, שהיא מזדהה מאד עם מצוות השבת בספר דברים ("למען ינוח עבדך ואמתך כמוך") – הופתעתי מרמת הידע המדויקת, אך אמרתי, שגם שם, בספר דברים, אסור לאדם להעביד גם את עצמו, ואין הוא ריבון גמור על חייו – וענתה לי – אתה צודק! יש פער בין הריבונות החילונית, גם זו המאמינה בשוויון האנושי, לבין השוויון המעוגן באמונת התורה, שנובע מריבון העולמים.

זה היה אחד המניעים שלי לכתיבת המאמר על טעמי השבת בשמות ובדברים, מאמר שהתפרסם במגדים ט (תש"ן), ושוב ב'מקראות' לפרשת יתרו (באתר שלי), וצפוי להופיע בספר שלי על השבת, הלוח והחגים, בהוצאת 'תבונות', אלון שבות.

להלן פרק ראשון מתוך המאמר המעודכן.

השבת – משמעויותיה וטעמיה

מצוַות השבת נזכרת בתורה פעמים רבות: שש פעמים בספר שמות לבדו (!), ועוד מספר פעמים בספרים האחרים. בין המקומות הללו ישנם הבדלים משמעותיים בנוגע לטעמה ולמשמעותה של השבת –  לא הרי השבת של פרשת המן במדבר כהרי השביתה מעבודת השדה בארץ, ושתיהן יחד שונות מאוד משבת המשכן. להלן נבחן את המקומות השונים שבהם נזכרת השבת בתורה, ומתוך כך את הטעמים השונים והמשמעויות השונות של השבת העולות מהם.

השאלה הבולטת והידועה ביותר היא הסתירה בין טעמי השבת בעשרת הדיברות: בספר שמות נתלית השבת בבריאת העולם, ואילו בספר דברים היא נתלית ביציאת מצרים. נפתח אפוא את דברינו בשאלה זו, ובהמשך נעמוד על יתר המקומות שבהם מופיעה השבת בתורה.

 

טעמי השבת בעשרת הדיברות בשמות ובדברים

בין לשון עשרת הדיברות בספר שמות לבין לשון הדיברות שבספר דברים ישנם הבדלים קטנים, למעט מצוַות השבת, שבנוגע אליה ישנו הבדל בולט. עיקרו של ההבדל איננו בחילוף "זכור"-"שמור", אף שאנו דורשים מ"זכור" מצוות עשה של שבת ומ"שמור" זהירות באיסורי לא תעשה, שכן "לקדשו" שווה בשני המקומות ואיסור "כל מלאכה" נזכר בשניהם. ההבדל הגדול הוא בהנמקת מצוַות השבת. בכל אחד מן הספרים ההנמקה היא מוחלטת, כאילו זו בלבד היא הסיבה לקדושת השבת ולאיסוריה. בספר שמות מקור השבת וסיבתה במעשה בראשית ובשבת בראשית, ואילו בספר דברים – ביציאת מצרים.

נציג תחילה את לשון מצוַות השבת בשני הספרים:

 

שמות כ', ז-י

 

 

דברים ה', יא-יד

זכור את יום השבת לקדשו.

 

שמור את יום השבת לקדשו

כאשר צוךה' אלהיך.

ששת ימים תעבֹד ועשית כל מלאכתך.

 

ששת ימים תעבֹד ועשית כל מלאכתך.

ויום השביעי שבת לה' אלהיך

לא תעשה כל מלאכה

אתה ובנך ובתך

עבדך ואמתך ובהמתך

וגֵרך אשר בשעריך.

 

ויום השביעי שבת לה' אלהיך

לא תעשה כל מלאכה

אתה ובנך ובתך

ועבדך ואמתך ושורך וחמֹרך וכל בהמתך

וגֵרך אשר בשעריך

למען ינוח עבדך ואמתך כמוך.

כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי

על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו.

 

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויֹצִאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרֹע נטויה

 

על כן צִוךָ ה' אלהיך לעשות את יום השבת.

 

ההנמקה לשבת שבספר שמות מעמידה את ה' כבורא העולם ואת זוכרי השבת ומקדשיה – כעומדים לפני ה', כעמוד אדם נברא מול בורא העולם והאדם. השבת היא עדות על מעשה בראשית והיא מבטאת את ביטול רצונותיו, צרכיו ושאיפותיו של האדם מפני רצונו המוחלט של הבורא, המתגלה בעצם הבריאה ובמתכונת הזמן השבועית. הבריאה 'יש מאין' אין בה שום אילוץ; היא אינה תוצאה של תופעה או אירוע, כוח או חוק – היא עצמה האירוע והחוק. גם השבת היא מסגרת זמן שרירותית, שאינה תוצאה של שום תופעת טבע, זמן טבעי, כוח או אירוע. רצונו המוחלט של הבורא הוא לשבות ביום השביעי, כפי שרצה ליצור ולעשות שישה ימים. האדם שומר השבת מעיד בכך על ידיעת מגבלותיו כנברא ועל הכרתו באלוהים כבורא העולם.[1] זוהי תפיסה דתית שהתגלתה בישראל במיוחד, אף שאיננה מוגבלת לישראל בלבד, וביסודה יכולה היא להתגלות גם כדת טבעית אוניברסלית, אשר מאמינה באלוהים בורא העולם והאדם, כדברי ריה"ל,[2] וכפי שאמנם התגלתה בדתות שיצאו מישראל (בעיוותים ידועים).

ההנמקה שבספר דברים מעמידה את ה' כגואל ישראל וכמושיעו, כמוציא את ישראל ממצרים לחירות עולם. שומרי השבת ומקדשיה עומדים לפני ה' כעמוד ישראלי בן חורין מול אדון העולם ומנהיגו, שובר עול העבדות לפרעוני הדיקטטורה האנושית, לאותם מלכי בשר ודם השמים עצמם כאדוני העולם בגאוותם האלילית.[3] השבת היא עדות על יציאת מצרים ועל החירות בכלל. היא לפיד החירות של עם ישראל הנגאל (ושל כל נגאל), שאחר כך יוכל לעמוד לפני ה' אלוהי ישראל כעם בן חורין ולקבל עליו תורה ומצוות.

