עוד

  1. מדינת ישראל
  2. מעמד האשה ביהדות
  3. תורה וחברה
  4. עמדות בית הלל
  5. בית המדרש ההלכתי
  6. ?מי בבית
  7. חדשות

חיפוש

חפש

פייסבוק

על סדר היום

פרשת עקב: שמחת הפרטים הקטנים (הרב שלמה הכט)

מדרש רבה בפרשת עקב עוסק בניתוח רגשותינו ביום השבת:

והיה עקב תשמעון: הלכה - מנורה שהיא עשויה פרקים פרקים מהו שיהא מותר לטלטלה בשבת. כך שנו חכמים, המרכיב קנה מנורה בשבת חייב להביא קרבן חטאת. אמר רבי אבהו בש"ר יוחנן המרכיב את המנורה בשבת כמי שעושה בית, ומי שבונה בית בשבת אינו חייב. 
אמר רבי יוסי בר חנינא אימתי שמרו ישראל את השבת כשם שראוי לה, תחלה נתנה להם באלוש, מנין שנאמר וישבתו העם ביום השביעי. 

רבנין אמרי, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני, לא תהו מזלזלין בשבת הזו שנתתי לכם, למה, שהיא חביבה עלי מכל המצוות, שאני שמרתי אותה תחלה, מנין, שנא' ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו, 
ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת? 
ולא נתתיה לך אלא לטובתך! כיצד? אמר רבי חייא בר אבא את מקדש את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובתענוג ומהנה את נפשך, ואני נותן לך שכר, מנין, שנא' וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד, מה כתיב אחריו אז תתענג על ה', וכתיב והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך. 
אמרו לו ישראל להקב"ה, רבון העולמים, אימתי אתה נותן לנו שכר המצוות שאנו עושין, אמ' להם הקדוש ברוך הוא, בני, המצוות שאתם עושים, מפירותיהם אתם אוכלין עכשיו, אבל שכרכם בעקב אני נותן לכם, מנין, ממה שקרינו בענין והיה עקב תשמעון. 

המדרש פותח בכוונה בניתוח של פעולות אסורות בשבת: דיון הלכתי בדיני הרכבת מנורה מתפרקת בשבת. זהו סוג הדיונים שכביכול מוציא שם רע להלכה וללומדיה. גם מחלוקת, גם דימוי דבר לדבר בדברים שנראים רחוקים, גם איסור. הפתיחה מדגישה את השבת כיום של איסורים וחומרות, כמו שהרבה ילדים מכירים אותו. נוספת כאן גם תלונתו של רבי יוסי ברבי חנינא, שישראל מעולם לא שמרו את השבת כראוי.
מכאן עובר המדרש להצגת הצדדים החיוביים של השבת והשכר על שמירתה - בעולם הזה ובעולם הבא.
עלינו, כמחנכי ילדים לזכור להציג להם את השבת כיום של עונג, שקט ומנוחה, ולא כיום של איסורים ואומללות.

שפת אמת מעיר על המדרש גם בצד הפרשנות של מצוות שאדם דש בעקבו - מצוות ופרטים שנראים לנו קטנים ורחוקים כמו הדיון במנורה של פרקים, ומציע שהדוגמה נבחרה מפני שהיא מקשרת אותנו לאור המנורה, לעשיית ההרכבה והחיבור שאנחנו עושים בששת ימי המעשה, ולחיבור העולם המעשי לעולם התורה, שהוא נר לרגלינו כאנשי תורה עם דרך ארץ, ותופס מקום מרכזי במשנת השפת אמת.

עניין נוסף חשוב בעניין העקב מחדש "שפת אמת": דווקא את המצוות הקלות והפשוטות איננו עושים למען השכר הטמון בהם, שהרי מתוך הזלזול בהם איננו חושבים ששכרם רב. על כן אנו עושים אותם בלב נקי יותר, מתוך אהבת ה' ויראתו, ובזה הן הופכות למצוות החשובות יותר בין המצוות שאנו מקיימים

לא התקבלו תגובות
.

ט"ו באב - חג של אחדות ואהבת חינם (הרב רונן נויבירט)

ט"ו באב – חג של אחדות ואהבת חינם 

 

ט"ו באב המכונה בלשון העם "חג האהבה", הינו יום בעל תוכן מיוחד ביותר ע"פ דברי חז"ל. זהו אחד משני הימים הטובים בשנה המושווה ליום הקדוש - יום הכיפורים וכלשון המשנה (תענית ד', ח'):

 

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.

כָּל הַכֵּלִים (=הבגדים)טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה.

מהו עניינו של ט"ו באב? מדוע ערכו גדול כזה של יום הכיפורים? מה עומד מאחורי המחולות בכרמים ומדוע כל בגדי הלבן השאולים טעונים טבילה?

חז"ל שואלים את השאלות הללו בגמרא בסוף מסכת תענית (דף ל' עמ' ב') ומונים שש סיבות לדברים המיוחדים אשר ארעו בט"ו באב וביניהם:

  • "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה" – עם כניסת בני ישראל לארץ נאסרו נישואין בין שבטיים, כדי לא ליצור מצב בו נחלה עוברת משבט לשבט במקרה בו בת יורשת את אביה. גזירה זו בוטלה בתקופת השופטים בט"ו באב.
  • "יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל" – לאחר האסון האיום של "פילגש בגבעה", מלחמת אחים נוראית בה נהרגו 70,000 איש, גזרו חכמים איסור חיתון עם שבט בנימין אשר היה אחראי לאסון. שבועה זו הותרה גם היא בט"ו באב.
  • "יום שביטל הושע בן אלה פרוסדאות [=שומרים]שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר לאיזה שירצו יעלו" – לאחר פילוג המלוכה הציב ירבעם משמרות צבא על הדרכים ליהודה כדי לדאוג שנתיניו לא יעלו לירושלים. המלך הושע בן אלה ביטל את הגזירה והותרה מחדש העלייה לירושלים.

ע"פ פשט הדברים, שורש השמחה של ט"ו באב נעוץ בהעצמת ערך האחדות והסולידריות וכלשון המשנה: " שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ". ביום זה נשברו המעמדות החברתיים. אף לא אחד התגאה במה שיש לו ואף לא אחת התביישה במה שאין לה. אפילו בנות האליטה השילו את בגדי המעמדות מעליהן ולבשו בגדים שאולים: " בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן ובת סגן מבת משוח מלחמה ובת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלין זה מזה, כדי שלא יתבייש את מי שאין לו" (גמרא שם)

יתכן וזו גם הסיבה שכל הבגדים טעונים טבילה. הרמב"ם כותב בפירוש המשניות את ההסבר הבא: " מה שחייב להטביל לכלים כולם, מפני שהיו מתערבות זו בזו ובלי ספק היה בכל ההמון נשים בלי טהורות, וכמו כן באנשים בלי טהורים". האירוע המכונן של ט"ו באב, היה במעמד של כל עמך ישראל, אירוע בו כולם מתערבים זה עם זה, אנשים טמאים עם אנשים טהורים, ללא התנשאות וללא ניכור. היה זה מפגן אדיר של אהבת ישראל, בו היו שותפים נציגי כל המפלגות והסקטורים השונים.

זהו גם עניינו של המחול. המחול הינו מעגל, בו אין מעמדות ומדרגות. כל נקודה במעגל נמצאת במרחק שווה מהמרכז ובלשון ר' צדוק מלובלין: " פירוש עיגול דיתגלה מדריגת העיגולים דשם אין מדריגות דכולו שווה בשלימות" (רסיסי לילה י'). כאמור, בט"ו באב חגג כל עם ישראל את ערך השוויון החברתי.

אשר על כן, הניסים שנעשו ביום זה הינם ניסים של חיבור החלקים השונים בעם: הותרו שבטים לבא זה בזה, הותר שבט בנימין לבא בקהל והותרו על עם ישראל לעלות לירושלים העיר המאחדת "עיר אשר חוברה לה יחדיו" – "עיר שהיא עושה כל ישראל חברים" (מדרש תהילים קכ"ב)

במובן הזה סוגר ט"ו באב את מעגל השנה. יום הכיפורים הוא היום בו אנו זוכים להתקרב מחדש את ריבונו של עולם לאחר שנה שלמה של ריחוק. בט"ו באב זוכים אנו להתקרב מחדש אל כל עם ישראל, על כל גווניו השונים. "...כמו שבצום הכפורים בשוב כל איש ישראל מחטאו אל ה' ונסלח לו...כן בט"ו באב שהיה חג לה' בשילה...ושב בנין האומה הקדושה הזאת להיות חזק ושלם ונשען על י"ב עמודים יקרים (=12 השבטים) כבראשונה...ועל כן יעדו כל הנביאים הצלחת ישראל המוסרית העתידה למו באחרית הימים, גם כן רק על ידי התקבצם יחד מארבע כנפות הארץ להיות עוד לגוי אחד ..." (עקידת יצחק, ר' יצחק עראמה, הערות שער לא)

 

חורבן בית המקדש הראשון נגרם ע"י ריחוק מוחלט מאלוקים אשר בא לידי ביטוי בשפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. ריחוק זה כאמור בא לידי תיקונו ביום הכיפורים. בית המקדש השני לעומת זאת, נחרב בשל שנאת חינם. לפיכך ט"ו באב מהווה תיקון לחורבן הבית השני כיום של סולידריות ואהבת חינם. לכך רמזו חז"ל במשנה בסוף מסכת תענית, שט"ו באב הינו היום המיועד לבנין בית המקדש המחודש: " צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן". "יום חתונתו" - יום מתן תורה הינו יום הכיפורים בו ניתנו הלוחות השניים. לעומת זאת, "יום שמחת לבו" – יום בנין בית המקדש, הוא יום ט"ו באב, וכדברי ר' צדוק מלובלין: "אבל ביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו חוזר על ט"ו באב שבנין דלעתיד יהיה בט"ו באב ומצינו סמיכות לזה בפסיקתא דאיתא שם מפני שבית המקדש הראשון נחרב במזל אריה זה אב ועל ידי אריה זה נבוכדנצר אף בית המקדש דלעתיד לבא יבוא אריה זה הקדוש ברוך הוא ויבנה את בית המקדש במזל אריה זה אב. ובודאי המכוון על יום חמשה עשר באב" (פרי צדיק, ט"ו באב א'). בית המקדש נחרב בשל שנאת חינם ויסודותיו נבנים מחדש ביום שכל כולו אהבת ישראל – יום ט"ו באב.

 

בקיץ תשע"ד, נכנסת החברה הישראלית לחגוג את ט"ו באב, כאשר תותחי המלחמה עדיין נשמעים ברקע, אך לצידם תחושה מופלאה של אחדות וסולידריות, כזו שלא חשנו מזה עשרות שנים. הביטויים הבלתי פוסקים של אהבה, חסד ועזרה ההדדית, כלפי החיילים, הפצועים, תושבי הדרום ומשפחות השכול, החזירו לכולנו את גאוות היחידה והתחושה שאנו באמת עם אחד.

בשבוע שעבר, ביקרתי פצועים בברזילי יחד עם משלחת מקהילתי. מרגש מכל היה לראות את אמהות הקהילה מתחבקות עם אמהות הפצועים, בדמעות ובאהבה, כאילו מכירות הן מזה שנים. זהו סיפור אחד מני רבים. מאות האלפים שהתפללו בארץ ובעולם לשלום הנערים שנחטפו ונרצחו, עשרות אלפי האנשים שליוו את החיילים הבודדים שנפלו למנוחת עולמים, רבבות חבילות השי שהגיעו לחיילים, התמיכה הבלתי מסויגת של כלי התקשורת, כל אלו ועוד גרמו לרוח הישראלית המיוחדת לחזור ולפעם בקרבנו.

את תקופת ימי בין המצרים תשע"ד עברנו במלחמה שהפכה אותנו ל"צוק איתן". ימים בהם חרב הבית בשל שנאת חינם, הפכו לימים של אהבת חינם. בשנה הזו, ט"ו באב הוא חג של ניצחון – נצחון האהבה על השנאה, נצחון האחווה על יצר המחלוקת ונצחון הסולידריות על הפלגנות.

 

אסיים בסיפור חסידי מרתק ורלוונטי:

 

הצדיק רבי מרדכי מצ'רנוביל היה מקפיד כל ימיו לטבול במקווה בערב יום הכיפורים קודם תפילת מנחה.
פעם התאספו בביתו חסידים רבים, שביקשו להתברך מפי רבם לקראת היום הקדוש, והגיעה שעת תפילת מנחה. ראה הצדיק, שלא תהא בידו שהות מספקת לטבול במקווה, כי קרב ובא מועד הסעודה המפסקת.

