עוד

  1. מדינת ישראל
  2. מעמד האשה ביהדות
  3. תורה וחברה
  4. עמדות בית הלל
  5. בית המדרש ההלכתי
  6. ?מי בבית
  7. חדשות

חיפוש

חפש

פייסבוק

על סדר היום

הכל בגלל האהבה - שבת חול המועד פסח (הרב יוני ברלין)

ישנו מנהג בקהילות ישראל השונות לקרוא ברגלים את אחת מחמש המגילות. בחג הפסח קוראים את שיר השירים, בחג השבועות קוראים את מגילת רות ואילו בחג הסוכות קוראים את מגילת קוהלת. דומה שישנה נקודה המאפיינת את שלוש המגילות הללו והיא העובדה שמדובר במגילות בעלות תכנים מורכבים ולא שגרתיים בנוף של התורה.

מגילת קוהלת הנקראת בשבת חול המועד סוכות, מפתיעה עם הסתכלות ביקורתית על העולם. פסוקים כמו: "מי יודע רוח האדם העולה היא למעלה" או "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" נראים מאתגרים מבחינה מחשבתית. מגילת רות הנקראת בחג השבועות מספרת סיפור על משפחה שיורדת מהארץ, מתבוללת, ובסופו של הסיפור זרע המלוכה נוצר מרות המואבייה המתחברת למשפחה זו. בשבת חול המועד פסח קוראים את מגילת שיר השירים המספרת סיפור אהבה בין הדוד לרעיה.

 

סיפור המסגרת והתיאורים הנועזים שבו הינם מפתיעים את הקורא מגילה זו. בטרם שניגש למשמעות מגילת שיר השירים ראוי לשים לב לכך שחכמים ראו לנכון להכניס ספרים אלה לקובץ כתבי הקודש ואף לקרוא מגילות אלה בזמני ההתכנסות המרכזיים והחגיגיים של הרגלים. כבר בכך ישנה אמירה שברגעי שיא והתעלות ניתן ורצוי להתמודד עם דברים לא שגרתיים ומאתגרים. ידוע גם הדיון של חז"ל באשר לשילובם של מגילות אלה בתנ"ך עד אשר מגיעה אמירתו המפורסמת של רבי עקיבא על היותה של מגילת שיר השירים קודש קודשים. בעיון זה ננסה להבין באופן ספציפי את הקשר בין חג הפסח למגילת שיר השירים ואת חשיבותה של מגילה זו.

 

מקובל בדרך כלל לפנות אל הפירוש האלגורי של סיפור זה ולראות אותו כסיפור אהבה בין כנסת ישראל לבין הקב"ה, אולם דומה שיש מקום לראות את הדברים כפשוטם ולעמוד על המסר של סיפור זה כדבר העומד בפני עצמו. מגילה זו מספרת סיפור אהבה בין איש ואשה והסיפור מתואר בצבעים עזים. מערכת היחסים שלהם יודעת עליות וירידות אולם יש בה אהבה, השתוקקות עזה ורגעי שיא של מימוש הקשר. מה לכל זה וליציאת מצרים? דומה שיש כאן עניין חשוב ביותר. בעבר עמדנו על כך שהשיעבוד במצרים פגע קשות בחיי המשפחה ובמערכת היחסים שבתוכה. כאשר עם ישראל כולו נושא עיניו לאדונים המשעבדים אותו אין מקום ואין פנאי לחיי אהבה ולזוגיות. הצעד הראשון כדי לתקן זאת הינו בציווי להתכנס בבתים ולהסתופף סביב שולחן אחד ולייצר חווייה משפחתית.

 

אולם יש ובני אדם בורחים אל העיסוק בתא המשפחתי ואינם מותירים מקום לבניית התשתית של כל משפחה בקשר שבין בני הזוג. מגילת שיר השירים הינה שיר הלל ליצירת קשר עמוק המושתת על אהבה וערגה בין בני הזוג. כאשר הגדיר רבי עקיבא מגילה זו כ"קודש קדשים" רמז לכך שהיכולת של עם ישראל לזכות בקדושה הנסוכה ממקום בית מקדשנו ולזכות בראיית פני השכינה המופיעה שם, מותנית ביכולת של כל זוג וזוג מעם ישראל לייצר מערכת יחסים שיש בה קדושה ואהבה. התיאורים הגופניים של האיש והאשה במגילה זו מופיעים בהקשר של חיים של אהבה וקשר עמוק. משום כך גם פן זה זוכה למדרגה של קדושה. חג הפסח הינו החג שבו מעגל החיים היהודי יוצא לדרך. משום כך חכמינו ראו לנכון להדגיש את החשיבות של בניית הקשר המיוחד בין איש ואשה כתשתית לכל החיים היהודיים. ייתכן שניתן לראות כאן תיקון להתחלת העולם בחודש תשרי. כאשר התחיל העולם בחודש תשרי מתואר ניסיון לזוגיות בין אדם וחוה אולם שם חלו ליקויים ושיבושים שלא אפשרו את האידיליה הדרושה. בחודש ניסן ישנו ניסיון להתחלה מחודשת. בהתחלה זו מקבל האדם מישראל על עצמו את אדנותו של הקב"ה. אך יחד עם זאת ישנה דרישה מהאדם לבנות מערכת יחסים של זוגיות ואהבה. הסוד של עם ישראל היה תמיד חוזק המשפחה וחוזק זה מושתת על חוזק הקשר בין האיש והאשה.

 


לא התקבלו תגובות
.

עקרון הצניעות: רבנים, צאו לנו מארון הבגדים (הרבנית מיכל טיקוצ´ינסקי)

הפיכת סוגיית הצניעות לעיסוק בפרטי לבושה של האישה שגויה ולפעמים מהווה פריצות בעצמה. צניעות היא הלך נפש פנימי הקשור בעמידה מול ה´

"הגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ־לֹהֶיך" (מיכה ו, ח). 

הבנת מושג הצניעות בהלכה מחייבת עיון במקורות המוקדמים המעצבים את ערך הצניעות. הפסוק הזה מתוך ספר מיכה מבטא בצורה הקולעת ביותר את העובדה שהצניעות, על מהותה וגדריה גם יחד, קשורה לנוכחות ה' בעולם ונובעת ממנה. אולי משום כך נמנית הצניעות כאחד משלושת עקרונות היסוד שהם תמצית התורה, לדברי הנביא (מכות כד, א). 

 

קישור בין צניעות לנוכחות ה' מצוי כבר בתורה עצמה, בפרשת שמירת הטהרה והנקיות במחנה הצבא: 

כִּי ה' אֱ־לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ (דברים כג). 
 
גם כאן ביטויה של הקדושה הוא בחובת הנקיות ובהצנעת "ערוות דבר", ואלו נדרשות כיוון שה' אלוהיך מתהלך במחנך. החיבור בין שני הפסוקים, בין הקריאה המוסרית של הנביא ובין ההוראה המעשית של התורה, מעצב את הצניעות כערך רחב־היקף המתפרט גם לביטויים מעשיים בהקשרים קונקרטיים. כשם שחוויית נוכחותו של הקב"ה מלווה את האדם בכל דרכיו, כך גם עניין הצניעות מתרחב למגוון של תחומים ולרמות שונות של חיוב. על כן, "הלכות צניעות" אינן מרוכזות תחת כותרת אחת, ואין למצוא אותן סדורות במסכת אחת או בפרק אחד מספרות ההלכה. 

היישום המעשי הראשוני של הוראת ההצנעה הוא כיסוי הערווה. מקור ראשוני לכך מצוי בפרשת נח, בהערכה השלילית את ראיית ערוותו על ידי חם, ובכיסויה על ידי שם ויפת. המשנה במסכת ברכות אוסרת לקרוא את שמע (ברכות ג, ב) – ושאר דברים שבקדושה – בפני הערווה, ובגמרא מבואר שהאיסור לקרוא כנגד הערווה כולל גם ערוות גוי ולדעות מסוימות גם ערוות קטן. העולה מן הסוגיה הוא שהגדרת האיברים האינטימיים כערווה אינה נתונה לשיקולים משתנים או להסברים על רקע תרבותי. מדובר בהגדרה יסודית שאי אפשר לערער עליה, וגם אם במקומות מסוימים ערכי הצניעות הבסיסיים אינם נשמרים, הם עדיין מחייבים. מעבר להגדרות הבסיסיות המוחלטות של ערווה, קיימים גם חלקים בגוף האדם שמידת החובה להצניעם תלויה בהקשר תרבותי ובמוסכמות חברתיות (ברכות כה, ב). 
 
הצניעות בלבוש, הטהרה והנקיות אינן עומדות בפני עצמן. הן משמשות ביטוי חיצוני להלך נפש פנימי שהתורה מבקשת לסגל לנו. על כן, מלבד השפעת מידה זו על צורת הלבוש, ישנם ביטויים נוספים של אותו ערך המצויים בתחומים הלכתיים אחרים. נדגים זאת ממקור שאין רגילים להביאו בדיונים המקובלים על צניעות במחוזותינו. המשנה הראשונה במסכת בבא בתרא עוסקת בחיוב שכנים לבנות מחיצה בין חצרות בתיהם. בעקבות המשנה מתקיים בגמרא דיון במושג "היזק ראייה", מושג המבטא את הפגיעה בפרטיות של האדם כאשר השכן יכול לראות את הנעשה בחצרו. מן הסוגיה מתברר שקיים מגוון של מפגעים הנובעים מן ההבטה והראייה: החל בחשש לעין הרע וכלה בהגבלת אפשרויות השימוש בשטח כאשר הוא חשוף לעיני השכנים. 
 
הצנעת השימושים האישיים המתחייבת מן הדיון היא ביטוי לרצון להגן על ערכי האינטימיות ועל הזכות לפרטיות. הרצון למנוע את ההצצה אל נבכי ענייניו האישיים של האדם ומנהגים שונים הנוגעים לכך מקבלים גושפנקה הלכתית בדמות מחיצה בגובה ד' אמות, מעל גובה עיני האדם, בחצר. בהמשך המסכת מוזכר האיסור לפתוח פתח כנגד פתח לחצר השותפים, כדי למנוע אפשרות הסתכלות ומשום צניעות. קל וחומר שמוטלות מגבלות על פתיחת חלונות מול החלונות של בית השכן, שכן אין לאפשר הצצה אל תוך הבית הפרטי (רש"י בבא בתרא ס, א, ד“ה לא יפתח). 
 
המקור לכל מערכת המגבלות על ההסתכלות אל חצרו וביתו של השכן הוא בדרשת ר‘ יוחנן: “אמר רבי יוחנן, דאמר קרא: ‘וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו‘, מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, אמר: ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה“ (בבא בתרא שם). כמו במצוות המחנה, גם בבית וביישוב משמשת הצניעות, במובן של שמירה על הפרטיות והאינטימיות, תנאי להשראת השכינה. 

 
נמצאנו למדים שהיסודות להלכות צניעות אינם מצויים במתח שבין המינים ואינם נובעים מחשש לאיסורי עריות ומגרימת הרהורים. אך אין להסיק מכך שאין להלכות צניעות מקור. המאמץ לליבון המקורות של גדרי הצניעות ושיעוריה אינו נובע מעקשנות פלפלנית. ישנה חשיבות רבה ללימוד הלכות צניעות ממקורן, שכן היישומים ההלכתיים חייבים לנבוע מן המגמות היסודיות של ערכי הצניעות ולשקפן נאמנה. כל ניסיון להיתלות במקור שגוי מעוות את התוצאה ההלכתית, בין שהלומד מבקש להרבות צניעות ובין שהוא מבקש למעט בה. 