איסורי המלאכה בשבת הם עדות לחירות ולשוויון האנושי שנוצרו בעת הגאולה משעבוד מצרים. אסור לו לאדם לשעבד את עצמו[4], את בני ביתו, את פועליו ועבדיו ואת הגֵר אשר בשער; ואפילו שורו וחמורו[5] וכל בהמתו זכאים למנוחה.

שומר השבת בישראל מעיד בכך על הכרת מגבלותיו כאיש בן חורין, שאסור לו לשעבד את עצמו או את אחרים. זוהי תפיסה חברתית-מוסרית מיוחדת. לעם ישראל יש מחויבות מיוחדת לשמירת השבת בהיותו משועבד ונגאל יותר מכל עם אחר בהיסטוריה. מצוַות השבת היא עמוד מרכזי של התורה שניתנה לישראל, ואשר ערכיה ורעיונותיה יוצאים לעולם כולו מכוחם של ישראל.

 



[1]  שבת קיט ע"ב: "כל המתפלל בערב שבת ואומר 'ויכֻלו', מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית".

[2] ספר הכוזרי, מאמר ראשון, יא-יג: "אמר לו החבר: אני מאמין באלוהי אברהם יצחק ויעקב אשר הוציא את בני ישראל באותות ובמופתים ממצרים... אמר הכוזרי... וכי לא היה לך לאמר, אתה היהודי, כי מאמין אתה בבורא העולם ומסדרו ומנהיגו, הוא אשר בראך, והוא המטריפך לחם חוקך, וכדומה מן התארים האלוהיים, בהם יאמין כל בעל דת ובגללם שואף הוא אל האמת ואל הצדק, ברצותו להידמות לבורא בחכמתו ובצדקו? אמר החבר: מה שאתה אומר נכון הוא בנוגע לדת המיוסדת על ההיגיון ומכוונת להנהגת מדינה, דת הנובעת אמנם מן העיון אך נופלים בה ספקות רבים..." (הכוונה, כנראה, גם לנצרות ולאיסלם, אך בעיקר לדת הפילוסופים).

[3]  ראו: ישעיהו ב', י', י"ג ועוד.

[4]  ההבדל הבולט בין תפיסת החירות המקראית לבין זו המודרנית הוא בכך, שבתפיסה המודרנית נובעת החירות מן האדם עצמו, מזכויותיו וממעמדו הטבעי, ועל כן מותר לו לשעבד את עצמו אבל לא את זולתו. לעומת זאת, החירות במקרא נובעת מן החירות שה' העניק לישראל ביציאת מצרים, והיא זכות, חובה וייעוד גם יחד. לפיכך ברור שאדם בן חורין אינו רשאי לשעבד אפילו את עצמו, מפני שזה סותר את יסוד החירות. על כן "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות פ"ו מ"ב), וכן: "אל תיקרי חָרוּת [על הלוחות] אלא חֵירות" (עירובין נד ע"א; וראה רש"י שם), וכן: "עבד ה' הוא לבד חפשי" (שירי הקדש לרבי יהודה הלוי ד, מהד' ד' ירדן, ירושלים תשמ"ו, עמ' 1173).

[5]  אלה הן בהמות השדה המובהקות, ובדברים הן מודגשות כפרט בפני עצמו, בנוסף ל'כל בהמתך'.


לא התקבלו תגובות
.

נצבים וילך: יצר הטוב ויצר הנוח (הרב יעקב נגן)

נצבים וילך: יצר הטוב ויצר הנוח

 

חודש אלול, החודש האחרון של השנה, משמש לחשבון נפש ולתשובה. את האותיות 'אלול' דורשים על פי הפסוק "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" (שיר השירים ו ג), המלמד שהתנועה הראשונה בתהליך התשובה היא מהאדם אל הקב"ה, ורק לאחר מכן מן הקב"ה אל האדם. כך עולה גם מפשט הפסוקים בפרשת נצבים, שאותה קוראים בדרך כלל בשבת האחרונה של חודש אלול: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ... וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ" (דברים ל ב–ג).

בבסיס הקריאה אל האדם לשוב אל אלוהיו עומדת ההנחה שהאדם הוא בעל בחירה חפשית. יכולת הבחירה היא מן ההגדרות המהותיות של האדם, המבדילה אותו מבעלי החיים מצד אחד ומן המלאכים מצד אחר. כמה פסוקים אחרי הקריאה לשוב בתשובה, מציבה התורה בפני האדם את הבחירה בין שתי דרכים: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (דברים ל טו).

לפני שאציג את אחת התובנות המכוננות של חיי בנושא התשובה והבחירה, אפתח בסיפור שהוביל אותי אליה.

נוח לו לאדם שלא נברא

 

בחורף תשס"ג, במהלך סעודת ליל שבת בישיבת עתניאל שבה אני מלמד, בעת שתלמידי הישיבה רקדו ושרו 'הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו', נכנסו מחבלים למטבח ורצחו את ארבעת התורנים שהיו בו – נעם אפטר, יהודה במברגר, גבריאל חוטר וצביקה זימן. הניגוד בין מילות השירה לבין האירוע שהתחולל זעק עד לב השמים. גם באזכרות נדהמתי לראות את האבות השכולים רוקדים ושרים יחד בדמעות: 'הודו לה' כי טוב'. כאב כל כך עמוק, ועם זה 'הודו לה' כי טוב'. מניין להם היכולת להמשיך ולהודות לה'?

תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל,

הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא,

והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא.

נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. (עירובין יג ע"ב)

מסקנת הגמרא מציגה את החיים באור פסימי. אך רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, בעל מי השילוח (בחלק הליקוטים, עירובין יג ע"ב), מדייק בדברים: לא נאמר "טוב לו לאדם שלא נברא" אלא "נוח לו". אמנם המקום שבאנו ממנו ושאליו נשוב הוא 'נוח' יותר, אך עם זאת, טוב שבאנו לעולם. מתוך כך עולה תפיסה יסודית של הקיום: זכינו בחיים לא כדי שיהיה לנו נוח בהם, אלא כדי לעשות בהם טוב.