קם אפוא מכסאו והרכין ראשו וגופו בתוך קהל-החסידים שעמד סביבו, כאילו היה טובל גופו במקווה  מים. כך עשה הצדיק שלוש פעמים, ואחר-כך אמר באזני הנוכחים המשתאים: "בסוף מסכת יומא מובא הפסוק הבא מנבואות יחזקאל: "מקוה ישראל ה'" (יחזקאל לו, כה). לפי הפשט, אומר כאן הנביא: ה' הוא תקוותם של ישראל. אולם חז"ל דורשים פסוק זה: ה' מטהר את ישראל ביום הכיפורים, כמקווה-מים המטהר את הטמאים. עתה עליכם לדעת, שמלבד מקוה-מים יכול אדם להיטהר ב"מקווה-טהרה" נוסף, הקרוי "ישראל": לקרב את גופו ונפשו לכל עדת ישראל ולחוש אהבה אמיתית לכל אדם מישראל. ב"מקווה טהרה" כזה טבלתי זה עתה לפניכם, ובכך הנני מוכן ומזומן להתייצב לפני בורא עולם ביום הקדוש הבא עלינו לטובה... . (פרפראות לתורה, מנחם בקר, ויקרא)

 

כאמור, בט"ו באב כל הכלים טעונים טבילה. כל הרוצה לטבול במקווה האמיתי של היום המיוחד הזה בתקופה מיוחדת כל כך, יצא לרחובות ויטבול בקירוב גופו ונפשו לכלל עם ישראל ויחוש אהבה אמתית לכל אדם בישראל, כאשר עשה הצדיק מצ'רנוביל.

בברכת חג אהבת ישראל שמח לכולנו!


לא התקבלו תגובות
.

ואתחנן : אהבה היא הקשבה (הרב יעקב נגן)

ואתחנן: אהבה היא הקשבה

 

אברי האהבה

 

ספר יצירה עוסק רבות בחשיבות הדיבור. והנה, בבואו למנות את שלושת 'אברי האהבה', מציין ספר יצירה דווקא את הלב ואת שתי האוזניים (ספר יצירה ו, ה). משמעות הדבר היא שאמנם אפשר וצריך להביע את האהבה במילים, אך כדי להגיע לדרגה הגבוהה ביותר של האהבה, יש צורך בהקשבה. הפן הייחודי הזה מוחמץ לעתים קרובות במערכות יחסים. הדיבור, משום מה, נחשב למעשה של נתינה, ואילו ההקשבה נחשבת למעשה של קבלה. כך, אדם האוהב את אשתו ורוצה להעניק לה, משוחח אתה. לעתים קורה שכל אחד מבני הזוג מחכה בקוצר רוח שהשני יסיים את דברו, כדי שיגיע תורו לדבר ולהעניק.

אך האמת היא הפוכה. ההקשבה היא הביטוי המובהק לאהבה, ואילו חוסר הקשבה הוא סימן (וגם סיבה) לחוסר אהבה. כשאנו אוהבים אדם, מעניין אותנו לשמוע מה יש לו לומר, ולכן אנו רוצים ומסוגלים להקשיב לו.

ההקשבה עצמה אינה פסיבית, היא אמנות הדורשת מאמץ רב. יש אין-ספור רמות ואופנים של הקשבה. זכורה לי שיחה עם חתן טרי שסיפר לי במבוכה שהוא אינו מבין מה אשתו רוצה ממנו: היא מתלוננת שהוא אינו מקשיב לה, אבל לטענתו, זה כל מה שהוא עושה – בכל ערב היא מדברת שעות והוא מקשיב. בהמשך השיחה התברר שהבחור חשב שדי לו לשמוע את המילים היוצאות מפיה של אשתו, בעוד היא חיפשה הקשבה אמתית. מהי הקשבה אמתית? במילה אחת: נוכחות. איכות ההקשבה תלויה במידת הנוכחות של האדם. בזמן ההקשבה יש להתנתק מן המחשבות והטרדות ולהיות פנויים לחלוטין לזולת. הקשבה מתוך נוכחות מאפשרת לאדם המדבר להפיג את בדידותו הקיומית, מעניקה לו את התחושה שהוא לא לבד ברגשותיו ובסיפורו האישי. כשאנחנו מקשיבים ונותנים למילים להיכנס עמוק לתוכנו, אנו מכילים את הזולת ומקבלים אותו. זו משמעותה של האהבה.

בטקס החתונה היהודי, הגבר הוא הנותן והוא המדבר. התובנה על משמעותה של ההקשבה מלמדת שדווקא לאישה ניתן התפקיד הבכיר – ההקשבה למילות האיש וקבלת הטבעת ממנו הן ביטוי לקבלתו ולהכלתו. על שם ההכלה של שניהם יחד נקראת האישה בחתונה 'הכּלה'.

במקורה, ההקשבה היא תכונה אלוהית. בתפילת ימים נוראים אומרים "אל רם ונישא מבין ומאזין... ומקשיב". פעמים רבות איננו מקבלים מענה לתפילתנו במציאות, אך גם כאשר המענה הוא שלילי, האמונה שאלוהים נוכח וקשוב לתפילתנו מאפשרת לנו לחוות את אהבתו אלינו תמיד.

שמע ישראל

 

הדרישה הבסיסית ביותר מכל יהודי היא להקשיב: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו ד). מתוך ההקשבה מגיעים לאהבה: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (פסוק ה). בשני הפסוקים האלה אנו מוצאים את אברי האהבה שמנה ספר יצירה – אוזניים ולב.

תוך כדי קריאת 'שמע ישראל' נהגו ישראל לכסות את העיניים. פשר לכך נוכל למצוא באחד המסרים העולים בספר הנסיך הקטן: "הדבר החשוב באמת סמוי הוא מן העין וצריך לראותו מהלב". עצימת העיניים מאפשרת להגיע לריכוז עמוק, וכשמקשיבים באמת, רואים עם הלב.

אהבה ומחויבות

 

תוכן ההקשבה של 'שמע ישראל' הוא "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו ז). כלומר, בכל מקום חווים חוויה זהה: ה' אחד. המשמעות העמוקה של חוויה זו אינה רק בהכרה שאין שני אלוהים בעולם, אלא ש"אֵין עוֹד מִלְבַדּו" ( דברים ד לה) ו"לית אתר פנוי מיניה" (אין מקום פנוי ממנו; תיקוני זוהר, קכב ע"ב). אלוהים נוכח בכל דבר, והאלוהים האחד הוא יסוד האחדות בעולם, שמתוכה מגיעים לאהבה. כשאדם חווה את האחדות בכל מקום הוא חווה לא רק את קרבת אלוהים, אלא הוא מבין שגם הוא חלק מן האחד, מן האחדות. הגימטריה של המילה 'אחד' זהה לגימטריה של המילה 'אהבה' (13). אהבה פירושה להתאחד עם הזולת, ממש כמו הסיפור בגן עדן שמייצג את אב הטיפוס של זוגיות: "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב כד).

בשיר 'את חירותי' שרה חוה אלברשטיין על אדם המתאבל על אבדן חירותו, אדם כבול. לקראת סוף השיר מתברר שהכוח הכובל אותו הוא כוח האהבה. אהבה אמתית כובלת, היא דורשת מחויבות. היא דורשת לקיים הבטחות גם כשאין חשק לקיים אותן. לא מזמן הייתי בחתונה שבה הרב קרא את הכתובה – מסמך משפטי המפרט את מחויבות האיש לאשתו – במנגינה של שיר השירים. המחויבות היא הבסיס לאהבה.

הקשר בין אהבה למחויבות עולה גם ב'שמע ישראל'. לצד "ה' אֶחָד" ישנה ההצהרה "ה' אֱלֹהֵינוּ", הקבלה שהוא הוא אלוהים שלנו.

מישהי פעם אמרה לי שלא ברור לה מדוע חשוב לקיים את ההלכה, שהרי היא יודעת שלא משנה מה היא תעשה, אלוהים יאהב אותה. עניתי לה שגם אני מאמין שאהבתו של אלוהים אלינו אינה תלויה בדבר, אבל השאלה היא לא עד כמה אלוהים אוהב אותנו, אלא עד כמה אנחנו אוהבים אותו.

אפשר לראות במחויבות אבדן של החירות האישית, אך אפשר לראות בהיעדר המחויבות ביטוי לתלישות ולניתוק.

כוחה של האהבה בתחושה שהזולת אינו זר לנו, אלא הופך להיות "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב כג), וביחד אנחנו הופכים "לְבָשָׂר אֶחָד" (שם, פסוק כד). עצמת החיבור לאלוהים נובעת מן ההכרה שנבראנו כולנו בצלמו, שהוא אינו זר או חיצוני לנו. החיבור בינינו לבין אלוהים אינו מוחק את זהותנו הפנימית אלא מגלה אותה, ובזאת טמון הקשר העמוק שבין "ה' אֱלֹהֵינוּ" ל-"ה' אֶחָד".

 


לא התקבלו תגובות
.

דברים - אמנות התוכחה (הרב יעקב נגן)

דברים: אמנות התוכחה

 

מאז ומעולם אפיינו התוכחה והביקורת את ההוויה היהודית. תופעות אלו לא פסקו מישראל מימי הנביאים ועד לשיח הציבורי העכשווי. מפתיע אם כן לגלות שבתורה, התוכחה מהווה דווקא דרך להתגבר על הניכור והשנאה בין בני אדם: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט יז). הפרשנים מסבירים שהקשר בין האיסור לשנוא לבין מצוות התוכחה הוא קשר של ניגוד: התוכחה מביאה שלום (רשב"ם). תוכחה היא ביטוי לאהבה: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" (משלי ג יב). גם הפסוק שאחרי 'הוכח תוכיח', "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", מרמז על כך, והפסוק שלפניו, "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", מלמד שהנמנע מאמירת תוכחה משול לאדם הרואה את דם חברו נשפך ואינו נוקף אצבע.

ואולם האמת המרה היא שכיום התוכחה הושחתה, וביקורת ותוכחה גורמות לתוצאה ההפוכה – העמקת הניכור והקרע בין המוכיח לבין מקבל התוכחה. קל מאוד להחמיץ באמירת התוכחה, משום שתפקידה לקחת את השומע למקום חיובי, לגרום לו לצמוח מתוכה במקום לפגוע בו ולהעליב אותו. צריך דיוק גם מצד המוכיח וגם מצד מקבל התוכחה. רצונו הטוב של המוכיח הוא רק אחד התנאים להצלחת התוכחה, ורצון זה פעמים רבות חסר. תיקון החברה לא יבוא על ידי הפסקת הביקורת והתוכחה, אלא על ידי חזרה לייעודן המקורי – השכנת שלום ואהבה.

ספר דברים פותח בתוכחה של משה לעם. דבריו של משה חריפים ביותר: הוא אינו מסתפק במניית חטאי בני ישראל ובהצדקת עונשם (דברים א יט–מה, והתוכחה ממשיכה בפרשת ואתחנן ובפרשת עקב), ואף מאשים אותם באחריות לעונש שהוא צפוי לקבל (דברים א לז). מסופר על אחת הדמויות הבולטות בעולם החסידות, רבי יעקב יצחק מפשיסחה, הידוע בכינויו 'היהודי הקדוש', שהקפיד ללמוד בכל יום כמה פסוקים מדברי התוכחה של משה, מתוך אמונה שדווקא דברים אלה מסוגלים להיכנס אל הלב (פרי צדיק, פרשת דברים). אף אנו נתבונן בדברי התוכחה של משה – על צורתם יותר מאשר על תוכנם – וננסה ללמוד מהם את אמנות התוכחה.

תזמון הוא הכול

 

בכל הנוגע לתוכחה, התזמון הוא לא פחות חשוב מתוכן הדברים. תוכחה שמופנית כלפי אדם מיואש עלולה לדרדר אותו למטה עוד יותר, אל פי התהום. משה בחר את העתוי שלו בקפדנות. התורה טורחת לציין שהיה זה "אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי... וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן" (דברים א ד), כלומר דווקא אחרי ניצחונות גדולים, כאשר העם חש התרוממות רוח.

לצד התזמון, חשוב גם שהתוכחה תיאמר בשעה שהמקבל אותה פתוח להשתנות. קשה לאדם לשנות את דפוסי ההתנהגות שלו כאשר הוא כבול בתוך השגרה. גם כאן התוכחה של משה קולעת, שכן היא נאמרה סמוך לכניסתם של בני ישראל לארץ, על סף תחילתו של פרק חדש, של הוויית חיים חדשה.

חשוב גם לבחון את מצב היחסים בין המוכיח לבין מקבל התוכחה. גם כאן מתברר שהתזמון של משה היה מוצלח: הידיעה שמשה עומד למות מבטיחה שאוזנו של העם תהיה כרויה לדבריו.

פחות זה יותר

 

שאלת המינון גם היא חשובה בכל מה שקשור לאמירת תוכחה. יש תחומים שנאמר בהם "כל המרבה הרי זו משובח", אך בנוגע לתוכחה, ההפך הוא הנכון. בספר שמות, ויקרא ובמדבר כמעט שאין תוכחות של משה לעם. כשהתוכחה הופכת לאירוע מיוחד, חד פעמי, אנשים פתוחים להקשיב לה, אך כאשר היא הופכת לדבר שבשגרה, מהר מאוד לומד הציבור לאטום את אוזניו. חבר שלי, איש חינוך במקצועו, המשיל לי פעם את עניין התוכחה לאקדח עם שני כדורים. במהלך שנת הלימודים הוא יוכל לירות רק פעמיים, ולכן הוא חושב הרבה לפני כל ירייה.

