עוד

  1. מדינת ישראל
  2. מעמד האשה ביהדות
  3. תורה וחברה
  4. עמדות בית הלל
  5. בית המדרש ההלכתי
  6. ?מי בבית
  7. חדשות

חיפוש

חפש

פייסבוק

על סדר היום

מהלכות ט"ו בשבט (הרב מאיר נהוראי)



אי"ה  השבוע ביום רביעי יחול טו בשבט  - ראש השנה לאילנות. המשמעות ההלכתית שיום זה הוא קובע להגדרה של  הפרי בהקשר להלכות ערלה ותרומות ומעשרות.  לדוגמא: ההבדל בין הפרי שחנט לפני טו בשבט לאחריו הוא ביחס לשנת המעשר. כלומר, האם לעשר מעשר עני או שני?. הסיבה שט'ו בשבט נקבע כיום קובע היא מפני שירדו רוב גשמי שנה והשרף עלה באילנות. (ראש השנה יב ע"א ורשי).

מה המשמעות של טו בשבט בשנת השמיטה

כידוע פירות של שנת השמיטה קדושים בקדושת שביעית. האם היום הקובע הוא ט"ו בשבט כבכל השנים?. רוב בראשונים הבינו שכל פרי, שחנט לאחר ראש השנה של שנת תשע"ה (גם אם חנט לפני ט"ו בשבט) הוא קדוש בקדושת שביעית ופטור ממעשרות. רבנו חננאל סבור שגם קדושת שביעית  תלויה בטו בשבט ולדעתו רק פרי שחנט לאחר ט"ו בשבט של שנת תשע"ה קדוש בקדושת שביעית. להלכה פוסק הרב קוק בספרו שבת הארץ (ד,ט) שקדושת שביעית נקבעת לפי ראש השנה החל בתאריך א' תשרי ולכן כל פרי שחנט מא' תשרי ועד כט אלול קדוש בקדושת שביעית ופטור ממעשרות.

אכילת פרות ארץ ישראל

יש להעדיף פרות ארץ ישראל טריים ולהימנע  מפרות מיובשים שמובאים מחו"ל ואינם פרות ארץ ישראל. זאת ועוד, אם קונים פרות מיובשים צריך לבדוק היטב פרות אלו מתולעים. ראוי ונכון לומר פסוקים בעת האכילה מעין 'סדר טו בשבט'. אלו האוכלים פרות בתוך הסעודה שיש בה לחם נדרשים לברך את ברכתם הראשונה (בורא פרי העץ או פרי האדמה)  שכן אינם נפטרים בברכת המוציא.  

הברכה על הפרי

בדרך כלל מונחים פרות רבים על השולחן וקיימת דילמה מהו הפרי שנברך עליו? הדילמה קיימת גם כאשר מדובר בפרות  שברכתן זהה  ונשאלת השאלה מה יהיה הסדר הפנימי לברכתן?

הסוגיה במסכת ברכות מביאה מחלוקות רבות בענין ונסכם את ההלכה:

א.      בורא מיני מזונות קודם לפרי העץ ופרי האדמה.

ב.      אם כל הפרות שמונחים על השולחן ברכתן בורא פרי העץ יקדים ויברך על פרי ממין שבעת המינים.

ג.        אם יש כמה פרות של שבעת המינים יעדיף לברך על הפרי הראשון לפי הסדר הבא: זיתים , תמרים,ענבים,תאנים,רמונים.  (שולחן ערוך ריא, א – ב ונהגו כסברה ראשונה)

ד.      אם אין פרות משבעת המינים וישנם פרות שברכתם  היא 'בורא פרי העץ' יקדים לפי הסדר הבא: א. פרי שלם ב. פרי חביב (משנה ברורה ריא ס"ק ד).

ה.       אם יש לפניו פרות וירקות שאין ברכתן זהה. כגון: פרי שברכתו פרי העץ וירק שברכתו בורא פרי האדמה או בננה וכו' יקדים לברך על החביב כלומר אם אוהב את הבננה יותר מהתפוז יקדים את ברכת בורא פרי האדמה לפני בורא פרי העץ. (משנה ברורה ריא ס"ק ט) ואם שניהם חביבים יקדים את ברכת בורא פרי העץ.

ו.        אין חובה להביא את כל הפרות על השולחן ולהקדים את הפרי משבעת המינים. כל האמור לעיל אם הפרות כולם מונחים לפניו.

 

 

 

 

 

 


לא התקבלו תגובות
.

בנה ביתך (הרבנית ד"ר תמר מאיר)

(קרדיט תמונה:Jaksmata)

כל מי שבנה אי פעם בית, יודע שיש קשר הדוק בין הבניין הפיזי, לבין התהליכים העוברים על המשפחה בבנייתו.

ומה עושים כשמשהו בבניין משתבש? כשמשהו חסר?

