עוד

  1. מדינת ישראל
  2. מעמד האשה ביהדות
  3. תורה וחברה
  4. עמדות בית הלל
  5. בית המדרש ההלכתי
  6. ?מי בבית
  7. חדשות

חיפוש

חפש

פייסבוק

על סדר היום

פרנסי ציבור נאמנים וירידת הגשם (הרבנית תמר מאיר)

 

מסכת תענית עוסקת בתפילה ובבקשה לגשם, ובשני התלמודים מובאים סיפורים רבים על אנשים מיוחדים שתפילתם לגשם נענתה. נביא כאן סיפור קצרצר מן הירושלמי, היכול ללמד אותנו הרבה על היחס לשאלה מי ראוי להתפלל ולהיענות.

הסוגיה בירושלמי תענית א,ד; סד ע"ב מתייחסת למשנה ד' בפרק ראשון של המסכת:

"הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין שלש תעניות..." והגמרא שואלת: "אילו הם היחידים?" ועונה: "אילו שהן מתמנין פרנסין על הציבור". התמיהה המתבקשת (וקל מאוד להזדהות איתה בימי בחירות כשלנו...) לא מאחרת לבוא: "מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור הוא מתפלל ונענה?" האמנם עצם המינוי לתפקיד ציבורי הופך את האדם לראוי? "אלא מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור ונמצא נאמן כדיי הוא מצלייא ומתענייא (תרגום: ראוי הוא להתפלל ולהיענות)". זו אכן מדרגה יוצאת דופן שזוכים לה רק יחידי סגולה: גם להתמנות פרנס על הציבור, וגם להימצא נאמן.

לאחר דיון פורמלי זה בשאלה, מופיע מחזור בן חמישה סיפורים רצופים, העוסקים כולם באנשים שמאופיינים כראויים להתפלל ולהיענות.

נעסוק בראשון, והקצר שבהם (בתרגום): "איש אחד היה מוציא מעשרות כתיקנן. אמר לו ר' מנא: קום אמור בערתי הקודש מן הבית (מתוך וידוי מעשרות)".

במבט ראשון, הסיפור כלל לא נראה כעוסק בירידת גשמים או בתפילה עליהם. המידע היחידי על הדמות שבסיפור היא שהוא מקפיד במעשרות – מוציא מעשרות כתיקנן. גם מה שאומר לו ר' מנא, לא נראה על פניו כקשור לנושא המעשרות, הוא קורא לו לקום ולומר את נוסח וידוי המעשרות:

"ואמרת לפני ידוד אלהיך: בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי, לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול ידוד אלהי עשיתי ככל אשר צויתני, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש (דברים כו: יג – טו)".

בוידוי המעשרות מפרט האדם את מעשיו, מציין את הנתינה ללוי לגר ליתום ולאלמנה, את ההקפדה על כל חלקי המצווה, ואת העובדה שהוא קיים בנאמנות את הצו האלוקי. לאחר מכן הוא פונה לקב"ה בבקשה שיקיים הוא את אשר הבטיח לעמו ישראל, ויברך את האדמה.

בנקודה זו, עשוי להתברר הקשר לסיפור שבפנינו. נוסח וידוי המעשרות, הוא למעשה פניה לקב"ה לקים את החלק שלו בחוזה שבין שני הצדדים. אני עשיתי ככל אשר ציוויתני ואתה – השקיפה ממעון קדשך מן השמיים, וברך את האדמה – בברכת הגשם.

וכך מובא במשנה, מעשר שני  ה: יג

"השקיפה ממעון קדשך מן השמים עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל בבנים ובבנות ואת האדמה אשר נתתה לנו בטל ובמטר ובולדות בהמה כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש כדי שתתן טעם בפירות"

במדרש שמות רבה, מודגש כוחם של מי שמקפידים על המעשרות:

"א"ר אלכסנדרי גדול כחן של מוציאי מעשרות שהן הופכין את הקללה לברכה...". "קרבן העדה" לקטע הנ"ל בירושלמי, מפרש שדבריו של ר' מנא נאמרו בזמן התענית. כלומר, אין המדובר באמירה של וידוי המעשרות בזמן ההלכתי המיועד לכך, אלא במעין הזכרה של החוזה בשנת בצורת. 

האמנם נמנה המקפיד המעשרות על 'היחידים' המוזכרים במשנה?

הנאמנות במעשרות (חז"ל מכנים נאמן את מי שמקפיד במעשרות) כמו הנאמנות של פרנסי הציבור, אינה מובנת מאליה. אך נאמנות זו יוצרת כריתה מחודשת של הברית ושל החוזה שבין הקב"ה לישראל. יהי רצון שנזכה לגשמי ברכה בזכות, ולא בחסד, ולפרנסים המתמנים על הציבור ונמצאים נאמנים.

 

 

 


לא התקבלו תגובות
.

פרשת תולדות - הבנים הנוטשים את הדרך (הרב רונן לוביץ´)

תולדות תשע"ה

הבנים הנוטשים את הדרך

הורים רבים חשים תסכול כאשר בניהם אינם ממשיכים בדרכם. ספר בראשית מלמד אותנו שכבר ההורים הראשונים של האומה חוו חוסר הצלחה דומה. מאברהם יצא ישמעאל, ובנוסף נולדו לו עוד ששה בנים אותם שלא המשיכו בדרכו, והוא שילח אותם מעל פניו. במקרה של אברהם ניתן להסביר זאת בכך שאמו של ישמעאל, הגר, ואמם של ששת הבנים המשולחים, קטורה, לא היו צדיקות גדולות. מיצחק ורבקה, לעומת זאת, יכולים היינו לצפות להצלחה גדולה הרבה יותר, אך למרות זאת הם זכו רק ל-50 אחוזי הצלחה. יצחק ורבקה היו ההורים הראשונים שנדרשו להתמודד עם בעיית הבן הסוטה מהדרך, ולכן ראוי להתבונן בסיבות לכישלונם עם עשיו, כמו גם בגורמי ההצלחה במקרה של יעקב ולהפיק מהם כמה הנחיות. בדברים הבאים אינני בא להעניק ציונים ליצחק ולרבקה בתור הורים, אלא ללמוד מניסיונם, דבר המחייב תשומת לב הן לשגיאות שעשו והן לצעדים הנכונים בהם נקטו. תחילה נעקוב אחרי שלבי ההידרדרות של עשו, שהם טיפוסיים לבן או הבת המתבגרים הנוטשים את דרך ההורים.

 

עשיו – דינאמיקה של התדרדרות

שלב א': "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". כל עוד היו יעקב ועשיו ילדים קטנים, נטו הוריהם לחשוב שהם כתאומים זהים ושניהם הולכים בדרך הישר. אם התנהגותו של עשו שחררה כל רסן הם מן הסתם אמרו לעצמם: "הוא עדיין ילד קטן, זה יעבור לו כשיגדל".

 

על שגיאה גדולה אחרת שעשו יצחק ורבקה מעמידנו רש"ר הירש בפירושו לבראשית (כה, כז) שסבור כי יצחק ורבקה כשלו בכך שהם לא שמו לב להבדלי האופי והנטיות האישיות שבין יעקב ועשיו, בהיותם ילדים קטנים, ולכן העניקו להם חינוך זהה: "תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנוך לנער על פי דרכו" וגו' (משלי כב, ו). כלל זה מלמד שיש לחנך ולכוון כל ילד מצעירותו בהתאם לדרך המיוחדת לו, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו".

 

יצחק ורבקה לא עמדו על טיבם השונה של יעקב ועשו עד שהללו גדלו והגיעו לגיל מצוות, שהוא גם גיל ההתבגרות על כל משמעויותיו. וכך אירע שעשו, שחיי הלימוד לא התאימו לאופיו,  השליך מאחורי גבו את ספרי הלימוד ברגע שיתאפשר לו, ויחד אתם זנח את דרך החיים ויתנכר לייעוד הגדול שניסו להנחיל לו. הרב הירש טוען ש"אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, הם היו יודעים לנתב את האומץ, הכוח והגמישות בהם הוא ניחן לעבודת ה', ובמקום "גיבור ציד", הוא היה גדל להיות "גיבור לפני ה'". או אז חרבו של עשו היתה כורתת ברית עם רוחו של יעקב, וכל דברי הימים היו נראים אחרת.

 

שלב ב':  "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב". אנו נדהמים לראות פער כה גדול בין ההורים בהערכת טיבם של בניהם, ונדהמים לא פחות מכך שרבקה שהיטיבה לעמוד על אופיים ודרכם של בניה יותר מיצחק, לא שוחחה אתו על כך, ולא ניסתה להעמיד אותו על טעותו. נראה שאין מנוס מלהבין שהיה במקרה זה חוסר תקשורת בין שני ההורים, דבר שמנע את הסיכוי שיצחק ישפיע על עשו בנו ויחזירו למוטב. אמנם גם כאשר קיים שיתוף פעולה בין שני ההורים אין כל ערובה להצלחה בחינוך, אולם היעדר כל חשיבה משותפת ושיתוף פעולה ביניהם היא מתכון בדוק לאי-הצלחה.

 

שלב ג': "וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף". בשלב זה עשיו הוא כבר בן מתבגר, המגלה סימני התנהגות אופייניים לבן מורד. העייפות היא סימן מובהק שכזה. ההורים מתרגמים את שפת הגוף של הנער ומסבירים שהוא סובל מתשישות פיזית, אבל הלז מוצא רוב כוחות ומרץ כדי לשחק במשחקיו ולעסוק בענייניו, ומגלה עייפות כרונית רק כשמדובר בהליכה לבית הכנסת או ללימודים. זוהי עייפות נפשית מובהקת שצריכה להדליק נורה אדומה.

 

שלב ד': וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי". העייפות בשלב הזה חוברת אל שטחיות וחוסר עניין בהבנת התכנים והמשמעויות. הוא רואה רק את הרובד החיצוני של כל דבר, ומעוניין בקבלת סיפוקים מיידיים. אין לו סבלנות לחשוב על מה שמעבר לכך: "הכול משעמם אותי".

 

שלב ה': "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה". זהו שלב הייאוש. הצעיר החווה קשיים מרגיש שהוא אינו יכול, ולכן הוא גם אינו רוצה. הוא רואה אחרים מצליחים וזוכים למשוב חיובי מהסביבה, אך הוא נדון לכישלון ולספיגת ביקורת. כיוון שאבד לו כוח הרצון – הוא מאבד בהדרגה גם את היכולת, וכך הוא נכנס לסחרור קטלני במדרון.

 

שלב ו': "וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה". זהו שלב הבוז: "הכול שטויות". זוהי מגננה צינית המאפיינת את מי שרוצה לצאת מהמסגרת ואת מי שלא זוכה לחיזוק ולתמיכה מהסביבה. הוא מצוי בדיסוננס בין הדרך הראויה לבין התנהגותו הלקויה, והדרך להתגבר עליו היא לזלזל בעולם הערכים של המשפחה והחברה מהם הוא הולך והתרחק. רצף הפעלים המיוחד שבפסוק זה ממחיש את האימפולסיביות הרבה שמאפיינת את הבן בשלב זה.

 

דרכי תגובה

 

כיצד הגיבו יצחק ורבקה כאשר גילו שבנם עשו יוצא לתרבות רעה? נראה שאפשר ללמוד מהם על כמה פעולות חיוביות וחיוניות שהורים במצב זה צריכים לנקוט, הן למען הילד שלא הולך בדרכם, והן מתוך דאגה לילדים האחרים.