מתחיל בגנות ומסיימים בשבח

 

אם מטרת התוכחה היא לעזור לאדם להתעלות, חשוב שתהיה בה גם נימה חיובית. ספר דברים פותח בדברי התוכחה של משה ומסיים בדברי הברכה שלו, כשמה של הפרשה האחרונה שבתורה, 'וזאת הברכה'. גם ההפטרה של פרשת דברים היא תוכחה חריפה (פרק א בספר ישעיהו), אך לאחריה יש רצף של שבע שבתות שבהן מפטירים בדברי נחמה וציפייה לישועה.

את מי מוכיחים?

 

המפתיע בתוכחה של משה הוא שמשה אינו מוכיח את אלה שחטאו, אלא את בניהם. האבות שחטאו היו בני דור יוצאי מצרים, והם מתו. האבסורד הבולט ביותר הוא כשמשה אומר: "וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ" (דברים א לט). הדבר תמוה: הקהל שלפניו אינו מי ש"אֲמַרְתֶּם לָבַז", אלא ה"טַפְּכֶם... וּבְנֵיכֶם". משה מדבר לא אל החוטאים עצמם, אלא אל בניהם. מה פשר הדברים?

השפת אמת על הפרשה לומד מכאן מסר על לקיחת אחריות: "כל דור צריך לתקן חטא הדור שקודם להן כי כמו שהם יורשים זכות דור הקודם שהניחו להם" (שפת אמת, פרשת דברים). על הבנים לשאת באחריות על חטאי האבות.

אך גם אם נבין מדוע הבנים ראויים לתוכחה, עדיין קשה להבין מדוע רק הם, ולא אבותיהם, מקבלים את נאום התוכחה המרכזי שבתורה.

תוכחה היא אמצעי תיקון. על הדור הנוכחי מוטלת לא רק האחריות לתקן – למעשה, רק הם, ולא אבותיהם, מסוגלים לתקן. יש עיקרון בתלמוד שלפיו "כשם שמצוה על אדם לומר דבר נשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה ע"ב). אמירת תוכחה לאדם שאינו מסוגל להכיל אותה עלולה להזיק, כפי שמצטטת שם הגמרא: "אַל תּוֹכַח לֵץ, פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ; הוֹכַח לְחָכָם, וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי ט ח). הוכחת האבות הייתה נופלת על אוזניים ערלות, הבנים, ממרחק של דור, הם אלה שיכולים להקשיב ולתקן.

פעמים רבות אנו עדים לכך שאנשים הורסים את חייהם במו ידיהם. התגובה הטבעית של דורשי טובתם היא לנסות לפקוח את עינם ולזהות את שורש הבעיה ואת חלקם ביצירת הבעיה. אולם כאשר ברור שהתוכחה לא תיפול על אוזניים קשובות ואף תגרום לנתק, עדיף לשתוק ולהעניק להם את הדבר היחיד שהם מסוגלים לקבל – חום, ללא שיפוטיות. אילו הקריטריון הזה היה נשמר, הייתה התוכחה הופכת להיות דווקא ביטוי של פרגון לזולת.

תוכחה מאהבה

 

לפני שאדם אומר דברי תוכחה, כדאי שישאל עצמו אם הוא רוצה לעשות זאת. אם התשובה חיובית, אם הוא מרגיש שהוא רוצה להוכיח, באופן פרדוקסלי עדיף שיתאפק וימנע עצמו מן התוכחה. אם התשובה שלילית, עליו לאזור אומץ ולהוכיח.

ביסוד העניין עומדת השאלה הבסיסית: האם אני אומר את התוכחה בשבילי או בשביל הזולת? 'בשבילי' פירוש הדבר כדי לפרוק מעליי מתח וכעס, או כדי להעצים את הדימוי העצמי שלי מתוך התנשאות על הזולת. 'בשבילו' פירושו כדי לעזור לחבר להיות במקום טוב יותר. אם מתחשק לי להוכיח, סביר להניח שהדבר משרת באופן כלשהו את צרכיי. כאשר לא מתחשק לי, זה מכיוון שאני חושש לפגוע בחבר או שאני חושש שאם אבקר אותו, הוא יפסיק לאהוב אותי. אם למרות הכול עלה בדעתי להוכיח אותו, נראה שאני יודע שהוא זקוק לי. במצב כזה, בדרך כלל התוכחה תבוא מתוך ענווה, רגישות ודיוק, ויש תקווה שדברים היוצאים מן הלב ייכנסו אל הלב.

המציאות כיום בשיח הציבורי היא הפוכה. שלא כמשה רבנו, רוב האנשים מעדיפים את הדרך הקלה: לבקר דווקא את אלה שלא נמנים עם הציבור שלהם. בכך הם אולי משיגים רווח אישי ופופולריות בחוגים מסוימים, אך בסופו של דבר לא רק הציבור המותקף יוצא נפסד, אלא גם הציבור של המבקר עצמו מפסיד מהעמקת הקרע בין הפלגים השונים בחברה הישראלית.



[1] על בסיס הסיפור שבספרו של יוסף טולשקין: Joseph Telushkin, Words that Hurt, Words that Heal, New York 1996, pp. 99-101.


לא התקבלו תגובות
.

מהחטופים ועד עזה: עם אחד כצוק איתן (רונן נויבירט)

כולנו עוקבים בדריכות ובדאגה אחר ההתפתחויות של מבצע “צוק איתן" בדרום. עוברים עלינו ימים מתוחים. שירת הסירנה וקולות הנפץ והמלחמה, ילדינו החיילים הנמצאים בחזית ומוכנים להגן על המולדת בחירוף נפש, כל אלו מדירים שינה מעיני כולנו. אירועי החודש האחרון החל מרצח הנערים ועד מתקפת הרקטות על ישראל והלחימה בדרום, רצים בקצב מסחרר שקשה להדביקו, ועם זאת אני רוצה לגעת בציר המשותף שבין המאורעות.


הערב שלפני תחילת מבצע "צוק איתן" , היה גם הלילה האחרון בשבעה של משפחות פרנקל, שאער ויפרח. ביקרתי בלילה זה בבתי משפחת שאער וזכיתי להשתתף בסעודת המצווה לסיום השבעה, מנהג של בני עדות המזרח. באמצע הסעודה קם סבו של גיל-עד הי"ד, אביו של אופיר, ואמר: "אני רוצה להגיד לקב"ה תודה! תודה שהחזיר לנו את הבנים לפני שבוע. חז"ל תיקנו את ברכת 'הטוב והמטיב' בברכת המזון על הרוגי ביתר שניתנו לקבורה. אנו חייבים להודות לקב"ה על הטובה שגמל עימנו". כוחות הנפש של המשפחות האצילות, הגיעו ממקום זה של הכרת טובה בלתי מותנית לקב"ה בכל מצב ובכל סיטואציה. האמונה החזקה שהם הקרינו על כל החברה, נתנו לכולנו עוז ועצמה, והחזירנו לנו את רגש הסולידריות והאחווה.


את הרוח המיוחדת הזו, ממשיכים להפיח בקרבנו תושבי הדרום. עקבתי אחר ראיונות רבים של תושבים מהדרום באמצעי התקשורת וראיתי שוב ושוב אנשים הנמצאים בקו האש ועם זאת לא מביעים רגש אחד של פחד, אלא מפגינים אומץ ועמידה איתנה מול הסכנה המרחפת. ברגע האמת לאחר שנים של הפקרת הדרום למתקפות חוזרות ונשנות, מפגינים הם קומה זקופה, נחישות ואומץ ומזכירים לכולנו מי אנו, מאין באנו ולאן אנו הולכים, כשיעור המשך לזה שקיבלנו ממשפחות פרנקל, שעאר ויפרח.


הסולידריות המוחלטת עם צה"ל ותושבי הדרום, מקצה אל קצה, מלווה אותנו בחודש הזה. כל אמצעי התקשורת יחדיו עם מנהיגי האופוזיציה, פוליטיקאים מימין ומשמאל ועוד, מביעים תמיכה ללא סייג במבצע "צוק איתן". האחדות והסולידריות הינן מקור העוצמה שלנו. ידועים דברי רבי אליעזר הקפר במסכת דרך ארץ זוטא פרק ט': "וכן היה רבי אליעזר הקפר אומר: אהב את השלום ושנא את המחלוקת. גדול השלום, שאפילו בשעה שישראל עובדים עבודה זרה, ויש שלום ביניהן, אומר הקדוש ברוך הוא אין רצוני לנגוע בהן. שנאמר (הושע ד י"ז): "חבור עצבים אפרים הנח לו ".אם יש ביניהן מחלוקת מה נאמר בהן? (הושע י): "חלק לבם עתה יאשמו ".


דווקא בשל כך האתגר של קברניטי המדינה הוא כפול, לא רק התמודדות מול הטרור הרצחני של החמאס, אלא גם העצמת הרוח וחיזוק הסולידריות החברתית, ובזאת הם ייבחנו. אחד הסיפורים המרכזיים בפרשת השבוע הינו הבקשה של בני גד ובני ראובן להישאר בעבר הירדן המזרחי. משה רבנו יוצא נגדם בחריפות יוצאת דופן, לא בשל חוסר הלגיטימציה של הבקשה אלא בשל הדמורליזציה שזה עשוי לגרום לכל העם: "וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...". רש"י על הפסוק מסביר את משמעות המילה "תניאון": "=תסירו ותמניעו לבם מעבור שיהיו סבורים שאתם יראים לעבור מפני המלחמה וחוזק הערים והעם". הדיבורים בממשלה על הפסקת אש, ללא כל הישג משמעותי של המבצע, יוצרים סדקים ברוח המיוחדת המפעמת בחברה, בשל תחושה של חוסר יכולת להתמודד עם איום הטרור, והידיעה שהסבב הבא בא יבוא. האבן עזרא מפרש ש"תניאון" = "תשברון". ישנם דיבורים מסויימים שעצם העלאתם לשיח הציבורי, יש בה בכדי לשבור את רוחו של העם, וזו הסכנה בדיבורים מוקדמים מדי על הפסקת האש, לא בהכרח מבחינה בטחונית אלא גם ובעיקר מבחינה חברתית.


לאחר פרעות תרפ"ט בחברון פירסם הרב קוק מאמר בשם "שובו לבצרון" (מאמרי הראי"ה עמ. 360) בו הוא אומר: "כל מי שעוקב אחר סדרי הישוב מראשית צעדיו עד עכשיו, יכול הוא לראות בחוש שמכל ירידה שסבלנו נצמחה אח"כ עליה והתפתחות יותר גדולה, וצעד של דליגה לטובה מכל משבר... כל ירידה במהלך המפעל הרי היא בבחינת ההתכסות של הגואל וכל עליה הבאה אחריה הרי היא בבחינת התגלותה". למרות הקושי הגדול והמתח הרב, אנו מתפללים ובטוחים שייצא דבר טוב מן האתגר בו אנו שרויים.


שומה על מנהיגנו בעת הזאת לחזק את האחדות בעם, להקשיב לרוח המיוחדת המפעמת בחברה ולפעול בנחישות ובאמונה לחיזוק השלום והבטחון במדינה. אמנם, זכינו לראות ניסים גלויים בימים האחרונים. מעל 400 רקטות נפלו על שטח המכסה את רובה של ממדינת ישראל, ועם זאת אין לנו כמעט נפגעים בנפש (בתפילה שמצב זה יימשך). ברם אין סומכים על הנס ואסור שהסטטיסטיקה תכהה את תחושת האיום הרובץ עלינו. נודה לקב"ה על הניסים הגלויים שהוא מרעיף על תושבי המדינה ונתפלל לשלומם של החיילים ותושבי הדרום.  ישלח הקב"ה ברכה והצלחה לכל החיילים והחיילות העומדים על משמר ארצנו, יחזק ידיהם וידבר אויבנו תחתיהם, ובעזרת ה' נעשה ונצליח להביס את הטרור וציר הרשע.


"חזק חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו וה' יעשה הטוב בעיניו"
(שמואל ב' י' י"ב).

 


לא התקבלו תגובות
.

נס הצלת אבי וחוק "מוות במרשם רופא" (הרב עו"ד צוריאל בובליל)

בימים אלה, אנו שומעים על קידום חוק "מוות במרשם רופא". יוזם החוק, ח"כ עופר שלח, אף טען בלהט: "זהו חוק מתקדם שיעמיד את ישראל בשורה הראשונה של המדינות הנאורות".


הרשו לי להביע הסתייגות חריפה מן החוק ומן ה'נאורות' שבו, וזאת מנסיון אישי
. אם אתם סבורים שהרופאים זקוקים לחוק כדי להמליץ לעשות דברים מסויימים, אומר שיש חלק מהם (לא כולם!!!) אשר כבר היום אומרים למשפחה, כאשר מדובר בחולה במצב קשה, שאילו היה זה בן משפחתם, היו מאפשרים לו לסיים את חייו המיוסרים... מתן לגיטימציה חוקית למצב זה, יכול לגרום לתוצאות קשות.