עיון בסיפור על הבית שקירה ר' חנינא בתפילתו, יכול ללמד אותנו דבר או שניים.

ר' חנינא וקורות הבית (תענית כד ע"ב)

הוה ליה ההיא שיבבתא דקא בניא ביתא. ולא מטו כשורי

אתיא לקמיה, אמרה ליה: בניתי ביתי ולא קמטו כשוראי!

אמר לה: מה שמך? אמרה ליה: איכו.

אמר: איכו נימטו כשוריך.

תנא: הגיעו, עד שיצאו אמה לכאן ואמה לכאן.

ויש אומרין: סניפין עשאום.

תניא, פלימו אומר: אני ראיתי אותו הבית,

והוו קורותיו יוצאות אמה לכאן ואמה לכאן.

ואמרו לי: בית זה שקירה רבי חנינא בן דוסא בתפלתו.

 

תרגום:

היתה לו שכנה שבנתה בית, והקורות לא הגיעו מקצה לקצה

באה לפניו, אמרה לו: בניתי בית, ולא הגיעו קורותי.

אמר לה: מה שמך? אמרה לו: איכו.

אמר: איכו, תתארכנה קורותייך.

תנא: הגיעו, עד שיצאו אמה לכאן ואמה לכאן.

ויש אומרין: סניפין עשאום. (נתחברו קורות נוספות)

תניא, פלימו אומר: אני ראיתי אותו הבית,

והוו קורותיו יוצאות אמה לכאן ואמה לכאן.

ואמרו לי: בית זה שקירה רבי חנינא בן דוסא בתפלתו.

 

סיפור זה מופיע כחלק ממחזור סיפורים במסכת תענית כד ע"א-כד ע"ב, ובו שבעה סיפורים שונים על ר' חנינא בן דוסא. מן הסיפורים כולם עולה עוניו של ר' חנינא, ולצידו היותו בעל נס ובעל תפילה, המתנהג לפנים משורת הדין. במושגי חז"ל, ר' חנינא הוא חסיד מובהק. הסיפור שלפנינו עוסק בעזרה לשכנתו בבניית ביתה. סיפורי 'שכנות' נפוצים מאוד בספרות חז"ל. לא פעם, השכנה היא דמות סטריאוטיפית, צרת עין ומעוררת קנאה, ריב ומדון. כזו היא למשל שכנה אחרת של רחב"ד ואשתו, המופיעה בסיפור קודם בסוגיה, המוגדרת כ'שיבבתא בישתא' (שכנה רעה) והנכנסת לבדוק מדוע התנור של אשת רחב"ד מעלה עשן, אם אין לה כלום לאפות. השכנה בסיפור הנוכחי, לעומת זאת, פונה אל רחב"ד כמי שמכירה בגדולתו וצדקותו, וככתובת לצרותיה.[1] עצם הפניה לרחב"ד מביעה פניה מראש אל הממד הנסי, הבלתי ריאלי. אין היא באה בתלונות אל מי שהתקין את הקורות במידה שאינה מספקת לקרות את הבית, אלא לשכנה החסיד והצדיק. היעדרו של בעל בית בולטת מאוד בסיפור, שהרי לרוב בית מציין מקום זוגי, ובנייתו לרוב, פעולה של איש. ייתכן שהחסר בתקרת הבית, הינו מייצג של חסר מהותי יותר. ייתכן שלכן נדרשת פניה אל איש הרוח, ולאו דווקא לבעל מקצוע.[2] רחב"ד נענה לפנייתה של האישה, הוא שואל אותה לשמה. מדוע?

כפי שניתן לראות, ר' חנינא משתמש בשמה של האישה בנוסח התפילה. הוא יוצר קשר בין התפילה למושא התפילה באמצעות השם. על-מנת לעמוד על חשיבות הקשר בין נוסח התפילה לבין מושא התפילה, יש לפנות למקור אחר העוסק בתפילתו של ר' חנינא בן דוסא:

המתפלל וטעה סימן רע לו ואם שליח צבור הוא סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו. אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, כשהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף (משנה ברכות, ה, ה).

השם דרוש לר' חנינא לתפילה, כיוון שעצם אמירת השם בתפילה, הופכת אותה לתפילה קונקרטית, שיש לה קשר מוחשי, חושי כמעט אל מושא התפילה. ר' חנינא יכול לחוש בפיו ממש את מצבו של החולה, או במקרה שלנו – של השכנה.

הבנה אחרת של השימוש בשמה של השכנה נעוצה בהבנה של משמעות שמה – 'איכו'. שטיינזלץ מתרגם את השם על-פי משמעותו המילולית. המילים אי כו בארמית, משמעותן, 'אם כך'.

אם כך, נוסח התפילה יובן כך:

איכו, נימטו כשורייך = אם כך, יתארכו קורותייך. ר' חנינא בונה בתפילה משחק מילים על שמה של האישה. גם בכך יש התאמה של התפילה באופן אינדיבידואלי אל מושא התפילה.