  1. יש לשמור על קשר טוב עם הבן הסוטה מהדרך. לדעת מפרשים מסוימים יצחק אהב את הצייד של עשיו, מתוך שיקול דעת אסטרטגי, שכן בשבתם אל סיר הבשר יכול היה יצחק לטפח  מערכת יחסים קרובה עם בנו. לפי גישה זו יצחק רק העמיד פנים שהוא מתעניין בצייד, כמו האבא של זמננו שמדבר עם בנו על כדורגל, כדי להיכנס עמו בדברים, וכמו האמא המודרנית שמתעניינת באלילי הזמר של בתה על מנת ליצור שיח משותף ולהתחבר אליה.

  2. יש להקפיד על כך שההורים יוסיפו להכתיב את הנורמות בבית. יצחק ורבקה התעקשו לא לתת לעשיו להכניס את מערכת הערכים והתרבות שלו לבית: כאשר נשא את נשיו הכנעניות הם לא הסתירו את העובדה שנשותיו לצנינים בעיניהם, וכי יש להם מורת רוח רבה. הם הבהירו לעשו כי "בתוך הבית יש לנו את הכללים שלנו", ובד בבד עם שמירת הקשר הטוב אתו, הם לא הסתירו את ביקורתם. עשו אכן קלט לבסוף את הביקורת, ואחרי שראה "כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו", לקח לאשה את מחלת בת ישמעאל נכדת אברהם (כח, ט).

  3. יש להפריד בין הבן הנוטש לבין הבנים האחרים. לפי דברי חז"ל, יצחק ורבקה שלחו את יעקב, לישיבה של שם ועבר, למרות שיכול היה להוסיף ללמוד מאביו יצחק שהיה גדול הדור. אפשר שבכך הם ביקשו להרחיקו מעשו, שכן אין להקל ראש בהשפעה של אח מיואש ומלא בוז על אחיו האחרים.

 

עשיו אמנם זכה בסופו של דבר לכינוי "עשו הרשע", אולם האמצעים בהם נקטו הוריו לא היו לשווא. הם הבטיחו את העובדה שיעקב גדל למופת ולא ניכרו בו רישומי ההשפעה השלילית של החיים במחיצת האח הנוקשה והכוחני. הם אף הביאו לכך שעשו הצטיין במצוות כיבוד הורים. כיבוד ההורים הוא שמנע מעשיו להרוג את יעקב לאלתר אחרי שיעקב נטל את ברכותיו, שכן הוא לא רצה לגרום להם עוגמת נפש (ב"ר, עו, ב).

 

לסיכום, פרשת גידולם של יעקב ועשו מלמדת אותנו שורה של עקרונות בחינוך הורי: היא ממחישה את חשיבות הזיהוי של הסימנים המוקדמים, היא מבהירה לנו עד כמה הכרחי שתהיה תקשורת טובה בין שני ההורים, והיא מלמדת כי חיוני ביותר להעניק לילדים חינוך אישי דיפרנציאלי המותאם לכל אחד. לא פחות מכך מלמדת פרשה זו כי מי שעומדים על עקרונותיהם, ויחד עם זאת משכילים לשמור על קשר טוב עם הבן שאינו הולך בדרכם, מקדמים את הסיכוי שהוא ינהג בהם כבוד, ולא יאבד להם כליל. במקרים רבים הקשר הזה אף עשוי להביא אותו בסופו של דבר להתקרב בחזרה.

קרדיט תמונה (Sagie Maoz)


לא התקבלו תגובות
.

שבת ישראלית תשע"ה

בשבת פרשת נח ר"ח חשוון תשנ"ה 25.10.14 למעלה מ50 אלף איש השתתפו באירועי 'שבת ישראלית'.
קבלות שבת ציבוריות, סעודות שבת קהילתיות, אירוחי משפחות ועוד - בלמעלה מ-70 ערים בכל רחבי הארץ מן הצפון ועד הדרום. 
בערים רבות ברחבי הארץ, התקיימו ארועים ציבורים או עירוניים של מפגשים ואירוח בהשתתפות מאות אנשים, פרי יוזמה מקומית שנוצרה 
בזכות הדחיפה הקטנה שלנו לפעולה.
מסקר שערכנו לאחר השבת עולה ש-%36 מהחברה הישראלית נחשפו לקמפיין, למעלה מ 2 מיליון איש! 
החוברת שהפקנו יחדיו עם שותפי המיזם, והופצה ב 110,000 עותקים, נחלה הצלחה רבה ופתחה 
דלתות רבות ללבבות האנשים.
עשרות הופעות חשובות בטלויזיה, ברדיו ובעיתונות, סביב השבת הישראלית העידו על התעניינות משמעותית מצד התקשורת הישראלית במיזם.
דף הפייסבוק שהקמנו עדיין פעיל ועדכני עם חשיפה של למעלה מ820 אלף משתמשים שונים וכ 7000 לייקים.
 
 
סיפורים מרגשים ממשיכים לזרום אלינו, ואנו ממשיכים להתרגש יחד איתכם.
שבת "נח" -שבת ישראלית, היא יריית הפתיחה לעוד פעילויות רבות ומגוונות, המיועדות כולן להעצמת מקומה של השבת
בחברה הישראלית, מתוך אהבה והסכמה.
הנה טעימה קטנה משלל הסיפורים אשר אנו נחשפים אליהם בשבועות האחרונים
 
 
כמו רקפות בין הסלעים.

דווקא בימים הסוערים שבהם אנחנו מצויים, כמה מילים מפי הנוער יכולות לסייע לא מעט בהבהרת התמונה הקודרת.

דניאל לייבנר, בחור בן 18.5 שלח לנו את הטקסט הבא על החוויה שלו של להיות מעורב במפגש בין בני נוער דתיים וחילונים בשבת ישראלית:

"לפעמים בדורנו, דור הסמארטפונים והטאבלטים, אנחנו שומעים אמירות כמו: "הנוער של היום הוא לא מה שהיה פעם!" "איפה הנוער שאכפת לו?" "למה אין יותר אנשים עם אידאלים?" "במה חטאנו שיצא מאתנו דור כזה?"

ובכן לכל הפסימיסטים שבנינו, יש לי תשובה: הנוער האידיאליסטי הזה ממש פה, בתוכנו, בין הסלעים. לעיתים אנחנו שוכחים להביט מקרוב על האנשים שסביבנו, אבל אם רק נפתח את העיניים נוכל לראות אנשים ערכיים, אידיאליסטים, אנשים טובים!

תשמעו מקרה אחד כזה של נוער אידיאליסטי ששואף ליותר מהמדינה, מהחברה, ובעיקר מעצמו.

הסיפור מתחיל לפני כחודש, כאשר שתי בנות בנות 16 מחליטות כי הן רוצות סייע בעניינים של אחדות העם ובוחרות לקחת חלק ב"שבת ישראלית", שבת של מפגש בין חילוניים ודתיים, לארוחת שבת, ובעיקר לשיח משותף, שבת של אחדות.

זוג הבנות האלו החליטו לקחת את השבת ברצינות ולארגן קבוצה של נוער מעורב, דתיים חילונים שמאלנים וימניים צמחוניים ואוכלי בשר, חבורה של אנשים שלא קשורים איש לרעהו ויהי מה.

החשיבה שלהן הייתה לארגן משהו כמו 50 בני נוער לארוחת שבת, ארוחה אחת שבה לא נסתכל על השוני בינינו ונתחיל להפנים את הרוב הדומה.

לפעמים למבוגרים קשה להאמין שדבר כזה יכול לקרות... "מה? הם ממש אכלו ביחד? והסתדרו? הרי ברור שאחדות לא היה שם!" , 

לשמחתנו המצב היה שונה, אווירת השבת היתה מיוחדת, זו לא הייתה אוירה של שבת רגילה, היה שם משהו גדול יותר, היתה שם אווירת שבת של ביחד, אוירה של גילוי הרקפות שבין הסלעים אוירה של ביחד! הגיעו כ- 100 בני נוער שרצו להיות יחד ולשנות.

כשנבין שהביחד הוא מתנה נדע לקבל גם את השוני בשמחה.

לא תאמין איך הם נמצאים כמו רקפות בין הסלעים".

תודה דניאל
 
 
רוצים לשמוע ולראות את הסיפורים?....

לא התקבלו תגובות
.

מי בבית : הרבנית ד"ר תמר מאיר

מי אני? 

תמר מאיר


פירוט הרכיבים: 
נולדתי למשפחת לאור, בת להוריי שנטעו בי אהבת תורה, אהבת דעת ואהבת אדם, נכדה לסבתא שעוסקת בהתנדבות בצרכי ציבור ובסיוע לנכים כל חייה (גם היום, בגיל 90), ולסבתא ניצולת אושוויץ, שדבקותה באמונתה משמשת לי מופת.

מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי ללמוד תורה, ואני אסירת תודה על שנולדתי בדור שבו זה התאפשר לי, גם אם לא תמיד בקלות. 

 

מצב משפחתי: 
נשואה למרדכי, ומגדלת איתו את ששת ילדינו, מגיל חמש עשרה וחצי ועד שנה וחצי.

השכלה:  
למדתי במדרשות נשמת ובר-אילן, ואת התארים האקדמיים עשיתי באוניברסיטת בר-אילן, במקביל ללימוד תורה במסגרות שונות של המדרשה.

למדתי תלמוד, מחשבת ישראל וספרות לתואר הראשון, והחלטתי להתמחות במדרש ואגדה במחלקה לספרות בתארים השני והשלישי.

עבודת הדוקטורט שלי עוסקת בסיפורי מדרש רות רבה, כמפתח לשאלות העריכה והמשמעות במדרש.

במקביל ללימודים התורניים והאקדמיים למדתי גם הנחיית קבוצות, גישור והדרכת כלות.


מה אני עושה?
 

בעולם האקדמי, אני משמשת כראש החוג לספרות במכללת גבעת וושינגטון, מלמדת בתכנית לתואר שני בהוראת אגדה במכללת אפרתה, ובמכללת הרצוג.

אני מלמדת מדרש ואגדה, פיוט ותפילה, סיפור חסידי, וגם ספרות חדשה.

 

בעולם התורני אני מלמדת במדרשה בבר-אילן (ובעבר במת"ן ובמדרשות נוספות),

ועומדת בראש בית המדרש הקהילתי 'כֻּלָנָה' לנשים בגבעת שמואל.

בנוסף, יזמתי את הקמת 'השמיעיני' מאגר מרצות בנושאים תורניים.

חברה בהנהלת בית-הלל.

 

בשעות הפנאי: 

לנגן, ליצור, ובעיקר – להיות עם המשפחה.


הספר הבא שאקרא:
 
בשפריר חביון של הרב חיים סבתו


חלום להגשים: 
לראות את בית המדרש כלנה פורח ושוקק חיים, פתוח ללימוד לבנות, נערות ונשים בנות כל הגילאים, לאורך שעות רבות ביממה.

ולזכות להתקדם עוד בלימוד הלכה.

 

המוטו שלי בחיים: 
טוב להודות לה'

 


לא התקבלו תגובות
.