אבי אושפז בשל בעיות נשימה. הוא התנגד להצעת שח"ל להתאשפז. הוא אמר בקול צלול ובתבונה תהומית למשפחה: "אל תקחו אותי לבית החולים. הם יראו בי כאדם מבוגר, בן תשעים. לכן, הם לא יתאמצו, ומשם לא אצא חי". אלא שאנשי שח"ל התריעו שמסוכן להותירו בבית, וחייבים לקחתו למיון. הגעתי בדחיפות לבית הוריי, וראיתי את אבי יורד בכוחות עצמו, עם חליפה ועניבה, ונכנס למכונית אחי, וכולנו, האחים, מעודדים אותו: אבא, אל תדאג, ה' אתך, וכולנו, ילדיך, נוסעים אתך לבית החולים, ולא ננטוש אותך, ונחזור אתך בשמחה הביתה. אבא הביט בנו במבט מפוקח, והניד בראשו אלינו, תוך הפטרת משפט: זה מיותר, חבל לנסוע לשם...


לא עזבנו אותו לרגע. עשינו תורנות 24/7 סביב מיטתו. הוא היה בהכרה, אך תוך זמן קצר חטף חיידק בית חולים, אשר רק דרדר את מצבו. הוחדר לו טורבוס, ואבא לא אהב זאת, ובשלב מסויים, ניתק אותו. הוא החל לנשום בסדר, והרופאים נדהמו מכך. אולם, כעבור זמן, הם החליטו להחזיר את הטורבוס.


ביום חמישי, ד' באדר ב', התשע"ד, לפני מעל שלושה חודשים, פנו אלי רופאים שטיפלו באבא, והציעו לי שנזריק לו מורפיום... גם אמרו לי שאבי מבוגר... בדקתי מיידית הסוגיה הרפואית, ועירבתי את אחיי, וגילינו שמורפיום במינון גבוה יכול לדכא דרכי נשימה. כמובן, התנגדנו, ואמרנו שתמיד אבא אמר לנו "יסור יסרני י-ה, ולמוות לא נתנני".


באותו ערב, כתבתי את העיתון השבועי שלי "משפחה ומשפט", אותו אני מפיץ באינטרנט, בנושא "רצח מתוך רחמים" או "המתת חסד". ציינתי שמאמר זה הינו לרפואת אבי (למעוניינים, כתבו לי, ואשלח אליכם במייל את המאמר, תוך ניתוח ההיבט הרפואי, פילוסופי והלכתי כאחד). בערב שבת, הקדשתי את הדרשה שלי בבית הכנסת 'תהילות ישראל' בר"ג, שם אני מכהן כרב הקהילה, וביקשתי מהציבור להתפלל לרפואת אבא, לאור נסיון הרופאים לקצר ימיו של אבי, בנימוקים עטופים בצלופן (מבוגר, הפרוגנוזה ידועה, זה יקל על כאביו, ועוד).


בשבת, הלכתי לביה"ח, כפי שעשה בכל שבת, ושם פגשתי באחי, הרב רפאל, שהגיע מערב שבת, ובמוצ"ש הצטרפה אחותי עליזה. ערכנו את ההבדלה, כשאנו משמחים את אבא ואת החולים שהיו במיטות הסמוכות. רקדנו בשמחה ובהתלהבות שאינני זוכר התלהבות שכזו, תוך ששרנו את המבדיל, אליהו הנביא, ועוד, ואז קרה דבר מדהים.

אבא שכב בלי לנוע, והרופאים אמרו לנו שזה מיותר, ששרים לאבא, כי הוא כבר במצב קשה ביותר... לא התייאשנו. רפאל ואני הרכנו ראשנו כלפי אבא, שיברך אותנו כאפרים ומנשה (אנקדוטה – אחי, הינו רב חרדי וראש כולל, ואני רב דתי לאומי. הוא עם המגבעת ואני עם הכיפה הסרוגה. החולים מביטים בנו בפליאה, ששנינו מאוחדים ואוהבים, ואבא מתבקש על ידינו להניח ידו על ראש שנינו ביחד!). אבא עדיין לא זז. בהמשך השירה, אני מוריד ראשי אל אבא ומבקש בשמחה ובאהבה את הברכה ממנו. לפתע, חשתי זרם אדיר ממנו, וחזרתי לאחור, ואחי ואני המשכנו לרקוד ולשיר ולמחוא כפיים, ואז הבנתי מה קרה, ומדוע חשתי זרם מאבא, כי משום מקום, כביכול, אבא הרים את ידיו, וחזר לחיים, ומחא כפיים בשמחה כנגדנו!!! אנו רוקדים ומוחאים כפיים והוא משיב לנו עם חיוך ונשמה זוהרת, ומוחא כפיים!!!


בשלב מסויים, הבנתי לראשונה, בחוייה אישית, את דברי הרב קוק זצ"ל, והתחלתי לשיר לאבא: "כשהנשמה מאירה, גם שמיים עוטי ערפל מפיקים אור נעים"! אוי, כמה שהשמים נראו לרופאים ולצוות, עוטי ערפל, אך אנו התאחדנו עם נשמתו המאירה של אבא, ואין מלה אחרת: הנשמה חזרה לאבא לשמונה ימים! ברגע זה, אני נזכר שאבא, איך שהיה קם על מיטתו, נגע באצבעותיו בקיר, ואז אמר בקול: אלוקיי, נשמה שנתת בי טהורה... ולהחזירה בי לעתיד לבוא"...


אילו קראתי על כך, באחד מעלוני השבת, הייתי אולי אומר "נו, עוד סיפור יפה. לך תדע, מהי האמת, ומהי הפנטזיה...". אלא, שהמטפלת, מרים, שהיתה צמודה לאבא, צילמה אותנו. בכתבה זו רואים תמונה אחת של אבא מוחא כפיים. תמונות קודמות הראו שבשלבים הראשונים הוא לא זז ולא נע. רואים שאנו מורידים ראשנו, עד... עד אשר הגענו אל אחת התמונות המאושרות בחיי, אותה אשא עמי בכל רגע – אבא חוזר לחיים! 


אמרתי לרופאים אח"כ: אתם מבינים שיש גם נשמה?! עובדה שאבא חזר לחיים!!! הם היו בהלם, ולא ידעו כיצד להגיב!


כח החיים של אבא היה ענק, כנגד כל הסיכויים, וזכינו לקבל אותו חי במשך שמונה ימים עד שושן פורים. לאורך כל הימים הנחנו לו תפילין של רש"י ור"ת, כפי שהיה רגיל במשך שנים. בפורים, עוד הספקתי לקרוא לאבא את המגילה, ממגילת קלף, כשהוא שמח על כך. בסמוך לאחר חצות הלילה, קרה הנורא מכל... זכינו, כל האחים, לקרוא וידוי ועוד תפילות, מסביב למיטתו.


תובנות אישיות שלי
:

  1. מאז פטירתו, פגשתי לא מעט אנשים שסיפרו לי שקרה להם אותו דבר עם הוריהם. הרופאים המליצו להם לתת מורפיום, ו"לקצר את היסורים של ההורים"...
  2. אני ראיתי כיצד הרופאים מחליטים על קיצור חיים, גם בשל הצורך במיטות... רופאה ניגשה אלי ואמרה: נעביר אותו לחדר רגיל, כך שתתפנה מיטה לחולה אחר, ככל שיהא צורך. שאלתי אותה: הרי בחדר הזה יש השגחה 24/7, וסיכוייו להינצל גדולים יותר, ואילו בחדר אחר, אין השגחה ישירה, שהרי האחות רק בעמדת המזכירות. ואז הפטירה שממילא מצבו לא כ"כ טוב, ואנו מתעקשים על הארכת חיים שאינם חיים...
  3. לצערי, חוויתי מצב ש"רופאים משחקים תפקיד אלוקים"... מאידך גיסא, רופא לב בכיר, שהכיר את אבא, ובא לנחם אותנו, ראה את רצף התמונות שלי על אבא, ואז אמר לי: שווה לפרסם זאת. אולי, בכינוסי רופאים ניתן יהא להציג את המקרה הזה, עם ההוכחה, התמונות, כדי להבהיר לרופאים שאסור להתייאש. נתתם לאביכם ולכם מתנה – שמונה ימים ביחד אתכם!
  4. אל תתייאשו!!! העניקו לקרוביכם חיים.
  5. אני רוצה לחזק בסיפור מאבי, את דברי חברינו, הרב אלעאי עופרן: "...לא פעם שומעים בהלוויות או בשבעה דיבורים גאים על כך שהנפטר "לא רצה להזדקק לעזרה"... אבדן העצמאות הוא בלי ספק אסון נורא, אך נראה לי שאנו מגזימים בערכה של ה"עצמאות" הזו. אנו מחנכים את ילדינו לכך שחסד, עזרה לזולת, לנזקק, לנצרך הוא מעשה קדוש ונעלה, אך בה בעת אנו מחנכים לכך שהזדקקות לחסד היא מידה בזויה ועלובה. אנו מלמדים לתת ולא מלמדים לקחת. זה מוסר כפול מסוכן ביותר".


על דבריו, אספר לכם מדברי אבא לסיום:


"צורי, בני היקר", כך פתח אבא, הריני כפרת משכבו, את הסיפור שסיפר לי לפני כחמישים שנים, "בוא ותבין מה פירוש כיבוד אב ואם, וסיפור זה יהווה בשבילך תמרור ממה להיזהר, ואיך להתנהג. אדם אחד היה מכובד, ונולד לו בן אחד. הוא העניק לבן את הכל, ודאג להשיאו. גם לבן נולד ילד. משבגר הסבא, החל לרדת לו ריר מהפה, והוא נהג להסתובב ברחובות כשהוא מוזנח. יום אחד נתקלים בו הבן והנכד, ואז צועק עליו הבן, כיצד הוא לא מתבייש ללכת כך. מיד הורה הבן לנכד לקחת את הסבא לביתם. לאחר שדיבר אליו בגסות, פנה הבן לנכד: 'יש שמיכה בעאסדה (בוידעם בלע"ז), תן אותה לסבא. הנכד טיפס לעליית הגג,  והוריד שמיכה מעופשת, אך בטרם מסר אותה לסבא, הוא גזר אותה לשני חלקים, ונתן חצי לסבא. הבן הנדהם שאל את הנכד, מדוע לא נתן לסבא את כל השמיכה. 'אבא, אני משאיר את המחצית השניה של השמיכה עבורך, לכשתזקין... איך שאתה התנהגת לאבא שלך, סבא שלי, לא מגיע לך יותר מזה...'"


דומה שהסיפור אומר הכל!


עלינו לעשות הכל למען הקרובים לנו. לעיתים, למשפחה כבר אין כח לטפל במבוגר, והיא מדברת על כך שאין לו ממילא איכות חיים... חבל שהוא סובל... האמינו לי, הסיפור לעיל שסיפר לי אבא, היה נר לרגלינו, עת טיפלנו – כל האחים – באבא זצ"ל! הסיפור הוא שנתן לנו את הכח לרקוד אתו ולשמוח אתו, ולהחזיר לו את החיים!


אבא היה דוגמא איך מכבדים את ההורים. כילד, אני זוכר איך במשך שנים, דאג לכבוד אמו, סבתא מיסה ז"ל. היא היתה נזר לראשו, ולראש אמי היקרה, רינה בובליל, שתיבדל לחיים ארוכים (מאז נפטר אבא, אני עושה תורנות לאחיי, כך שכל יום מגיע אליה אח אחר, אך קבעתי לעצמי, בל"נ, להגיע, בנוסף לתורנות, להגיע בכל ערב לאמא. איזו זכות זו!!!). למרות גיל הסבתא, דאג לקחת אותה לטיולים ולמוסדות החינוך שהקים וטיפח ביפו. זכורני איך נסענו, ביחד למערת אליהו הנביא, לרבי מאיר בעל הנס ועוד. למרות שהיה איש ציבור מכובד, לא ביקש שמישהו אחר יסייע לה, כדי לעלות במדרגות. הוא זה שברגישות ואהבה היה לה לעזר ואחיסמך. הוא הותיר את תמונתה בסלון, שם היא מוצבת עד היום, כדי לומר לנו: כזה ראה וקדש. בבית הראשון, ברחוב הרבי מויטבסק, ביפו, היתה לנו דירה קטנה, בה חיינו תשעת הילדים. כאשר סבתא היתה אתנו, סידר את המקום הנפרד לכבודה, ולא חשנו "צפיפות" בשל כך, ונתקיים בנו "מעולם לא אמרנו צר לנו המקום שסבתא תלין בביתנו"... לא נשכח כמובן את מה שסיפר לנו בילדותנו, כיצד היה מלווה את אביו, רחמים זצ"ל, בהיותו ילד, בשל קשיי הראיה שלו. ביכר הוא להיות לצידו של אביו, עת נזקק לליווי, מאשר לצאת ולבלות עם חבריו.


דומני שחינוך זה, של כבוד לאב ולאם, מצידו, הוא שהביא אותנו, ילדיו, להיות לצד ההורים לאורך הדרך, מתוך כבוד והערכה אליהם, והכרת הטוב.

                                                           

לסיכום:


אל נסכים למוות במרשם רופא, 
נעודד חיים במרשם אהבה ומסירות של המשפחה לקרוב הזקוק לנו!

מי יודע אם לא ניתנה לנו זכות חד פעמית, ומנסיון, אין זו אגדה!

 

 

 


התקבלו 1 תגובות
.