תפילתו של ר' חנינא מצליחה מעל למשוער. לא רק שהקורות מצליחות למלא את החלל שנותר בתקרת הבית, אלא שהן גולשות מעבר לו. אמה לכאן ואמה לכאן.

אחת מן ההגדרות של דמות החסיד, היא של מי שפועל לפנים משורת הדין. במקרה שלפנינו יש אם כן המחשה ויזואלית לדרכיו של ר' חנינא: הקורות יוצאות אף הן מן השורה. מעבר לשורת הדין. עם זאת, ייתכן ויש בכך ביטוי לאחד מן הקשיים שבאימוץ דרכי החסידות את מציאות החיים – "אהבה מקלקלת את השורה". לא בכל מקרה היציאה מן השורה היא טובה. היחסים בין החסיד לבוראו מושתתים על ה 'מֶעֶבֶר', הם יחסים היוצאים מגדר הרגיל. כך אנו מוצאים למשל אצל חוני המעגל:

אמר לו שמעון בן שטח: אלמלי חוני אתה, גוזרני עליך נידוי. אבל מה אעשה לך ואתה כבן המתחטא בפני אביו

וכן אצל ר' חנינא עצמו:

רבי חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא. אתא מיטרא. אמר לפניו: רבונו של עולם, כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער? פסק מיטרא. כי מטא לביתיה (כשהגיע לביתו), אמר לפניו: רבונו של עולם! כל העולם כולו בצער, וחנינא בנחת? אמר רב יוסף: מאי אהניא ליה צלותא דכהן גדול לגבי רבי חנינא בן דוסא (מה מועילה תפילת כהן גדול לגבי ר' חנינא בן דוסא) (תענית כד ע"א).

יחס זה, כך מסתבר, הוא דו צדדי. החסיד נוהג לפנים משורת הדין, הוא זכאי ליחס שלפנים משורת הדין. אמה לכאן ואמה לכאן.

ויש אומרים: סניפין עשאום. לביטוי זה מספר פירושים.על-פי רש"י, זוהי דעה המסבירה מהי משמעות 'נתארכו' – אין הכוונה שהקורות נמתחו, אלא שנתחברו אליהן חתיכות קטנות להשלמת החסר.

באוצר הגאונים, מופיע פירוש לפיו הקורות נתארכו  כל-כך, עד שחתכו מהן ועשו מן החתיכות סניפין בין הקורות העליונות לקורות התחתונות.

בין שני פירושים אלה, הבדל מהותי. לפי פירושו של רש"י, יש בגמרא עמדה לפיה השלמת החסר מגיעה ממקור נוסף (עמדתם של ה'יש אומרים'). על-פי הפירוש שבאוצר הגאונים, השלמת החסר לכולי עלמא, נובעת מן הדבר עצמו. אותן קורות שהיו קצרות בתחילה, מסוגלות להתארך, להימתח ולהשלים בעצמן את החסר, עד-כדי כך שהן 'עולות על גדותיהן', נמתחות אמה מכאן ואמה מכאן, ואף משמשות מקור לבניה נוספת.

דומה שדרך זו מתאימה יותר לדמותו של החסיד, שחסד שופע ממנו, והוא משפיע באמצעותו על העולם. הסיפור מסתיימת בעדותו של האמורא פלימו, דורות מספר לאחר מכן, על כך שראה בית שקורותיו יוצאות אמה מכאן ומכאן (כלומר, לא קצצו את הקורות), והבית ידוע ומפורסם בכך שהוא הבית שקירה ר' חנינא בתפילתו. פעולתו של ר' חנינא, אם כן, אינה אחיזת עיניים, ויש לה קיום ממשי במציאות, גם דורות רבים לאחר מכן. יתירה מכך, בדיוק כמו בתפילתו של ר' חנינא על החולים, הקיום הממשי קשור בתפילה: זהו בית שקירה ר' חנינא בתפילתו. בדיוק כשם שבתפילתו על החולה ניתן לחוש באופן ממשי, כך המציאות הממשית מעידה על תפילתו. בעולמו של ר' חנינא בן דוסא מטשטש הגבול שבין טבע ונס, קיום שבפה ובלב, וקיום שבמוחש.

בעת משבר או חוסר, ניתן אפוא לגייס משאבים חיצוניים, עזרה חיצונית, ואף לפנות למי שהבנתו טובה משלנו, ואולם דומה שלפחות על פי אחד הפרושים, מה שלמשלמד רחב"ד את שכנתו, הוא שהכוח להשלמת הבית, טמון דוקא בתוכו של הבית פנימה: ביכולת לגייס את המשאבים הקיימים, את הכוחות הטמונים בכל אחד ואחד מן החלקים המרכיבים את הבית, להתאמץ יותר, למתוח שרירים נשכחים ולגלות כוחות חדשים, ובכך – להאריך את הקורות, ולהשלים את הבניין.