 
המקורות ההלכתיים שהבאנו משתרעים מהמרחב הפרטי ועד לשטח הציבורי, מצניעות בלבוש ובעמידה לפני ה' ועד להקפדה על מראה פניה של רשות הרבים. הדוגמאות הללו עוסקות במקרים ספציפיים, אך מהם יש לגזור הלכות שונות להקשרים חדשים ומתחדשים. על מנת לעשות כן, עלינו לשאול את עצמנו: מה הם גבולות הפרטיות? מתי נחשב דבר כלשהו למציצני ומתי השיתוף מבורך? מתי ניחשב חושפניים ומתי ניחשב כנים וישרים, פתוחים ולבביים? 

כדי להגיע למתווה נכון, נעיין בסוגיות נוספות. מול התיאורים המעצימים את חובת הצניעות עומדות סוגיות אחרות המעמידות ערכים אחרים המצדיקים גילוי וחשיפה, ומייצבים את הצניעות הנדרשת בנקודת איזון שונה. יש במקורות חז"ל דגמים של התנהגות הנראית כבלתי צנועה בעליל. האמורא שמואל בדק את שפחתו כדי ללמוד סימנים אנטומיים בגוף האישה, ופיצה אותה על אי הנעימות בפיצוי כספי מסוים (נידה מז, א); מעמד השקאת הסוטה כולל את פריעת ראשה וקריעת בגדיה (סוטה ז, א); ישנם תיאורים מוחשיים מאוד של בדיקת נגעי המצורעים על ידי הכהן או של אופן סקילת האישה (סנהדרין מה, א); הגמרא מורה שלא לעבור במקום שבו נשים עוסקות בכביסה, כיון שיש בכך חוסר צניעות, אף שאין הן עוברות בכך על איסור (בבא בתרא נט, ב). כל הסוגיות הללו מלמדות שחובת הצניעות אינה יכולה להיות פלקטית ואחידה. היא חייבת להיות מותאמת למצבים המשתנים שבהם נמצא האדם. הסוגיות הללו נכנסות להקשר הנכון כשמבינים את חובת הצניעות לאשורה. עיון במערכת המקורות השלמה מאפשר ליצור מתווה ברור של מהות הצניעות ודרכי יישומה. 
 
מן העיון בסוגיות עולה שיש להבחין בין השימושים הראויים בבית לבין השימושים הראויים בחצר. לפיכך יש להבחין בין מידת הצניעות המתחייבת בין השכנים באזורים שונים של המרחב שבין הפרטי לציבורי, על פי טיב השימושים המקובל בהם. אין לכך אמות מידה אחידות ומדויקות. ברור שאין להציץ לבית השכן כי ללא ספק יש בכך פגיעה בצניעותו ופרטיותו, אך אין זה ברור ביחס לשימושים שאדם עושה בחצרו. ודאי שגדרות יועילו להגן גם שם על הפרטיות, אך בידול חמור וקיצוני מדי עשוי גם לפגום בצורך בשיתוף וביחסי שכנים. בכל אלו ובעוד עניינים דומים יש גם חשיבות לשאלה מה מקובל ואיך אנשים רואים את החשיפה, אם כמציצנות והיזק או כעניין שגרתי חסר משמעות. הצצה לתלוש משכורת של חבר תיחשב עזות פנים, וחשיפתו על ידי העובד תיחשב לרוב כבוטות או התרברבות. עם זאת, לעתים נובעת פעולה כזו מצורך בביקורת או בשקיפות. 
 
אפשר לבחון דפוסי התנהגות שונים ברשתות החברתיות, או באופן ניהול שיחות אישיות בטלפון הנייד במקומות ציבוריים. יש הנוטים לדווח לכל העולם על כל פרט אישי המתרחש אצלם בבית או בחיים, ואחרים מצניעים גם מידע שגרתי וגלוי על חייהם. יש המתנסחים בעדינות ויש בבוטות. אחדים מנהלים שיחות שקטות וממעטים בהן בפומבי ואחרים מנהלים שיחות קולניות. פערי האישיות הנחשפים בהתנהגויות אלה מופיעים גם בהבדלים בין הלומד השקט למי שלומד בצעקות וממלא את כל בית המדרש בלימודו, בין המתפלל בלחש למי שמתפלל באופן שמושך אליו תשומת לב בתנועותיו ובקולו. גם בחירה לתאר בלשון מדויקת חוויות רוחניות, כגון הדגשת הקרבה לה', עשויה להיות נגועה בחוסר צניעות. צניעות בלבוש אף היא נמדדת על פי הנסיבות, ובהתאם להקשר. אינו דומה מקום עבודה לשפת הים, ואינו דומה בית הכנסת לרשות הרבים, או שבת ליום חול. 

  

כריכת מושגי הצניעות הפנימיים – הצורך בהסתרה ובשמירה על האינטימיות בשלל נושאים – עם הצניעות בלבוש מבארת עניין נוסף. כעת מתברר מדוע יש המתלבשים בצניעות על פי כל הגדרים המחמירים אך אינם נראים צנועים. ולהפך, איך גם מי שאינו גדור בהתאם למפרט משמרת הצניעות אינו בהכרח לא-צנוע. מתברר כי הגדרים אינם מועילים למי שלא הפנים את הערך עצמו. מעמדו הרוחני של כל אדם אינו נאמד על פי מראהו החיצוני, ותחפושת בלבוש אינה מצליחה להוליך שולל את מי שעיניו רואות. למעשה, מי שמסגל לעצמו את תכונת הצניעות ואת המידה שביסודה, של ה' המתהלך במחנה, של הצורך בכבוד, אינו זקוק להדרכה מדוקדקת בדבר פרטי הלבוש. מי שצריך הדרכה, זו ככל הנראה גם לא תועיל לו. 

יש להדגיש שללא ספק בכל אדם מצויה השניות. כל אחד ואחת מאיתנו נע בין הצורך להבליט ולחשוף, הרצון להישמע, לקבל תגובה וללמוד את עצמו באמצעות העולם, לבין הצורך והרצון לשמור על מרחב אישי, לטפח את הסוד ולגדור את עצמו ואת תוכיותו בפני העולם. מי שיש לו באופן בסיסי צורך גם להסתיר ולא רק צורך לגלות – לא רק שאינו זקוק להדרכה, אלא גם אין בנמצא הדרכה קולעת כזו. נקודת האיזון נגזרת בקווים עדינים ומדויקים מאישיותו, והיא נכונה ומתאימה רק לו. אין נקודת איזון "נכונה" אחת. 

 

המסקנה מן הדברים ברורה, ובכל זאת אציין את הדברים במפורש. כיוון שמדובר במידה ממידות הנפש ובתכונת אישיות, גם עניין צניעות הלבוש שייך לשני המגדרים. וכך מובא בתשובת הרב עובדיה יוסף ביחס ללבושו של המתפלל ושליח הציבור: 

הלובש חולצה בשרוולים קצרים, המכסים את הזרוע עד המרפק, מותר לו להיות שליח צבור להוציא את הצבור ידי חובתם, אבל אם השרוולים קצרים ביותר, עד שחלק מהזרוע העליון, שבין המרפק לכתף, מגולה, אינו רשאי לשמש שליח צבור, שאין זה כבוד הצבור, אבל יחיד המתפלל לעצמו, מותר לו מן הדין להתפלל בשרוולים קצרים (יחווה דעת ד, ח). 
 
אפשר להתרשם בדבריו מן הדמיון בין גדרי הלבוש המקובלים כהולמים נשים לאלו הנדרשים מן הגברים, כמעט ללא הבחנה. עוד ראויה לציון בדבריו ההבחנה בין שליח ציבור לבין יחיד המתפלל, והעובדה שבקביעת הלבוש הנכון והמתאים יש משמעות להקשר ולמקום. חיבור נושא הלבוש עם נושא כבוד האדם והציבור אינו גורע מערכה של הצניעות או מהאפשרות לקבוע לה גדרים ואמות מידה. הוראות נוספות חוצות מגדרים שעניינן בצניעות מצויות בשולחן ערוך כחלק מן ההדרכה הנוגעת להשכמת הבוקר: 
 
לא ילבש חלוקו מיושב אלא יקח חלוקו ויכניס בו ראשו וזרועותיו בעודנו שוכב… 
אל יאמר: הנני בחדרי חדרים מי רואני, כי הקדוש ברוך הוא מלא כל הארץ כבודו (אורח חיים ב, א-ב). 
 
וכן מצוין בהוראות לסיום היום, לקראת שינה: 

כשיפשוט חלוקו לא יהפכנו ממטה למעלה, שאם כן נמצא גופו ערום, אלא יפשטנו דרך ראשו ויכסה עצמו בסדינו מתחת, ויכנס במטתו (אורח חיים רלט, ב). 

ההנחיה ללבוש את הבגד ולפושטו בצניעות, גם כשאין איש בחדר, נובעת מן הצורך של האדם בצניעות גם אל מול עצמו ומול קונו. כידוע, קיימות הנחיות מפורטות באשר לסדרי הצניעות בכל התחומים האינטימיים של החיים: במרחץ ובמקווה, בשירותים ובחדר השינה. הן נוגעות לגברים ולנשים כאחד – בהבדלים המתבקשים מן האפיונים של כל מגדר ושל כל תחום. כולן נובעות מן התודעה הבלתי פוסקת של "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". כמובן, מי שיגזור מכל אלה כי יש להתקלח בלבוש מלא נכשל בהפנמת מושג הצניעות וערכו… 
 
המגמה לצמצם את העיסוק בהלכות צניעות לדיני ערווה ועריות בטעות יסודה. הסוגיות שדנות בדיני ערווה באישה אינן עוסקות בלבושה של האישה. הן מדברות על "שמירת העיניים" של האיש ועל המגבלות הנובעות מן המתח המיני הטבעי, מתח שלא ייפתר גם אם נשים יכסו את כל גופן. מתח זה חיוני לקיומו של עולם, ויש להתמודד עמו (יומא סט, ב).
 
המסקנות העולות מגדרי הערווה השונים מובאות בסימן כא באבן העזר. אין בסימן הזה רמז קל שבקלים למגבלות המוטלות על לבושה של האישה ואין בו איסור על פעילויות מסוימות של נשים. הן יכולות להתבשם, ללבוש צבעונים, לכבס את הכביסה על הנהר, ללכת בשוק ועוד ועוד. האיש אסור בהסתכלות בכל אלו אם הוא מתכוון ליהנות מהם. מי שמנסה להוכיח מן הסוגיות הללו ולגזור מהן את הלכות הצניעות הרי הוא שוגה. 

  

בהתאמה, גם החינוך לצניעות על בסיס זה הוא שגוי. הסחת הדעת שתיגרם למורה ממין זכר שילמד בכיתה אינה נימוק לחיוב בלבוש צנוע, שהרי אין שום הבטחה שמורה המלמד בכיתה של בנות הלבושות צנוע יישמר מהרהורים אסורים ומהסתכלות "באצבע קטנה". העברת מוקד הבעיה מן העיניים של המורה אל הלבוש של הבנות אינה פותרת את הבעיה אלא מעבירה את האחריות למקום הלא נכון. בניית ערכי הקדושה והכבוד העצמי שמעניקה הצניעות לאדם היא המייצרת את המרווח הנכון עבור שני המינים לתקשורת בריאה ונקייה. היכולת להבחין בין מפגש ענייני בין המינים לבין גלישה למישורים אינטימיים או קלי ראש לא תושג על ידי הקפדה על הסממנים החיצוניים, כי אם על ידי חינוך ליצירת אקלים ראוי ביחסים בין המינים, והאחריות לה מוטלת על שני הצדדים. 
 