השבת הישראלית מגיעה לכנסת

שבת ישראלית מתרחבת - דתיים וחילוניים למען השבת במרחב הציבורי


ביוזמת ארגון רבני בית הלל התקיים כנס מיוחד בכנסת בתאריך 30.6 בנושא "שבת במרחב הישראלי", בשיתוף עם שדולת דת עם ומדינה בראשות החכי"ם שטרן והרצוג, בשיתוף עם מפלגת הבית היהודי שיוצגה ע"י השר אורבך וסגן השר וורצמן ובשיתוף עם השדולה להתחדשות יהודית בראשות ח"כ קלדרון. הכנס נערך במעמד שרת המשפטים ציפי ליבני.

המיזם החדש תחת הכותרת 'שבת ישראלית', יפעל לשינוי מקומה של השבת בהוויה הישראלית ולמיצובה כיום בעל משמעות עבור כל ישראלי, מתוך שותפות והסכמה נרחבת בין דתיים, מסורתיים וחילוניים. במסגרת המיזם נפעל לקדם את השבת כזמן רוח, משפחה וקהילה, לכלל הציבורים והקהילות בחברה הישראלית בהתאם לדרכם ותפיסתם.

ח"כ שטרן פתח ואמר כי " אם אנחנו כמחוקקים נמשיך להשאיר לבית המשפט העליון חללים גדולים מדי שבין החוק לבין המציאות בהיבטים היהודים דמוקרטיים של מדינת ישראל אז קיימת סכנה שזהותנו היהודית תישאר בספר החלטות בית המשפט העליון וכשנרצה לדעת מה לעשות לא נלך למקורותינו ולא לתורה אלא להחלטות בית המשפט העליון כדי למצוא במה מדינת ישראל היא יהודית ודמוקרטית".


השר אורי אורבך אמר כי " צריך להכיר בעובדה לציבור החילוני יש שבת אחרת וגם היא יכולה להיות משמעותית. עם זאת, האויב המרכזי של השבת הוא כוחות השוק המנצלים את העובדים מהשכבות החלשות. מול כוחות המסחר שאומרים "זה החופש" בשבת צריך לעמוד מנגד בשותפות של חילונים דתיים כדי להגן על הערך הסוציאלי של השבת".


שרת המשפטים ציפי לבני הוסיפה ואמרה : "אני מתנגדת לדיון הרדוד בין קצוות של החרדים האדוקים והחילונים האדוקים המעלה חשש שישראל מתפרקת לגורמיה. אני, שאיני שומרת שבת, לא רוצה שהשבת תהפוך ליום רגיל. אנחנו צריכים להחזיר לשולחן את היוזמה ל 2 ימי מנוחה שבועיים ואני מתכוננת לקדם זאת באופן אישי. ברגע שיום ראשון יהיה יום חופשי, ייפתרו הרבה מהקונפליקטים סביב השבת".


הרב רונן נויבירט, מנכ"ל רבני בית הלל אמר בפתיחת הדיון: "ניצבת בפנינו הזדמנות היסטורית לחולל שינוי של ממש בחברה הישראלית, לקחת את השבת שהייתה עד כה סלע מחלוקת ולהפכה לאבן הפינה של ישראליות חדשה, שורשית ומלוכדת. יש בין השותפים במיזם השקפות שונות על השבת, אבל המשותף רב על המפריד – כולנו רוצים שהשבת תשמש כיום רוחני ומשמעותי עבור כל ישראלי ע"פ ערכיו ותפיסת עולמו. רק אם נעבוד יחדיו נוכל להביא את המהפכה החברתית הבאה. אנו קוראים לציבור הדתי להיות שותף במהלך, לפעול לקירוב לבבות דרך הקהילות ובתי הכנסת ברחבי הארץ ולפתוח את השערים לחוויית השבת לכל אלו המעוניינים בכך.


ארגון בית הלל יזם את הכנס הזה כדי לאתגר את בית המחוקקים ולומר כי את השיח שמתחיל בשטח הכולל ספקטרום מאוד רחב בחברה הישראלית יש לקחת לכנסת. יש להרחיב את מעגלי השיח בין כל הסיעות בבית כדי להגיע להסכמות משותפות".


ניתן לצפות בדברי הרב רונן בלינק הבא:
https://www.facebook.com/photo.php?v=618164128282426&set=vb.198567790242064&type=2&theater


במיזם שותפים ארגונים מכל קצוות הקשת וביניהם קואליציית ירו-שלם, תנועת תיקון, המדרשה באורנים, הישיבה החילונית בינ"ה בתל אביב, מרק"ם – רשת קהילות מעורבות, חברת המתנס"ים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, רוח חדשה, המכון לאסטרטגיה ציונית, ארגון גשר, תנועת מתחברים ועוד.

 


לא התקבלו תגובות
.

נחמה גולדמן ברש

מי אני? 
נחמה גולדמן ברש


פירוט הרכיבים: 
בית הורי, היה בית מגוון ששילב בין תורה למדע, עם ערכים מאוד מוגדרים עם הרבה אהבת ה' ואהבה אנושית חמה. אבי התנדב בקיבוץ חפץ חיים במלחמת ששת הימים ולאחר מכן חזר לארה"ב לגמור תואר שלישי. בסיום לימודיו עבד כפרופסור בפילוסופיה של המדע שגמר ש"ס כמה פעמים. אמי עבדה כמורה לעברית שהכריחה אותי ללמוד עברית מגיל צעיר (זו הייתה הפעם היחידה שהצליחה באופן חלקי). הייתי היהודייה היחידה בכיתה א-ב והדתייה היחידה בכיתה ג-ו. לאחר מכן הורי הגיעו לארץ (בית וגן) במסגרת שנת בו גמלתי בליבי לעשות עליה לכשאגדל. בפועל הגשמתי את משאלת ליבי בגיל 21 באמצע מלחמת המפרץ. 

 

מצב משפחתי: 
נשואה לדן ברש, אם ל-4 בנות.

השכלה:  
תואר ראשון מישיבה אוניברסיטה בביולוגיה ולימודי יהדות. תעודה ממכון התלמודי של מת"ן. תואר שני בתלמוד עם תזה בהנחיית ד"ר מרדכי סבתו מאוניברסיטת בר אילן. תעודה של יועצת הלכה. תעודה ממרכז יה"ל לחינוך בחיי אישות. לומדת בתכנית "הלכתא" במת"ן.


מה אני עושה?
 

אני מלמדת בכמה תוכניות על תיכוניים לבני חו"ל לדוברי אנגלית במסגרות דתיות שונות.

 

בשעות הפנאי: 

קורא הרבה ספרות. אוהבת זומבה וקיקבוקס ומשמשת כמדריכת כלות.


הספר הבא שאקרא:
 
ספר של אריקה ברון (באנגלית) על מנהיגות בספר במדבר ו"תיקו" של לאויס ג'קובס (גם באנגלית) על סוגיות של תיקו בבבלי. לפנאי – ספר "כשניטשה בכה" של אירווין יאלום.


חלום להגשים: 
לכתוב ספר של מבט היסטורי על הלכות נידה. להיות יותר בקיאה בהלכה באופן כללי.

 

המוטו שלי בחיים: 
  שכל אחד/אחת ימצא/תמצא את ה"קדושים תהיו" שלו/ה.

 


לא התקבלו תגובות
.

קדיש של אימא (נחמה גולדמן ברש )

במצוות קידוש השם, נשים מחויבות לא פחות מגברים. לכמעט שלשה שבועות, רחל פרנקל הייתה עסוקה בקידוש השם. לכן, כשגופת בנה מוטלת לפניה, היא המשיכה במעשיה ואמרה קדיש בקול, שבורת לב והמשיכה לברך את רצון השם.

שמי נחמה גולדמן ברש ואני תושבת גוש עציון. אני גרה לא רחוק ממקום החטיפה. הבנות שלי נוסעות לפעמים בטרמפים באזור כדי להגיע מבית ספר הביתה, כי אין תשתית מספיק טובה של תחבורה ציבורית פנימית בגוש עציון, וכן, באזורנו זו דרך מקובלת ויעילה של תחבורה. הטרמפיאדה שליד אלון שבות היא באזור מוגן לכאורה ומוקפת בישובים ישראלים. פתאום, החטיפה זעזעה אותנו מהאשליה הזאת והזכיר לנו שהטרור הוא בלתי צפוי.


אני מכירה את רחל שפרכר-פרנקל באופן אישי כבר מספר שנים. יש הרבה חפיפה בחיים המקצועיים שלנו. שתינו סיימנו את הלימודים במכון התלמודי במת"ן (מחזורים שונים – היא סיימה לפני), שתינו סיימנו תוכנית של יועצות הלכה בנשמת (שוב, מחזורים שונים והיא לפני), שתינו מלמדות בתכניות שונות של תלמידי חו"ל בנושאים כמו נשים ביהדות ותלמוד, שתינו חברות בארגון בית הלל ולאחרונה שתינו לומדות בתכנית "הלכתא" במת"ן, תכנית שרחלי גם מנהלת אותה. אני רגילה לראות אותה שלש פעמים בשבוע ואנחנו נוהגות לשוחח על נושאים ששייכים לנשים בעולם ההלכה. לא פלא שאחד הנושאים ששתינו מלמדות הוא אמירת קדיש על יד אישה. שתינו פורסות את מקורות ההלכתיות בפני תלמידותינו כדי שהן תבינה את השתלשלות העניינים בהלכה. עד עכשיו, היה רק לי ניסיון אישי בנושא. אימא שלי נפטרה לפני 4 שנים, אני אמרתי קדיש במשך שנה שלמה ורחלי עודדה אותי.


כששמעתי את קולה השבורה של רחל אומרת את מילות הקדיש, נזכרתי במילים של הרב יוסף דוב סולוביצ'יק, מן הסערה: על אבלות, ייסורים והמצב האנושי:


"באמצעות הקדיש אנו מכריזים על סירובנו לציית למוות ולמזימה המרושעת שרקם כנגד האדם. כשאומר האבל "יתגדל ויתקדש שמיה רבה..." הרינו מצהיר: ככל שיהיו המוות חזק וסופו של אדם מכוער, ככל שיהיה הקבר מבעית והכול נראה כחסר טעם ואבסורדי, ככל שיהיה הייאוש קודר והחיים מעוררי גועל, בכל זאת אנו מצהירים וטוענים בפומבי, בכובד ראש ובנחישות, כי אין אנו מוותרים ואין אנו נכנעים; נמשיך במעשי אבותינו כאילו דבר לא אירע, ולא נבוא על סיפוקנו בפחות מאשר מימוש מלא של המטרה העילאית - כינון עולם במלכות שדי, תחיית המתים וחיי נצח לאדם".


עיקר התועלת שבאמירת הקדיש היא קריאה לציבור לקדש את השם דווקא סביב המוות והציבור נענה לקריאתו ואומר "אמן, יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא".


במצוות קידוש השם, נשים מחויבות לא פחות מגברים. לכמעט שלשה שבועות, רחל שפרכר פרנקל הייתה עסוקה בקידוש השם, במיוחד דרך אחדות העם, בכל מעשיה. לכן, כשגופת בנה מוטלת לפניה, היא המשיכה במעשיה ואמרה קדיש בקול, שבורת לב, והכריזה בפני עם ועולם, שהיא מקבלת את גזר הדין הקשה שירד מלמעלה, והמשיכה לברך את רצון השם.


במקורות שלנו, מדברים על בן שאומר קדיש על הוריו. הראשונים ("אור זרוע" חלק ב סי' נ;ראה גם "מחזור ויטרי" חלק א סי' קמד, ועוד) מביאים מדרש שבו מסופר על רבי עקיבא שהציל אדם מת מדינה של גיהנום, ע"י כך שלימד את בנו של המת לקדש שם שמיים. מסקנת המדרש היא, שאם בנו של אדם שנפטר "עומד בקהל ואומר 'ברכו את ה' המבורך' ועונין אחריו 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד' או אומר 'יתגדל' ועונין אחריו יש"ר (=יהא שמה רבא) מברך' מיד מתירין אותו האיש מן הפורענות.  


זה הזדמנות אחרונה לכיבוד אב ואם בציבור, ויש דגש מיוחד, וסוג של עדיפות לבן לומר על הוריו קדיש. אמנם, יש כבר במקורות תשובה מלפני שלש מאות שנה שמתייחסת לבת שנותרה בלי אחים, ואפשרו לה לומר קדיש. אפשר לדון בנושאים הלכתיים וחברתיים כמו קול אשה וצניעות, וישנם חילוקי דעות בנושא. אבל בחמישים השנים האחרונות יש מגוון רחב של פוסקים וביניהם הרב יוסף דוב סולובייצ'יק ואחיו הרב אהרון סולובייצ'יק, הרב יוסף אליהו הנקין ונכדו הרב יהודה הרצל הנקין ורב ישראלי שפסקו שנשים יכולות לומר קדיש – לרוב, מעזרת הנשים (או בעת ההלוויה) יחד עם גברים אחרים בקהל שאומרים קדיש. רב עובדיה יוסף פסק שמותר לאישה להגיד קדיש מול מניין גברים רק בבית פרטי ולא בבית כנסת.