בכל יום החיים מציבים לנו אתגרים, ואנו נדרשים לבחור. לעתים אנו מודעים לבחירותינו, ולעתים קרובות יותר איננו יודעים כלל שנקלענו לצומת ושנדרשנו להכריע בדרך מסוימת. הבחירות הללו מתגלמות בשאלות כגון: האם לעזור לאדם הזקוק לעזרתנו? האם לקבל על עצמנו אחריות לדבר כלשהו? האם להשקיע ולהעמיק בדברים החשובים בחיים? האם להשתנות? על פי רוב אין אנו נדרשים לבחור בין לעשות טוב לבין לעשות רע, אלא בין לעשות טוב לבין לעשות את מה שנוח לנו. ההכרה כי משמעות חיינו היא השאיפה לעשות טוב ולא השאיפה לנוחות יכולה לסייע לנו להעלות את המודעות לאתגרים שבחיינו, ולבחור את הבחירה הנכונה.

מקובל להגדיר את שני היִצרים של האדם כ'יצר טוב' ו'יצר רע'. בחלוקה זו יש סכנה, שמא נחשוב שדי אם נימנע מלעשות דברים רעים, אך למעשה אין בכך די. היצר שמעכב אותנו ומונע מאתנו לעשות כן אינו 'יצר הרע' אלא דווקא 'יצר הנוח'. גם כחברה, נראה לי שהחולשה העיקרית שעלינו להתמודד אתה היא הכניעה לאותו 'יצר נוח'.

יש אנשים שמתמודדים במהלך חייהם עם חוויות קשות ורוויות כאב. נכפית עליהם מציאות שבה הם חשים בה על בשרם כי "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא", והם מאבדים את הרצון לחיות. אולם תחושה קשה זו אינה חייבת להיות סוף פסוק. כל אדם יכול להמשיך בחייו מתוך הבנה כי עליו לחפש את הטוב, את הטעם והמשמעות שבחיים, וכך להתגבר על הקושי הגדול. אדם חייב לשאוף שלא להיכנע לרצון לחדול, שהוא ביטוי של 'יצר הנוח'. בזמנים כאלו יש להתמקד בעשייה ולמצוא את הטוב, את משמעות החיים.

אישה שבעלה נרצח זה מכבר סיפרה לי שבימים שלאחר הרצח היא לא יכלה לומר בבוקר את תפילת 'מודה אני'. היא הרגישה שהיא לא רוצה לחיות, וממילא היא לא הייתה מסוגלת להודות על המשך חייה. רק אחר כך הבינה שעצם העובדה שלא היא מתה פירושה שהקב"ה בחר בחייה שלה דווקא. בזכות התובנה הזו היא חיפשה מחדש את ייעודה בעולם, ורקמה את משמעות חייה.

זמן מה לאחר הפיגוע בישיבה, באחת האזכרות, הבנתי בפעם הראשונה שהתורה על הטוב ועל הנוח היא למעשה סיפורו של הפיגוע. כאשר החלו המחבלים לירות נסגרה הדלת המפרידה בין המטבח לבין חדר האוכל וננעלה. נעילת הדלת – מטרים ספורים בלבד ממעגל הריקודים של התלמידים – עיכבה את המחבלים ונתנה לתלמידים זמן להתעשת ולהשיב אש. כל ארבעת התורנים שהיו במטבח נרצחו. בשניות האחרונות לחייהם הם בחרו בטוב ולא בנוח. הם נעלו את הדלת, ובכך הצילו את חיי חבריהם.

 


לא התקבלו תגובות
.

כי תבוא: שמחה כאן ועכשיו (הרב יעקב נגן)

'והם חיו באושר ועושר'

לאורך כל התורה כולה אנו מוצאים סיפורים על הבטחות שנדחו, על מכשולים המונעים מציפיות להתממש. אבותינו לעולם מצויים בדרך, ונראה שהמנוחה והנחלה אינן נראות באופק. והנה, לקראת סוף ספר דברים, באה פרשת ביכורים ומתארת את סוף הסיפור:

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ

אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה

וִירִשְׁתָּהּ

וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה...

וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם...

וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה

וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה

אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ...

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב

אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה'... (דברים כו א–ו)

רצף הפסוקים רווי פעלים – וירשתה-וישבת-ולקחת-ושמת-והלכת-ובאת-ואמרת. הבאת הביכורים למקדש מוצגת כהמשך לירושת הארץ ולישיבה בה. פרשת הביכורים אינה מתאפיינת בלשון ציווי וחקיקה, אלא משתלבת בתיאור המצב העתידי בארץ המובטחת. הבאת הביכורים היא חלק בלתי נפרד מן הסיום האופטימי של נדודי המדבר, ביטוי לרגשות שמחה והודיה על התממשות ההבטחות האלוהיות, ברוח המשפט הידוע החותם סיפור ילדים, "והם חיו באושר ועושר".

יתר על כן: במצוות הביכורים, לכאורה, האדם הוא הנותן והקב"ה הוא המקבל. אולם עיון בפרשת הביכורים מעלה שהנתינה אמנם מוזכרת פעמים רבות, אך אין זו נתינה של האדם לקב"ה אלא נתינה של הקב"ה לאדם:

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה...

וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה

אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ...וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב

אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה'. (דברים כו א–י)

הנתינה היא מצדו של הקב"ה: הוא הנותן, והאדם הוא המקבל והמביא. הבאת הביכורים למקדש מבטאת את שמחתו של האדם על כל מה שהקב"ה נתן לו.