פרשת תולדות- עשיו ליעקב לא קיימו את חג הסיגד (הרב ד"ר שרון שלום)

מהו בעצם חג הסיגד? החג חל בכ"ט בחשון חמישים יום לאחר יום הכיפורים. באתיופיה החלו ההכנות לחג, ימים רבים לפניו. כאשר התושבים היהודיים שגרו בכפרים נידחים התקבצו לכפרי היהודים שהיו סמוכים להר עליו נחגג הסיגד. יום הסיגד עצמו היה יום צום. כולם קמו השכם בבוקר, טבלו בנהר ולבשו בגדי חג. ה"כוהנים" היו מוליכים את התורה תוך כדי שירה והנשים השמיעו קולות שמחה. ספר התורה צעד בראש שיירה שעלתה במעלות ההר. חלק מן העולים אל ההר נהגו לשאת על גבם או על ראשם אבן שסימלה את אות ההכנעה לפני ה' ואת הרצון לבקש סליחה על חטאים. החג כולו יצר תחושה של אחדות ושל ביטחון. הרי זו הייתה מטרתו: ליצור פיוס בין אנשים, לשבור חומות ומחיצות המפרידות בין אדם לאדם ובין כפר לכפר. מתחילים להבין שעם המעט שיש אפשר להיות מאושרים. כנראה שלא כך היה בבית משפחת יצחק ורבקה. אנו נתקלים במשבר עמוק בתוך המשפחה, התקוטטות של שני אחים, המתחיל עוד על פי חז"ל עוד בהיריון, בסכסוכים, מריבות וקונפליקטים, עד כדי איום ברצח. הסיבות המביאות לסכסוכים בתוך המשפחה, בין היתר, הם אותם סיבות המביאים חברה להתנהגות בלתי אחראית, חסרת סובלנות ומלטנטית. במקרים רבים הסכסוכים מסתיימים בטרגדיה - רצח. דומה שהגורם העיקרי לסכסוכים הוא כפי שטוען הובס שרבים מאתנו מתאווים לאותו דבר. לאותם מזונות, לאותם מגורים, לאותה חנייה, לאותה ברכה, לאותה בכורה. מכיוון שקיים מחסור תמידי בדברים הללו, זה גורם לתחרות לא בריאה, לסכסוכים ואף להרוג כדי לתבוע את רצונו של האדם. עם זאת נראה שתופעת קינאה ותחרות, מלחמות וסכסוכים אינם מתרחשים רק בגלל מחסור. אולי ההפך הוא הנכון דווקא השפע, נראה שהוא מקור הסכסוכים.

לפיכך אם נחזור עתה לחג הסיגד מסתבר שהיום אולי יותר מתמיד, אנו זקוקים לאבן המונחת על הראש, ומתוך הכנעה להצליח להופכה, לראש פינה של יצירת חיבור והבנה בתוך המשפחה ובין אנשים שונים מכל המגזרים. הגאווה יש בה לסמא את כוח ההבנה בין אחד לשני. דבר שמאוד קשה לקיים אותו אפילו בבית משפחת יצחק ורבקה. נראה, שכל צד מהאחים הרגיש מאוים או מהסיבה של מחסור או מהסיבה של שפע. מכל מקום יתכן שיעקב ועשיו, ככל הנראה, לא קיומו את חג הסיגד.


לא התקבלו תגובות
.

חיי שרה: אלוהי אברהם – אבינו שבשמים או האין סוף? (הרב יעקב נגן)

מסע חייו של אברהם אבינו מגיע לסיומו בפרשת חיי שרה. כבר בשמו של אברהם נרמזת ההבטחה שהבטיח לו הקב"ה כי הוא יהיה "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (בראשית יז ה). ההבטחה אכן נתקיימה בו, ורוב בני האדם – יהודים, מוסלמים ונוצרים – רואים באברהם דמות אב, שואפים ללכת בדרכיו וקוראים לבניהם על שמו.

 

המאפיינים הבולטים המשתקפים בדמותו של אברהם הם היותו האדם הראשון שהאמין באל אחד, ויחסיו הקרובים עם אלוהים (אצל המוסלמים הוא זכה לכינוי 'אל חליל' – הידיד, החבר). גם ביהדות מייצג אברהם מורשת רוחנית יותר משהוא מייצג מורשת אתנית. על פי ההלכה, גר, אף שנולד לא יהודי, אומר בתפילתו "אשר נשבע ה' לאבותינו", והרמב"ם מנמק: "שנאמר לאברהם 'אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ' (בראשית יז ה), הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה" (הלכות ביכורים ד, ג). אברהם הוא אביהן של דתות המערב. בעקבותיו נמחתה עבודת האלילים בכל הצד המערבי של כדור הארץ והושרשה האמונה באל אחד.

בביקורי בהודו הבנתי עד כמה המציאות הזאת אינה מובנת מאליה. כשהגעתי לאשרם שיבננדה ברישקיש שאלתי את סגן נשיא האשרם, הסוואמי נירליפטננדה, אם אי פעם יוכל ההינדואיזם להתקיים בלי פסלים. הוא השיב לי בשלילה, ונימק שבלי הפסלים לא יגיע ההמון לקרבת אלוהים.

אף שהפער בין דתות המזרח לדתות המערב בשאלת היחס לעבודת הפסלים הוא גדול, ישנם מקורות יהודיים המצביעים על נקודות דמיון בין היהדות לבין תורות המזרח, ולא זו בלבד אלא שדווקא דתות המזרח, לפי מקורות אלו, יונקות ממורשתו של אברהם אבינו. המקורות הללו מתבססים על פסוק ו בפרק כה, שבו מסופר שאברהם נתן מתנות לבני פילגשיו שעברו לגור ב'ארץ קדם' (במקרא 'קדם' פירושו מזרח). לדעת הזוהר (וירא ק ע"ב) המתנות היו בתחום החכמה, וכביטוי לכך מספר הזוהר על רבי אבא שמצא ספר חכמה של 'בני קדם' והבחין בקרבה בין הכתוב בו לבין דברי התורה. עם זאת, רבי אבא מזהיר מפני הספרים הללו משום שיש בהם אלמנטים אליליים, ואף חושש שהקוראים בספר יטעו אנשים ויסטו מעבודת אלוהים. להלן אבקש לברר כמה נקודות יסוד באשר לשוני ולדמיון בין תפיסת האלוהות ביהדות לבין תפיסת האלוהות בחלק מדתות המזרח.

הדלאי-לאמה ותפילת הגשם

 

דתות המערב מבוססות בעיקר על דואליזם, כלומר על הפרדה ברורה בין אלוהים לבין העולם. הבורא והבריאה מתקיימים כל אחד בפני עצמו, והקיום העצמי הנפרד של כל אחד מהם מאפשר דו-שיח. אלוהים בורא את העולם, מכוון אותו ופועל בתוכו, ואילו האדם מצדו מדבר אל האלוהים ומתפלל אליו, מתבונן בדרכיו ומנסה ללמוד ממנו ולהקשיב לקולו. אפשר לנהל עם אלוהים מערכת יחסים של ממש, עם רגשי אהבה, יראה וכעס. על פי השקפה זו אלוהים נתפס במושגים אנושיים, כמו אב, אהוב, אח.

דתות המזרח, לעומת זאת, הן לא-דואליסטיות. לשיטתן, אלוהים והעולם הם אחד, ואילו החוויה הדתית היא הכרת האחד שמאחד את הכול (האחד בהינדואיזם הוא הברמאן, 'התפשטות אין-סופית', ואילו בבודהיזם האחד הוא 'האַיִן', emptiness).

כדי להמחיש את ההבדל בין התפיסות אספר אנקדוטה ששמעתי מידידי הרב מנחם פרומן ז"ל. בביקורו הראשון בישראל השתתף הדלאי-לאמה בכנס בין-דתי ליד הכנרת. אותה שנה הייתה שנת בצורת, והרב פרומן, שהוזמן גם הוא לכנס, קרא למנהיגי הדתות להצטרף אליו לתפילה על הגשם. יחד עמדו רבנים, שייח'ים וכמרים, והתחננו לגשם. הדלאי-לאמה לחש לרב פרומן בעדינות שאין הוא מאמין 'בדברים כאלה'. כאשר הכול הוא אחד, אמר, אין מקום לפנייה כזו. רק כאשר אלוהים הוא ישות נבדלת אפשר לפנות אליו בתפילה ובבקשה.

ההבדל בין שתי התפיסות מכוון להבדל הבסיסי שבין 'להיות' ל'לעשות'. במציאות שבה הכול הוא אחד, ייעודו של האדם הוא לגלות זאת, משום שלעין בלתי מזוינת נראה שהעולם מורכב מאין-ספור פרטים שונים. אולם כאשר אלוהים נתפס כמי שנמצא מחוץ לעולם ופועל עליו, האתגר של האדם הוא בעשייה ובחתירה לתיקון המציאות.

 

שני רבדים של האלוהות

בשאלה זו עוסק הרב קוק בספרו שמונה קבצים (א, סה). לדבריו, תפיסת האלוהות היהודית בנויה משני רבדים: ברובד הגלוי של המציאות, אלוהים והעולם נפרדים ומתנהלת ביניהם מערכת יחסים, ואולם ברובד הפנימי של המציאות הכול הוא אחד, הכול אלוהות. המקורות של היהדות ה'נגלית' – תנ"ך, תלמוד והלכה – עוסקים בעיקר באלוהים הפרסונלי, ואילו המיסטיקה היהודית – הקבלה והחסידות – עוסקת בפנימיות התורה, בגילוי האלוהות במציאות במלואה.

כדי להבין את היחס המורכב בין אלוהים לבין העולם ניעזר במשל האהבה שבין איש לאישה. כדי שתתקיים אהבה בין בני זוג, לכל אחד מהם צריך להיות מקום שבו הוא נבדל בהוויתו ובאישיותו מן הזולת. מתוך המרחב שביניהם יכולים בני הזוג לצאת החוצה, להיפתח זה אל זו, לקיים מערכת יחסים ולאהוב. עם זאת, השאיפה היא להרגיש גם בתוך החלל הזה את המקום שבו השניים הופכים לאחד וחווים את המציאות יחד. הסיפור המפורסם על רבי אריה לוין שהלך עם אשתו לרופא ואמר לו ש"הרגל של אשתי כואבת לנו" ממחיש זאת היטב.

אפשר לומר שאהבה היא המתח הפורה שבין להיות שניים יחד לבין להיות אחד יחד. ברובד הנגלה, האיש והאישה הם שניים ומודעים לקיומו של הזולת, אך בפנים הם אחד – "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי" (בראשית ב כג) כלשון אדם הראשון בגן עדן. כך הוא היחס שבין אלוהים לעולם.

מתח זה עולה מן האגדה על בריאת האדם. בתחילה נברא האדם כישות אחת בעלת שני צדדים – צד אחד זכר וצד אחר נקבה. במצב כזה לא הייתה מודעות לקיומו של הזולת, והחיבור ביניהם היה, בשפה קבלית, 'אחור באחור'. לאחר מכן הפריד אלוהים בין הצדדים והם היו לשניים, איש ואישה, ולבסוף הם התאחדו שוב – "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב כד). בקבלה מכונה החיבור הזה 'פנים בפנים': שניהם רואים זה את זו, אוהבים זה את זו.

 

עיר של חברות

 

פרשת השבוע מעוררת לא רק את שאלת היחס לעמים מרוחקים אלא גם את שאלת היחס לעמים הקרובים אלינו. בפרשה מתואר תהליך קניין מערת המכפלה בחברון וקבורתה של שרה במערה. מדי שנה בשנה בפרשת חיי שרה מתכנסים רבבות יהודים במערת המכפלה בחברון כדי להתפלל ולפקוד את קברי האבות. המקום הקדוש הפך לסלע מחלוקת בסכסוך היהודי-ערבי. בין הזוועות הרבות שנעשו בחברון בולט הטבח של שנת 1929, שבו רצחו ערביי העיר את שכניהם היהודים והביאו לקיצו של היישוב היהודי בחברון, ומן הצד האחר נחרתו בלב רבים זוועות הטבח במערת המכפלה בשנת 1994, שבו טבח יהודי בעשרות מוסלמים מאמינים בשעה שהתפללו במערה.

בשיח הפנים הישראלי הפכה שאלת הזכות על העיר חברון לנפיצה. בפרשה שלנו מתברר שיש אפשרות אחרת. למרות המתח בין שני בני אברהם, יצחק וישמעאל, שניהם הגיעו למערת המכפלה כשמת אברהם אבינו ואף קברו אותו יחד: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא" (בראשית כה ח-ט).