כאן, במקרה של הורים שקוברים ילד, אין זכות ראשונית לאבא. המקורות לא מתייחסים לאבא שאומר קדיש על בנו. הרצח הטרגי והנורא של נפתלי פרנקל הפיל את המשפחה למקום לא טבעי. עולם של הורים שקוברים את בנם. התיקון של הקדיש – לתת מנוחה לנפטר, לקדש את השם ברגע הלא טבעי הזה - יכול לבוא מאבא או מאימא, או כמו במקרה הזה משניהם יחד.

 


לא התקבלו תגובות
.

איך ממשיכים את הסולידריות? (רונן נויבירט)

התעוררתי לבוקר שאחר לווית הנערים גיל-עד נפתלי ואייל הי"ד, עם תחושת עצב עמוק וכאב צורב על האסון הנורא והרצח בדם קר של גיל-עד נפתלי ואייל הקדושים, אבל באופן פרדוכסלי הרגשתי גם עוצמה ורוממות רוח.  החברה הישראלית עברה מהלך מיוחד בשמונה עשר הימים הקשים מרגע החטיפה ועד להבאתם של הנערים למנוחת עולמים, מהלך של סולידיות, אחוות אחים ואמונה, אותו הובילו באצילות בלתי נתפסת משפחות שאער פרנקל ויפרח. אני מניח שתחושה פרדוקסלית זו מלווה רבים מאיתנו. היטיב לתאר זאת ניתאי, המדריך של גיל-עד ונפתלי בישיבת מקור חיים בהספד שנשא בטלמון: "כמה שחיפשנו אתכם...ובסוף מצאנו את עצמנו".

הישר מלוויית הנערים במודיעין הגעתי במעבר חד לערוך חופה לזוג צעיר. לפני שבירת הכוס שיתפתי בהתרגשות עם האורחים תובנה חדשה על המנהג לברך בברכת  "מזל טוב" מיד לאחר שבירת הכוס. ככל שמנסים לשבור אותנו, אנו מתחזקים ומצליחים להמשיך בבניין הבית הלאומי שלנו. השבר והבניין אחוזים הם זה בזה.

דוקא מתוך התחושות המורכבות של ימים מלאי משמעות אלו, אני רוצה להציף שאלה או להציב אתגר בפני החברה הישראלית. זו שאלה שמנקרת במוחי ללא הרף ביממה האחרונה - איך ממשיכים את הסולידריות והאחדות? איך דואגים שמה שהתחולל כאן בחברה, לא יחזור לאחור בהשפעתם הצינית של חלק מערוצי התקשורת ומהפוליטיקאים המשחרים לטרף הרייטינג? איך לא ניתן לקיצוניים משני הצדדים, לגרור אותנו לשיח של פלגנות ושנאה? איך נוודא שהתרבות הנבובה של "האח הגדול" וחבר מרעיו לא חוזרת להשתלט על הרקע ומאביסה את מוחותינו בתוכן רדוד אשר יחליף את העומק והעוצמות ששאבנו ממשפחות שאער, פרנקל ויפרח?

ישנו מדרש קשה על סיפור עקידת יצחק ודומני שיש בו מסר משמעותי לזמן הזה. לאחר שהמלאך אומר לאברהם: "אל תשלח ידך אל הנער" הוא מוסיף ואומר "ואל תעש לו מאומה". חז"ל למדו מזה שאברהם ביקש מהקדוש ברוך הוא לכל הפחות לפצוע או לעשות חבורה ביצחק. מדוע שאברהם ירצה לעשות דבר מעין זה לבנו? למה אברהם מתעקש כל כך, לכאורה, לפגוע ביצחק? הרב אליהו דסלר בספרו מכתב מאליהו מסביר שאברהם בא עם בקשה ספציפית מאוד לריבונו של עולם. הבאת אותי בעל כרחי למקום על התרוממות נפש בעקבות העקידה. אבל מה אני עושה עם זה עכשיו? כל מעלה רוחנית אליה מגיע האדם או הציבור, עשויה לפרוח ולהתנדף, אם לא ילווה אותה מעשה משמעותי שיקבע את המדרגה הזו. אברהם אבינו ביקש לבצע אקט מעשי על מנת לקבע את המדרגה אליה הגיע דרך תעצומות הנפש שנדרשו ממנו בפרשת העקידה. לכן מיד הראה לו הקב"ה את מבוקשו: "וירא והנה איל אחר נאחז בסבך" את אותו האיל מעלה אברהם לעולה במקום בנו.

העקידה הטראגית של שלשת הנערים התמימים והאמיצים הביאה גם אותנו בעל כורחנו למקום של התרוממות נפש, סולידריות, ערבות וגאווה לאומית. דווקא בשל כך, עלינו לעשות מעשה עכשיו בטרם נחזור לשגרה, עלינו להביא למפגשים ולשיח של כל חלקי החברה, דתיים וחילוניים, חרדים ומסורתיים, עולים וותיקים, שיח סביב עומק ומשמעות, גורל וייעוד. אסור להרפות לרגע מתחושת הסולידריות. "כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם, עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ..." (שיר השירים).

 מה שבטוח, אסור לנו לתת למפלצת הרייטינג לגרור אותנו מחדש לזירת הגלדיאטורים התקשורתית בה מתגוששים פלגנים מן הקצוות השונים ואנו המעודדים יושבים בכורסת הנוחות שלנו בסלון וצופים בהנאה. נברח מתוכניות הריאליטי הזולות ומאנשי תקשורת המנסים להתמקד ברע ובמפריד. אם כחברה נחרים את התכניות הללו ומאידך נצפה ונעניק רייטינג גבוה דוקא לתוכניות שיעסקו באהבת הריע, בסולידריות, בעוצמה לאומית, באמונה, בחיבור ושיח, משהו בשיח הציבורי אשר השתנה בשבועות האחרונים, יתקבע ויישאר איתנו.

" בִּלַּ֤ע המוות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים". אמן.

 

 


לא התקבלו תגובות
.

הצביעות הליבראלית: שהחלשים יעבדו והעשירים יבלו (הרב יואל בן נון )

קניונים גדולים מעסיקים בשבת אנשים מחוסרי פרנסה, בעוד המנהלים מבלים עם משפחותיהם. התנועה הקיבוצית מובילה את העושק הזה כבר שנים רבות. צריך לומר בקול רם: כל מרכול פתוח בשבת, הוא העמקה מיותרת של עוול חברתי ומוסרי. ומי שמתיר עוול אחד, אל יתפלא מול צמיחה של עוולות אחרות. 

בתחומים רבים, מדינת ישראל איננה אוכפת את חוקיה, עוצמת עיניים מעבריינים, ואף חותרת להסדרים שיתנו הכשר לעברות, תוך כרסום ערכיה המוסריים: בנייה בלתי חוקית היא מכת מדינה בחלקים של החברה הערבית והבדואית בישראל. פתיחת מרכולים וקניונים בשבת, בניגוד לחוק, הופכת למכת מדינה בחלקים של החברה החילונית-רדיקלית, ובקרב גורמי שוק שהרווח הכלכלי בראש מעייניהם.

הקמת מאחזים בגבעות יהודה ושומרון היא שיטת פעולה פוליטית התיישבותית של חלקים מחברת "המתנחלים", כבר לא כדי ללחוץ על הממשלה לקבל החלטות, אלא כדי לכפות אותן בפועל. האתוס הציוני של קביעת עובדות בשטח, אל מול אויב ערבי ושלטון בריטי מתנכר, הפך לשיטה רווחת במאבקי קבוצות ומגזרים בתוך החברה הישראלית.

אותו הדבר נכון גם למצדדים אחרים – מילים חריפות נגד הפזורה הבדואית ונגד מרכולי השבת, וחיזוק שקט ומתמשך למאחזי הגבעות, שלא לדבר על שתיקה מול טרור של יהודים שמתנהגים כמו חמאס, וממירים את דתם בפרהסיה לאסלאם הרצחני.

כך דורסים את עלובי החיים

בצד ויכוח דמוקרטי מתנהלים מאבקים לא דמוקרטיים של כיפופי ידיים בכוח, ועדיין מדובר במרכז הדמוקרטי שלנו, כי בקצוות הרדיקליים צומח יאוש גמור מהמדינה, והם מחוללים אנרכיה וטרור שמסכנים את קיומנו יותר מכל אויב חיצוני. האנרכיה הרדיקלית כוללת גם גיוס של גורמי כוח בינלאומיים נגד מדינת ישראל. אירופה לא הייתה מתייצבת נגדנו לולי ההסתה שבאה מתוכנו.

בנושא השבת, כואב במיוחד לשמוע את ראשי תנועת העבודה ההיסטורית, הדוגלת לכאורה בערכים מוסריים של שוויון וצדק חברתי. פתיחת מרכולים וקניונים בשבת היא ביטוי גס לקפיטליזם ציני, לתחרות כלכלית בלתי מוסרית, ולפגיעה קשה בעלובי החיים.

הסוחרים הקטנים נפגעים מהרשתות הגדולות בכל ימות השבוע, אבל בשבת יש תחרות בלתי הוגנת באופן קיצוני, כי רק הגדולים והחזקים פתוחים. חלק מהסוחרים הקטנים התייאש ופרש, וחי בשולי החברה הטייקונית. חלק עדיין נאבק על קיומו.

מרכולים וקניונים גדולים יכולים להעסיק בשבת נערים צעירים וגם דלים ומחוסרי פרנסה, בשכר נמוך, והמנהלים יכולים לטייל ולבלות עם משפחותיהם. הסוחרים הקטנים מנועים על פי החוק מלפתוח חנויות בשבת, ואם יפתחו מכוח התחרות הלא הוגנת - ייאלצו לעבוד בשבת בעצמם, ותיעשק מהם מנוחת השבת המשפחתית.

זה מאבק על צדק חברתי

התנועה הקיבוצית, נושאת דגל השוויון והצדק בתחרות הכלכלית, היא המובילה את העושק הזה כבר שנים רבות. אנשי הרוח שבה שותקים במבוכה, וההנהגה הפוליטית מדברת בכפל לשון – תמיכה בשפה רפה בעקרונות האמנה שהציבו פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן (את פרק השבת באמנה יזמתי אני עם רות גביזון, בראשית הדרך), ומאידך גיסא, תמיכה באוטונומיה הכלכלית העושקת של הקיבוצים ומרכזי הקניות, ושל מרכולי תל אביב.

צריך לומר בקול רם: כל מרכול פתוח בשבת, הוא העמקה מיותרת של עוול חברתי ומוסרי, תחרות לא שוויונית ולא הוגנת, ופגיעה בחלשים. ערכי השבת הם-הם צדק חברתי ושוויון מוסרי.

 שר הפנים, גדעון סער, היטיב לבטא עמדה מוסרית, יהודית ודמוקרטית בהחלטתו האמיצה לבלום את ההידרדרות. ההתנפלות עליו משקפת את עוצמתם של כוחות העוול. התייצבות לצידו היא צו מוסרי, ללא הבדל בין חילוניים לדתיים.

 במיוחד יש לקוות כך מנושאי הדגל של המאבק למען צדק חברתי, שיתעלו ויתעלמו מקווי המתאר הפוליטיים בין ימין ושמאל, ויתמכו בגדעון סער. אדרבה, הביקורת הצודקת היחידה על החלטת השר, צריכה להיות נגד ההיתר המאולץ שנתן למסחר של עוול ועושק חופשי בקניוני המתחמים והבילוי.

 עבדות כפויה

אי אפשר לעצור במסחר, וחייבים להציף את העבדות הכפויה של רבבות יהודים (ויותר) ב-231 חברות ומפעלים שקיבלו "היתר" לעבודה בשבת - לחלקם היה פעם הסבר סביר, שמזמן פג תוקפו מפני שיש כיום פתרונות טכנולוגיים הרבה יותר טובים, וחלקם פשוט מקורבים להון-שלטון.

העובדה היא, שהמדינה מסרבת לחשוף את רשימת בעלי ה"היתר" לביקורת ציבורית, וחוקרי דעת קהל כבר גילו שחלק גדול מן העובדים האלה הם אנשים מסורתיים שהיו רוצים לנוח בשבת עם משפחותיהם, והם עובדים בשבת מחוסר ברירה כלכלי. על ה"היתרים" למחנות העושק והעבדות האלה מופקדים זה שנים שרי ממשלה דתיים וחרדים, שרי העבודה והכלכלה, וכיום השר נפתלי בנט. כל המפלגות הדתיות והחרדיות חתומות על חילול השבת, ועל העוול החמור הזה.

 גם בית המשפט העליון לא יוכל לחמוק מביקורת על הקריצה שלו לעבר התרת הרסן, שעיריית תל אביב תרגמה אותה למעשה במרכולי הרחובות. כולם מבינים, וראש עיריית תל אביב אומר זאת בגלוי, שיש כאן מגמה כוללת לעיצוב מחדש של השבת בכל הארץ, תוך שיור של גטאות מסורתיים.

 בית המשפט העליון התחיל את המסע הזה בפסק דין שערורייתי במיוחד, אשר הוציא את מרכזי הקניות בקיבוצים (אז, בצרעה), מתחומי החוק של המדינה היהודית והדמוקרטית. אם לא יחזור בית המשפט העליון ויבטל את הפסיקה המופרכת ההיא, אל יתפלאו השופטים כאשר צומחות אוטונומיות בלתי חוקיות בתחומים רבים אחרים. מי שזורע רוח – קוצר סוּפה.