השמחה היא בהווה

 

היהדות מרבה לעסוק בזיכרון העבר ובציפייה לעתיד. אפשר ללמוד מן העבר ורצוי לדעת לאיזה עתיד לחתור, אך אסור להתעלם מן ההווה. יש קשר הדוק בין היכולת להתרכז בהווה לבין היכולת לשמוח. האמירה 'יהיה טוב' איננה ברכה, לא רק משום שהיא מכחישה את הטוב שכבר קיים בהווה, אלא משום שהיא שוללת גם את הטוב שיהיה בעתיד. מי שמתעלם מן ההווה ומתמקד בתקוות לעתיד עלול שלא להבחין בכל הטוב שהוא ייחל לו, גם כאשר הטוב הזה ירבוץ לפתחו. אולם הקשר בין ההווה לבין השמחה עמוק יותר. היכולת של האדם לחוות נוכחות בתוך ההווה, להיות מודע לרגע עצמו ולעסוק בו, היא היכולת לחוות את החיים עצמם, שכן ההווה הוא המרחב היחיד שבו החיים מתקיימים. המגע הישיר עם החיים הוא הבסיס לשמחה. ניכר שכשאדם שמח הוא מרגיש מלא חיים, וכאשר הוא עצוב הוא נעדר חיים. השמחה על המציאות שאנחנו חיים בה כאן ועכשיו היא היסוד שאנו לומדים מהבאת הביכורים:

"וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'... וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ. (דברים כו ט–יא)

חיים זה שמחה

 

במהלך תפילת ראש חודש מצאתי עצמי אומר את הפסוק "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" (תהלים קיח כד). תהיתי על איזה יום הכתוב מדבר, אף שידעתי שבדרך כלל מייחסים את הפסוק הזה לימים שמציינים בהם אירועים היסטוריים חשובים, כמו פסח, יום העצמאות ויום ירושלים. כל כך הרבה אושר הסבה לי התובנה ש"זֶה הַיּוֹם" יכול להיות מוסב על כל יום. פרשנות זו לפסוק משקפת את התפיסה שעצם החיים – ולא מה שמתרחש בהם בהכרח – הם המקור לשמחה. לעומת זאת, הרדיפה אחר 'סיבות' לשמוח משכיחה מהאדם את היכולת לשמוח בחיים וליהנות ממה שמצוי תחת ידיו. כשם שאהבת אמת היא "אהבה שאיננה תלויה בדבר" (אבות ה, טז), כך גם שמחת אמת אינה תלויה בדבר. כשילדיי חוזרים מהפעוטון הם תמיד נראים לי שמחים, וכשאני שואל אותם מה הם עשו היום, אני כמעט תמיד מקבל את אותה תשובה: 'כלום!'.

בסרט באמריקה מוצגת משפחה שאיבדה את בנה. באחת הסצנות מתואר מפגש אקראי בין אבי המשפחה לבין שכנו לבניין. "הלוואי שהייתי במקומך", אמר השכן לאב. האב הזדעק: "אתה מאוהב באשתי?!", "אני מאוהב בך" השיב השכן, "באישה שלך, בילדות שלך, אני מאוהב בכעס שלך". "אה", הבין האב, "אתה עומד למות".

ההכרה בייחודם של החיים, ביופיים של מכלול הרגשות והחוויות של החיים, מתחדדת אל מול פני המוות. או אז מתגלה ערכו האמיתי של כל פרט ופרט. אולם הקשר בין השמחה לחיים הוא דו-כיווני – החיים הם הבסיס לשמחה, והרגעים שהאדם מרגיש בהם הכי 'חי' הם רגעי השמחה.

כשאדם מתוסכל, הוא מוציא המון אנרגיה בהתעסקות עם עצמו. מעשיו מכוונים לתת מענה לתסכוליו ולצרכיו. לעומת זאת, כשהוא מוצא את האושר שלו בעצם חייו, קיומו אינו תלוי בשום גורם אחר, והוא פנוי לעשות את הדברים שהוא מאמין בהם. מאחר שאין הוא רואה בדברים הללו כלי למציאת האושר האישי שלו, העשייה באה ממקום אמתי מאוד.

כשאני מרגיש עצוב או מתוסכל, אני מזכיר לעצמי: "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ". את התורה הזאת אני מלמד בכל יום מחדש את תלמידיי. בכל יום אנו חותמים את שיעור האמונה היומי בתפילה "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ".


לא התקבלו תגובות
.

כי תצא: הרי את מיוחדת לי (הרב יעקב נגן)

 

 

"היום קשה להתחתן יותר מאי פעם", כך אנחנו שומעים סביבנו לא פעם. נראה שהסיבה לכך שקשה היום להתחתן היא הציפיות הגדולות שבני אדם תולים בזוגיות שלהם. הזוגיות עצמה היא אחד החידושים של דורנו. גם אם בדורות הקודמים שררה אהבה ואמפתיה בין בני זוג, הרי שבעת החדשה המודעות העצמית, התובנות הפסיכולוגיות והשינויים במעמד המגדרי מאפשרים לבני זוג לקיים קשר בעל איכות אחרת. גברים נפתחים כיום לתחומים שנחשבו בעבר לנשיים, וגם הנשים, מצדן, משתתפות יותר בתחומים שהיו בעבר נחלת הגברים בלבד, בעיקר בתחום ההשכלה והתעסוקה. הגברים שותפים יותר במרחב הביתי, והנשים לוקחות חלק במרחבים שמחוץ לבית. הגדלת נקודות ההשקה בתחומי החיים המשותפים מאפשרת הידברות והקשבה רבה יותר מאשר בתקופה שבה הגברים והנשים חיו בעולמות אחרים כמעט. יתר על כן: המודעות הגוברת של בני האדם לעולמם הפנימי מייצרת שיתוף עמוק יותר זה בעולמו של זו. הזכרנו לעיל את הסיפור המפורסם על הרב אריה לוין שאמר לרופא "הרגל של אשתי כואבת לנו"; נראה אפוא שהיום אפשר לומר "הנפש של אשתי כואבת לנו". יותר ויותר תנאים וכלים הופכים את בני הזוג ל'אחד', ובכך מממשים את חזונה של התורה ביחס לקשר הזוגי.