הנחת כללי לבושה של האישה בתוך הקשר של יחסים בין המינים היא עצמה בבחינת פריצות והפך הצניעות. את הדברים כתב בצורה הנוקבת ביותר הרב יהודה ברנדס בפירושו לדברי אברהם אבינו היורד למצרים "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את": 
 
משהגיעו למצרים נחשף אברהם לראשונה בחייו, אחרי שנות נישואין רבות, לאפשרות להסתכל על נשים כעל "אובייקט מיני", ולא כעל בני אדם. לפיכך נתיירא שהמצרים יחמדו אותה, יהרגו אותו וייקחו אותה, כפי שאכן קרה בהמשך. הזיהוי המיידי של אישה עם מיניות, ושל כל מפגש בין גברים לנשים כרקע לפריצות, הוא נחלתה של חברת שוחרת זימה (דרשה לפרשת לך־לך תש"ע, אתר בית מורשה). 
 
לדבריו, ההפרדות ובניית החומות והגדרות סביב הנשים נובעות מתודעה "מצרית" שלפיה האישה היא אובייקט מיני. כל אלו נובעות מן ההשפעות של התפיסה המתירנית הפרוצה ולא מצניעות יתר או מהפנמה של ערך הצניעות. 
 
מה מפנימים בני הנוער מתוך הדיבור האינסופי על חובת ההפרדה בין בנים לבנות? מההטפות בדבר האיום הנורא של הטלוויזיה והאינטרנט? מההנחה של המבוגרים שאין כביכול לנער ולנערה שום כלים להתמודד ולכן הפתרון היחיד העולה על הדעת הוא להשליך את הטלוויזיה והאינטרנט מן הבית, או לכל הפחות להתקין מערכות הגנה ובקרה כאלה שימנעו מן הילדים התמימים לגלוש לכל אותם מחוזות של זימה? הנוער קולט את המסר בשלמותו. הבנות לומדות שיש להתייחס אל כל הגברים כאל מצריים, הבנים לומדים שמצופה מהם באופן טבעי להסתכל על נשים כמו המצריים על שרה אמנו (שם). 
 
על אלו אוסיף מניסיוני האישי. מתברר שלפעמים אותם אנשים שמדברים בשבח כיסוי האישה מתוך פירוט מדוקדק ובוטה מצד עצמו, החל בהלכות צניעות והדיבור עליהן בפרהסיה וכלה בהפרדה כמעט מוחלטת בין המינים, הם אלו שאינם מבינים את הבעיה שבנוכחות הדיינים במעמד הטבילה של נשים לגיור, אף שמעמד זה רחוק מאוד מגדרי הצניעות שהם מציבים בדרך כלל. בעיניי, הדיסוננס הזה מצביע על קהות חושים, על אובדן דרך, על פורמליסטיקה של מושג הצניעות ועל התנתקות מן המוסר הטבעי ומערך יסודי בעבודת ה'. 

 

האתגר של הצניעות אינו נובע כאמור מהיחס שבין המינים, ולכן החינוך לצניעות אינו אמור לסגור את הנשים מאחורי סורג ובריח; גדרי הצניעות אינם נובעים מהיבט זה. כמסקנה ראשונה אציע לומר שריבוי כיסויים, למשל, הוא פסול. התהליך המחלחל בחברות מסוימות של כיסוי יתר של הנשים ברעלות ובשכמיות מוּנע מפריצות יתר ויש לשלול אותו מכול וכול. כך גם יש להתנגד לכל ניסיון להלביש את האישה באופן שהוא נוח יותר לאיש העומד מולה. אך מהו הכלי המאפשר לגזור גדרים הלכתיים מערך הקדושה? 
 
המעבר מערך לגדרים ברורים הוא מעבר מוכר מכל תחומי ההלכה. בהרבה תחומים בהלכה אי אפשר לנתק את הזיקה ההדוקה שבין תחום ההלכה הצרופה לתחום המוסר. בתורה עצמה בדרך כלל אין מרחק בין שני ההיבטים הללו, ומצוות רבות נתמכות בטעם רעיוני ובעיקרון מוסרי.

למרות הצמידות של האגדה להלכה, אפשר לייצר גדרים. ההלכה אינה חומקת מלתאר לאדם כיצד לירא את אביו ולכבדו: יקום מפניו, לא יסתור את דבריו או יאכילו וישקהו. אך אוי לו לאדם שאינו מבין כיבוד הורים כפשוטו מהו, וכדי לקיים מצוות כיבוד הורים בשלמותה או כדי לצאת ידי חובתה ישקיע עצמו בדקדוק בהלכות המובאות בשולחן ערוך, מבלי להתחשב בכלל הבסיסי שקבעו חז"ל קודם לכל פרטי המצווה: "רצונם הוא כבודם". יש תחומים שלמים בתורה שבהם התנהגות "לפי הספר" אינה יוצרת צדיקים אלא דווקא "נבלים – שלא ברשות התורה". 

בנושאי צניעות המצב מורכב עוד יותר מאשר בכיבוד הורים, שכן חובת הצניעות פזורה לרסיסים על פני חלקי השולחן ערוך, והיא ניבטת מעיצוב אורחותיו של האדם המאמין מהשכמת הבוקר ועד בוא הערב – אל מול עצמו, אל מול אשתו וילדיו ואל מול החברה שבה הוא חי. היא ניבטת מן הצורך להתגבר כארי בבוקר לעבודת הבורא. היא באה לידי ביטוי גם בלבוש השונה בתפילה ובציבוריות, בגדרי שכנים ובגדרי "ואהבת לרעך כמוך". איסוף ההוראות השונות לסל אחד שייקרא "צניעות" טרם נעשה, ועד היום עניין הצניעות נגזר מן הסוגיות הלא נכונות. 
 
אם כן גדרים ישנם, אך אין מדדים קבועים וברורים לכל סיטואציה והקשר, ממש כבכל חובה מוסרית אחרת. אמות המידה של אורך השרוולים ועובי הגרביים אין להן מקור. ההיתפסות לסנטימטרים משפילה ומביכה מכל צד שממנו מסתכלים עליה, אף על פי שלעתים הם אינם רחוקים מלשקף מהימנה את תפיסת הצניעות המקובלת והמתבקשת. 
 
ישנם יסודות. ישנה הגדרה לדברים שהם ערווה ללא הבחנה מבחינת הזמן, המקום והתרבות. ישנה חובה לקדושה, וכן ישנן חובת ההצנעה וחובת ההגנה על הפרטיות. הניסיון לתאר באופן מדוקדק, בצבעים עזים, במידות, באורך וברוחב, בציורים ובתרשימים את הלבוש, מתוך התמקדות באישה דווקא, הוא חלק מניסיון רחב יותר לקרוא את ההלכה קריאה שטחית ומנטייה לרדד את הגוונים המרובים שלה ואת המורכבות של הדברים. הלבוש צריך להיות מכובד והוא צריך לכבד את לובשיו (שבת קיג, ב). כדי לבאר מהו לבוש מכובד צריך ללמד אדם לכבד את עצמו. כשם שלא ימכור אדם את עצמו ואת הצלחותיו בשוק, כך לא יחשוף את בשרו לעין כול. רק הכסיל חפץ בהתגלות לבו – תרתי משמע. 
 
הגמרא במסכת עירובין מבטאת היטב את הטבעיות והאינטואיטיביות של ערך הצניעות: "אמר רבי יוחנן: אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה. דרך ארץ מתרנגול…" (עירובין ק, ב). התהליך המבוקש הוא פנימי ומשמעותי. הוא מחייב שימת לב לא רק לאיסור ולהסתרה, אלא גם לצורך של כל אחד ואחת בביטוי אישי; ביכולת לנצל את ההזדמנות החד פעמית שניתנה לו לחיות בעולם על מנת לממש את עצמו ואת צלם א-לוהים שבו. 

 


לא התקבלו תגובות
.

בתי המדרש של בית הלל יעסקו בשילוב בעלי מוגבלויות בקהילה

בתי המדרש ההלכתי והרעיוני של ארגון רבני ”בית הלל“, התכנסו בשבוע שעבר לעסוק בנושא שילובם של בעלי מוגבלויות בחיי הקהילה.

חברי בית המדרש החלו לעסוק במגוון של שאלות הלכתיות ומחשבתיות הנוגעות לשילובם בקהילה של בעלי מוגבלויות פיזיות וקוגניטיביות. בית המדרש הרעיוני של הארגון עוסק בנסיון לגשר על הפער המוסרי הקיים לכאורה בין הגישה התורנית-הלכתית התופסת את בעלי המוגבלויות כחלק מהגדרת ”חרש, שוטה וקטן ומוציאה אותם במקרים רבים אל מחוץ לעולם המצוות, לבין הגישה השוויונית-מודרנית השואפת לראות את כולם כבעלי זכויות שוות ופועלת לשילובם של בעלי המוגבלויות בקהילה ובחברה. בית המדרש ההלכתי מתמקד בגדר חיוב וקיום המצוות עבור בעלי מוגבלויות לאור ההתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות של דורנו.

  

במפגש בתי המדרש שהתקיים בשבוע שעבר, אירחנו הורים לילד בעל מוגבלות קוגניטיבית. האב תיאר את ההתמודדות והקשיים הקהילתיים וההלכתיים העומדים בפניהם - דווקא בשילובו בבית הכנסת.  במסגרת נייר העמדה שיוציאו בתי המדרש, אנו מבקשים להציע פתרונות הלכתיים ומעשיים שיאפשרו לנערים ונערות בעלי מוגבלויות לחגוג את בר/בת המצווה בקהילות ברחבי הארץ, במסגרת הרצון שלנו לעורר מודעות קהילתית לנושא חשוב זה.

  

העיסוק במיזם החדש הוא חלק ממטרת הארגון להוות ”הנהגה תורנית קשובה ומתוך הבנה כי יש לעשות ככל האפשר על מנת לשלב את בעלי המוגבלויות בקהילה, כשווים בין שווים, תוך מציאת הפתרונות ההלכתיים והקהילתיים הדרושים לשם כך.

  


התקבלו 1 תגובות
.

עדיף לתרום חמץ

אריזת חמץ סגורה? עדיף לתרום לצדקה ולא לשרוף!

אנו קוראים לציבור שלא לשרוף חמץ מיותר לפני חג הפסח הנמצא באריזות סגורות, אלא לתרום אותו לנזקקים. זו הזדמנות להשתמש בחמץ לעשיית צדקה, במקום לבער את החמץ במדורה או למכור אותו לאדם שאינו יהודי.

  

מכירת חמץ, הינה תקנה שיוסדה עבור מקרים של הפסד כספי גדול, כגון במפעלי מזון. מאחר ובמרבית הבתים לא מדובר בהפסד גדול, מומלץ שלא למכור חמץ גמור במסגרת מכירת החמץ.

 

עם זאת, עבור עניים ונזקקים מותר לכתחילה למכור חמץ גמור, מאחר ועבורם מדובר בהפסד כספי מרובה.