 



[1] גלית חזן רוקם העלתה את ההשערה שההבדל נעוץ בכך שבסיפור זה הגיבור הוא רחב"ד ולא אשתו, והמתח המצוי הוא בין נשים שכנות. ראו: גלית חזן-רוקם, "האם היו חז"ל מודעים למושג הפולקלור", בתוך: י' אלבוים, ג' חזן-רוקם וי' לוינסון (עורכים), הגיון ליונה, עמ' 200­-229.

[2] וראו חזן רוקם, שם.

 


לא התקבלו תגובות
.

כנס בית הלל בנושא "ביתא ישראל"

 

 

בכ"ד טבת ה15.1 נערך בירושלים כנס של ארגון רבני ורבניות בית הלל שעסק במקומה של המסורת האתיופית הייחודית ביהדות בת זמננו. במסגרת הכנס נפגשו רבני ורבניות הארגון עם קייסים (מנהיגים רוחניים של הקהילה האתיופית), כדי לשמוע ולהקשיב לקושי של המסורת האתיופית ההלכתית להתקבל בממסד הדתי.  

הרב ראובן יאסו שעוסק בגיור בקרב יוצאי אתיופיה מעל ל- 20 שנה, תיאר את ההתנהלות הבעייתית של הרבנות הראשית בסוגיית ההכרה של יהודי אתיופיה. הוא טען כי כלפי חוץ אומרים גורמים ברבנות הראשית שרוב יוצאי אתיופיה הינם יהודים אך בפועל, הרבנות שוללת סמכויות של רבני העדה והקייסים ומפטרת אותם ממשרותיהם. לדבריו, עמדת הרבנות מבוססת על דעות קדומות והיא אינה מוכנה להעביר החלטה אמיצה שתשים סוף לוויכוח ההלכתי משפטי ותכיר ביוצאי  אתיופיה כיהודים לכל דבר. הרב יאסו הוסיף כי בעקבות ההתעלמות המוחלטת של  הרבנות הראשית כלפי קהילת ביתא ישראל נעשו כבר מספר פניות למבקר המדינה והוא מקווה שבירור העניין יוסדר במהרה בוועדת הקליטה של הכנסת.

לאחר מכן, סיפר הרב יואל בן נון על ממצאים ארכיאולוגיים שנמצאו בהר עיבל ועל הקשר שלהם למסורת האתיופית. לדבריו, מעבר לדיון המשפטי – הלכתי, חשוב להעצים את לימוד המסורת של הקהילה בקרב בני הישיבות והנוער ויש צורך בהקמת בתי מדרש שבהם ילמדו את המסורת העתיקה של קהילת ביתא ישראל. בנוסף, הדגיש את החשיבות בשמיעת עדויות של זקני העדה ובתיעוד הדברים. הרב בן נון סיפר כי במהלך מבצע שלמה שוחח בטלפון עם אהוד ברק, הרמטכ"ל דאז, וביקש ממנו שלא ישאיר אף אחד מאנשי הקהילה באתיופיה.

בהמשך הערב נערך פאנל בנושא מקומם של הקייסים בתוך הקהילה. הקייס סמאי אליאס הסביר כי תפקידו של הקייס לשמש כ-"מטריה" של הקהילה ולחבר בין זקני העדה לבני הנוער. לדבריו, הקושי טמון ברצונם של הצעירים להשתלב בחברה הישראלית, אך מנגד לא לשכוח את מסורת אבותיהם ומהיכן הגיעו לישראל.

הקייס אפרים לווי התייחס לאתגרים העומדים בפני הקייסים. לדבריו, ישנו משבר זהות בקרב בני הנוער האתיופים. הם מאמצים את תרבות ההיפ הופ והרגאיי אשר הגיעה מאמריקה ומאבדים את הזהות והשייכות למסורת העתיקה. בנקודה זו מנסים הקייסים לחבר את הצעירים למסורת העתיקה, לנהל שיח פתוח ולשנות במעט את השקפת עולמם. הקייס לווי ביקר את מערכת החינוך שלטענתו אינה רואה צורך ללמד את בני הנוער בבתי הספר על המסורת והמנהגים של יהדות אתיופיה. מהיכן הגיעו לישראל ומה קרה להם בדרך.

בהמשך, סיכם הרב ד"ר שרון שלום, חבר בית הלל, את יום העיון ואמר כי קליטתם הכושלת של יהודי אתיופיה בישראל היא תאונה של ההיסטוריה. לדבריו, מדובר בשתי שיטות שונות שאינן זהות מלכתחילה, אך לעולם היהודי האתיופי יש המון מה לתרום לעולם ההלכתי ולהיפך. הרב שרון טען כי חרף הפערים, הקהילה האתיופית מתקיימת ויום העיון שנערך מהווה פריצת דרך ביכולת ההקשבה והשמיעה של איש את רעהו.