בדתות השונות ישנה קשת שלמה של עמדות ביחס לחיי נישואין: חלקן רואות בקשר הזוגי בעיה שיש להשלים עמה, חלקן רואות בו יעד. עמדתה של היהדות בנושא זה היא ייחודית ומעניקה לקשר הזוגי משמעות קיומית ואונטולוגית נשגבת.

"כי יקח איש אשה"

 

על טקס הקידושין בחתונה אנו לומדים מן הפסוק בפרשתנו: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה" (דברים כד א). הפועל 'לקח' רווי אסוציאציות מן העולם הקנייני, ואכן המשנה הראשונה במסכת קידושין פותחת במשפט: "האישה נקנית". ידידי הרב דוב ברקוביץ מקדיש את ספרו שעשני גבר לבירור מושג ה'קניין' בהקשר של אישות. הוא מראה שמשמעותו קשורה ליצירה של זיקה מיוחדת ולא לאקט מסחרי או משפטי. בין היתר הוא מציין שהפועל 'קנה' נזכר בפעם הראשונה בהקשר של יצירת חיים חדשים: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'" (בראשית ד א). גם שמו של הטקס, 'קידושין', מלמד על יצירת זיקה רוחנית ולא חומרית.

ברצוני להציג הסבר אחר למשמעות של הבחירה בפועל 'לקח'. השורש לק"ח מופיע שלוש פעמים בתיאור בריאת האישה: "וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו. וַיִּבֶן ה'... אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה... מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (בראשית ב כא–כג). תיאור בריאת האדם מלמד שבתחילה היו האיש והאישה אחד, לאחר מכן הם נפרדו ולבסוף שבו להיות אחד: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב כג–כד). המשפט "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ" מלמד שהסיפור אינו עוסק רק בזוגיות של אדם וחווה שעזבו את הוריהם – שהרי לא היו להם הורים – אלא שמדובר בתיאור מכונן, של הזוגיות. מכיוון שהאישה נלקחת מהאיש, החזרה שלה אל האיש מתוארת בשורש לק"ח. הלקיחה של אותו היום נועדה להחזיר את בני הזוג להיות 'אחד ביחד'.

היותם של בני הזוג אחד מובנת גם מטקס הגירושין. כמפורט בהמשך הפסוקים בפרשת כי תצא, את הנישואין אפשר לבטל רק באמצעות "סֵפֶר כְּרִיתֻת" (דברים כד ג). אחרי ששני אנשים הופכים לבשר אחד, רק כריתות יכולה להפריד ביניהם.

התפיסה המקראית הרואה את בני הזוג כאחד וכשלם פותחה בהרחבה במקורות חז"ל ובקבלה.

התלמוד (יבמות סג ע"א) כותב כי "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: 'זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם... וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם' (בראשית ה ב)", וכפי שמסביר המדרש: "שניהם כאחד קרויים אדם" (בראשית רבה פרשה יז, ב). מהסמיכות לפסוק הקודם: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ" (בראשית ה א) אפשר ללמוד שרק כשאיש ואישה נמצאים יחד הם בדמות אלוהים. רעיון זה הוא גם הבסיס לדרשת רבי עקיבא: "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן" (סוטה יז ע"א). למילים 'איש' ו'אשה' יש שתי אותיות משותפות, אל"ף ושי"ן. האות המיוחדת לאיש היא יו"ד, ואילו לאשה ה"א. החיבור ביניהם משלים את שמו של הקב"ה.

בין שיר השירים לנסיך הקטן

 

הזכרנו קודם את הפסוק: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (בראשית ב כג). המילים הראשונות שמצוטטות מפיו של האדם עוסקות בזוגיות. הפסוק מתנגן ברצף פיוטי. לדעת הזוהר הקדוש, זהו שיר על מהותה של האהבה:

"וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם...". אלו הן מילים מתוקות להמשיך אליה חביבות ולמשוך אותה לרצונו, לעורר אתה אהבה.

ראה כמה מתוקות מילים אלו, מילות אהבה: "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" – להראות שהם אחד, בלי פירוד ביניהם.

עתה התחיל לספר בשבחה "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה" – זו היא שלא נמצא כמותה, זו היא כבוד הבית. כל נשים כנגדה הן כקוף לפני בני אדם, אבל "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה", שלמות הכול, לזאת ולא לאחרת. כולן מילות של אהבה. (זוהר בראשית מט ע"ב, תרגום)

אחד הדברים ההרסניים ביותר בזוגיות הוא עריכת השוואות בין בן הזוג או לבין נשים או גברים אחרים. כאשר מבינים שעיקר ייחודו של בן הזוג נעוץ במערכת היחסים שנוצרת בין השניים בהיותם יחדיו, אחד בגוף ובנפש, אין מקום להשוואות אלא רק לקבלה ולאהבה. דברי הזוהר "'לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה', זו היא שלא נמצא כמותה", מלמדים שנקודת המוצא היא שאין כמותה בעולם. הזוהר אף ממשיך: "'לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה'... לזאת ולא לאחרת". כאילו אמר האיש לאשתו: "בשבילי יש בעולם רק אישה אחת, וזו את". התורה תולה את השם 'אישה' בקשר הייחודי בינה ובין האיש: "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת". מבחינת האיש, האישה היא זו שאִתה מתממש הקשר של "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי". תובנה זו ביחס לטיבה של הזוגיות היא הסוד שחושף השועל בספר הנסיך הקטן. תחילתו של התהליך בגילוי של הנסיך כי ישנן בעולם עוד שושנים, נוסף על השושנה שלו:

זה היה גן שושנים פורח.

'שלום' אמרו השושנים.

הנסיך הקטן הסתכל בהן. כולן דמו לפרח שלו...

הוא היה אמלל מאוד. הרי השושנה שלו ספרה לו שאחת ויחידה היא בתבל. והנה יש עוד חמשת אלפים בדיוק כמוה, ובגן אחד! (אנטואן דה סנט-אכזיפרי, הנסיך הקטן, תל אביב תשס"ג, עמ' 57)

לכאורה, השושנה שהנסיך אוהב כל כך אינה מיוחדת, ויש אלפים כמותה. אך בהמשך הספר פוגש הנסיך את השועל ולומד ממנו כי טעה, וכי עצם הקשר בינו ובין השושנה שלו הופך אותה למיוחדת במינה:

'מה זה לאלף'?