הפסוק בוחר במילים "וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" כדי לתאר את מותו של אברהם, ונראה שבכך רומז על רגע של פיוס במשפחתו של אברהם. עוד טורח הפסוק לציין שיצחק וישמעאל הם בניו של אברהם. עובדה זו פשוטה וידועה, אך אפשר שהמקרא חוזר עליה כדי להזכיר שאין כאן עובדה ביוגרפית בלבד אלא קשר מהותי. השייכות שלי לקברי אבותיי אינה צריכה לשלול בהכרח את שייכותו של הזולת, שאבותיי הם גם אבותיו. כבוד גדול הוא לאברהם כשכל בניו באים לפקוד את קברו ומתפללים לאלוהיו, אלוהי אברהם.

ברוח זו נהג לפעול ידידי הרב מנחם פרומן ז"ל, כשארגן תפילות משותפות ליהודים ולמוסלמים במערת המכפלה. חברון, כך היה הרב פרומן אומר, נקראת בערבית אל-ח'ליל, כלומר 'החבר', ואף יש מדרש שהשם חברון הוא מלשון חבר. יהי רצון שתשוב חברון להיות עיר של חברות, ושמורשת העבר תקרב ותשרה שלום בינינו לבין שכנינו.


לא התקבלו תגובות
.

וירא: אלוהים נמצא בזולת (הרב יעקב נגן)

ספר הזוהר נקרא כך על שם הרובד הפנימי של המציאות, רובד שספרות הקבלה מזהה עם האלוהות. הספר מכוון את לומדו לזהות את הזוהר כאלוהות ולהיפגש עמה, מפגש המוביל להארה. אחת הבשורות הגדולות של הזוהר היא ההכרה שהאלוהי נמצא בחיים עצמם, באדם, במערכת יחסיו עם העולם ועם יתר בני האדם. למול התודעות המיסטיות המבקשות להתנתק מן העולם ולהגיע אל המציאות שמעבר, הזוהר מציע עיסוק באלוהות המחבר את ההוויה הארצית עם ההוויה השמימית. המסע לאלוהים, על פי הזוהר, עובר דרך מערכת היחסים בין בני האדם: מן המערכת האינטימית של איש ואישה ועד ליחסיו של אדם עם קהילתו. חלק גדול מן הספר כתוב כשיח בין חברים שלומדים, מטיילים וחיים את חייהם וכך נפגשים עם התורה. המקום הנזירי, שבו האדם מתכנס בינו לבין עצמו ומתעלם מן העולם, זר לזוהר בפרט וליהדות בכלל. הנקודה המהותית המשתקפת היא ההכרה שה'מעבר' נמצא בפנים ולא בחוץ.

כלים שבורים, אנשים שבורים

 

בסוף הפרשה מופיע סיפור עקדת יצחק. התורה אינה מסבירה מדוע נזקק ריבון העולם לנסות את אברהם. גם הזוהר (נסתר) וגם המדרש (נגלה) נדרשים להסביר מה קדם לעקדה. ההתבוננות בהבדל בין פירוש המדרש לפירוש הזוהר יכולה להמחיש את הבשורה הגדולה של עולם הקבלה. בשני הפירושים מוסבר ניסיון העקדה – שבסופו של דבר קירב את אברהם לאלוהים – כתגובה לכך שאברהם נמנע מלתת דבר מה לאל, ובכך פגם ביחסים עמו. כתגובה לכך, התנסה אברהם בניסיון שבו נדרש לתת נתינה גמורה – את בנו יחידו. נתעכב מעט על המקורות על מנת לשים לב לאפיון החטא ולהבין מהי הנתינה שנמנע אברהם מלתת.

 

כך כותב המדרש, המובא ברש"י:

"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" – יש מרבותינו אומרים אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר: מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד. אמר לו: כלום עשה אלא בשביל בנו, אילו הייתי אומר לו: זבח אותו לפני, לא היה מעכב. (רש"י לבראשית כב א)

על פי המדרש, אברהם חגג את יום גמילתו של יצחק, אך לא העניק לאלוהים קרבן תודה. חטאו של אברהם היה בכך ששכח להכיר תודה לאלוהים. השטן מנצל את הטעות הזו ומתאר אותה כנתק בקשר בין אברהם לבין אלוהים, שבתגובה מחליט לנסות את אברהם בעקדה.

הזוהר מסביר את חטאו של אברהם באופן שונה:

פתח רבי שמעון ואמר: כל מי ששמח במועדים אלו ולא נותן חלק להקב"ה, השטן רע עין שונא אותו ומקטרג עליו ומסלק אותו מן העולם... חלק של הקב"ה לשמח את המסכנים כמה שתוכל לעשות. משום שבימים אלו הקב"ה בא לראות את הכלים השבורים שלו ונכנס אצלם ורואה שאין להם במה לשמוח ובוכה עליהם, ועולה למעלה להחריב את העולם. באים בני הישיבה לפניו ואומרים ריבון העולמים, רחום וחנון נקראת, יתגלגלו רחמיך על בניך. אמר להם וכי העולם לא עשיתי אלא על החסד שכתוב: "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט ג), והעולם על זה קיים. (הקדמת ספר הזוהר י ע"ב, תרגום)

בהמשך מסופר שהשטן הגיע אל המשתה שעשה אברהם כשהוא מחופש לעני. איש לא הבחין בו, ולפיכך עלה מיד למעלה וקטרג לפני הקב"ה: "ריבון עולמים, אתה אמרת: 'אַבְרָהָם אֹהֲבִי' (ישעיהו מא ח), והנה הוא עשה סעודה ולא נתן לך דבר ולא לעניים". אברהם חטא במישור היחסים החברתיים: הוא התעלם מהעני. בניגוד למדרש, שהתמקד בדיאלוג הישיר שבין אברהם לבין קונו, הזוהר מתאר את המרחב האנושי כולו, מרחב שבו מתקיים המפגש עם האלוהים האין-סופי.

מושג ה'כלים השבורים', שהוזכר בפרשת נח, מקבל כאן פרשנות מעט שונה. שבירת הכלים מתארת את הסיבה לחוסר שבמציאות. לפני שבירת הכלים הייתה המציאות הרמונית והכלים זכו לאור אלוהי ישיר, אולם שיבוש בתהליך הבריאה הקוסמי הביא להתנפצות הכלים ולפיזור ניצוצותיהם בעולם (וכך למעשה הפך העולם כולו למרחב אלוהי). מטרת האדם בעולם היא לתקן את הכלים, לחשוף את הניצוצות ולהעלותם. הכלים השבורים הם בני האדם עצמם – בכל אחד מהם יש ניצוץ אלוהי שנשבר, והתיקון של האדם הוא להתמודד עם החוסר האנושי שהוא למעשה חוסר אלוהי. הזוהר מסביר שנתינה לעניים איננה רק מצווה שבין אדם לחברו, אלא היא נתינה לאלוהים ממש. התחום האנושי וחסרונו הם חלק מהתחום האלוהי: הגדרתו של אברהם כאוהב ה' תלויה בשאלת יחסו אל האחר, אל העני.

המשמעות החברתית של משל שבירת הכלים מקבלת פיתוח נוסף במשנתו של אחד המקובלים הבולטים במאה העשרים, הרב יהודה אשלג. לדעתו, שבירת הכלים מבטאת את הנזק שנגרם בשל חלוקה לא צודקת של העושר, מציאות שמשחיתה את העולם, לרבות את העשירים. בשנת 1958 כתב דוד בן גוריון לרב יהודה צבי ברנדוויין, תלמידו הקרוב של הרב אשלג: "הוא [הרב אשלג] שאל אותי פעמים רבות האם אחרי קום המדינה נקיים כאן משטר קומוניסטי". לימים, כשראה את הנעשה בברית המועצות, התפכח הרב אשלג מן החלום הקומוניסטי וחדל להאמין שניתן לממש את חזון החלוקה הצודקת דרך הפוליטיקה.

על אושר ועל עושר

הזוהר תובע מן האדם לא רק לתת צדקה לעניים, כפי שנוח היה לנו לחשוב, אלא אף לשמח אותם. הזוהר מחפש הגדרה רחבה ל'צדק חברתי': האחריות החברתית איננה רק עניין כלכלי אלא גם עניין אנושי. כפי שניסח זאת דגלס אדמס בפתיחת ספרו מדריך הטרמפיסט לגלקסיה:

מרבית האנשים שחיו (על כדור הארץ) היו אומללים במשך רוב הזמן. הוצעו פתרונות רבים לבעיה זו, אך רובם עסקו בעיקר בתנועתן של פיסות נייר קטנות וירוקות. רעיון מוזר כשלעצמו, משום שאחרי ככלות הכול, לא פיסות הנייר הירוקות והקטנות הן שהיו אומללות. (דגלס אדמס, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, ירושלים תשמ"ה, עמ' 1)

הדברים עולים גם מן הסיפור על השטן שהתחפש לעני שאיש לא הבחין בו. העני לא קבל רק על האוכל שנחסך ממנו אלא בעיקר על חוויית הניכור. בתלמוד הבבלי נאמר שגדול המפייס עני בדברים מהנותן לו פרוטה (בבא בתרא ט ע"ב).

למרבה הצער, הדיונים על צדק חברתי, גם אלו שמתנהלים מניעים חיוביים, מצטמצמים בסופו של דבר לשאלות של כסף ותקציבים, ומסתיימים באנחה הקבועה לנוכח דוחות העוני. שאלת האושר חסרה במשוואות כלכליות, ונדמה שכאן חבויה אחת הטעויות המרכזיות של הרעיון הקומוניסטי: לא רק את העושר צריך לחלק בין בני אדם, גם את האושר יש לחלק. ישנם עשירים מופלגים שלאמיתו של דבר הם אנשים מסכנים, כלים שבורים שצריך לתקן. בפראפרזה על שירו של מוקי, אפשר לומר: "כולם מדברים על כסף, אף אחד לא מדבר על אושר". חשיבה חברתית נכונה צריכה לעסוק בפתרון השאלה כיצד כלל המשאבים האנושיים – הן הגשמים הן הרוחניים – יכולים להתפשט לכלל החברה. משאבים רוחניים פירושם קרבה בין אנשים, הכלה של החריג, שמחה, אחריות, נתינה ושאיפות רוחניות.

המפתח לאושר אינו רק בשמים. אל לנו לשכוח שהאחריות לעולם היא שלנו. בדרך כלל מפרשים את הפסוק: "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט ג) כדרישה מהקב"ה שיבנה את העולם בחסד. ואולם הזוהר כאן מפרש שהאחריות לבניית עולם חסד מוטלת על האנושות. קיומו של העולם תלוי בנו, בחסד ובחמלה שננהג כלפי האחר. המציאות האלוהית, שב הזוהר ומזכיר, תלויה באדם.


לא התקבלו תגובות
.