הרב רונן נויברט, מנכ"ל בית הלל בירך על היוזמה המשותפת של יוצאי העדה ובית הלל ואמר כי ישנו צורך לתקן קלקול שנוצר בין השנים בדרך של הקשבה ולימוד. לדבריו, ברמה ההלכתית יש לגשר על הפערים ובפני בית המדרש של בית הלל עומד אתגר שלא צריך להירתע ממנו ויש לחקור ולשאול בהתאם למסורת הפסיקה של הדורות".  

 

 


לא התקבלו תגובות
.

הרבנית רחל קרן

 

 

מי אני? 

רחל קרן


פירוט הרכיבים: 
נולדתי להורי – אפרים אלימלך אורבך ז"ל ולאמי חנה תבדל"א. בית מלא תורה ואהבת ה'. בית מלא מחויבות למדינה ולחברה, לעשיה ולתרומה. מראשית ילדותי למדתי תורה בביתי, אבי פתח לפני שערי לימוד רבים, ולמדתי אהבת תורה משני הורי, ומאמי אני זוכה בכך עד עצם היום הזה. זכיתי לאחים ואחיות תלמידי חכמים ואנשים שעושים המון בתחומים רבים, ולהוותי לא זכיתי לגדול עם אחי הבכור, אברהם יהודה אורבך ז"ל, שנפל על משמרתו, אך זכיתי לגדול בצילו – בדרך המופלאה שהורה לנו ולרבים מאד על שילוב מושלם של תרומה למדינה, של איש מדע ושל תלמיד חכם גדול.

 

מצב משפחתי: 
נשואה לגדליה. לנו שלושה ילדים ושלושה נכדים כן ירבו. אנחנו גרים בקיבוץ עין הנצי"ב.


השכלה:  
למדתי בראש ובראשונה בבית הורי. (בצעירותי וגם בהתבגרותי לא היו מדרשות כלל בארץ, אז הפעם הראשונה שלמדתי בבית מדרש היתה כשלימדתי בו...)

את תארי האקדמיים עשיתי באוניברסיטה העברית – בתולדות עם ישראל, בפילוסופיה יהודית, ביהדות זמננו ובעוד נושאים. וכן עשיתי תואר שני נוסף במחלקה למיגדר באוניברסיטת בר-אילן.

בנוסף על אלו למדתי בביה"ס למנהיגות חינוכית במכון מנדל, ובקורסים נוספים הקשורים בחינוך. 


מה אני עושה?
 

בעבר לימדתי שנים רבות בבית ספר התיכון שק"ד בשדה אליהו – נהניתי מאד.

במשך שלש שנים, אישי, גדליה, היה שליח מרכזי בהולנד, ואני עסקתי בשנים אלו בפיתוח תוכניות לימודים בעברית ויהדות לבתי הספר היהודיים באמשטרדם. עוד קודם לכן היינו בשליחות בברית המועצות ושם עסקנו בהוראת יהדות ועברית.

במשך קרוב לשלושים שנה אני מלמדת במדרשת הקיבוץ הדתי בעין הנצי"ב, אשר עמדתי בראשה במשך חמש שנים. בכל השנים האחרונות אני ראש בית המדרש במדרשה. מדרשת עין הנצי"ב היא המדרשה הראשונה שנפתחה לתלמידות ישראליות בארץ, וכך זכיתי ללכת בדרך המרתקת הזאת של בניה, יצירה וחידוש בתוך עולם התורה, ואני נהנית מכל רגע.

אני חברת ארגון "קולך" ובמשך 7 שנים הייתי חברה בועד המנהל של הארגון, מתוכן מעל לשלש שנים יו"ר הארגון.

כל הנ"ל הביאואותי לקשרים עם אנשים וקהילות בחו"ל, בפרט בארה"ב, ומפעם לפעם אני מרצה שם בכנסים ובקהילות.

בשנתים האחרונות אני לומדת בבית מורשה בתוכנית של פוסקות הלכה.

ואני חברה ב"בית-הלל".

 

בשעות הפנאי: 

לקרוא, ולהיות אם וסבתא.

וכן לעסוק בהתנדבות בקידום נושאים חברתיים שונים. כעת – אני מובילה צוות חברתי/ארגוני בקיבוץ עין הנצי"ב.


הספר הבא שאקרא:
 
מלחמת העולם השניה / אנטוני ביוור.


חלום להגשים: 
להוסיף "קומות" לבית המדרש של המדרשה – נשים צעירות שלומדות ב"כולל" ומתקדמות בלימוד התורה. בוגרות מדרשה שמגיעות להיות מלמדות ומובילות (זה כבר קורה ברוך ה'!)