'זה משהו שהוזנח יותר מדי' אמר השועל, 'לאלף זה לקשור קשר...'

'לקשור קשר?'

'כמובן,' אמר השועל, 'בשבילי אתה עדין רק ילד קטן, ילד כמו מאה אלף ילדים אחרים ואין לי צורך בך. וגם לך אין צורך בי. בשבילך אני רק שועל, שועל כמו מאה אלך שועלים אחרים. אבל אם תאלף אותי, נהיה זקוקים זה לזה. אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם ואני אהיה בשבילך אחד ויחיד בעולם..."

"אני מתחיל להבין," אמר הנסיך הקטן. 'יש איזה פרח... נדמה לי שהוא אלף אותי...'. (שם, עמ' 59)

'לך לראות שוב את השושנים, ותבין שהשושנה שלך אחת ויחידה בעולם. תחזור להיפרד ממני ואז אתן לך סוד במתנה.'

 

...'שלום' אמר השועל. 'והנה הסוד שלי. הוא פשוט מאד. רק בלב אפשר לראות היטב. מה שחשוב באמת, סמוי מן העין... הזמן שבזבזת על השושנה שלך הוא שהפך אותה לחשובה כל כך'.

...'בני אדם שכחו את האמת הזאת,' אמר השועל, 'אבל לך אסור לשכוח אותה. אתה אחראי לתמיד למה שאלפת. אתה אחראי לששונה שלך'. (שם, עמ' 63)

 כמו האישה בגן עדן, גם השושנה של הנסיך הקטן מיוחדת הודות למערכת היחסים בינה לבין אוהבה.

אדם וחווה היו יחידים בעולם, וכך גם הנסיך הקטן והשושנה. האתגר בזוגיות הוא שגם בעולם המוני ופתוח יראה האיש את אשתו כאילו הייתה האישה היחידה בעולם.

עם זאת, אין לבלבל בין החזון לבין מימושו. החזון מתאר את הפוטנציאל שאפשר לממש, אך לשם לכך נדרשת עבודה קשה. הדבר השמח והמדויק ביותר שיש לכל זוג חדש לדעת הוא שהחתונה אינה פסגת הקשר, אלא תחילתו של מסע משותף.

 



[1] דוב ברקוביץ, שעשני גבר, תל אביב תשס"ח, עמ' 43.


לא התקבלו תגובות
.

פרשת שופטים: התמימות השנייה (הרב יעקב נגן)

 

 

"תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יח יג).

התם, כך לפי מילון אבן שושן, הוא "פשטן מופלג, חסר ערמומיות, נאיבי... פלוני תם ובלתי בקי בהוויות העולם".

מההגדרת המילון עולה שתמימות היא ההפך מחשיבה ביקורתית ומתחכום. ואכן, ישנם מקורות המעמידים את התם בניגוד לחכם. בסיפורו המפורסם של רבי נחמן מברסלב 'מעשה מחכם ותם' מוצגות שתי דמויות מנוגדות – התם והחכם. גם בהגדה של פסח מסופר על ארבעה בנים, אחד חכם ואחד תם. התלמוד הירושלמי אף קורא לבן התם בשם 'טיפש'.

אבן שושן מביא הגדרה נוספת למילה 'תם', ולפיה התם הוא השלם. כך גם מתרגם אונקלוס בפסוק שבו פתחנו. לכאורה יש סתירה בין שתי ההגדרות, שכן התמימות היא שלמות המאפיינת את התורה והתורה מחכימה דווקא, כפי שנאמר בתהלים: "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי" (יט ח).

יתרה מזו: המדרש רואה בתמימות תכונה אלוהית שיש להידבק בה:

מבקשים אתם שיהא הקב"ה עמכם? תפסו תמימות... שהתמימות יפה לפני הקב"ה, שנאמר "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יח יג) – כמו שהוא תמים, שנאמר: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" (דברים לב ד), ותורתו תמימה, שנאמר: "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה" (תהלים יט, ח). (מדרש תהילים קיט)

מהי אפוא התמימות – החכמה או היעדרה? הנשגב והעמוק, או שמא הרדוד והשטחי?

בין התמימות הראשונה לשנייה

 

המשמעות הקבלית של 'תם' מאירה על הזיקה שבין שתי המשמעויות:

ובזכות אברהם שזכה למדת חסד, זכה יצחק למידת פחד, והואיל וזכה יצחק למדת פחד זכה יעקב למדת אמת שהוא מדת שלום. ומדד לו הקב"ה כמדתו דכתיב "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה כז), ואין תם אלא שלום דכתיב: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" ומתרגמינין "שלים תהא". ואין תם אלא תורה. (ספר הבהיר פסקה קלז)

ספר הבהיר מזהה את התם עם השלום והאמת. המשמעות הקבלית של השלום והאמת,  היא ההרמוניה בין הצדדים השונים והמנוגדים של המציאות. ספר הבהיר מזהה את התכונה הזו עם יעקב, האיש התם, שמייצג את ההכלה ואת האיזון שבין צד ימין, תכונת החסד המאפיינת את אברהם, לבין צד שמאל, תכונת הדין או ה'פחד', המאפיינת את יצחק. התום של יעקב הוא השילוב של השניים.

מאיר אבן גבאי, המקובל בן המאה ה-16 ומחבר הספר תולעת יעקב,[מזהה את התמימות עם התורה שבעל פה דווקא, משום שהיא כוללת הכול. התורה שבעל פה היא רב ממדית ומכילה אין-סוף פירושים, ובזאת נעוצות שלמותה ותמימותה.

נראה שנוכל לתת להעניק לתם הגדרה שתהלום את שני הפירושים של המילה. התם הוא אדם חסר ציניות ותחכום, המסוגל להאמין ולקבל כל אדם וכל דבר. בכל יום הוא מביט בחיים מחדש ועומד מול המציאות בענווה ובהתפעלות.