לפיכך, אנו מעודדים את הקהילות ברחבי הארץ לרכז את עודפי החמץ מן התושבים, ולמכור אותם באופן קולקטיבי במכירת החמץ לפני החג. בגמר החג המוצרים יימסרו לעניים ולנזקקים ובכך תתקיים מצוות צדקה.

 

את החמץ שלא יחזיק מעמד עד לאחר החג, כמו לחם ומוצריו, אנו מציעים להעביר לאנשים נזקקים שאינם יהודים אשר לא חלים עליהם האיסורים של חמץ בפסח.

 

בנוסף אנו קוראים לציבור לדאוג לאיכות הסביבה ולמעט במוצרים אותם שורפים בביעור החמץ. בכל מקרה אין לשרוף שקיות ואריזות, שכמובן אינם "חמץ" ושריפתן גורמת לזיהום האוויר.

 

הקפדה על שימוש בחמץ למטרות צדקה ומיעוט במוצרים הנשרפים לטובת שמירת איכות הסביבה, מאפשרת קיום מצוות ביעור חמץ בהידור המירבי.

  

 


לא התקבלו תגובות
.

בין חמץ למצה - בין "רמת חיים" ל "איכות לחיים" (הרב שרון שלום)

באחת ההפגנות של יוצאי אתיופיה נגד ההפליה והגזענות ניגש אלי איש והקשה "איני מבין כלל לפשר ההפגנה! שכן לאור חיי הכפר שהיו לכם באתיופיה; בית מקש וללא זרימת מים לבתים, ללא מערכת ביוב וחשמל וכו´ המגורים במרכז הקליטה במבנה הקרוואן עבורכם מדובר עדיין בקפיצת מדרגה טכנולוגית עצומה. זה שיפור באיכות החיים!" לא ידעתי מה להשיב ובקשתי זמן לחשוב.

לאחר מספר ימים גוללתי לפני מר דוד מהרט את קושייתו של האיש. והוא ענה "האיש אכן צודק העלייה מאתיופיה לישראל הביאה לעליה ברמת החיים אבל האיש הזה לא חכם מספיק להבין שהעלייה ברמת החיים פגעה קשה באיכות החיים". כלומר מרבית יהודי אתיופיה חיו בקהילות קטנות בכפרים, ומיעוטם בערים. רמת החיים הטכנולוגית והחיים האורבניים היו זרים להם. אבל איכות החיים הייתה גבוהה. הידע שנרכש עזר להם לפתח מיומנות שליטה על חיי המשפחה והפרנסה. כמו פרנסה שהייתה מבוססת על חקלאות, מרעה ונפחות. והאישה אשר עבדה במשק הבית וגידלה את הילדים כמקובל בחברות מסורתיות.

 

 

העלייה לישראל מצד אחד הביאה לעלייה ברמת החיים הטכנולוגית אבל תוך כדי פגיעה באיכות החיים. המעבר לישראל גרם לערעור של שיווי-המשקל. דומה שההבחנה בין "איכות חיים" ל "רמת חיים" יש בה לעורר לחשבון נפש עמוק בכלל לצורת החיים של האדם המודרני בכלל והאדם המודרני בפרט. למשל דומה שבתחום האמונה והדת קיימת אפשרות להבחין בין "רמת האמונה" ל "איכות האמונה" הראשונה נוטה להדגיש את המצווה ה"דתית" והשנייה נוטה להדגיש את המצווה ה "מוסרית". אבל גם בחייו של האדם המודרני יש להבחין בין "רמת החיים" הגבוהה; חשבון בנק מנופח, מכונית יוקרתית ובית גדול ממדים, לבין "איכות החיים" היכולת לחיות חיי שלווה וביטחון עצמי תוך שליטה במתרחש. זאת ועוד גם בתחום המשפט ניתן להצביע על חלוקה דומה מחד ריבוי בחקיקת חוקים יש בו  להצביע על חברה מוסרית ודמוקרטית מאידך ריבוי החוקים, יתר על המידה, יש בו להצביע, באופן פרדוקסאלי, על חברה המאבדת את המוסר הטבעי הזקוקה לחוקים ולהגבלות. 

 

מהרבה מובנים, שלא נעמוד עליהם במאמר זה, הפסח המקראי שונה מהפסח התלמודי. הדרך הקרובה ביותר לחוות את הפסח המקראי הוא דרך חיי הדת של יהודי אתיופיה. כאמור חיי הדת שלה היו מעוגנים ברוח של הספרות התנ"כית מקראית. רוצה לומר קהילת "ביתא ישראל" התפתחה במקביל להתפתחות הלכתית חז"לית. כלומר המפגש בין יהודים ישראלים לבין יהודים יוצאי אתיופיה, אינו רק מפגש בין מהגרים חדשים למהגרים ותיקים, אלא גם מפגש בין שני דגמים של יהדות, מקראית וחז"לית.  דומה שחג הפסח מדגים בצורה נאותה את ההבדל בין הדגם המקראי לדגם התלמודי. המקראי מדגיש את החוויה והתלמודי מדגיש את המצווה . אני זוכר את החג הפסח שנחגג ברוב עם הדרת מלך, בחצר בית הכנסת של הכפר, תוך כדי הקרבת קורבנות וסיפורי יציאת מצרים זאת חוויה בלתי נשכחת. ובמידה מסוימת ההלכה  מדגישה את קיום המצווה. מי חייב ומי פטור, איך אוכלים ומה אוכלים וכמה אוכלים בקיצור דומה שבאתיופיה מהבלגן עשו חוויה ובארץ עושים ליל הסדר לבלגן. הרב סלובייצ'יק נותן טעם לדבר "ההלכה מדגישה את המעשים יותר מאשר את החוויות, כי מובטח לה, שהמעשים יכולים לעורר את הנפש, להצית את הדמיון ולרגש את הלב" (אדם וביתו, עמ' 63‑64). עם זאת תודעת המצווה יש בה לפגוע בתודעת המוסר. הדאגה מליל הסדר שיעבור כהלכתו יש בה לפגוע בחוויה בזרימה הטבעית והאוטנטית. חג הפסח הוא, אפוא סמל למציאות בה החמץ והמצה עשויים מיסוד אחד קמח. אנו רוצים רמת חיים עם איכות חיים. שמאחורי "הרוסי" האתיופי" ה"חילוני" ה"אשכנזי" ה"ספרדי" ה"חרדי"  ה"פועל" ישנו אדם- אדם אינדיבידואלי בעל ערך. שמאחורי הריצה אחר רמת חיים (חמץ) יש לדאוג לא להתנתק מאיכות החיים (המצה) מהאותנטיות ומהחוויה. שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה הלילה הזה כולה מצה.

 

  


לא התקבלו תגובות
.

לצאת מהמיצרים לחירות אישית (הרב ד"ר רונן לוביץ)

בחג הפסח מתבטא באופן קיצוני ביותר הפער בין הרעיון הגדול ובין העיסוק בפרטים הקטנים. הרעיון הגדול של פסח מתבטא בשם שהתווסף לו חג החרות, אולם ההכנות לקראת החג כרוכות בעיסוק אינטנסיבי ביותר בפירורים הבלתי נראים, בלכלוך הבלתי נגמר, בטעם החמץ שנבלע בכלים ובמוצרים, ובנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות גרגיר של אבק, יושבות עליו שבעה נקיים.

כשנמצאים בעיצומן של ההכנות הקדחתניות, קשה להרים את הראש ולחשוב על מושג החרות. הרי אנו ובנינו ובני בנינו מגויסים בצווי חירום, ומשועבדים לעבודות הבית. כל אישה יודעת שלפני פסח צריך לעבוד קשה, ואם היא לא עובדת קשה, קשה לה עוד יותר בגלל רגשי האשמה, וכל גבר יודע שלפני פסח הוא מרגיש בבית כמו פנתר: הולך על ארבע ולא פותח את הפה... האם כך אפשר להרגיש בני חורין?!

  

יחד עם זאת מהדהד במוחנו המשפט רב העוצמה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים," שלא ממש מתחבר עם המצב הקיומי שלנו ערב פסח. אנחנו עונים לעצמנו שאכן העבודות קשות, אבל בזכותן  נרגיש בני חורין אמיתיים כאשר נגיע סוף סוף לחג עצמו. בשבתנו על סיר הבשר בליל הסדר נדע שכל העבדות מאחורינו, וימי אביב רגועים ושלווים לפנינו. בכך אנחנו משחזרים למעשה את החוויה של בני ישראל ביציאת מצרים. בני ישראל אף הם היו לפני פסח במצב בו "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". אף הם לא היו מסוגלים לחשוב לפני פסח על הרעיון הגדול של החרות, כיוון שהיו עסוקים בפרטים המייגעים של העבודה היום-יומית. אולם משהגיע מועד היציאה ממצרים הם חוו התרוממות רוח עילאית, וכעומק העבדות כן היתה תחושת החרות. אף אנו כמידת הטורח שמטרים את החג, כן תהיה  חוויית חרותנו לכשיגיע.

  

אולם תפיסה זו לא נראית לי נכונה. האם אנחנו אמורים להיות חולים כדי שנחווה את מעלתה של הבריאות?! האם אדם צריך להיות חסר כל כדי שיידע ליהנות מפרנסה מסודרת?! אני סבור שעלינו להבין מהי חרות בלי קשר לעבודות הפסח. את התשובה לשאלה מהי חרות ניתן למצוא בשני רבדים שונים, האחד במישור הדתי-רוחני, והשני במישור האישי-אנושי.

  

המענה הדתי לשאלתנו הוא שיציאת מצרים היתה אמנם יציאה מעבדות לחרות, אבל בחרות זו משולב גם מרכיב של שעבוד, שעבוד לבורא עולם. כאשר ה' ממנה את משה לשליחו להוציא את עם ישראל ממצרים הוא מודיע לו: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג, יב). ה' לא מבטיח למשה שכאשר יצא עם ישראל ממצרים הוא יהיה משוחרר מכל עול ועבודה, אלא שהם יצטרכו לקבל על עצמם עול אחר במקום עול של בשר ודם.

  

כאשר משה התייצב לפני פרעה הוא לא אמר לו "שלח את עמי", אלא "שלח את עמי ויעבדוני" (שמות ז, כו), וכך בליל פסח נפתח את המזמור "בצאת ישראל ממצרים" בהכרזה: "הללו עבדי א-דני". אנו מכריזים אפוא שאמנם יצאנו ממצרים לחרות עולם, אולם זו חרות שמכילה עבדות לבורא עולם, ודווקא בה מצויה החירות האמיתית כדברי חכמים על לוחות הברית: "אל תקרי חרות אלא חירות" (אבות ו, ב).

  

ברובד השני יציאת מצרים אמורה להעניק השראה גם לחירות האישית, ולהשפיע על הקיום של האדם כאינדיבידואל. כשאנו אומרים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו" וכו', עלינו להפנות את תשומת הלב גם לשאלה באיזו מידה אני כאדם אכן בן חורין? האם אני מה שאני מפני שכך אני רוצה, או שאני משועבד לכוחות חיצוניים שמעצבים את דמותי ואת חיי?

  

המציאות היא שיש לאנשים כל מיני שעבודים שונים ומשונים שמוטב היה לו השכילו להשתחרר מהם. יש מי שהשתעבדו לצג המחשב נכבלו בטלוויזיה בכבלים, יש שהתנהגות חברתית או דפוס תגובה מסוים מגבילים אותם, ויש שרגשות אשמה או חרדות למיניהן משבשות את יכולתם להיות בני חורין.