ולהגיע לבית מדרש בו יתקיים דיאלוג בין התורה שנלמדה בישיבות לתורה הנלמדת במדרשות – ומשם יצא קול משנה עולם.

 

המוטו שלי בחיים: 
להודות לה' על כל הטוב שזכיתי בו.

 

 

 

 


לא התקבלו תגובות
.

"וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו" (הרב יוני רוזנצוויג)

עם ישראל הינו עם סגולה, עם שנתייחד על ידי הקדוש ברוך הוא לתפקיד ייחודי בעולמנו זה. אמנם, למרות שהבדיל הקדוש ברוך הוא בין ישראל לעמים, לא סגר את הדלת בפני אלו מאומות העולם המבקשים להסתפח על נחלת ה', וליטול חלק בייעוד שייעד ה' לעמו. גרים אלו הרוצים להצטרף לאחריות ההיסטורית שהטיל עלינו הקדוש ברוך הוא מקדמת דנא, ולתת כתף תחת משא רוחני זה, מתקבלים בעם ישראל תחת ציווי התורה: "ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים".

לאהבה זו, שהיא ציווי חיובי, קיים צד שני למטבע, צד המתבטא באיסור אונאה – "לא תונו אותו". חכמים הדגישו כי בל"ו מקומות הזהירה תורה על אונאת הגר, ועוד הוסיפו כי המאנה את הגר והלוחצו עובר בשלושה איסורי לא תעשה. אף כי הדברים הללו נאמרו על הגר עצמו, ברור שיש להיזהר גם מאונאת אדם המצוי כעת בעיצומו של תהליך הגיור, אשר סופו בקבלת עול מצוות והכנסת הגר תחת כנפי השכינה.

לאור זאת, כשאנו באים לפסוק בשאלות הקשורות בגיור, אין ברשותנו להקל ללא שקילה זהירה של כל צדדי העניין, שכן הקלה בתהליך הגיור עלולה להביא אף לאונאת הגר. לדוגמא, אם בית הדין מגייר אדם על פי השיטות המקלות ביותר, ייתכן וכתוצאה מכך עשויים בתי דין אחרים לערער על גיורו, ולמנוע  ממנו להינשא בעתיד. במקרה זה, האם בית הדין אכן פועל בחכמה ועושה צדק עם הגר? לי ברור שלא, ולכן כל קולא בגיור צריכה להישקל בזהירות מרובה, גם אם יש לה ביסוס הלכתי. עקרון זה חייב להילקח בחשבון גם בסוגיה של נוכחות בית הדין במעמד טבילת הגיורת. אף במקום בו ניתן להקל, אם קולא זו לא תהיה מבוססת מספיק ולא תיסמך על שיטות רבות בראשונים ובאחרונים, יהיה בכך נזק עבור הגיורות, נזק אשר הוא רב מהתועלת. יש לחתור לביסוסו הרחב של הפתרון ההלכתי, ורק אז ניתן להציעו לפני היושבים על מדין.

מאמרה של הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי המתפרסם בעלון זה מביא בפירוט את שיטות הראשונים, ומצטט אף חלק מדברי האחרונים בסוגיה זו. לאחר חקירה ודרישה לעומק ולרוחב, ולאחר שכתבתי תשובה ארוכה בנושא, לעניות דעתי פשוט הדבר שניתן לבסס את הפסיקה להקל על פי רוב רובם של הראשונים והאחרונים.

הנקודה הראשונה בה יש לדון היא פסיקת השולחן ערוך. השולחן ערוך (יו"ד, רס"ח, ג') מביא ב"סתם" את שיטת הראשונים המקילים ופוסקים שבדיעבד אם לא היו שלושה דיינים בשעת הטבילה, הטבילה כשרה. שיטת הרי"ף והרמב"ם המחמירים מובאת בשמם כשיטה החולקת בסוף הסעיף. לכאורה, יש ליישם כלל את הכלל המפורסם בפסיקת הלכה של השולחן ערוך האומר שכאשר פוגשים אנו ב"סתם ואחר כך מחלוקת" אזי הלכה כסתם. אם כן, אף כאן נפסקה הלכה כשיטה הראשונה, היא שיטת המקילים.

אמנם, אף לשיטה זו הוכשרה הטבילה רק בדיעבד ולא לכתחילה. ברם, מתוך עיון בשיטות הראשונים ובטעמם להצרכת נוכחות הדיינים בטבילה, מוכח שהסיבה לדרישה זו הינה סמיכות קבלת המצוות לטבילה, כלומר: למרות שהגיורת מקבלת מצוות בבית הדין לפני טבילתה, העדיפו חכמים לכתחילה להסמיך את קבלת המצוות לטבילה על מנת שהטבילה תהיה על דעת המצוות שקיבלה. לפי זה, אם הדיינים יגיעו למקום הטבילה, ובטרם תיכנס הגיורת למקום המקווה תקבל על עצמה מצוות בפני הדיינים, אף זה ייחשב שטובלת על דעת קבלת המצוות הסמוכה לטבילה. מן הסתם,  אין הבדל בין סמיכות של דקות לסמיכות של שניות, שכן העיקר הוא שכל התהליך יתבצע במעמד אחד.