התכונה הזו יכולה לנבוע משתי סיבות שונות. האחת תולדה של חוסר מורכבות, כפי שעולה מסיפורו של רבי נחמן על התם ומן המאפיינים שהפכו אותו לגיבור הסיפור. אך ההוויה הזו יכולה לנבוע ממקור אחר, והוא מה שמכנה הפילוסוף עקיבא ארנסט סימון בשם 'תמימות שנייה'. דווקא הכרה במורכבות של המציאות יכולה לאפשר לאדם להכיל ולקבל אותה באמת. הכרה בגדולתם ובעצמתם של החיים מולידה ענווה.

אם נשווה בין התמימות הראשונה לשנייה, הרי שבתמימות הראשונה האדם אינו רואה את החסרונות שיש בזולת, בחיים ובעולם, מכיוון שאין לו ראייה נוקבת על החיים. הוא מקבל את המציאות כפשוטה. בתמימות השנייה, לעומת זאת, הוא רואה את הבעיות, את הקשיים ואת הכיעור, אך הוא מסוגל להכיל אותם. יכולת ההכלה נובעת מן ההבנה שחסרונות ומגבלות הם חלק מובנה בעולם ובחיי האדם. לפיכך, התם אינו מתנשא על הזולת כאשר הוא מזהה בו חסרונות, שכן הוא יודע שהחסרונות הללו קיימים גם אצלו. הוא יכול לקבל את הזולת ולהעריך אותו, משום שהראייה השלמה שלו על המציאות מאפשרת לו לא להיתפס לדברים השליליים אלא לראות את הנקודות הטובות שבתוכם.

עבור התם הראשון, העולם והחיים הם מסתורין, מכיוון שהוא לא מסוגל לרדת לעומקם של דברים. אצל התם השני, לעומת זאת, המסתורין נובע מההפנמה העמוקה של מורכבותה של המציאות. הוא מבין שישנם דברים רבים שהוא לא יוכל לדעת את פשרם ואת מטרתם.

ארבעת הבנים

 

התם והחכם הם שניים מבין ארבעת הבנים בהגדה של פסח. ניתן לראות בדמויותיהם של ארבעת הבנים רצף של ארבעה שלבים בחיי האדם. בשלב הראשון, הבן אינו יודע לשאול. לאחר מכן הוא הופך לתם והוא מוכן, בתמימותו הרבה, לקבל תשובות פשטניות לשאלות הגדולות של החיים. תשובות אלו אינן מתמודדות באמת עם עומק הקושיות והקשיים, אך התם אינו מודע לכך: הוא חי בעולם הרמוני שבו הכול מסודר ומובן. יש חן ורוגע בתמימות הזו, אך בסופו של דבר מדובר באשליה. העולם והמציאות מורכבים, ויום אחד יגדל הילד ויבחין שלא הכול פשוט כל כך.

את השלב הבא בחיים מייצג הבן הרשע. בשלב זה מבין האדם שהשאלות שלו משכנעות יותר מהתשובות, דבר שעלול להוביל למשבר. הוא כועס על כל אלו שלדעתו הלעיטו אותו בשקרים. הוא מזלזל בכל אלו שעדיין מאמינים בהסברים שכעת נראים לו שטחיים וחלקיים, אם לא שקריים ממש. הוא מאבד את האמון בחברה שבה גדל ובתרבות הסובבת אותו. כשהיה תם הוא האמין בכל דבר, וכעת הוא אינו מאמין בשום דבר. אך לבסוף, הוא מתבגר ונהיה חכם. כמו הרשע, גם החכם מכיר במורכבותה של המציאות, אך תובנה זו מובילה אותו למסקנות אחרות לגמרי. העולם מורכב ומלא סתירות, והציפייה להסברים מוחלטים היא אשליה. מוגבלותם של ההסברים נובעת במידה רבה מטבעו של העולם. האפשרות הקלה ביותר היא להשליך הכול. קשה הרבה יותר לחפש את נקודות האור והאמת שנמצאות בכל מקום ובכל אדם ולהפוך אותן לבעלות משמעות. החכם עומד בפני העולם בענווה, מגלה את יופיו דווקא משום שהלא-נודע מסתתר בו. זו התמימות שאנו חותרים אליה, תמימות שהיא בגדר "מְשִׁיבַת נָפֶשׁ", תמימות שעליה אומר הפתגם החסידי: "גדולה התמימות מהחכמה, אבל כמה חכם האדם צריך להיות כדי להיות תמים".

 


לא התקבלו תגובות
.

הנדנדה של אלול (הרב יהושע גרינשטיין)

 