  

הסקטור המוגבל ביותר מבחינת החירות האישית הוא הרבנים. הם חייבים להתנהג כל הזמן בהתאם לקוד החברתי שמצופה מהם בקהילה, להתבטא אך ורק בהתאם לנורמות הרבניות, להיזהר מביקורת על כך שהם ממש רפורמיים או לחלופין שהם קיצוניים מדי, ולזכור שבכל תנועה ואמירה הם לא מייצגים את עצמם אלא את תורת ישראל, את עולם הרבנות ואת מלכות שמים עלי אדמות. משום כך חשוב מאוד לרבנים לחזק זה את זה בכך ולצאת מהמיצרים הכובלים. להשמיע קול צלול של מחשבה עצמית ושל יושרה אמיתית, ולהמשיך את דרכו של הלל, שעמד על שלו גם כשחברו עליו תלמידי שמאי (ביצה כ, א). 

  

בספרות הסוד מוסבר שהשם "מצרים" בא מן המילה: "מיצרים", ולפיכך יציאת מצרים מתפרשת כיציאה מן המצרים שמגבילים את האדם. עם ישראל יצא בשעתו בעזרת ידו הנטויה של הבורא מן המצרים שהגבילו אותו כעם, אך היציאה לחרות של היחיד היא משימה המוטלת על כל אדם, כחלק מהבחירה החופשית שלו. לשם כך צריך כל אחד לזהות נכונה ולהגדיר לעצמו מה הם המצרים שתוחמים אותו, ולגבש אסטרטגיה מתאימה כדי להיחלץ מהם. לכל אדם יש את המצרים שלו, ולכל מיצר יש את הדרכים שלו להיפרץ ולהיפתח.

  

חירות אישית אין משמעה לברוח לקצה העולם ולצאת מהחיים היום-יומיים שלנו. חירות אישית היא הבחירה והיישום של חיים בדרך שאנו מאמינים בה, היא האפשרות לבטא את עצמינו באופן חופשי, אך מבלי לפגוע באחר, והיא הזכות להיאבק למען ערכים שאנו מאמינים בהם.

  

ישנו גם מקום אחד בו צריכים להיפגש החרות הדתית והחירות האישית, זהו המקום בו אנו דואגים לחרות של הזולת. חג החרות הוא הזמן לתת את הדעת לא רק על החופש שלנו אלא גם על החופש של האחרים. האם אנו לא מגבילים את החרות של מי שמסביבנו? האם אנו דואגים לחרות של מי שמיצרים שונים כובלים אותם? במקום הזה אנו מקיימים את הייעוד הגדול ביותר של יציאת מצרים: לשים לב ולפעול למען כל האחרים והחלשים בחברה “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים".

  

 

 


לא התקבלו תגובות
.

ארבעה הבנים שבנפש (הרבנית מיכל טיקוצ´ינסקי)

רבות נכתב ודובר על דרשת ארבעת הבנים. הקשיים העולים מהשוואת הדרשה לפסוקים שביסודה מעלים תמיהות מרובות. לא כל הפסוקים מתארים שאלות הנוגעות דווקא לפסח. בודאי שאין רמז בפסוקים לכך שישנם ארבעה בנים וכי זה תוארם.

השאלה שיוחסה לבן החכם "מה העדות והחוקים והמשפטים..." מופיעה בפרשת ואתחנן והיא שאלה כללית על התורה והמצוות כולן. התשובה לבן החכם אינה לקוחה מן התשובה המופיעה בתורה לשאלה זו, אלא מן ההלכה במשנה: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". תשובת הבן הרשע אינה לקוחה משמות י"ב שם מצויה שאלתו: "מה העבודה הזאת לכם?". תשובתו היא בכלל ציטוט מן התשובה לשאלה שיוחסה לבן התם, המצויה בשמות יג: "בעבור זה עשה ה' לי". בכך אוחדו תשובת הבן התם והבן הרשע בשינויי דגשים ואינטונציות. במקורות מקבילים כמו הירושלמי התשובה לבן התם היא התשובה הניתנת בדרשה שבהגדה לבן החכם. קושיות אלה ונוספות מהוות בסיס לדיון על אופן היווצרותה של הדרשה ונוסחה.  

  

אין ספק שהדרשה אינה מבולבלת מפאת הרישול. סביר להניח, שהיא נערכה כך לכתחילה. לפיכך, הדרשה מהווה כר ובסיס לדיונים נרחבים על משמעויותיה; על היחס בין הבנים וההבחנה המבדלת ביניהם, האם לא ייתכן רשע שהוא חכם או תם? האם ההבחנה בין הטיפוסים היא על בסיס סגנון השאלה ומידת התבונה של השואל, או שההדגשה היא על מידת ההתעניינות של הבן השואל במעשי האב והעמדה הנפשית שהוא נוקט ביחס להתרחשות. רבות דובר גם על המשמעות של התשובות ואיזו הדרכה ושיטה חינוכית מצויה בדרשה כשהיא נוקטת גישה משתנה כלפי כל בן. גישה המותאמת לרמתו וצרכיו.

  

ישנם גם ניסיונות ללקט מתוך הדרשה תובנה סוציולוגית: באמצעות שאלות הבנים ניתן לזהות את "בעיית הדור". כך, יהיו שיתלו את "בעיית הדור" בבן התם. זה ששאלתו "מה זאת?" אינה מסוגננת דיה. שאלה המהווה מעין תלונה כללית של: "לא הבנתי". העדר הדיוק בבקשת ההבהרה מסתיר למעשה מחאה וחוסר נכונות למאמץ. יש שיסמנו את הבן שאינו יודע לשאול כמייצג קהל שלם מנותק ומרוחק שלעיתים אף אינו מסב עמנו לשולחן הסדר. ויש מי שיאמר שהטיפול בבן החכם והחקרן שאין בו טיפת לחלוחית של התרגשות ושמחה וכל כולו דקדוק הדינים הוא הוא המשקף את הבעיה המרכזית של הדור. זו שהטיפול בה הוא המשימה הנחוצה ביותר.

גישה מעניינת ישנה בדברי השפת אמת (תרל"ד) המכנס את כל ארבעת הבנים בתוך בבואתנו שלנו. וכדבריו: "ושאלות הללו יש בכל איש ישראל". השפת אמת סבור שאין המדובר בארבעה בנים וטיפוסים שונים. אלא בכוחות שונים ובקולות שונים המצויים בכל אדם.

 

הכח האחד הוא השכלתנות. החקירה, העיון והדרישה לברר את סיבת המצווה, מקורה ופרטי הלכותיה, עלולים לטשטש את עוצמת טעמו ומתיקותו של קיום מצוות. "ועל זה צריך להיות התשובה מוכן בלב האדם כי לעשות רצון השם יתברך יש מזה יותר טעם ושמחה מהבנת טעם המצוה". לכן, התשובה לבחינת החכם שבנו היא "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" היינו, עלינו לזכור שהטעם שצריך להישאר בפינו הוא טעם המצה. כלומר, העיקר אינו הדין המיוחד של פסח וגם לא ההלכה שאין לאכול אחרי אכילת המצה האחרונה של האפיקומן דבר. העיקר הוא מה שנרמז בהלכה זו: "שטעם מצוה של מצה אף שאין בו טעם. מתוק לו יותר ממטעמים". פינוי וניקוי הלב מתהיות השכל מאפשר להרגשה הפשוטה, הטבעית והספונטנית של שמחה בעבודת ה' להופיע, לסלק את התמיהות ולהציב כנגדן סימני קריאה חדים וברורים.

 

גם הבן הרשע קיים בתוכנו. הכפירה היא נחלתו של כל אדם אשר בליבו מכרסמים ספיקות בדבר תוחלת האדם ומשמעות החיים. כולנו שואלים את עצמנו מידי פעם "מה העבודה הזאת". קרי, מה אכפת לקב"ה אם אציית למצווה זו או אחרת ועד כמה הקב"ה שת לבו לדקדוקי האיסורים ומצוות שונות. מה אכפת לו אם נאכל כזית מצה או חצי כזית מצה. אם המצה היא מצת מכונה או מצת יד. תחושת חוסר המשמעות של העשיה האנושית ומיעוט ערכו של האדם מקבלים מענה בתשובת הבן הרשע. להבנת השפת אמת, משמעות התשובה שדווקא משום שאנו בני אדם ודווקא משום שאנו משתדלים ומתאמצים לדייק לכוון לרצון עליון עבודתנו היא נעלה יותר מכל עבודה שהיתה נעשית ללא ספיקות ובאופן אוטומטי כמלאכים, היינו, "בעבור זה". ניתן אמנם, להסביר אחרת, שתשובתנו להרהורי הכפירה שלנו היא "בעבור זה עשה ה' לי". עובדה. עובדה שהקב"ה חנן אותנו, ונשא אלינו חסד. עובדה היא שמנקודת מבט היסטורית ניתן לראות את קיומנו הפלאי כאות משמים שהקב"ה חפץ בנו ובמצוותינו. ההשגחה הפרטית והלאומית מסייעת לנו להבין שיש מהלכים נשגבים ואלו מבוססים דווקא על הפרטים הקטנים של החוזה בינינו לבין הקב"ה.

שאלת התם, לדברי השפת אמת, נובעת מהתנשאות וחוסר היענות לאתגר של פענוח סודות קיומנו. "מה זאת" היא שאלה כללית המעדיפה שטחיות על פני העמקה. והיא נובעת מן התחושה של הבטחון בכך שאנחנו אדונים לחיינו, וכי הכל חייבים להשתעבד לגחמותינו. העולם חייב להתנהל לפי סדר היום שלנו. וכאשר הדברים אכן מתרחשים לשביעות רצוננו, אזי ברור הוא שכל הטוב מגיע לנו בדין. למחשבות אלו התשובה היא "בחוזק יד הוציאנו ממצרים". למי שברור לו שהמהלכים הטבעיים מובילים להצלחותיו מוטב ישים לב לכך שהרבה מן השפע והטוב שהוא מתברך בו בא ממקור עליון, בחסד ולא בדין.

 

"ושאינו יודע לשאול הוא בגלות המר שאינו יודע כלל איך לפתוח הלב". פעמים רבות אנו מוצאים את עצמנו מרוחקים ומנותקים חסרי עמדה. שוכחים שיש מי להתפלל אליו, להודות לו או לבקש ממנו. משימה זו תיפתר ב"את פתח לו". במציאת נקודות החיבור, של השיחה והחוויה של העבר המשותף וההתרפקות על המסורת וריחות הבית.

 

החידוש שבדברי השפת אמת הוא שארבעת הבנים הם כנגד ארבע גלויות של הלב. וגאולת פסח אם כל הגאולות מסייעת לכל הגלויות הללו לבוא על פתרונן. בעומק הדברים מתברר שאדם שלא ניסה לברר את יסודות המצוות, שלא כפר מעולם, שלא חש התנשאות ושלימות ואדישות או שמעולם לא חש מרוחק ומנותק לא יוכל גם להסב לסדר ולהיגאל. העמדה הנפשית המשתנה ומרובת הגוונים חייבת להמצא בנו, על מנת שנוכל לגלות את התשובות לה ולהגיע לפדות נפשנו.

  


לא התקבלו תגובות
.