 

 

 


התקבלו 1 תגובות
.

עמדת בית הלל בנושא היחס לבעלי מוגבלויות

יחס התורה וההלכה לאנשים עם מוגבלויות לאור התפתחויות המדע והמוסר

מאמר זה נכתב שבועות ספורים בלבד לאחר פטירתו של פרופ' ראובן פוירשטיין ז"ל, אשר פיתח שיטות טיפול ייחודיות, האמין ביכולת האדם להתגבר על מגבלותיו, ותרם לשילובם בחברה של רבבות אנשים עם מוגבלויות בכל רחבי העולם. רק לפני מספר חודשים זכינו, חלק מחברי ארגון רבני בית הלל, לשמוע את פרופ' פוירשטיין ז"ל מתייחס לנושא שבו עוסק מאמר זה. חלק מדבריו משולבים כאן. המאמר מוקדש לעילוי נשמתו, בהוקרה על תרומתו לתיקון עולם.

תקציר

ערך השוויון הינו ערך יסודי בחברה המודרנית, הכולל בתוכו תביעה ליחס שוויוני לאדם עם מוגבלות. אולם התורה אוסרת על כהן בעל מום לעבוד במקדש. האם איסור זה מלמד על יחס כללי של התורה כלפי אנשים עם מוגבלויות, יחס המגביל את מקומם בחברה ובקיום המצוות?

מקורות שונים בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, מלמדים שבאופן מכוון הבריאה נבראה בצורה לא שלמה, ותפקידו של האדם להשתתף עם הקב"ה ולהשלים את הבריאה, הן בתחום החברתי-מוסרי והן בתחום המדעי.

כשם שבעבר שינויים חברתיים ומדעיים הביאו לשינוי במעמדו של אדם עם מוגבלות כלשהי מבחינה הלכתית, כך גם היום אנו מחויבים להחמיר בהלכה בכבודו של אותו אדם,  לקיים בירור הלכתי בשאלות העומדות על הפרק, ולהביא לכך שבקהילה ובחברה נתייחס כראוי לכל אדם עם מוגבלויות ונפעל לשילובו.

הקדמה

שאלת היחס לאנשים עם מוגבלויות היא אחת השאלות המאתגרות ביותר בעולם התורה וההלכה כיום. אידיאל השוויון והתביעה לשלב אנשים עם מוגבלויות בקהילה הם ערכים יסודיים ביותר בחברה המודרנית, שרגישותה המוסרית לערכים חברתיים גבוהה מכל מה שידענו בעבר. יתרה מכך: הפיתוחים הטכנולוגיים והרפואיים, יחד עם שיטות טיפול שהתפתחו ברבות השנים, מסייעים לאנשים אלה להתגבר על קשיים ומכשולים שעליהם לא יכלו להתגבר בעבר.

ברם, כאשר באים לבחון את עמדת התורה וההלכה בסוגיות הללו, אנו מוצאים לכאורה יחס נחות כלפי אנשים עם מוגבלויות. התורה מקדישה פסוקים שלמים כדי לתאר את האיסור על בעלי מומים לשרת בקודש: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱ-לֹהָיו" (ויקרא כא, יז). יתר על כן: התורה מגדירה את עבודת בעלי מומים בבית המקדש כחילול הקודש: "אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם" (ויקרא כא, כג). ההלכה אוסרת על אנשים עם מוגבלויות לשמש בתפקידים שונים, כגון שליח ציבור, וישנם אנשים עם מוגבלויות פיזיות או קוגניטיביות שכלל לא מחויבים במצוות, כגון החרש והשוטה.

האם לאור המוסר המשתנה והמציאות הטכנולוגית והרפואית החדשה, ישתנה גם יחסה של ההלכה לאנשים עם מוגבלויות? האם יש לתורה אמירה ייחודית בנושא, שתוכל לתרום לבניית חברה צודקת יותר ומוסרית יותר?

א.      התפתחות המוסר הטבעי

על פי משנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, התפתחות המוסר הטבעי היא חלק אינטגרלי מתהליך הגאולה ומתיקון העולם. יסודות אלו מופיעים במקומות רבים בכתבי הרב קוק, בין היתר בחיבורו חזון הצמחונות והשלום. כך, לדוגמה, על מצוות כיסוי הדם כותב הרב קוק שמטרת המצווה היא להפגין בושה על המצב הלא-מוסרי של האנושות, שבו אנו נאלצים לשחוט בעלי חיים לצורכי אכילה:  "... כיסוי  דם  החיה  והעוף  היא כמו מחאה א-להית, לעומת ההיתר התלוי ביסודו במצב הנפש המקולקלת של האדם 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' ... באין שום רעיון של התנגדות פנימית, מצד רגש הטוב והצדק, אמרה תורה: כסה הדם, הסתר בושתך ורפיון מוסריותך, אע"פ שלא הגיע האדם עדיין למדרגתו הראויה לו, לתן למוסר נשגב כזה מהלכים בחיים המעשיים בפועל, ולא בא עדנה עד גבול החסידות של ההערה השכלית הזאת, להשכיל ולחוש יפה שאין ראוי לטול חייה של כל נפש חיה ומרגשת מפני צרכו ותאותו".

לדברי הרב קוק, המוסר העולמי יתעלה עד כדי כך שלא נוכל לשחוט בעלי חיים אפילו כקרבנות בבית המקדש: "אמנם בהגיע תור האנושות לצעדים היותר רמים, בהרפא כליל המח של הנפילה המוסרית, שגרמה את הצורך של שימת איבה ... בין האדם לכל החי, אז מברכת הטבע, מיתרון המוסר וטוב ההנהגה ... ימלא האדם אמץ וחיל, ער לאין צורך לשימוש אכילת בשר מצד העמקת חוזק כחות גופו. ותכונת המוסר תתרומם כל כך עד כדי הערת הצד החיובי של משפט בעלי החיים ביחשו של האדם אליהם, על העת ההיא שהיא ראש פסגת הגעת הקולתורה הטהורה, אמרו חז"ל דברם הגדול, שהוא גדול ומפליא 'כל הקרבנות בטלין לעתיד לבא' (תנחומא אמור יט)". מן הדברים הללו אנו למדים שאם היחס לקרבנות מן החי ישתנה בבית המקדש העתידי לאור התפתחות המוסר הטבעי, לא מן הנמנע שגם היחס לבעלי מוגבלויות ישתנה.

זוהי דוגמה אחת מני רבות לכך שבדור של גאולה, עלינו לחדד את החושים המוסריים שלנו. העובדה שסוגיית בעלי המוגבלויות הפכה היום אקוטית יותר מבעבר, לא בהכרח נובעת מכך כיום יותר מקרים של בעלי מוגבלויות, אלא בעיקר בגלל הרגישות המוסרית הגבוהה של החברה שלנו. אם אנו מאמינים שאנו חיים בתקופה של "ראשית צמיחת גאולתנו", הפן המוסרי חייב לבוא לידי ביטוי משמעותי יותר בהכוונה התורנית-מוסרית, בקהילה ובפסיקת ההלכה, ובפרט בנושא כאוב זה.

ב.       שותפות האדם בשכלול הבריאה

במדרש מובא דיון בין רבי עקיבא וטורנוסרופוס:

"שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: איזה מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס: הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם? אמר לו ר' עקיבא: לא תאמר לי בדברים שהם למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהם, אלא בדברים שהם מצויים בבני אדם. אמר לו: למה אתם נימולים? אמר לו: אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך: מעשי בשר ודם הם נאים משל הקדוש-ברוך-הוא. הביא לו ר' עקיבא שיבולים וגלוסקאות, אמר לו: אלו מעשי הקדוש-ברוך-הוא ואלו מעשה בשר ודם - אין אלו נאים? הביא לו אניצי פשתן וכלים מבית שאן, אמר לו: אלו מעשה הקדוש-ברוך-הוא ואלו מעשה בשר ודם - אין אלו נאים? אמר לו טורנוסרופוס: הואיל והוא חפץ במילה, למה אין הוולד יוצא מהול מעי אמו? אמר לו ר' עקיבא: ולמה שררו יוצא עמו- לא תחתוך אמו שררו? (תנחומא תזריע, ה').

השקפת העולם הרומאית-אלילית, כפי שבאה לידי ביטוי בדבריו של טורנוסרופוס הרשע, מתארת עולם טבעי, עולם שמקבל את הטבע כמות שהוא: מה שהטבע נתן זה מה שיש. על כן, אם אדם נולד לא נימול, אין כל רשות למול אותו, שהרי לא כך הוא נולד. שורשיה של השקפה זו בתפיסה האלילית, לפיה הא-לוהות היא הטבע, ולכן אף אדם אינו יכול לעשות דבר כנגד גזר דינו של הטבע.

מול טורנוסרופוס עומד רבי עקיבא, הטוען שהטבע אינו חזות הכל. הא-לוהות אינה הטבע; היא אולי שוכנת בטבע, אך היא אינה זהה לו. יש לאדם כוח לשנות ולשפר את הטבע, להעלות אותו למדרגה גבוהה יותר. האדם אינו משועבד לטבע. הוא נפגש עם הא-לוהות דרך הטבע, אך לאדם יש תפקיד מפתח במפגש זה - עליו מוטלת החובה לרומם את הטבע באופן שבו יוכל להיפגש עם א-לוהים.

חשוב להדגיש: גישתם של הרומאים איננה גישה פאסיבית; די לראות את שרידי הבנייה האדירים שהשאירו אחריהם הרומאים בארץ ישראל. אך לצד כל אלה, ולצד כל הפיתוח והתיעוש שהרומאים קידמו, הם לא האמינו שבכוחו של האדם לשנות את המציאות הנתונה ולרומם אותה. האדם, מבחינתם, הוא אך ורק נתין בממלכת הטבע, ולא להיפך. התפיסה האלילית גורסת שהאדם עומד אל מול טבע אלוהי שבריאתו כבר הושלמה, שכבר אי אפשר באמת לחדש בו ולשנות אותו.

על פי היהדות, האדם אינו רק נתין בממלכת הטבע, אלא שותף מלא בממלכת הבריאה. היהדות לא מסתכלת על העולם כעל עולם טבעי אלא כעל עולם נברא, אך זהו עולם שבריאתו לא הושלמה, עולם שהקב"ה הותיר לאדם את המשימה לפתח, לשכלל ובעיקר לרומם אותו, כדי שכל בשר יוכל להיפגש עם "אדון העולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא" .

כך כותב הרב סולוביצ'יק בספרו ימי זיכרון: "בראשית ברא אלוהים את השמים והארץ- רק את ההתחלה עשה הקב"ה ואילו הגמר- הוא תפקיד האדם". (ימי זיכרון, ספריית אלינר, עמ' 88).

אנו נתבעים לשפר ולרומם את העולם ואת החיים בו. כל חידוש שמתחדש בעולם מחייב אותנו לראות כיצד אנו אותו, ויחד אתו עוזרים לעולם להתעלות לקראת המפגש עם הקב"ה.

כך גם ביחס לאנשים עם מוגבלויות. אנו יודעים היום על התחום הזה הרבה יותר ממה שידענו בתקופות קודמות. חייהם של אנשים עם מוגבלויות הם חיים טובים ומלאים יותר מאשר בימים עברו. היחס שלנו כלפי אנשים אלו הוא יחס שונה לחלוטין מכפי שהיה מקובל רק לפני עשרות שנים. אנו מבינים שאנשים עם מוגבלויות נבראו בצלם א-להים ממש כמו כל אדם אחר, והם ראויים להיות חברים שווים ואף מנהיגים בחברה, כפי שעולה מדברי רבי יוסף בכור שור (מבעלי התוספות) על דברי ה' למשה "מי שם פה לאדם" (שמות ד' י"א): "כלומר, אם הייתי רוצה, היית מדבר יפה, אבל אני איני רוצה, שזה כבודי, שאדם שאין לו לא פה ולא לשון יעשה שליחותי, וישלים חפצי, ויעשה על ידו דבר גדול כזה".

ג.       שכלול הבריאה מבחינה מוסרית וחברתית

אנו מוצאים דיון נוסף בין רבי עקיבא וטורנוסרופוס:

"וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע: אם א-להיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר ליה: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. אמר ליה: אדרבה, זו שמחייבתן לגיהנם! אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין, וציוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך לא כועס עליו? ואתם קרויין עבדים, שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים'. אמר לו ר"ע: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין, וציוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך לא דורון משגר לו? ואנן קרוין בנים, דכתיב: 'בנים אתם לה' א-להיכם'" (בבא בתרא י ע"א).

שני דגשים מיוחדים יש במדרש זה.

ראשית,  רבי עקיבא מלמד אותנו שאת היחס הראוי לברואיו של הקב"ה אנו לומדים לא רק ממצוות התורה;  המוסר הטבעי חייב גם הוא להיות חלק ממה שמעורר אותנו לפעול לתיקון הבריאה. לפעמים המוסר הטבעי דורש מאתנו להקשיב לתביעה מוסרית חדשה, שתעשה קורת רוח למלכו של עולם. זאת משום שאנו לא רק עבדיו של הקב"ה, אנו גם הבנים של אבינו שבשמים; חובה עלינו לדאוג באהבה לכל בניו של הקב"ה, גם לאלה שנקודת המוצא שלהם ביחס לאחרים היא חלשה.  