נח: ג´ון לנון ומגדל בבל (הרב יעקב נגן)

 

John Lennon – Imagine

 Imagine there's no countries

It isn't hard to do

Nothing to kill or die for

And no religion too

Imagine all the people living life in peace

You, may say

I'm a dreamer, but I'm not the only one

I hope some day you'll join us

And the world will be as one

 

דמיין – ג'ון לנון

דמיין עולם ללא מדינות

זה לא קשה לדמיין כך

אין על מה למות או להרוג למענו

אין דת כלל

דמיין את כל האנשים חיים בשלום

אתם יכולים להגיד שאני חולם

אבל איני היחידי

אני מקווה שבבוא היום תצטרפו אלינו               

והעולם יהיה כאחד

לרבים מאתנו השיר הזה נוגע בלב: אנושות מאוחדת שאין לה סיבה לריב, המלחמות הן נחלת העבר, המשותף רב על השונה, שפה אחת לכולם, הכול ברור ומובן – שלום. עוצמתו של השיר נובעת מעוצמתו של החלום, ומעומק הכמיהה שלנו לשוב בחזרה אל ראשיתו של העולם, אל מציאות טבעית וראשונית הקודמת לכל הטעויות והסכסוכים. שהרי אב אחד לכולנו, אם אחת ילדה אותנו. יסוד זה משתקף בלשון המשנה (סנהדרין ד, ה): "לפיכך נברא אדם יחידי... מפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך". העובדה שהתורה פותחת בסיפור בריאת האדם שומטת את הבסיס לטענות של גזענות והתנשאות על רקע לאומני. אולם שירו של ג'ון לנון, הנטוע בעולם הדמיון, מעיד כמה התרחקנו מן התודעה שכל בני האדם הם אחים. העולם רווי מלחמות ומאבקים, פירוד ושנאה. חזון האחדות המיוחל נראה רחוק מתמיד. עיון בסיפור מגדל בבל יכול, אולי, לסייע לנו להתמודד עם המציאות המפוצלת שבה מתקיימת האנושות, ועם תוצאותיה.

 

מגדל בבל – מגלומניה או פחד?

 

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים... וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ (בראשית יא א, ד)

הפסוקים הללו מתארים את מרד הנעורים הראשון בהיסטוריה. התכנסו כל בני האדם והחליטו להשקיע את כל מרצם בבניית מגדל. למה דווקא מגדל? מה הם התכוונו לעשות אתו?

רש"י מתאר את האנרגיה המרדנית כמגלומניה: "באו בעצה אחת ואמרו... נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה" (רש"י לבראשית יא א). בני האדם מבינים שכל אחד מהם לבדו הוא חלש מול כוחו של הבורא, אך בעבודת צוות ובמאמץ משותף הם בעלי עצמה. המגדל נועד לכבוש את העולם של מעלה: נגיע אליו ונראה לו מי אנחנו! אלוהים, בתגובה, מפזר את האנושות לכל עבר ומבלבל את השפה. כך נמנעה מבוני המגדל היכולת להמשיך במזימתם.

הרשב"ם, לעומתו, מוצא פנים אחרות במרד הנעורים. הוא מפרש את בניית המגדל כאקט של פחד של האדם להשתמש בכוחו, ולא כהעצמה חסרת פרופורציה של כוחו: "לפי הפשט מה חטאו דור הפלגה?... אלא לפי שציוום הקב"ה: 'פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ', והם בחרו להם מקום לשבת שם ואמרו: 'פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ', לפיכך הפיצם משם בגזרתו" (רשב"ם לבראשית יא ד). הקב"ה מייעד את בני האדם לגדולות. הוא מצווה אותם להגיע לכל קצווי תבל, לפתח זהויות לאומיות, שפות שונות ותרבויות שונות: החל מהאסקימוסים שילמדו לחיות בתנאי קור וכלה ביושבי המדבר והחקלאים עובדי האדמה. אולם בני האדם מפחדים לממש את ייעודם. הם מתכנסים יחד, במרחב אחד, בשפה אחת, במגדל אחד, מסרבים לקבל על עצמם את תפקידם. בתגובה לכך אלוהים מנחה אותם בחזרה לכיוון הנכון: "וַיָּפֶץ אלוהים אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ... עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (בראשית יא ח–ט).

משמעות הסיפור לפי פירושו של הרשב"ם הפוכה מזו של רש"י. בעוד שרש"י מציג סיפור שלפיו אלוהים רוצה באחדות האנושית ובני אדם הם האשמים בפירוד, הרשב"ם מציע פירוש מפתיע, מרתק ומשמעותי לימינו: לא שאפתנותו של האדם ורצונו לכבוש את השמים הם שמכשילים את בניית המגדל, אלא הפסיביות האנושית ופחדו של האדם מפני היציאה אל העולם הרחב וכיבושו.

מדברי הרשב"ם אנו מבינים שהפיזור הדמוגרפי-גיאוגרפי איננו עונש אלא דרך לממש את ייעודה של האנושות. הפיזור יוצר עושר של תרבויות ושל שפות. המגדל נקרא 'בבל' בשל המרחק התרבותי שנוצר עקב בלבול השפות: "לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (בראשית יא ז). מטרת הבלבול היא לשבור את האחידות הלאומית-תרבותית: "וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (בראשית יא ו). בני האדם רצו לחיות ביחד, ואילו אלוהים רצה שבני האדם ייפרדו ויפוצו לכל עבר. אולם כיום אנו חווים את חסרונותיו העצומים של הפירוד: המלחמות, השנאה, המתח והחשדנות. מה יש בו, בפירוד הזה, שהיה חשוב כל כך לבורא עולם?

לבטל את 'האח הגדול'

 

התבוננות במשל המופיע בקבלת האר"י תעניק לנו זווית חדשה להבנת סיפור מגדל בבל. היקום, לפי קבלת האר"י, היה בראשיתו שלם, מאוחד והרמוני. הייתה זו מציאות שבה הכלים, עולם החומר, קיבלו את השפע האלוהי והתמלאו בו. אולם בשלב כלשהו לא יכלו הכלים להכיל עוד את עוצמת האור, והם נשברו. האור האלוהי ששכן בכלים התפזר לכל עבר, והוא טמון עד היום בתוך המציאות כניצוצות. מיתוס זה של העלאת הניצוצות הוא אחד היסודות המכוננים של הקבלה ושל החסידות. בכל מעשה ובכל דבר במציאות חיינו יש ניצוץ של קדושה, ומשימתנו היא לגלות אותו, לחלצו מן הקליפה שהוא טמון בה ובכך להעלות אותו. מטרת בני האדם בעולם היא לתקן את הכלים, לאסוף את כל ניצוצות האור שהתפזרו, ועל ידי חיבורם ליצור אחדות במציאות. בדרך זו ניתן להבין גם את סיפור מגדל בבל. המצב הראשוני של אחדות העמים כולם מקביל למציאות הבראשיתית של כלי המכיל אור, ואילו שבירת האחדות האנושית, פיצולה והפצתה על פני הארץ מקבילה לשבירת הכלים. המציאות ההיסטורית שבה חיים עמים, תרבויות ושפות שונות, מקבילה לניצוצות הפזורים בעולם המפורק. כמה כביר הוא הרעיון הזה שבכל עם ובכל תרבות טמון ניצוץ של קדושה שיש לגלותו ולהעלותו, ועל ידי כך לתקן את המציאות ולהחזירה למצב של אחדות.

אם זהו המצב, מדוע צריך היה לעבור את מסע הייסורים של פיזור המציאות? לשם מה נדרשו אלפי שנות ההיסטוריה שבהן הקיזו העמים זה את דמו של זה? למה נועדה שבירת הכלים?

ניתן להציע שלפני השבירה היה כל העולם אחד, אך גם אחיד. הפיזור והריחוק שבשבירה אפשרו לכל עם להתפתח בדרכו שלו, וכך הגענו היום לצבעוניות תרבותית-אנושית גדולה ומגוונת כל כך. זהו יסוד העושר שבמציאות. המצב האיום של אחידות נטולת אינדיווידואליות מאפיין בעיקר משטרים טוטליטריים. בספרו הקלאסי של ג'ורג' אורוול – 1984, מתוארת האחדות ש'האח הגדול' מבקש להשליט כסיוט. עומק משמעותו של סיפור מגדל בבל הוא ההבנה שאלוהים איננו חפץ בעולם שבו כולם דומים. אלוהים מייעד אותנו לגלות את עצמיותנו, את זהותנו הייחודית כפרטים וכציבור. האתגר הגדול הוא לשמור על אינדיווידואליות בתוך חיים משותפים, לשמור על הייחודיות והעצמיות בתוך חברה מגוונת. אצלי ההערה מופיע

הרב והסוואמי

 

בספרו מסע בשביל הלב מתאר ר' דוד זלר את המסע האישי שעשה בין תפיסות עולם שונות – יהודיות ולא-יהודיות – ועל מפגשים בין-דתיים שאליהם הגיע עם מסר יהודי חדש ומשמעותי להבנת ייעודם של המפגשים הללו:

כשעמדתי על הבמה ולימדתי על רוחניות יהודית ומדיטציה, התערב סוואמי וישנו, "אוה, רבי, זה ממש כמו שאנחנו מלמדים בחכמת היוגה. אתה רואה? כולנו באמת אחד, ואת הכול ניתן ללמוד כאן, מן היוגה!" [השבתי לו:] "לא, סוואמי-ג'י, איננו ''אחד'. כולנו שונים. כולנו חלקים משלמות אחת גדולה, אך השלמות הזו תלויה בכך שכל חלק ימלא את תפקידו: אחדות מתוך ריבוי. הקבלה מלמדת שהבריאה משולה לגוף האנושי. גופי שלם ובריא דווקא משום שכל אבר ומערכת בו ממלאים את תפקידם מתוך הרמוניה עם כל האחרים. כל דת, כל עם, כל תרבות, הם כמו אבר בגופה של האנושות. אך כדי שהאנושות כולה תהיה באמת שלמה והרמונית, כל חלק מוכרח למלא את משימתו ובה בעת להכיר בחשיבותם של כל האחרים. כל עם נבחר להיות אבר מסוים, עם ייעוד מיוחד לו, לשם טובת העולם כולו. כיום אנו סובלים מאוד מדתות שטוענות "זו הדרך היחידה ואין בלתה, וכולם צריכים להיות כמותנו ולקבל את דרכנו". עלינו לקבל את ההבדלים שבינינו ולטפחם, לטובת השלם כולו (דוד זלר, מסע בשביל הלב, אפרת תשס"ח, עמ' 222–223).

בהמשך הדברים מציין זלר ש"אם נחפש בכתבי עת רפואיים דוגמה לחוסר גבולות ולאחדות מוחלטת, נמצא אותה במחלת הסרטן. אין הגבלות, אין תחומים, אין גבולות – הכול אחד – אבל זה סרטן, והמערכת עתידה למות בגלל האחדות הזו". בשיח בין-דתי טמונה סכנה של טשטוש הייחודיות. תפיסות העידן החדש מניחות באופן סמוי כי כל הדתות דומות וכי אפשר ליצור דת אקלקטית, אוניברסלית. ההבחנה של זלר, המחויב למצוות ומקיים קשר של כבוד והדדיות עם עולם הרעיונות שהצמיח אותו ועם אנשים השונים ממנו, מהווה בשורה לדורנו: ייחודו של אדם אינו מתגלה מתוך שלילת האחר. ליהדות האותנטית, המוגדרת באמצעות גבולות של הלכה ומחשבה, יש מה להציע לעולם כולו, אך יש לה גם מה לקבל ממנו.

לקבל בלי לאבד את עצמי

 

"איזהו חכם?", שואלת המשנה בפרקי אבות (ד, א), ועונה: "הלומד מכל אדם". אולם ישנו מתח תמידי בין שמירה על הייחודיות שלי לבין יכולתי להעניק לזולת ולקבל ממנו. אנו נדרשים לאזן את המתח הזה. חשוב שאדם ידע להגדיר את גבולותיו, ידע לומר מי הוא ובמה הוא מאמין, שכן כאשר התשובות מעורפלות, אורבת סכנת אובדן הזהות, ומי שמאבד את זהותו העצמית לא יוכל גם להכיר את זולתו. על האדם להתרכז במקומו שלו. רק אם ידע להשיב לעצמו תשובות כנות לשאלה 'מי אני', יוכל גם לקבל מאחרים. כך גם לגבי חברות ועמים: רק כאשר נדע היטב מי אנחנו, נוכל לחיות בשלום עם שכנינו.