הרב צבי קורן

מי אני? 
צבי קורן

 
פירוט הרכיבים: 

בית הורי – בית של תורה וחכמה, חסד, מוסר ויהדות, ציונות וחינוך.

עלינו לארץ כשהייתי בן 6. אחרי התיכון למדתי בישיבות ההסדר בשעלבים והר עציון ("הגוש"). לרבני ישיבות אלה אני מכיר טובה על הבסיס התורני שהעבירו לי.

הרגשתי צורך בהרחבת אופקים, וכשקמה בית מורשה בירושלים הצטרפתי. שם מצאתי שילוב של תורה וחכמה שאף הוא בסיס לדרכי בחיים.

מזה למעלה מ-20 שנה אני עוסק ברמות שונות של חינוך תיכוני ועל תיכוני, לבנים ובנות, ורב קהילה.

  

מצב משפחתי: 
נשוי לאשרה, שותפה לחיים ולעשייה, אב לבנים ובנות, וסבא לנכדים ראשונים...
 
השכלה:  
כאמור, למדתי בישיבות ההסדר שעלבים והר עציון, והייתי במחזור הראשון בבית מורשה בירושלים. מוסמך לרבנות על ידי הרבנות הראשית לישראל. תואר ראשון במדעי הרוח מהאוניברסיטה הפתוחה [היסטוריה, פילוסופיה, וקצת פסיכולוגיה].

  

מה אני עושה? 

מזה למעלה מ-20 שנה אני עוסק ברמות שונות של חינוך תיכוני, לבנים ובנות, ומלמד במדרשת לינדנבאום בירושלים.

לפני 15 שנה הקמנו את קהילת כינור דוד ברעננה, קהילה קרליבכית חמה ומכילה, שבסייעתא דשמיא מצליחה להרחיב את מעגלי הקהילה למיגוון של יהודים בחברה שבה אנו חיים.

וכמובן, שמח להיות פעיל בבית הלל!

 
בשעות הפנאי: 

הלואי...

משפחה! ומנסה לקרוא ספרים, לוקח לספר אחד הרבה זמן...

 
הספר הבא שאקרא:
 

קראתי ספר בשם "התקף התובנה שלי", מאת ג'יל בולטה טיילור, תיאור מרתק של חוקרת מח שעוברת שבץ מוחי, ומתארת מהשילוב של המומחיות והחוויה האישית את מה שהיא עוברת – מומלץ בחום! [אפשר גם לראות הרצאה שלה ב- TED].

נהנה מאד לקרוא, לאט לאט, את מחקרו המרתק של פרופסור אברהם גרוסמן "חסידות ומורדות".

ומנסה להתקדם ב"חיים גראביצר"...

  

חלום להגשים: 

לנגן. אני עושה את זה קצת, יותר נכון טיפה..., אשמח לעשות את זה יותר!

  

המוטו שלי בחיים: 

ליצור ולמצוא איזון בין נאמנות לאישיותי ולטבעי האנושי לבין מחויבות לדברים שיותר עליונים ממני. מתוך השילוב הזה לתרום לתיקון עולמו של הקב"ה.

 

 


התקבלו 1 תגובות
.

קיצור הלכות בדיקת וביעור חמץ (הרב מאיר נהוראי)

איך מבצעים בדיקת חמץ, מה קורה אם עוזבים את הבית לכל החג, איך בודקים חמץ בבית מלון, ועד מתי מותר לאכול חמץ ביום שני? הרב מאיר נהוראי מסביר

בדיקת חמץ וביעורו (יום ראשון י"ג ניסן בלילה)

"אור לי"ד בודקים את החמץ" השנה כולנו, אי"ה, נבדוק את החמץ ביום ראשון בלילה לאחר צאת הכוכבים. ראוי ונכון לבדוק מיד עם צאת הכוכבים.

 

המקומות שיש לבדוק בהם חמץ

כל מקום שידוע לנו שהכניסו לשם חמץ חייב בבדיקה[1]. סביר להניח שהוכנס חמץ לחדרי הבית השונים, מקום העבודה, מכונית, חצר הבית. מי שמאחסן במחסן שבחצירו רק כלים או חפצים ואינו מכניס לשם אוכל, אינו צריך לבדוק את המחסן. (כמו כן לא צריך לנקות שם). בדיקת חמץ מתבצעת גם במקומות העבודה. אין להסתפק רק בניקיון עצמו, אלא יש להקפיד אף לבדוק חמץ בליל י"ד כפי שכל אחד מאתנו בודק בביתו. הגבאים מופקדים על בדיקת חמץ כללית בבית הכנסת ובית המדרש[2]ספרים אינם צריכים בדיקה דגש: בדיקה בכיסים, בין צעצועי הילדים, ליד המחשב , תיקים ובמיוחד של הילדים.

חמץ שקבור עמוק במקום שאי אפשר להוציאו מבלי לפרק את הארון או מתחת למושבי המכונית אין צורך להתאמץ ולהוציא את החמץ.

 

כיצד עלינו לבדוק את החמץ?

מנהג קדום העובר במסורת הדורות לנקות היטב את הבית לפני בדיקת חמץ. יתכן ומנהג זה יצר נורמה שבדיקת חמץ נעשית בחטף שהרי לאחר ניקיון יסודי של הבית לא תתכן אפשרות שיהיה חמץ בתוך ביתנו[3]. אולם מי שכוחו במותניו ראוי לעשות בדיקת חמץ יסודית עד כמה שאפשר בחדרי הבית השונים. לבדוק בארונות, ואף בכיסי הבגדים, מעילים, בין הצעצועים, ובכל מקום שניתן לשער שקיים בו חמץ. רצוי ונכון לשתף כמה שיותר מבני הבית על מנת שכולם יהיו שותפים למצווה. מנהג נוסף הקשור לבדיקה הוא להניח עשר חתיכות חמץ בחדרי הבית, היו שטענו שאין צורך הלכתי לעשות כן, ולכן כל אחד ינהג כמנהג אבותיו[4]. מי שנוהג להניח חתיכות חמץ יקפיד שתהיינה חתיכות קטנותויעטוף בנייר ויזכור וירשום את מקום הנחתם.

 

הברכה על הבדיקה

לפני הבדיקה יש לברך "על ביעור חמץ" ויתחיל בבדיקה. אין להסיח דעתו מהבדיקה או לשוחח אלא צריך להתרכז בבדיקה עצמה ולדבר בעניינים הקשורים למעשה הבדיקה. מי שבודק במקומות נוספים לאחר שסיים את הבדיקה בביתו אינו מברך פעם נוספת אלא יוצא ידי חובה בברכה הראשונה (ויכוון באותה ברכה על המקומות הנוספים) אסור להפסיק בין הבדיקות אלא מיד לאחר הבדיקה בבית ילך ויבדוק בשאר מקומות על סמך הברכה הראשונה. [5]

נוהגים לבדוק לאור נר שעווה[6], במקומות שעלול להיגרם נזק כמו בדיקה בארונות בגדים וכיו"ב יש לבדוק בפנס[7]. כמו כן, אם פתיחת האור בחדר תאפשר שדה ראיה רחב יותר יש להדליק את האור בנוסף לנר הדולק. שלב בדיקת חמץ הוא שלב שמזכיר לנו שעלינו להיות זהירים יותר ולשמור שהילדים הקטנים לא יטלטלו חמץ ממקום למקום.

 

העוזבים את ביתם לכל הפסח

מי שנוסע לכל חג הפסח כגון: משפחות הנוסעות לבתי מלון, שעוזבים את בתיהם מבעוד מועד לפני הזמן הרשמי של בדיקת חמץ (יום ראשון בלילה) בודקים חמץ בלילה האחרון שלפני נסיעתם ללא ברכה. אם הם עוזבים רק ביום שני בבוקר (י"ד בבוקר) שיבדקו את הבית בברכה ביום ראשון בלילה. אין צורך להשקיע יתר על המידה בניקיון הבית אלא יש לסדר את הארונות לרכז את החמץ למכירה או שריפה ולארגן את מכירת החמץ כראוי, ומה שמיועד לשריפה לבצע ביום שני (בעצמו או על ידי שליח) או לשרוף קודם לכן. לא לשכוח את ביטול חמץ כל אחד במקומו.

 

בדיקה בבתי מלון

מי שמגיע לבית המלון לפני זמן בדיקת חמץ (לפני יום ראשון בלילה) צריך לעשות בדיקה בברכה בחדר שהוא שוכר. לפעמים יכול להיות שנשאר במיני בר, הממוקם בחדר שבו לנים בירה או חמץ אחר ולפי ההלכה אסור שזה יהיה ברשותנו (חדר שאותו אנו שוכרים). במקרה זה, יש למסור את החמץ להנהלת המלון. מי שמגיע בערב פסח (יום שישי בבוקר) ולא עשו בדיקת חמץ בחדר יעשה בדיקה בלי ברכה ויראה שאין חמץ בחדר.  

  

מה עושים לאחר הבדיקה?

החמץ שנמצא (כולל חתיכות הלחם המוצנעות) יש להניח בתוך שקית כדי שלא יתפזר בחדרי הבית. יש לבטל את החמץ שלא נמצא בבדיקה. בסידורים מודפס נוסח הביטול בארמית. אין להתייחס לביטול זה כעין תפילה, אלא אדם מחויב לבטל את החמץ בשפה הברורה לו משום שיש כאן חלות משפטית. להלן תרגומו לעברית:

כל חמץ ושאור שיש ברשותי שלא ראיתיו ושלא ביערתיו יהא מבוטל ויהא הפקר כעפר הארץ.

 

 

ביעור חמץ

זמני הביעור

נהגו לבער עד לפני תחילת שעה שישית (שעות זמניות) את החמץ.

 

אופן הביעור

אנו נוהגים לבער את החמץ ע"י שריפתו.[8] נבדוק שהחמץ נשרף היטב מבפנים.[9] מומלץ לחתוך לפרוסות קטנות כדי שיישרף כל החמץ, במידה והאש אינה שורפת את החמץ כולו יש לשפוך חומר שיפגום את החמץ. לאחר שריפת החמץ נבטל פעם נוספת[10]הביטול נאמר לאחר שהחמץ נשרף ולכן יש להמתין מספר דקות שהחמץ ישרף. מי שלא יהיה בביתו ימנה את אחד מבני הבית[11] (מעל גיל בר/בת מצווה) שיבער את החמץ. השליחים יאמרו את נוסח הביטול בהתאם (כל חמץ שיש ברשות אבינו...), ובנוסף לכך בעל הבית יאמר את 'נוסח הביטול' במקום שהוא נמצא אפילו שאינו נוכח ליד שרפת החמץ. צריך להקפיד להבין את נוסח הביטול שנאמר בזמן הביעור. לכן מי שאינו מבין בארמית שיאמר בעברית כדלקמן:

"כל חמץ ושאור שקיים וישנו ברשותי שראיתיו ושלא ראיתיו שביערתי אותו ושלא ביערתי יהיה מבוטל ויהיה כעפר הארץ". וראוי לומר פעם נוספת כל חמץ ושאור שקיים ישנו ברשותי שראיתיו ושלא ראיתיו שביערתי אותו ושלא ביערתי יהיה הפקר".

גם מי שנוסע לחג ועזב את ביתו מוקדם חייב בביטול חמץ ויבטל במקום הימצאו - לא לשכוח!!!

כמו כן נערים ונערות שנמצאים במהלך השנה בפנימיות ראוי שיעשו ביטול חמץ.