הנקודה השניה שיש להדגיש הינה שאף לשיטת הרי"ף והרמב"ם החולקים וסוברים שטבילה בפני שלושה הכרחית, יש מקום להקל. הן הגאון הרב משה פינשטיין בחידושיו למסכת יבמות וכן בתשובתו בשו"ת אגרות משה (יו"ד ג', קי"ב), והן הגאון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל (א', יו"ד, י"ג), סברו שאף לדעת הרמב"ם והרי"ף, המטרה העיקרית של נוכחות בית הדין במקווה הינה הצורך בסמיכות בין הטבילה למעמד קבלת המצוות, ולכן יש מקום להקל בדין זה גם לשיטתם. מכל מקום, אין לכחד שפשטות דבריהם מורה על הצורך – ואפילו לאחר מעשה – בנוכחותם של שלושה דיינים, וכך גם מסיק הגאון הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (א', יו"ד, י"ט).

אולם, אם מטרת נוכחות בית הדין במקווה הינה יצירת הסמיכות בין הטבילה למעמד קבלת המצוות, הרי שהצורך בנוכחותם בטבילה הוא לא בתור בית דין אלא בתור עדים לנעשה, ולכן אם מחילים את גדרי עדות על בית הדין לעניין הטבילה, נמצא שאינם צריכים להיות שם ממש ולצפות בטבילה, אלא מספיק שידעו בבירור שכך היה. אף שהרב פינשטיין בתשובה אחרת בשו"ת אגרות משה (יו"ד ב', קכ"ז) כתב להיפך מדבריו בתשובה הנ"ל, מכל מקום דבריו בחידושיו תומכים בתשובה המקילה, מה עוד שהתשובה המקילה מאוחרת מהמחמירה.

היוצא לפי דברינו שלפי שיטת הראשונים המקלה, אשר מסתבר שכמותה פסק השולחן ערוך, אין צורך בנוכחות בית דין בשעת טבילת הגיורת. לפי שיטת הרמב"ם והרי"ף ישנה מחלוקת אחרונים אם יש אפשרות להקל אף ללא נוכחות בית דין בשעת הטבילה, כמו שהתבאר לעיל.

כאמור לעיל, כל זה נכון דווקא אם בית הדין מסמיך את קבלת המצוות לטבילה, כלומר: על בית הדין לפגוש את הגיורת לפני כניסתה לטבילה במקווה ושם לבצע עמה את קבלת מצוות. לאחר מכן, הבלנית לבדה תלווה אותה למקווה ותראה אותה טובלת. עם זאת, עדיף שתהיינה שלוש נשים נוכחות במקווה כפי שכתב הרב עוזיאל בתשובתו, והדיינים ימתינו עד אחר יציאת הגיורת מן המקווה, על מנת שיוודאו שאכן טבלה.

רצוני להדגיש בשנית שהיתר זה מבוסס על שיטות רוב הראשונים והאחרונים, ועל פי עיקר פסיקת השולחן ערוך. מכל מקום, גם אם לא נקבל זאת כמדיניות קבועה, ישנן תשובות רבות (חלקן הוזכרו לעיל וישנן נוספות, כגון: תשובת הרב שמואל סלנט ועוד) אשר בשעת הדחק ובאופן פרטני מכשירים טבילת גיורת ללא נוכחות בית דין.

גם במקרה בו בית הדין דורש להיות נוכח בשעת הטבילה, יש לעשות כל שניתן על מנת שלא לפגוע ברגשותיהן של הגיורות. לשם כך, יש לפרוס יריעה על פני המים עם חור באמצעה, כך שהטובלת תלבש חלוק רחב ואטום ותעמוד באמצע היריעה באופן בו רק ראשה נראה. רק אז יסתכלו הדיינים פנימה ויראו את ראשה יורד מתחת למים, ולא מעבר לכך.

 

 


לא התקבלו תגובות
.

בל נשפוך את המתגיירת עם המים (הרב ד"ר חיים בורגנסקי)

 


(קרדיט תמונה:מעלה היצירה)

לאחרונה שב ועלה הדיון בדבר נוכחות בית דין בטבילת גיורות. בעיתונות התפרסמו עדויות על מקרה שבו נכנסו דיינים בטעות למקווה כאשר הטובלת לא היתה לבושה, (כידוע, הטבילה נעשית כאשר הטובלת לובשת חלוק סגור ואטום); או על מקרים שבהם הטרידו רבנים החברים בבית הדין את הטובלת. לא רק מקרים נדירים כאלה מערערים על "הסדר הישן" בטבילת גיור. עיצומו של התהליך שבו אישה טובלת לעיני גברים נתפס אצל רבים כתהליך פסול, פוגע ולא צנוע. זאת אף שהדיינים אינם רואים שום חלק מגוף הטובלת, שכן היא מכוסה לחלוטין בחלוק אטום, הדיינים נכנסים לחדר הטבילה לאחר שהיא מצויה במים עד צווארה, ויוצאים ממנו קודם יציאתה מן המקווה.