שנית, לא מדובר כאן על שכלול הבריאה מבחינה חומרית, אלא על צדק חברתי. לא נראה לפרש שכוונת הגמרא היא שאדם אחד נברא בחיסרון יחסי לרוב בני האדם, כדי שאחרים יוכלו לראות בו אמצעי להציל אותם מעונש. נראה שהכוונה היא לתאר עיקרון מרכזי בחברה מתוקנת: זוהי חברה שבה יש רגישות, נתינה ומאמץ לצמצם את הפערים הקיימים בה. 

עם זאת, יש לשים לב לצרכיו הייחודיים של כל אדם. לעתים, התייחסות שווה לכל אדם, תוך התעלמות מן המגבלות והצרכים המיוחדים של אנשים מסוימים, דווקא מעכבת את תיקון החברה. עלינו לחתור לאיזון הטוב ביותר בין השוויון הבסיסי בין כל בני האדם לבין תשומת הלב לייחודיותו של כל אחד ואחד.

ד.      שכלול הבריאה באמצעות המדע והרפואה

גם להתפתחות המדע, הטכנולוגיה והרפואה יש חלק משמעותי בתיקון עולם. נבואות הגאולה עוסקות בין השאר ברפואה שתגיע לעולם כחלק מתהליך התיקון שלו, כפי שדרשו חז"ל על הפסוק בנבואת מלאכי:"מוצאין אנו עשרה דברים עתיד הקב"ה לחדש לעתיד לבא....ואפילו אדם חולה הקב"ה גוזר לשמש ומרפא, שנא' (מלאכי ג' כ') וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" (שמות רבה ט"ו). דברים דומים מופיעים בזוהר (פרשת מקץ ר"ג ב' בתרגום חופשי): "ועל זה עתיד הקב"ה לגלות את אור השמש ולהאיר לישראל, דכתיב: 'וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה', שבשמש ההיא יתרפאו כולם מאחר שבזמן שישראל יקומו מעפר יהיו בהן חגרים ועיוורים והקב"ה יאיר להם מאותה השמש להתרפאות בה" .

הרפואה שתגיע לעולם ותביא לתיקונו אינה נסית בהכרח; היא יכולה בהחלט להיות טבעית, בדמות ההתפתחויות המדעיות שפיתח המין האנושי. כך הגדיר זאת הרב קוק (אורות הקודש ב', עמ' תקס"ג): "בין כך וכך חובת האדם בצורתו המדעית לרומם את עבודת האדמה משפלותה, וזה עושה אור ה' במדע האנושי, ועתידין כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע, הקרקע תצא מקללתה בחלקה היותר גדול, מפני שהחכמה תגאלנה". הקללות בהן קולל העולם עשויות להתבטל בעקבות פיתוחי המדע של האדם, שבאים בזכות הארה א-לוהית שיורדת לעולם בכל דור ודור. אם בעבר אנשים עם מוגבלויות היו נטל על החברה ונתפסו כגורם שלילי, בדור של גאולת העולם, זוהי זכות לחברה המסוגלת להעניק לאנשים הללו כלים להתגבר על המכשולים ולהשתלב בתוכה. זכינו לפגוש בדור שלנו בעולם שליח שהביא לאנושות את אור ה' בסוגיה זו, פרופ' ראובן פוירשטיין ז"ל, שבעזרת משנתו ותורתו זכו רבבות בכל רחבי העולם להתגבר על מוגבלויותיהם ולהשתלב בחברה.

העובדה שנקודת הפתיחה של התורה היא עמדת הנחיתות של אנשים עם מוגבלויות איננה סוף פסוק. התורה מציבה נקודת מוצא לפיה אנו חיים בעולם מקולקל שיש בו פגמים ומוגבלויות, ותפקיד האנושות הוא לקדם את הבריאה ולפתח אותה, לתקן את הפגמים והלקויות שבה ובכך להשלימה, כפי שאמרו חז"ל: "אשר ברא א-להים לעשות. יעשה אין כתיב כאן אלא לעשות, שהניח כח בהם לעשות" (מדרש אגדה [בובר] בראשית פרשת בראשית פרק ב). על האנושות לפעול לצמצם את הפערים בין בני האדם, ולסייע לאנשים עם מוגבלויות להתגבר על מוגבלותם, וכך להביא לתיקון עולם.

ה.      שילוב אנשים עם מוגבלויות בקהילה

כפי שצוין לעיל, על פי ההלכה, אנשים עם מוגבלויות מסוימות מנועים לכאורה מלשמש בכמה תפקידים, כגון עליית כהנים לדוכן. מקור הדיון במשנה ובגמרא במסכת מגילה (כד ע"ב), וכך כותב הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים, פרק ט"ו ה"ב): " המומין כיצד? כהן שיש מומין בפניו או בידיו או ברגליו כגון שהיו אצבעותיו עקומות או עקושות ... לא ישא את כפיו לפי שהעם מסתכלין בו".  בעלי המום פסולים מלעלות לדוכן, מחשש שאנשים יסתכלו עליהם במהלך ברכת כהנים, והדבר יסיח את דעתם בשעת הברכה.

הגמרא שם מביאה עדויות על מקומות שבהם בעלי מומים היו עולים לדוכן, ומציינת שהסיבה לכך היא שאותם אנשים היו בגדר של "דש בעירו", כלומר, הם היו מוכרים בעיר שלהם, ולכן המום שלהם לא היה נחשב תופעה יוצאת דופן. כך ממשיך וכותב הרמב"ם: "מי שהיה רירו יורד על זקנו בשעה שהוא מדבר וכן הסומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו והכל היו רגילים בזה ... מותר לפי שאין מסתכלין בו...".

הרדב"ז מחדד את ההלכה הזו בדיונו על עליית כהן עיוור לדוכן, ומסיק: "דחולי זה נמצא הרבה במדינה זו ואינו דבר של תימא ... ראוי להתיר שאין העולם מסתכלין אלא בדבר של תימא הילכך אין כאן בית מיחוש".

מהלכה זו נובעת מסקנה מרתקת: אם החברה אינה רואה את האדם בעל המום כחריג, גם ההלכה אינה רואה אותו כחריג. אם החברה מקבלת את בעלי המוגבלויות ופועלת כדי לשלב אותם, גם יחסה של ההלכה אליהם משתנה.  

דוגמה אחרת השייכת לענייננו היא בשאלה האם אדם בעל מוגבלות גופנית יכול להיות שליח ציבור.

המהרש"ל (ים של שלמה, חולין, פ"א סימן מ"ח) ציטט בעניין זה מתשובת מהר"ם (דפוס קרימונה סימן רמ"ט): "... פשיטא דראוי וראוי הוא, ואדרבה מצוה מן המובחר, דמלך מלכי המלכים חפץ להשתמש בכלים שבורים, ולא כדרך שרים בשר ודם, שנאמר (תהלים נ"א י"ט) 'לב נשבר א-להים לא תבזה', דאין נפסל במומין אלא כהנים עכ"ל", והוסיף: "ואני אבוא אחריו למלא את דבריו, דהא אפילו לויים שעבודתן בשיר בשילה ובית עולמים ... אין נפסלין אלא בקול ... כ"ש ש"ץ שלנו".

בעל ה"מגן אברהם" על השו"ע (או"ח סימן נ"ג סק"ח) הביא דעות שונות בשאלה זו: "מי שנפלו זרועותיו מותר להיות ש"ץ, שדרך הקב"ה להשתמש בכלים שבורים כדאמר במדרש ...  אבל בזוהר אמור ע' קע"ג איתא דהא דקב"ה משתמש בכלים שבורים היינו דכא ושפל רוח, אבל מי שיש בו מום הוא פגום ... ולכן כהן בעל מום פסול לעבודה, וא"כ גם בש"ץ יש ליזהר". בעל ערוך השולחן (שם, ס"ט) הביא פוסקים נוספים שהתירו לו להיות שליח ציבור (של"ה, אליהו רבה).

דומה שבימינו ראוי להחמיר במידת הכבוד לכל אדם, ולהתיר לאדם בעל מוגבלות גופנית לשמש כשליח ציבור.

מבחינה ערכית, ניתן ללמוד מהלכות אלה לשאוף למצב שבו נתרגל לכך שאנשים עם מוגבלויות הם חלק אינטגרלי מהחברה. ככל שהתופעה הזו תהיה רווחת בקהילה, הקהילה תראה בה דבר שגרתי, שאינו מושך תשומת לב מיוחדת. כך נשפיע על מעמדם ההלכתי של אנשים עם מוגבלויות, ונתרום לתיקון החברה והעולם.

פרק ו – למצוא את האוצר הגנוז באנשים עם מוגבלויות

לעתים, כשעוסקים בסוגיה הזו, יש צורך בשינוי בדרך שבה האדם הממוצע חושב על אנשים עם מוגבלויות, כדי להביא את החברה למצב שוויוני ומוסרי יותר.

בעקבות התפתחות שפת הסימנים, התקיים בסוף המאה ה-19 דיון ער בין הפוסקים בשאלת מעמדו של אדם חרש שלמד להשתמש בשפה זו. הרב עזריאל הילדסהיימר (ראש בית המדרש לרבנים בברלין, נפטר בשנת תרנ"ט/1899) הביא דעות שונות בנושא, וכתב את המשפט המרתק הבא על מחלוקת הרבנים בנושא: "... ונלע"ד עיקר הדבר תלוי בשאלה אם כח השכל של החרש לקוי באופן מוחלט או שהוא נורמאלי כשלעצמו וכעין אוצר גנוז" (שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר חלק ב, אבן העזר, מילואים סימן נח). בימינו קשה להעלות על הדעת שניתן להתלבט בשאלה כזו, וכל הפוסקים מסכימים שלאדם חרש יש רק מגבלה גופנית, והוא בר דעת לחלוטין לכל דבר ועניין. אולם עלינו להבין שעבור הרב הילדסהיימר ובני דורו, האפשרות שחרש ילמד ויתפקד כאחד האדם הייתה מפתיעה ומאתגרת ביותר! הרב הילדסהיימר נדרש לחשוב "מחוץ לקופסה", קופסה שעוצבה ונסגרה במשך דורות רבים, שבהם היה ברור לכולם שחרש איננו בר דעת, ובצדק, משום שלא הייתה אז דרך ללמדו דעת. יכולתו של הרב הילדסהיימר לחשוב "מחוץ לקופסה" של אותו דור הייתה שלב בתהליך ההכרה במציאות החדשה של חרש בר דעת. השאלה העומדת בפנינו היא: מהי "היציאה מהקופסה" הנדרשת בדורנו כדי לפסוק הלכה בשאלות חברתיות-מוסריות ביחס לאנשים עם צרכים מיוחדים? 

 

סיכום

כעובדי ה', אנו מחויבים להשתתף עם הקב"ה במעשה בראשית ולהמשיך את תיקון העולם, בין היתר בשילוב מקסימלי ושוויון בין אנשים עם מוגבלויות לבין כלל החברה. עלינו ליצור תהליך של שינוי בחברה ביחס לאנשים עם מוגבלויות: ליצור אווירה שבה לכל אדם יהיה נוח להיות עם אנשים ששונים ממנו, ולמצות את הדרכים ההלכתיות לשילובם של אנשים עם מוגבלויות בקהילה באופן שווה.

מאמר זה הוא תשתית וקריאת כיוון לעיסוק תורני ביחס לאנשים עם מוגבלויות. מכאן ואילך נמשיך ונדון בעזרת השם בסוגיות מעשיות, הלכתיות וחברתיות, בתחום חשוב זה.

 

 


לא התקבלו תגובות
.

עמדת בית הלל בנושא רצח מוחמד אבו חאדיר

אנו כואבים והמומים מהרצח הנורא של הנער הערבי - מוחמד אבו חדיר ושולחים ברכות תנחומים למשפחתו.

רצח זה, ביחד עם קריאות אחרות לנקמה, מחללים את שם ה', ופוגעים בזכרם הטהור של שלושת נערינו ההרוגים. התגובה הראויה על רצח הנערים חייבת לבוא מתוך הממשלה, ובכל מקרה חלילה לאיש לפגוע בערבי חף מפשע כדי לנקום דמם של יהודים. אנו מגנים בכל פה קולות של אכזריות ורצח בתוך מחננו. על אלימותם ורצחנותם של שונאינו לא נכפר באלימות וברצח משלנו.

על אברהם אבינו אומרת התורה "אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". כבניו של אברהם עלינו לשמור את דרך ה', ולעשות צדקה ומשפט גם בשעות מבחן, כשהלב דואב והזעם ממלא את הכל, ולא לאחוז בדרכם האכזרית של אויבינו. הנוקט במעשי אכזריות ורצח מוציא עצמו מכלל ישראל מכתים את הציבור בחטא נורא וגורם נזקים לכלל ישראל.

על משטרת ישראל ומערכת המשפט לעשות הכל כדי להביא את הרוצחים לדין ולהשתיק באיבם קולות הקוראים לפגיעה בערבים


התקבלו 2 תגובות
.

לעמוד הבא