 

מתי אסור לאכול חמץ?

סוף זמן אכילת חמץ – 9:58

סוף זמן ביעור חמץ – 11:18

( יש לבטל את החמץ לפני סוף זמן ביעור)

   

 

 

[1] שולחן ערוך (תל"ג,ג).

[2] שולחן ערוך (תל"ג,י') ומשנה ברורה ס"ק מ"ג "והשמשים אינם נזהרים לבדוק בלילה אלא מכבדים היטב

 ביום ולא יפה הם עושים ... ".

[3] חכמת שלמה על שולחן ערוך (תל"ג,י"א) .

[4] רמ"א תל"ב,ב ומשנה ברורה ס"ק י"ג שכותב שאעפ"י שיש אחרונים שחולקים טוב לשמור על המנהג.

[5] שולחן ערוך (תל"ב,ב) משנה ברורה ס"ק ז' בגלל שחובה על האדם לבדוק את כל מקומותיו אין ההליכה

 נחשבת להפסק.

[6] שולחן ערוך (תל"ג,א) ובמשנה ברורה ס"ק א'.

[7] הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת חלק א' סימן ד') הרחיב ביחס לפנס ודעתו שלכתחילה יש לבדוק בנר  ולכן במקום שיש בו ספק נזק יש לבדוק בפנס.

[8] שולחן ערוך תמ"ה, א והרמ"א מוסיף: "והמנהג לשורפו...".

[9] שולחן ערוך הרב קונטרס אחרון סעיף ד'.

[10] רמ"א שם.

[11] לפי רוב השיטות אשה חייבת במצות "תשביתו" ספר החינוך מצוה ט', שאגת אריה סימן פ"ב שלא כדעת הפרי מגדים בפתיחה לדיני פסח אות ז' . 


לא התקבלו תגובות
.

בית הלל בשו"ת וידאו לפסח

האם אבק הוא גם חמץ?
הרבנית פנינה נויבירט

|קובץ|23276|קובץ|

 

האם מותר לעשות ליל סדר מצומצם?
הרב רונן נויבירט

|קובץ|23277|קובץ|

 

ליל סדר מעורב
הרב מאיר נהוראי

|קובץ|23278|קובץ|

 

למה אומרים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה"? היא בנויה!
הרב אוהד טהרלב

|קובץ|23279|קובץ|

 


לא התקבלו תגובות
.

פוליטיקלי קורקט או אמת יחסית – מיהו הבן הרשע בזמן הזה? (הרב אשר סבג)

בעידן הפוסט מודרני , קשה לנו מאד עם ביטויים מוחלטים, סיבה אחת לדבר היא ה"פוליטקלי קורקט", היום יש דברים שאתה לא יכול לומר בחוץ שמא יגידו שאתה גזען או משהו כזה.

כולם יודעים את האמת אבל לא נעים לומר אותה, לדוג', היום לא מקובל לומר "נכה" אומרים במקום זה "מוגבל בתנועה" למרות שמדובר על אותו דבר. בארה"ב אומרים "אפרו אמריקני" כשמתייחסים לאדם שחור, ואם תאמר "כושי" עלולים לרצוח אותך בגלל זה, על אף שהכוונה היא אותה הכוונה.

 

הסיבה השניה היא שבעידן המודרני, הכל יחסי, אין טוב ורע, וכל דבר שתאמר תוכל להתבונן עליו מכיוון אחר, טרוריסט הופך להיות לוחם חופש, ואדם שרצח את אשתו הופך להיות קרבן של החברה שגדלה אותו. גם מושגים כמו אמת ושקר כבר התבלבלו לגמרי.

 

ולכן כשאנחנו נגשים לשאלה, למי אנחנו מתכוונים בהגדה כשאנחנו אומרים "רשע מה הוא אומר", בזמן הזה השאלה הזו הופכת להיות מסובכת שבעתיים.

 

כמובן שצריך להדגיש שודאי לא מדובר כאן על רשע שהוא רע לבריות, בגמ'(להביא את המקור-קידושין מ ע"א, וסנהדרין כז ע"א) רואים שיש חלוקה בין רשע שהוא רע לשמים דהיינו שחוטא בעבירות שבין אדם למקום לבין רשע שהוא רע לבריות שחוטא בחטאים שבין אדם לחבירו. כבר בגמ' ראינו שרשע שהוא רע לבריות לכו"ע הוא פסול לעדות, והוא גם נקרא רע. לעומת רע לשמים שלא נקרא רע, ויש שסוברים שאינו פסול לעדות.

 

ובאמת כאשר מדובר באנס או רוצח או גנב, לרוב הציבור אין קושי מיוחד לקרוא להם רשעים.

אבל כשמדובר באדם שאינו שומר תורה ומצוות, שאפילו מבחינת ההתנהגות לבריות הוא אדם נפלא, כאן כבר הרבה יותר קשה להגדיר אותו בזמן הזה כרשע.

כידוע, בהלכה יש לזה הרבה השלכות להגדרה הזו, אם הוא מוגדר כרשע הוא פוסל את היין, צריך להתרחק ממנו, וכו' עוד הרבה ענינים כאלו.

 

היום רוב הפוסקים הולכים בשיטה שקשה להגדיר מישהו בזמן הזה כמזיד גמור, שהוא רשע, אם זה בגלל שהרבה מהם לא זכו לחינוך הנכון, ולכן יש כאלו שיגדירו אותם כתינוק שנשבה(בנין ציון החדשות סי' כג) [אמנם נראה כי זו הגדרה שאולה ולא ממש המציאות שעליה דברו חז"ל], ואם זה בגלל שהמציאות שלנו כיום של השגחה נסתרת היא שונה לגמרי מהמציאות של רוח הקודש ונבואה שהיתה בזמן חז"ל ולכן לכפירה היתה יותר סיבות שלא להיות, אבל כיום קשה להאשים את מי שאינו מאמין כשאי אפשר להראות לו גילויים של שכינה כגון נבואה או רוח הקודש(חזו"א יו"ד הל' שחיטה סי' א).

 

ולכן, נדמה לכאורה לפי ההקדמה הזו בעידן הפוסט מודרני, הבן הרשע של ההגדה, שברור לכאורה שמדובר על רע לשמים ולא רע לבריות, אין לנו איזה פרצוף להדביק לו. בהגדות המצוירות תמיד הרשע מצויר כמו איזה פנקיסט עם עגילים או עם איזה מבט מרושע בעינים, ובלי כיפה כמובן, אך כפי שראינו, בפועל קשה מאד להגדיר מישהו ככה, ועם זאת אנחנו ממשיכים בכל שנה לומר את הקטע הזה.

 

מה שמחדד עוד יותר את השאלה, הוא שמהתשובה בהגדה לרשע ולמי שאינו יודע לשאול היא מאותו הפס' "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה וכו'", שהוא הפס' שממנו לומדים על חובת הסיפור ביציאת מצרים בכלל(אפשר להביא את השאלה . ומכאן שעיקר ההגדה נועדה לרשע ולשאינו יודע לשאול ולא לחכם או לתם.

 

גם אם נשווה בין ארבע הכוסות לבין הבנים, הכוס הראשונה היא בקידוש, כנגד החכם, שהוא הקדוש, הכוס השניה שאנו שותים היא הכוס שעליה אומרים את ההגדה, והיא כנגד הרשע שבשבילו אומרים את ההגדה, הכוס השלישית היא של ברכת המזון, שהיא כנגד התם, הברכה אינה שורה אלא במקום שלם, תם מלשון שלימות, ולכן כדי לברך צריך מדת התם, יעקב איש תם. הכוס הרביעית היא כנגד שאינו יודע לשאול, עליה אומרים את ההלל, שמטרתו ההודאה, אחרי שמספרים את כל הניסים, שאינו יודע לשאול שותק, אך כפי שאמרו חז"ל שתיקה כהודאה, לפעמים כשאין מילים להודות השתיקה היא ההודאה הגדולה מכולם. יש בזה עוד המון עומק בהשוואת כל הרביעיות של ליל הסדר ואכמ"ל.

 

בכל אופן, יוצא מזה שאת ההגדה אומרים כנגד הרשע, הוא הראשון שמקבל את התשובה הזו "בעבור זה ..." ואם ההגדה נאמרת בעיקר בשבילו, מה נעשה אנו בדורנו זה שאין לנו רשע? לשם מה אנו אומרים את ההגדה? אולי נתלה מודעה "דרוש רשע" להגדה של פסח? רצוי מישהו בלי כיפה , אם אפשר גם שיתלבש לא צנוע, אתם יודעים שייראה רשע, ואם הוא גם יודע להראות מאיים ומפחיד, נקח אותו במקום.

 

מה נעשה אם כן ללא הרשע שימלא את מקומו?

כדי לענות על כך, הבה נעיין בדברי הרשע בהגדה:

רָשָׁע מָה הוּא אומֵר? מָה הָעֲבודָה הַזּאת לָכֶם. לָכֶם - וְלא לו. וּלְפִי שֶׁהוצִיא אֶת עַצְמו מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמור לו: "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". לִי וְלא לו. אִלּוּ הָיָה שָׁם, לא הָיָה נִגְאָל:

  

לכאורה מדברי ההגדה נראה כי עקר חטאו של הרשע לא בא בגלל שאלתו, אלא בגלל שאמר את המילה "לכם", ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעקר. זהו דבר חמור ביותר לומר, היכן הכפירה בעקר? ומה התשובה? אף אתה הקהה את שיניו, המילה "קהה" משמעה חזק, הצד הקהה הוא הצד הקשה יותר, לכאורה אנו לא מנסים לקרב אותו אלא ההיפך, "הקהה את שיניו" תחזק אותו בעמדתו, ותגיד לו "בעבור זה עשה ה' לי...", לי ולא לו? אלו היה שם לא היה נגאל.

 

זהו דבר מאד קשה לומר, האם נראה לכם שסוג תשובה שכזו, יועיל לקרב את הרשע תחת כנפי השכינה, לומר לו שהוא כופר בעקר, ושאם הוא היה במצרים הוא בטח לא היה נגאל.

 

מדוע לא לענות לו ברכות כמו לשאר הבנים? הרי בסופו של דבר, גם הוא נקרא בן? כנגד ארבעה בנים דברה תורה, הלא גם ישראל שחטא ישראל הוא?

 

חוץ מזה, אם נבדוק טוב את מה שאנו אומרים לו, שאם הוא היה שם הוא לא היה נגאל, יש בזה קושי עצום. הרי מי שיצאו ממצרים לא היו דווקא צדיקי הדור, גם דתן ואבירם, שמשה גם מכנה אחד מהם "רשע, למה תכה רעך", גם הם יצאו ממצרים, גם קרח שהוציא עצמו מהכלל גם הוא יצא ממצרים, גם הערב רב שפרשו מעם ישראל כדי לעבוד את העגל, גם הם לא היו צדיקים ביותר.

 

ולפי חז"ל ככלל כל עם ישראל באותה התקופה היו שקועים במט' שערי טומאה, כך שלכאורה לא היו הרבה צדיקים, אז מדוע שהוא לא יגאל וכל אותם רשעים נגאלו? רשעים שחלקם גם הם חטאם היה ללכת נגד הכלל?