את אתגר ההפרדה בין העמים מסכם הרב קוק: "איך משאירים את כל הטוב שבעולם הרוחני בעינו, באין מגרעת אחרי כל מהפכה שהשפעה זרה מחוללת, ואיך שואבים מן הכל רק את הטוב והאמת, את הישר וההגון" (אורות הקודש, ב עמ' תקמ). הרב קוק מכוון בדבריו לשאלת מקומה של היהדות בכפר הגלובלי, שאלה שמצביעה על עובדה קיימת ובלתי הפיכה. הדברים נכונים בייחוד בעידן האינטרנט, המביא לכל בית את ההכרה בקיומם ובאמונותיהם של אזרחי העולם כולו. אני מאמין כי המפגש הבין-תרבותי הוא לא הכרחי בלבד אלא בעל חשיבות רבה, שכן הן היהדות והן אומות העולם יתברכו ויתעשרו מן השיח העמוק שיתקיים ביניהן. כל דת וכל אומה מבטאות את הייחודיות שבהן, וכך גם היהדות. עלינו לפתוח את הלב וללמוד זה מזה לקבל את האורות ולהשתחרר מהקליפות.


לא התקבלו תגובות
.

כיצד לארח משפחה דתית לשבת?

לפני הכול, מגיעה לכם טפיחה על השכם: נעניתם לאתגר של השתתפות בפרויקט האחדות של שבת ישראלית.

לפניכם מידע שמבהיר את העקרונות ההלכתיים שיאפשרו לאורחים דתיים ליהנות מכל מה שטרחתם עבורם.

.

הקדמה ראשונה:

מגבלות תזונתיות אינן דבר חדש. יש בינינו אנשים שאלרגיים למוצרי חלב, אחרים אלרגיים לגלוטן, לסויה או לביצים. כאשר אנו מדברים על משפחה השומרת שבת וכשרות, יש דמיון בין המגבלות השונות שמוטלות עליהן לבין מגבלות תזונתיות אחרות. ממש כמו מגבלות אלרגיות ותזונתיות, יש לקחת אותן במלוא הרצינות ולהתנהל בשקיפות וביחסי אמון.

הקדמה שנייה:

גם כאן, כמו בכל תחום בחיים, נקודת המוצא והצעד המשמעותי ביותר לכך שתוכלו לתת מענה לצורכיהם של האורחים שלכם, הם כמובן תקשורת טובה. כדאי מאוד לקיים מעין פגישת הכנה עם האורחים שלכם, שבה תוכלו לשאול את השאלות שלכם, להעלות נקודות שאינן ברורות לכם ולחזק את אווירת האמון והפתיחות. אם אינכם בטוחים במשהו, כדאי פשוט לשאול את האורחים שלכם או להתייעץ עם אחד הרבנים, שמספרי הטלפון שלהם מופיעים בסוף המסמך.

הקדמה שלישית:

ייתכן שממבט ראשון, ההכנות האלה ייראו בעיניכם קשות, או כצעדים הדורשים ויתור משמעותי, וייתכן שיגיע רגע שבו תשאלו את עצמכם האם זה כדאי בכלל. קודם כל, זו שאלה בהחלט לגיטימית, והבירור שלה בתוך המשפחה הוא אכן ראוי וחשוב. ייתכן שאם תתבוננו על היעד הסופי, והוא עצם העובדה שהצלחנו ליצור ביחד שבת משותפת ולשבת סביב שולחן אחד, תגיעו למסקנה שהמאמץ כדאי.

 

כיוון שמדובר בארוחת שבת, עלינו להכין את הבית בשני תחומים: שמירת השבת ושמירת הכשרות.

שמירת שבת:

אם אתם גרים בבית משותף, כדאי לוודא שדלת הכניסה תהיה במצב שבו אפשר לפתוח אותה מבחוץ, ללא פעילות חשמלית. כמו כן, כדאי להכין בחדרי השירותים חבילת נייר טישו, כיוון ששומרי מצוות נמנעים מלחתוך נייר בשבת.

דאגו שהאור (וכן המיזוג או החימום) בחדר שבו תיערך הסעודה יהיה דולק כבר מלפני כניסת השבת.

סעודת השבת היא סעודה בעלת 'סדר' משלה. כדאי להכיר כיצד מתנהלת סעודת שבת, כדי שתוכלו להכין מראש את כל הדרוש.

הסעודה נפתחת בקידוש. את הקידוש עושים על כוס של יין או מיץ ענבים.

על השולחן יש להכין שתי חלות שלמות מכוסות במפית ולידן מלח. כדאי להכין מתחת קרש חיתוך, סכין ומלחייה – נזדקק לפריטים הללו בהמשך, כאשר נבצע את החלות.

לאחר הקידוש ניגשים לנטילת ידיים. נטילת ידיים היא שטיפת הידיים במים לפני אכילת לחם. שטיפה זו צריכה להיעשות מתוך כלי. למעשה, ניתן לנטול ידיים באמצעות כל ספל רגיל. ליד הכיור הכינו מגבת [שלא מצריכה חיתוך נייר], כיוון שגם הניגוב הוא חלק ממצוות נטילת ידיים.

אנו מתיישבים לשולחן. הסירו את המפית מעל שתי החלות שעומדות על השולחן, אמרו את ברכת 'המוציא לחם מן הארץ', פרסו את החלות, שימו על כל פרוסה מעט מלח, וחלקו לכל היושבים סביב לשולחן.

זהו, בתיאבון!

לאחר שמסתיימת הארוחה מברכים ברכת המזון. כדאי לבקש מן האורחים שלכם שיביאו אתם 'ברכונים', מעין כרטיסים שעליהם מודפסת ברכת המזון.

כיצד לדאוג שהאוכל יחומם ויוגש בצורה התואמת את הדרישות של שמירת השבת?

כמובן שעל פי ההלכה היהודית אי אפשר לחמם אוכל בשבת על אש גלויה או במכשיר חשמלי (תנור או מיקרוגל) שהופעלו בשבת.

הדרך הטובה ביותר היא לנסות ולהשיג 'פלטה של שבת'. את הפלטה מחברים לחשמל לפני כניסת השבת ועליה מניחים את האוכל לפני זמן כניסת השבת. שימו לב כי לפעמים חום הפלטה גבוה יחסית, וכדאי להניח את האוכל על 'קומה שנייה' – סיר הפוך וכדומה - כדי שהאוכל לא יישרף.

כל האוכל המבושל שאותו אתם מניחים על הפלטה צריך להיות מוכן לפני שבת.

אם אתם מעוניינים לשתות משקה חם לאחר הארוחה, הכינו מראש מים חמים בתוך תרמוס.  

בכל מקום שהוזכרה כניסת שבת [פרשת נח, א' מרחשון תשע"ה 24/10] הכוונה לשעה 17:35.

 

שמירת כשרות:

הדרך הטובה ביותר לפתרון נושא הכשרות היא לקנות אוכל מוכן במקום בעל תעודת כשרות מרבנות מוכרת. גם את הפירות והירקות (שמהם אתם מעוניינים להכין סלטים או מנות קרות), הרטבים והתבלינים, היינות ושאר המשקאות, יש לקנות במקום בעל תעודת כשרות בתוקף. בדרך כלל תוכלו למצוא כזו באחת מרשתות השיווק הגדולות [לא בכולן]. ספרו לאורחים שלכם היכן אתם מתעתדים לקנות את האוכל. כפי שאמרנו: תקשורת בריאה, אמון ופתיחות הם המפתח להצלחה!

הכלל הבסיסי של הכשרות הוא ההפרדה בין בשר לחלב. עליכם להחליט אם אתם רוצים להגיש ארוחה בשרית או חלבית, ובהתאם לכך לבנות את התפריט. זכרו שהדבר אמור לגבי כל התפריט - מנות ראשונות ובמיוחד מנות אחרונות (שבמקרה של ארוחה בשרית אינן יכולות להיות חלביות), רטבים לסלטים ותוספות שונות. כמובן שאם מדובר בארוחה בשרית, לא תציעו לאורחים שלכם כוס קפה עם חלב לאחר הארוחה...

אם המטבח שלכם אינו כשר, אל תעבירו את האוכל מהתבניות אל הכלים והסירים שלכם, אלא חממו אותו בתוך הכלים שקיבלתם או בתבניות אלומיניום חד פעמיות.

גם כאשר תעבירו את האוכל לכלי הסעודה, יש לעשות זאת בעזרת כפות וכלים חד פעמיים.

הפתרון של כלים חד פעמיים הוא גם הפתרון הנוח עבור כלי הסעודה: צלחות וסכו"ם. כיום ישנם כלים חד פעמיים יפהפיים ומרשימים, שהופכים כל שולחן לשולחן חגיגי ביותר. אפשר להשתמש בכוסות זכוכית לשתייה קרה.

אנו בהחלט מודעים לכך שמשפחות ישראליות רבות, גם כאלה שאינן מוגדרות כדתיות, שומרות כשרות ומנהלות מטבח כשר. יחד עם זאת, חשוב לדעת שישנן רמות שונות ודרגות שונות של שמירת כשרות. לכן, אם אתם שומרי כשרות ומעוניינים לבשל בעצמכם, כדאי מאוד לדון על כך עם האורחים שלכם.

ולסיום:

פתיחות, אמון ותקשורת טובה – כל אלה יעניקו לאורחים שלכם אווירה נוחה בבואם לסעוד על שולחנכם, והרגשה שהאחדות והביחד אכן בידיים שלנו.

המון תודה על המאמץ, אתם ראויים להמון הערכה!

 

הבה נסכם את הנקודות החשובות העולות ממסמך זה:

א.      הכינו מבעוד מועד את הדרוש לשולחן שבת: יין או מיץ ענבים לקידוש, שתי חלות שלמות, ברכונים לקידוש וברכת המזון.

ב.       'סביבה שומרת שבת': אם אתם גרים בבית משותף, דאגו שדלת הכניסה תהיה פתוחה.

ג.        חימום האוכל לפני שבת בדרך המותרת בשבת.

ד.       תרמוס עם מים חמים.

ה.      אוכל שנקנה במקום בעל תעודת כשרות (החליטו מראש על תפריט חלבי או בשרי).

ו.        סכו"ם, כלים וכלי הגשה חד פעמיים.

המון התרגשות, אמון ופתיחות.

מענה טלפוני לשאלות בנושא:

הרב אורן 0544532842

הרב רונן 0527710121

הרב עמית 0547792825

 


לא התקבלו תגובות
.

בראשית: לעשות ולהיות (הרב יעקב נגן)

השנה היא 1954. עוד בטרם שטף זרם של המוני ישראלים את תת-היבשת ההודית, נסע עזריאל קרליבך, העורך המיתולוגי של עיתון מעריב, לטיול בהודו. את חוויותיו סיכם קרליבך בספר הודו – יומן דרכים. קרליבך היטיב להבין את ההבדל בין תפיסת העולם המערבית לבין תפיסת העולם המזרחית. הוא מצטט שיחה שקיים עם ראש ממשלת הודו באותה תקופה, ג'ווהרלל נהרו, שבה הצביע נהרו בפניו על הפער בין התרבות המערבית לתרבות המזרח הרחוק:

 

הזכרנו את הקשיים המדיניים, שכנראה קשה להתגבר עליהם, והפלטתי, דרך אגב: "ובכן השאלה היא מה לעשות?". הוא נתן בי מבט ארוך... ואמר: "רואה אתה, זו שאלהאופיינית לאיש אירופה...". "מדוע?" תמהתי. והוא השיב: "הודי היה שואל: מה להיות...?". (עזריאל קרליבך, הודו – יומן דרכים, תל אביב תשמ"ו, עמ' 266)

ההבדל בין 'לעשות' לבין 'להיות', בהשוואה בין-תרבותית זו, הוא ההבדל בין הרצון לשנות את המציאות לבין היכולת לקבל אותה, בין פעולה דינמית-אקטיבית ובין קבלה ללא שאיפהליצור שינוי, בין התכוונות לקראת העתיד לבין ההכרה בנוכחותו של ההווה. מבחינה קיומית, ההבחנה היא בין ההגדרה העצמית כתשובה לשאלה 'מה אני עושה', לבין ההגדרה העצמית כתשובה לשאלה 'מי אני'.