באם היינו מבקשים מילד לצייר אמא יהודייה בערב שבת, בוודאי שהיינו מקבלים תמונה של אשה המדליקה נרות שבת, כפי שאם היינו מבקשים לצייר את חג הסוכות, היינו מקבלים ציור של סוכה או אדם המניף את ארבע המינים.
מה היתה התוצאה אילו היינו מבקשים ציור שימחיש את חודש אלול?
נראה, שמעבר לציורי חזרה לבתי הספר, חודש אלול היה בוודאי מקבל ציור של...שופר, שאנו נוהגים לתקוע אחרי תפילת שחרית/בתוככי הסליחות בחודש זה [רמ"א, שולחן ערוך, או"ח, תקפ"א/א],.
מנהג יהודי לא מתפתח בוואקום ריק. על כן, מעניין מדוע נבחרה השופר מכל סממני הימים הנוראים, כדי ללוות אותנו לקראת ימי הדין של ראש השנה ויום הכיפורים?!
נראה שיש בשופר תחושות שאין בחפצי מצווה האחרים של חודש זה. כאשר התורה מצווה אותנו לתקוע בשופר בראש השנה, היא לא נוקטת במילה "שופר," אלא אומרת; " "ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כ"ט/א)
מה פירוש המילה "תרועה" ואיך הופכים יום שלם להיות "יום תרועה?" הרי לא תוקעים בשופר למשך כל ראש השנה ובכ"ז, ע"פ הפסוק לעיל, נראה שעלינו להפוך את שלל היום ל"יום תרועה?"
מצד אחד, יש שפירשו שהכוונה ליום בכי. על פסוק זה, תרגום אונקלוס מפרש; "יום יבבא יהי לכון" ["יבבא= בכי בארמית,] ואכן הגמרא מתחבטת בשאלה איזה סוג בכי מתאימה יותר [מסכת ראש השנה ל"ג עמוד ב'.] : הדבר אינו מפתיע, שהרי המילה "תרועה" בדרך כלל הינו ביטוי נלווה למצבי לחץ קיימים או עתידיים בתורה. לשם דוגמה:
במדבר י/ (ה) ותקעתם תרועה ונסעו המחנות... ...(ז) ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו:...(ט) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרות ונזכרתם לפני יקוק אלהיכם ונושעתם מאיביכם:
לפי פסוקים אלו, כאשר הקהל נמצא יחדיו באחדות מליאה, אזי הקול המתאים הינו "תקיעה" ולא תרועה, אך כאשר יוצאים למלחמה, או אפילו מתכוננים לצאת לדרך [כאשר לא ברורה איזו סכנות מחכות לנו בדרך זו,] הקול המתאים הינו "תרועה."
אך מצד שני, ישנו איזכור בתורה בה ה"תרועה" אינו במובן של בכי אלא....הפוך: אחד מהפסוקים שנזכיר במוסף של ראש השנה [במסגרת פסוקי ה"שופרות" בתפילת המוסף] הוא הפסוק שאמר בלעם בברכותיו על עם ישראל:
"לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל יקוק אלהיו עמו ותרועת מלך בו: (במדבר כ"ג/כ"א)
מפרש רש"י שם, על המילה "ותרועת," שהכוונה היא; " לשון חבה ורעות." אזי, במקום בכי וצער, הרי במקום אחר אותה ביטוי משמש ללשון חברות ורעות, שוודאי יביא את היהודי לידי תחושה הפוכה מצער!
אכן, נראה שבחודש זה, שני הפירושים נהפכים להיות נכונים, בעת ובעונה אחת: מצד אחד, אנו חוששים "ובוכים" בפתחו של שנה חדשה, שמא השנה הבאה לא יבשר בשורות טובות לי, לעם ישראל, ולעולם. אך מצד שני, אנו מאמינים שיש בורא עולם, אשר דואג לעמו ומימלא אנו יכולים להסתובב בתחושה של "חבה ורעות," שיש מי ששומר עלינו ואנו יכולים להיות שמחים ובטוחים. כדבריו המפורסמים של חיים נחמן ביאליק;
נד, נד, נד, נד, 
רד, עלה, עלה ורד! 
אכן, אנו ב"נדנדה" מתמדת בחודש הזה בין תחושת חשש וצער לבין תחושת בטחון ושמחה. אותה "תרועה", המבטאת את שניהם, הינו הדרך הטובה ביותר להביע זאת כמעט מדי יום, ומימלא אין בעיה שכל ראש השנה, כל "יום הדין" יהיה


לא התקבלו תגובות
.

וידוי,וודאות והתוועדות (הרב אילעי עופרן)

על וידוי, ודאות והתוועדות

 

כה דומות וכה שונות הן שלושת המילים הללו. מצלולן דומה, אך משמעותן שונה בתכלית. המתוודה שרוי בספק ובפקפוק – האם יסלח? האם ירחם? הוא פורט את החטא כמגמם בינו לבינו. הוא מצוי באמצע תהליך של תשובה שאחריתו מי ישורנה? הוודאות זרה לו, העתיד לוט בערפל. הוידוי נעשה בלחש, בין האדם לקונו, בבדידותו המזהרת של השב בתשובה, בלא חברותא ובלא ועידה. אך על אף המרחק הרב שבין הוידוי לוודאות ובין הוידוי להתוועדות, נראה שקשר אמיץ מחבר ביניהן. וודאות בלא וידוי – וודאות של שקר היא, והתוועדות בלא וידוי, לא תיתכן כלל.

הוידוי פוער סדק באשליית השלמות המלווה אותנו. אנו רגילים להציג מצג שווא של וודאות מושלמת, ודוחים בזרוע את הספק והפקפוק. פעמים רבות אנו בונים מגדלים של שקר המיוסדים על חוסר היכולת להכריז כי שגינו, ומגוננים עליהם בגופנו על ידי סירובנו העיקש להודות בטעות או לבקש סליחה. כל יום בלא וידוי מוסיף עוד קומה למגדלים אלו. עיקשות זו, שאינה אלא הצורך להגן על האשליה כי "אני מושלם, בלא פגם ובלא מגרעת", מהווה מחסום בפני חיבור לזולת ומלבה כעסים ומדנים בין אדם לחברו.

זמן הוידוי, בו מכיר האדם בהיעדר השלמות שבו, בפחתיו ומגרעותיו, הוא רגע של וודאות אמיתית. רגע יחיד ובודד של אמת צרופה, העומדת בניגוד גמור לאשליית "האיש שאינו טועה" הכה מגוחכת בה אנו רגילים לנקוט. רגע שבו אדם פוגש את עצמו בלא שקר ובלא רמייה, ומוכן להודות בטעותו ולרדת אל הקרקע המוצקה והוודאית מרום גובהם של מגדלי השקר הפורחים באוויר שבנה.

רק על קרקע וודאית ואיתנה זו, המכירה בפגמים ובחוסר השלמות, המתחרטת על טעויות ושבה מחטאיה, ייתכן מפגש "פנים אל פנים" בין איש לרעהו. שני אנשים מושלמים שאינם שוגים לעולם, אינם יכולים להיפגש משום שאין הם קיימים במציאות כלל. הוידוי מנפץ את אשליית השלמות ויוצר רגע של אמת וודאית שהיא המאפשרת את קיומה של ההתוועדות.

הלוואי ונזכה...

 

 


לא התקבלו תגובות
.

לעמוד הבא