אחד היתרונות של הפוסטמודרינזם הוא החידוש שהוא הציג בכיוון ההתבוננות, אם עד עכשיו ההתבוננות היתה יותר מהפנים החוצה, בעידן הפוסט מודרני ההתבוננות היא מהחוץ לפנים, האינדיבידואל הוא במרכז, בדומה לרעיון הקבלי אדם קטן עולם גדול.

 

ולכן ננסה אולי לבאר את עמדת הרשע מתוך הסתכלות פנימה ולא החוצה, כמשהו שמדבר על כל אחד ואחד כאינדיבידואל.

ישנו דבר מעניין בשמותם של ארבעת הבנים, שימו לב שאם נקח את ראשי התיבות של ארבעתם, נקבל את המילה "חרות", חכם, רשע, ושאינו יודע לשאול, תם. והיות וכולנו צריכים לצאת לחרות בלילה הזה, נראה כי מבחינה פנימית, ארבעת הבנים אינם מכוונים לאנשים שונים, אלא כולם מדברים על אדם אחד, עלינו, שבכל אחד יש את ארבעת הצדדים האלה, וכדי להיות בן חורין אמיתי, עליך להשתחרר מכל אחד מהשעבודים הנפשיים שמסמלים כל אחד מהבנים.

 

היות ואנחנו עוסקים דווקא בבן הרשע לא נדבר על שאר הבנים, אם כי גם עליהם יש הרבה מה להרחיב בענין.

הרשע מציין את החלק הלא טוב שבנו, את כל אותם דברים שאנחנו מעדיפים שלא להודות שהם קיימים בתוכינו, היצר הרע והתאוות, כל אותם חלקים שגורמים לנו ללכת נגד רצון ה'.

בתחלת השיעור פתחתי עם הבעיות שיש לנו היום בעולם הפוסטמודרניסטי להגדיר מהו טוב ומהו הרע, הבעיה הזו גורמת לכך שאנשים רבים מוצאים צידוקים שונים לטעיות ולעוולות המוסריות שהם מחוללים, "זה נעשה למטרה טובה", "אם אתה תסתכל על זה בצורה הזו, זה בעצם חיובי"

 

הרמח"ל במסילת ישרים (פרק ג) מדבר על הצורך בחשבון נפש והסיבה לזה היא היצר שמסמא את עיני האדם והם רואים הרע כאילו הוא ממש טוב וכו'

הרמב"ם בהל' תשובה מביא שהשלב הראשון בדרך לתשובה הוא ההכרה בחטא, קודם כל תגדיר את הפגום והפסול, ותקרא להם בשמם בלי לפחד ובלי להתבייש, "רשע", אני ? כן אתה.

 

הבעיה היא שהרבה מעדיפים לומר, "מה העבודה הזאת, לכם" אני כבר בן חורין, "לי אין שום בעיה אני לא גנבתי לא רצחתי וכו'" כל העבודה והשינוי הרוחני הוא לא בשבילי, אדם כזה כופר בעקר, כל העולם כולו נוצר בשביל מציאות של תקון, אם אין לך מה לתקן אין לך מה לעשות כאן, הכלל כולו זו מטרתו תקון. ואף אתה הקהה את שיניו, "קהה" אומרים על להב שאינו חד, כשמקהים את הלהב, הלהב מפסיק להיות חד, מדוע דווקא השיניים, החיוך של האדם הוא בעזרת השיניים, כשאדם מראה את שיניו זה מראה שהכל בסדר איתו, הקהה את שיניו, הוא חושב שהוא כבר סיים עם עבודת הפסח שלו שהרי הוא צדיק, לכן תאמר לו, אדוני מי שנגאל ממצרים היו דווקא הרשעים, כל אותם אלו שהיו במט' שערי טומאה, דווקא אותם גאל הקב"ה, למה "בעבור זה" כדי לקיים את מצוותיו ולתקן, אם הם כבר היו מתוקנים לא היתה כל סיבה להוציא אותם ממצרים, אתה ושכמותך, לא הייתם נגאלים כלל, אם אין לכם מה לתקן אתם לא צריכים את המצה(בלי יצר הרע) והמרור(השעבוד והייסורים).

 

כשאנחנו אומרים "רשע מה הוא אומר" זו כבר התשובה לרשע, "רשע", אל תתחבא מאחורי הגדרות יחסיות של טוב ורע, יש לך מה לתקן , בדיוק כמו שיש לכולם, וזו בדיוק התכלית שלשמה אתה כאן, תודה על זאת בפני עצמך, ואז תוכל לצאת לחרות אמיתית. אך אל תשכח שאותו רשע אינו אתה אלא "הוא" היצר הרע, חלק שחיצוני לך ואתה יכול להפטר ממנו.

ההכרה שלי בחלקים הלא טובים שבי הטעונים תיקון מפרידה אותם מעלי, והם הופכים למשהו שאינו מהותית חלק ממני.

לא לחינם עיקר ליל הסדר, הוא כנגד הבן הזה, כנגד החלק הזה, זהו המונע הגדול ביותר מהיציאה לחרות, המחשבה שאין כלל שעבוד, רק כשמודים שיש שעבוד אפשר גם לצאת לחרות.

 

פסח כשר ושמח

 

 

לא התקבלו תגובות
.

הגדה של פסח - החכם חוזר בשאלה (הרב יעקב נגן)

"כנגד ארבעה בנים דברה תורה. אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול" (הגדה של פסח).

ארבעת הבנים מייצגים ארבעה טיפוסים שונים. אולם החיים הם דינמיים ובמהלכם, אדם אחד עלול להכיל בתוכו כל אחת מארבע הדמויות אלו. עם זאת, המעברים בין זהויות השונות יכולים להיות מבלבלים ומתסכלים, במיוחד כאשר מדובר במעבר בין הזדהות עם דמות "חיובית" לדמות הנתפשת כ"שלילית". לפיכך, חשוב להכיר בכך שארבע הדמויות המוזכרות בהגדה משקפות שלבים שונים של חיפוש רוחני, ולפעמים האדם חייב לעבור דרך כל אחת מהן.  הכרת הדינמיקה שבין השלבים יכולה לעזור לאדם לכוון את מסע החיים.

  

שאינו יודע לשאול

שאלות הן הבסיס לצמיחה. השאלה פותחת בפני השואל הזדמנות להתבונן בעולם בעיניים חדשות, מתוך מוכנות ללמוד ולהשתנות, ומשמשת כלי המניע אותו לחפש ולגלות. בלא יכולת לשאול, אדם נשאר "תקוע" במקומו ומעלתו, הוא יודע רק את המוכר וכל שאר העולם נותר עבורו ספר חתום.  את מצוות סיפור יציאת מצרים ליל הסדר פותחת המשנה בתיאור "הבן שואל אביו. ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו" (פסחים פ"י מ"ד) מה מלמד האב את בנו? לכאורה היינו מצפים שיתחיל לספר אודות יציאת מצריים, אולם המשנה ממשיכה ברשימת שאלות:  "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות...?" כלומר, תפקיד האב הוא ללמד את בנו לשאול!

 

התם

התם כבר יודע לשאול. אולם, בתמימותו הרבה, הוא מוכן לקבל עליהן תשובות פשטניות. לפעמים נובעת פשטנות זו ממגבלות המשיב ולעיתים מזומנות - מאלו של השואל, 'ולפי דעתו של בן אביו מלמדו' (שם). בין כך ובין כך, התם מקבל גם בתשובות בנאליות ושטחיות שאינן מתמודדות עם עומק הקושיות והקשיים. עם זאת,  בדיוק מסיבה זו הוא חי בעולם הרמוני בו הכול מסודר ומובן. אמנם, במבט ראשון, יש חן ורוגע בתמימות כזו אבל בסופו של דבר זו אשליה, העולם והמציאות מורכבים, ויום אחד הילד יגדל ויבחין כי לא הכול כל כך פשוט.

  

הרשע

האפשרות שהשאלות יהיו משכנעות יותר מאשר התשובות, יכולה להביא אדם לידי משבר. הוא כועס על כל מי שלדעתו "עבדו" עליו וסיפרו לו שקרים. הוא מזלזל בכל אלו שעוד מאמינים בהסברים שכעת נראים לו שטחיים וחלקיים, אם לא שקריים. הוא מאבד את האמון בחברה ובתרבות בה גדל ומסתגר מפניהן, מסרב להקשיב ולקבל שום דבר מאלו שמעלו באמונו. כאשר היה תם האמין בכל דבר ועכשיו אינו מאמין בשום דבר. זהו התהליך הטרגי שעבר הבן הרשע בהגדה של פסח, הוא אומנם שואל שאלות, אך הוא אינו מעוניין להתבונן בעקבותיהן על העולם, מטרתו היא התרסה בלבד: "רשע מה הוא אומר? 'מה העבודה הזאת לכם'? לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר" (הגדה של פסח). שורשה של הכפירה בעיקר היא היציאה מהדיאלוג של שאלות ותשובות, שכל כך חיוני לקיום היהודי.

  

החכם

המשותף לשלשת הבנים הקודמים הוא שאף אחד מהם אינו מתבונן במציאות בעיניים שואלות ולומדות. הראשון אינו יודע לשאול, השני חושב שכל שאלותיו כבר נענו, ואילו השלישי חושב ששאלותיו חסרות מענה, וממילא אין טעם לשאול ולחפש. לעומתם, הבן חכם הוא "חוזר בשאלה", הוא מוכן לחזור ושאול שוב פעם את השאלות.

מה מקורה של המוכנות לחזור ולנסות שנית? כמו הרשע, החכם מכיר במורכבות המציאות, אבל תובנה זו מובילה אותו דווקא למסקנות הפוכות. העולם הוא מורכב ולכן עצם הציפייה להסברים מוחלטים מעולם לא הייתה אלא אשליה - מוגבלותם של ההסברים נובעת במידה רבה מטבעו של העולם ולכן אין להאשים את המשיבים ולהתנשא כלפיהם. הבן החכם מבין שמהעובדה שהמבוגרים, ובכללם הוריו, אינם יודעים הכול, אין להסיק שאינם יודעים כלום.  למעשה, יש לאדם הרבה מה ללמוד גם  מאותם האנשים שבעבר זלזל בהם . כאמירתו המפורסמת של מרק טווין: "כשהייתי בין חמש עשרה גיליתי שאבי טיפש. כאשר הייתי בן עשרים התפעלתי כמה הזקן למד בחמשת השנים האחרונות." העולם מורכב ומלא סתירות ולכן גם אם האדם חש כי לא כל מה שהאמין בו בעבר אכן נכון, אין זה מחייב  כי היה זה שקר. האפשרות הקלה ביותר היא להשליך את הכל, קשה הרבה יותר לחפש את נקודות האור והאמת שנמצאות בכל מקום ובכל אדם ולהופכן לדבר-מה בעל משמעות.

הבן החכם של ההגדה לא זכה בתוארו בשל התשובות המדויקות, אלא בזכות השאלות שהוא שואל. הוא היחיד מבין ארבעת הבנים שיודע שהוא לא יודע. הוא עומד בפני העולם בענווה, עולם שהוא יפה כל-כך דווקא משום שהבלתי-נודע מסתתר בו. החכם שומע את קריאתו של אלוהים "בקשו פני תמיד" ויודע שהחיים הם מסע של חיפוש. הוא זוכה לחזור לתמימות תמימות עליה אומר הפתגם החסידי: "גדולה התמימות מהחכמה, אבל כמה חכם האדם צריך להיות כדי להיות תמים".

 


לא התקבלו תגובות
.

לעמוד הבא