ארץ ישראל נמצאת בנקודת המפגש בין המזרח למערב, ולעובדה גיאוגרפית-היסטורית זו יש גם משמעות רוחנית עמוקה. ביהדות מופיעים יסודות רעיוניים המזוהים בדרך כלל עם תורות המזרח, כמו גם יסודות שהם עיקרי החשיבה המערבית. הבשורה הרוחנית הגדולה של היהדות, בעיניי, היא בשילוב היסודות הללו יחד, העמדה המאחדת את ה'להיות' עם ה'לעשות'.

האם העולם נברא פעמיים?

 

ההבחנה בין 'להיות' ו'לעשות' והשילוב ביניהן משורטטים כבר בסיפור הבריאה. התורה מספרת על בריאת העולם פעמיים: בפרק א מתוארת הבריאה בחלוקה לפי ימים, ובפרק ב היא מתוארת כסיפור הממוקד סביב דמותו של האדם בגן העדן. הפרשנים נדרשו להסביר את הכפילות וההבדלים בין הסיפורים (הבולטים שבהם בדור האחרון הם הרב סולובייצ'יק בחיבורואיש האמונה הבודד, והרב מרדכי ברויאר בכתביו השונים). יש הרואים בתיאור הכפול ביטוי למורכבותה של המציאות ולריבוי הפנים שלה, ויש הרואים בכך ביטויים שונים להנהגתהאלוהים את האדם והעולם.

אני מבקש להציע קריאה מזווית ראייה אחרת המסבירה את ההבדל בין הסיפורים כהבדל בין תנועת החיים של 'לעשות' לבין תנועת החיים של 'להיות'. המונחים 'להיות' ו'לעשות' אינםחיצוניים לתורה – הם מופיעים בטקסט עצמו. שני היסודות הללו מונחים באבני הבניין של פרשת בראשית, והיחס ביניהם חוזר לאורך התורה כולה.

בתיאור הראשון של בריאת העולם מציגה התורה בפנינו סיפור של עשייה. האדם נברא בצלם אלוהים, וייעודו הוא לשלוט בעולם: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית א כח). לשון הבריאה היא: "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (שם ב ג). בסיפור השני, לעומת זאת, מתוארת חוויה קיומית של 'להיות':האדם מוצג כמי שחי בהרמוניה עם הטבע בגן-העדן, והנימוק לבריאתו הוא "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (שם ב יח). בתיאור הראשון הקשר בין האיש לאישה מכוון כלפי חוץ – הם נדרשים לשנות את המציאות באמצעות פרייה ורבייה, מצווים להתרבות על מנת לשלוט בעולם. בתיאור השני, לעומת זאת, הקשר בין האיש לאישה מכוון כלפי פנים, והתנועה המספרית היא הפוכה – השניים הופכים לאחד: "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (שם ב כד). האיש והאישה יחד יוצרים מענה לבדידות האנושית – ההוויה האחדותית היא שיאו של הקשר ביניהם.

כמו בשני תיאורי הבריאה, שתי התנועות של 'להיות' ו'לעשות' משוקעות גם בחיים היהודיים. השבוע היהודי מתחלק לשניים: שישה ימים של 'לעשות': "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ", ואחריהם יום אחד של מנוחה: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה" (שמות כ ט–י). השאלה המתבקשת היא: האם החלוקה שבין 'לעשות' ובין 'להיות' מהווה הודאה בדואליות של החיים, בכך שכל ערך מבטל את הערך השני? האם חייבים אנו לבחור בין חיים של 'לעשות' לבין חיים של 'להיות'? האם מדובר בשני צדדים של החיים שלנו, שלא ניתנים לגישור?

התורה מציגה את שני היסודות הללו בשני סיפורים נפרדים של הבריאה על מנת להבהיר כל יסוד בפני עצמו. אך בסופו של דבר אין כאן שני עניינים, אלא עניין אחד בעל שני פנים. גם בחיים שלנו קיים צורך להפריד בין היסודות השונים, אולם המטרה היא שבחיים דינמיים יתקיים שילוב שיוביל להפריה הדדית בין התנועות – שייצור הרמוניה בין 'להיות' לבין 'לעשות'.

טעם העץ כטעם הפרי – הרב קוק וטום סויר

 האפשרות לבדוק מה עלה במחשבה של ריבונו של עולם, כיצד הוא התכוון לברוא את עולמו, היא מרתקת. בתחילת פרק א מצווה אלוהים את האדמה להצמיח "עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי", אך האדמה מצמיחה "עֵץ עֹשֶׂה פְּרִי" (בראשית א יא–יב). רש"י, המתבסס על המדרש בבראשית רבה (פרשה ה, יא), מפרש: "עץ פרי – שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן". אי-הציות של האדמה לבוראה מכונה בספרות המדרשית 'חטא הארץ'. מה משמעותו של חטא זה? מדוע כה חשוב שלעץ יהיה טעם? הרב קוק (אורות התשובה, ו, ז) הסביר את היחס בין העץ לבין הפרי כאלגוריה ליחס בין האמצעים לבין התכלית – הפרי הוא התכלית, ואילו העץ הוא האמצעי. בורא העולם התכוון שהעץ עצמו יהיה בר טעם, ולא יבוא לידי ביטוי רק בפירותיו. משמע מכאן שהפעולות הן בעלות ערך לעצמן, ולא רק כשלב מכין לקראת המטרה.

כדי להמחיש את רעיונו של הרב קוק נביא אנקדוטה מתוך ספרו הקלאסי של מארק טוויין, טום סויר. באחד הפרקים מענישה הדודה פולי את טום וגוזרת עליו לצבוע מחדש את הגדר המקיפה את החצר. הדודה פולי מסמלת את המציאות שבה 'אין טעם העץ כטעם הפרי'. רק ל'פרי', היינו הגדר הצבועה, יש ערך, ואילו פעולת הצביעה – הדרך להגיע אליה, היא עונש. טום, לעומתה – למרות גילו הצעיר ואולי בזכותו – הגיע לתובנה אחרת על החיים האידיאליים, וגילה לחבריו את הסוד: הדרך איננה רק אמצעי או קללה, אלא ברכה ושפע. התובנה החדשה קוסמת לחברים כל כך עד שבסוף הסיפור הם נותנים לטום את האוצרות שלהם כדי לזכות ולהשתתף בצביעת הגדר.

בדברי המדרש שמצטט הרב קוק טמון סוד גדול על החיים. בשפה הרוחנית מוגדר היעד הרוחני כ'התעוררות'. הנחת המוצא היא שישנה מציאות שבה חייו של אדם חולפים בעוד הוא למעשה ישן. הניגוד בין ה'ישן' לבין ה'ער' מתייחס למודעות של האדם ולאופן שבו הוא חי את חייו. במידה רבה היעדר המודעות לחיים נובע מנדידת התודעה של האדם אל העבר (המחשבות על שעבר עליו) או אל העתיד (ההרהורים על הצפוי לו). האדם אינו נוכח במקום היחיד שבו החיים חולפים – ההווה, או כפי שאמר פעם ג'ון לנון: "החיים הם מה שקורה לךבזמן שאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות". אדם 'ישן' הוא אדם שאינו נוכח בהווה, אדם 'ער' הוא מי שמצליח להתרכז ולהיות נוכח בהווה באמת.

הדברים מתקשרים לשאלה שהעלינו קודם לכן – אם ניתן לחבר את עולם ה'לעשות' עם עולם ה'להיות'. כאשר העשייה מכוונת רק למטרה ולתכלית, היא מנותקת מן ההוויה שלה. זוהי מציאות של 'חטא הארץ': עולם העשייה קיים בפני עצמו, בלי קשר למהות הפנימית שלנו. אולם אם נצליח לחוות את העשייה כערך, כמהות בפני עצמה, נזכה שהיא תהפוך למימוש של חווית החיים שלנו. נגלה כיצד ה'לעשות' הופך להיות ה'להיות' שלנו.

עץ הדעת ועץ החיים

 

עתה נבין את עונשו של האדם בעת שגורש מגן עדן. האכילה מעץ הדעת יצרה אצל אדם וחווה שינוי תודעתי. נפקחו עיניהם לדעת טוב ורע: כל דבר במציאות חייהם עתה הוא טוב או רע. פקיחת העיניים הזו, המאפשרת מבט בוגר יותר על החיים, היא גם העונש שאותו הם קיבלו, שהוא בעיקרו עונש תודעתי. לא המציאות השתנתה, כי אם יחסו של האדם אליה. מיד אחר כך, במילים: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג יט), מתאר הקב"ה את מאבק הקיום הצפוי לאדם בחייו. בקריאה ראשונית נדמה שהמילים הללו מתארות את קללת האדם, אך האם לא ייתכן שהמאמץ הכביר שאנו משקיעים כדי להתקיים ולחיות יכול להוות עבורנו לא קללה אלא חיבור לעצם החיים ולטעמם? רבי נחמן מברסלב בפרשנותו הרעננה מלמד כי המילה 'זיעה' מורכבת מראשי המילים של הפסוק בתהלים (קיח כד): "זה הַיּוֹם עָשָׂה י-ה-ו-ה נגילה ונשמחה בו" (ליקוטי מוהר"ן, תנינא תורה ו). דווקא בזיעה מוצא רבי נחמן ברכה ושמחה לאדם.

הקללה שבפסוק 'בזעת אפך' נעוצה בכך שהאדם הוא זה שמחשיב את הזיעה לקללה. אך אם רק יבין כי הזיעה עשויה לשמש מפתח למציאת משמעות קיומית, תהפוך הזיעה לברכה. החיבור לעץ החיים, שנמנע מאתנו עם גירושם של אדם וחווה מגן עדן, יכול להיות מושג בדרך תודעתית אם נשכיל לפרק את הקללה של "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" ולתרגם אותה לברכת "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה'", ייתכן ונצעד צעד קטן לתיקונה של חווית החיים המפוצלת שלנו לכיוון של מציאות קיומית אחדותית יותר. הבשורה היהודית היא הכלת שני הכוחות – הכוח להיות והכוח לעשות – בחיים עצמם.


לא התקבלו תגובות
.

שבת ישראלית

הירשמו למיזם שבת ישראלית

 

שבת של חיבור בין משפחות ,בין השקפות

בין קהילות, בין דתיים לחילוניים, בין עולים לוותיקים, בין טעמים וחוויות.

מארחים ומתארחים, נותנים ומקבלים.

 

חילוניים ודתיים נפגשים לסעודת ליל שבת 

בעשרות אלפי בתים ברחבי הארץ.

 

רוצים לארח?

רוצים להתארח?

הזמנתם אורחים באופן עצמאי ורוצים לקבל את ערכת השבת בדואר?

מחפשים ארוחת שישי במתנסים או מרכזים קהילתיים?

 

הכנסו לטופס ההרשמה  כאן

 

 

ממשיכים את הסולידריות – חוגגים שבת ישראלית ביחד

שבת ישראלית, שבת פרשת נח, כ"ט תשרי התשע"ה, 24.10.14.

 

לפרטים נוספים: 058-5000893  


התקבלו 1 תגובות
.

מערכת המנויים של בית הלל

שירות נשים בצבא , קדיש יתומה , היחס לבעלי מוגבלויות בקהילה , חובת תשלום מיסים ,הזמנת אדם חילוני לסעודת השבת....

רוצים לקבל את חוברות בית הלל עד הבית?

מערכת המנויים של בית הלל מציעה לך לקבל את חוברות בית הלל עד הבית בדואר

לחצו על הקישור להזמנת המנוי

מנוי לשנה בעלות של 100 ש"ח

מנוי לשנתיים בעלות של 190 ש"ח

מנוי לשלוש שנים בעלות של 270 ש"ח

 


לא התקבלו תגובות
.

קיצור הלכות מעשיות לראש השנה (הרב רונן נויבירט)

 

הקדמה

ü     ראש השנה הוא בראש ובראשונה יום טוב. זהו יום של שמחה. זהו יום בו זוכים להנות מהאור האלוקי (ה' אורי וישעי : אורי בראש השנה …) . אנו חוגגים "מסיבת הכתרה" לקב"ה בעולמו. על כן חשוב לשמוח ולשמח בראש השנה כבכל יו"ט. אעפ"כ צריכה השמחה להיות בכובד ראש בבחינת "גילו ברעדה".

ü     נוהגים לעשות סימנים טובים לראש השנה, אמנם קודם לסידור הסימנים עומד סידור המהות וכך כתב המשנ"ב (תקפ"ג סק"ד) :"והנה כל אלו העניינים עושין הכל לסימן טוב  ולכן פשיטא שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו, מלבד גודל האיסור כדי שיהיה לסימן טוב רק יהיה שמח לבו ובטוח בה' עם התשובה ומעשים טובים".

 

א.    ערב ראש השנה

  • אם חל ראש השנה בימים חמישי וששי, יש להניח  עירוב תבשילין בערב ראש השנה.
  • נוהגים לעשות התרת נדרים כבר בערב ראש השנה וזריזים מקדימים.
    • מעיקר הדין גם נשים חייבות בהתרת נדרים.
    • אשה יכולה למנות את בעלה כשליח להתיר נדריה ויאמר הבעל לאחר הנוסח הרגיל : "וכן לאשתי כן" והמשיבים יאמרו לו : "הכל מותרים לכם".

 

ב.     סעודת החג

ü      את הסימנים יש לאכול לאחר נטילת הידיים והאכילה מהחלה.

ü      את המאכלים אוכלים ע"פ סדר הקדימות בברכות ולכן אם אוכלים תמר, פותחים בו, שהוא קודם לשאר. יש אומרים שכיוון שעיקר המנהג בתפוח סומכים על כך שחביב עדיף ופותחים בתפוח. המנהג העדיף[1] הוא להביא את התמרים והרימונים רק לאחר שטועם ומברך על התפוח.

ü      מברכים בורא פרי העץ, טועמים מהמאכל ורק לאחר מכן אומרים "יהי רצון" כדי שלא להפסיק בין הברכה לאכילה. אם אמר "יהי רצון" לפני האכילה, אינו צריך לחזור ולברך, שאינו נחשב להפסק.

ü      אם אוכלים סימנים שברכתם בורא פרי האדמה (כגון: רוביא) – צריך לברך גם עליהם מאחר ואינם באים מחמת הסעודה.

ü      הברכות הנ"ל פוטרות את שאר הפירות שיגיעו במהלך הסעודה כגון בלפתן.

ü      הזכרת שם ה' - רבים נוהגים שלא להזכיר את שם ה' ב"יהי רצון" ע"פ דעת חלק גדול מהפוסקים[2]. יש הנוהגים[3] להזכיר שם ה' רק על התפוח בדבש ביה"ר שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. המנהג העדיף[4] הוא מנהג ירושלים לומר בכל היה"ר – "יהי רצון מלפני אבינו שבשמים..."

 

 

ג.      תפילות

ü    אם שכח לומר אחת מתוספות עשרת ימי תשובה לתפילת עמידה אינו חוזר למעט מקרה בו שכח לומר "המלך הקדוש". בני ספרד חוזרים גם אם שכחו "המלך המשפט", ואם נזכרו לפני סוף התפילה חוזרים לברכת "השיבה שופטינו".

ü    אם נזכר קודם שסיים הברכה[5], יחזור למקום התוספת גם אם מזכיר שנית כמה שמות, כגון: אם שכח "וכתוב לחיים טובים..." ונזכר לפני ברכת "הטוב שמך ולך נאה להודות", אומר "וכתוב..." וממשיך ב"וכל החיים יודוך סלה".

ü    את התוספות ששכח יכול להשלים ב"אלו-הי נצור" לאחר "יהיו לרצון" הראשון.

ü    אם שכח לומר האל הקדוש :

  • §       אם נזכר תוך כדי דיבור וטרם פתח בברכה הבאה – מתקן וממשיך.
  • §       אם לא תיקן מיד – חוזר לראש התפילה.

ü    אם מסופק אם אמר "המלך הקדוש" : 

  • §       ביום חול ושבת שובה – חוזר, כיוון שמן הסתם אמר "האל הקדוש" מפני הרגלו.
  • §       בראש השנה ויום הכיפורים – אם אמר "ובכן" אינו חוזר מאחר ומן הסתם סיים "המלך הקדוש".

ü    היוצא להפסקה ופושט טליתו – אם כיוון לפשוט כדי ללבוש לאחר ההפסקה, אינו צריך לברך על הטלית שנית, ואפילו זו הפסקה ארוכה של כשעה או כשעתיים.

ü    ההשתחוייה בתפילת עלינו –

  • o       ברוב המקומות המנהג הוא לכרוע יחד עם החזן.
  • o       צריך להפסיק במשהו בין הרצפה לפנים ואם אין לו מפסיק, יכול להפסיק בטליתו.
  • o       בשבת אין נוהגין לכרוע עם החזן[6].

ü    יש הנוהגין שלא לישן בראש השנה ומנהג נכון הוא.

 

ד.     שופר

ü    אסור להפסיק בדיבור בין הברכה על השופר לגמר התקיעות.

ü    אין עונים "ברוך הוא וברוך שמו" על תקיעת השופר, כדי שלא להפסיק.

ü    עדיף שלא לומר את ה"יהי רצון" שבתוך התקיעות דמיושב, מאחר ולחלק מהפוסקים יש בכך הפסק, אמנם מי שרוצה לומר – אין למחות בו.

ü    אין לתקוע בשלוש שעות ראשונות של היום משום שאז הדין מתוח בעולם[7].

ü    בתקיעת שופר מיוחדת עבור חולים או נשים שלא הגיעו לבית הכנסת:

  • §       תוקעים 30 תקיעות, שזה עיקר החיוב מן התורה.
  • §       לכתחילה ראוי שהברכה תיאמר על ידי מי שלא שמע קול שופר. יש אפשרות שבעל התוקע יברך ויוציא ידי חובה ובתנאי שלא נתכוון לצאת בתקיעות ששמע בבית הכנסת[8] , אך עדיף כאמור שהשומע יברך.

 

ה.   ב' דראש השנה

ü   אין לבצע כל הכנה מיום ראשון ליום שני של ראש השנה לפני צאת הכוכבים ולכן : אסור לחמם אוכל על הפלטה, להכין את הפמוטות, לשטוף כלים, לערוך שולחן אלא לאחר צאת הכוכבים .

ü   אסור להדביק את הנרות לפמוטות הן ע"י המסה והן ע"י דחיסה. זהו איסור ממרח (מדאורייתא!!!). לכן יש להשתמש בנרות מוכנים או להכין מערב החג.

ü   אכילת הסימנים – יש הנוהגים גם בלילה זה כבראשון. הפסקי תשובות הביא שלמעשה לא נוהגים כן, ויש הנוהגים לאכול רק תפוח בדבש ורימונים עבור ברכת שהחיינו.

 

ו.      בישול והכנה מיום טוב שני של ראש השנה לשבת ע"י ערוב תבשילין

 

  • בכדי לבשל ולהכין מיום טוב עבור שבת, יש להניח בערב יום טוב עירוב תבשילין, דהיינו : תבשיל ופת שיניחם עבור השבת.

 

  • נוסח הברכה: " ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצות עירוב".
  • אחר כך אומר: "בעירוב זה יהיה מתר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק נר ולעשות כל צרכינו מיום טוב לשבת, לנו ולכל ישראל הדרים בעיר הזאת",
  • בזמן הברכה יש לאחוז הפת והתבשיל בידיו .

 

  • כל תבשיל שנאכל כמנה עיקרית ("דרכן ללפת בהן את הפת") ראוי, ובתנאי שישאר ראוי לאכילה עד שבת[9], ורצוי להדר בתבשיל חשוב כגון דג או בשר[10] ולשמרו במקרר[11]. שיעור התבשיל – "כביצה" (=נפח 58 סמ"ק)ובדיעבד גם "בכזית" (=נפח 29 סמ"ק) יצא.

 

  • את התבשיל והפת יש לשמור עד גמר ההכנות לשבת (ואת ההכנות יש לסיים מבעוד יום לפני זמן כניסת השבת). ונוהגים להשתמש בפת כלחם משנה בשבת ולאכלה בסעודה שלישית של שבת.

 

  • אבדו או נאכלו – אם לא נשאר שיעור "כזית" אסור להכין עוד לקראת השבת.

 

  • העירוב נצרך לכתחילה גם עבור הדלקת הנרות לשבת, ולכן אין לאכלו עד שבת.

 

  • בהכנת הנרות לשבת אין להמיס את הנרות כיוון שזוהי מלאכת ממרח שאסורה מן התורה אלא יש להשתמש בנרות מוכנים.

 

  • דין העירוב הוא חובת הבית בו מכינים לשבת ולכן : אם ישנן מספר משפחות האוכלות במקום אחד – די בעירוב אחד בלבד[12] והוא הדין למתארח במלון שאינו צריך לערב.

 

  • המתארח לסעודות בלבד[13] וחוזר לישון בביתו ומדליק נרות שבת בביתו – צריך מן הדין לערב בביתו ויערב ללא ברכה, או שיבשל מאכל לצורך שבת (כגון : ירתיח מים) ובזה יתחייב בעירוב בברכה. הוא הדין גם למתאכסן במלון ומדליק נרות שבת בחדרו – צריך לערב בלא ברכה.

 

  • מי ששכח לערב יכול לסמוך בדיעבד על העירוב של רב העיר, אמנם מי שסמך על כך לכתחילה – אסור לו להכין עבור שבת.[14]

 

  • העירוב מתיר גם הכנות אחרות לצורך שבת, כגון: סידור השלחן, הדחת כלים וכדומה.

 

 

 



[1] עיין פסקי תשובות תקפ"ג ב'

[2] בעל התניא, קצשו"ע קכ"ט ט' ועוד ושלא כמשנ"ב תקפ"ג ב'.

[3] עיין בפסקי תשובות תקפ"ג א', ועיי"ש שלא מצא למנהג מקור וע"ע שם במנהגים נוספים.

[4] שם

[5]משנ"ב תקפ"ב, ט"ז

[6] עיין פסקי תשובות, תקצ"א, ג'.

[7] משנ"ב תקפ"ט י"א

[8] משנ"ב תקפ"ט י"א

[9] שאם לא כן – אין העירוב מועיל

[10] ולא להסתפק בביצה מבושלת שפחות חשובה כיום

[11] כיוון שאם יתקלקלו, אין העירוב מועיל כבהערה הקודמת

[12] משנ"ב תקכ"ז נ"ו

[13] פסקי תשובות תקכ"ז י"ז

[14] שו"ע תקכ"ז ז', משנ"ב שם כ"ו, שו"ע הרב שם י"ד, פסקי תשובות שם ח',ט'


לא התקבלו תגובות
.

לעמוד הבא