אני מבקש להציג תחילה את ההיבט ההלכתי של הנושא. מאמר מפורט ורחב נכתב על ידי הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי בכתב העת "אקדמות"מכיוון שמסקנתי שונה משלה, אסכם בקצרה את מה שאני מוצא בסוגיה.

המקורות התנאיים חלוקים בשאלה אם מעשה הגיור הוא מעשה פורמלי-משפטי, שצריך להיעשות בפני בית דין, או שהוא מעשה שאינו דורש נוכחות של בית דין. מחלוקת זו הוכרעה בעולם ההלכה על פי הדעה הראשונה, במידה רבה בעקבות קביעתו של ר' יוחנן, ש"גר צריך שלושה, משפט כתיב ביה", ולכן גר שהתגייר בינו לבין עצמו אינו גר. דיון נוסף ששורשיו תנאיים ואמוראיים, מתייחס לשאלה אם בית הדין צריך לנכוח גם בשעת הטבילה; ר' יוחנן סובר שיש צורך בנוכחות בית הדין בזמן טבילת הגיור, ואילו אמוראים אחרים סוברים שהטבילה אינה צריכה להיעשות בפני שלושה דיינים, כך לפחות על פי פשוטם של הדברים.

מחלוקת זו מתקיימת גם בין רבותינו הראשונים – בין קבוצת פוסקים הסוברים שנוכחות שלושה גברים (=בית דין) היא תנאי הכרחי לכשרותה של הטבילה, לבין קבוצה הסוברת שאף שלכתחילה יש צורך בבית דין, הטבילה תהיה כשרה בדיעבד גם ללא נוכחות כזו. קבוצה קטנה של פוסקים סוברת שמלכתחילה אין צורך בנוכחות של בית דין בשעת הטבילה.

והנה השולחן ערוך קובע שמלכתחילה יש צורך בבית דין בשעת הטבילה, אולם בדיעבד הטבילה כשרה גם ללא בית דין:

...ושלשה [תלמידי חכמים] עומדים על גביו ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות פעם שנייה, והוא עומד במים. ואם היתה אשה, נשים מושיבות אותה במים עד צוארה, והדיינים מבחוץ, ומודיעין אותה מקצת מצות קלות וחמורות, והיא יושבת במים, ואחר כך טובלת בפניהם, והם מחזירים פניהם ויוצאין, כדי שלא יראו אותה כשתעלה מהמים [...]

כל ענייני הגר, בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה בין הטבילה, צריך שיהיו בג' הכשרים לדון, וביום. מיהו דוקא לכתחלה, אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב' (או קרובים) ובלילה, אפילו לא טבל לשם גרות, אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה, הוי גר ומותר בישראלית, חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה. ולהרי"ף ולהרמב"ם, אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה, מעכב, ואסור בישראלית. אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן, לא פסלינן ליה.

הואיל וטבילת גר צריך בית דין של ג', אין מטבילין אותו בשבת ולא ביום טוב ולא בלילה. ואם טבל, הרי זה גר.[1]

אין בהירות לגבי כמה עניינים בדברי השולחן ערוך, ועם זאת, נדמה כי התמונה הכללית ברורה: השולחן ערוך סובר שלכתחילה יש להטביל את הגרים, בין גברים ובין נשים, בפני בית דין, ולכן גם אין להטבילם בלילה או בשבת, ככל ענייני בית דין. בדיעבד תוכר הטבילה גם אם לא תתקיים בפני שלושה גברים. כלומר, גיורת שתטבול בינה ובין עצמה – בדיעבד תיחשב גיורת. אכן, השולחן ערוך מביא גם את השיטה המחמירה, הסוברת שגם בדיעבד לא תחול הטבילה ללא בית דין, אולם נראה שאינו פוסק כמותה.

בדורות האחרונים אנו מוצאים מספר התייחסויות הלכתיות לטבילת נשים. בדרך כלל מדובר בהן בשאלות הנוגעות למצבים מיוחדים, כמו השאלה שנשאל הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל ביחס לטבילת נשים בסאלוניקי, שבה מקווה הנשים היה בנוי כחלק מבית המרחץ לנשים. במצב כזה לא יכלו הדיינים להיכנס אל המקווה לראות את טבילת הגיורת, מכיוון שהיו צריכים לעבור דרך הנשים המתרחצות. שאלה אחרת, המופיעה אצל כמה פוסקים, נגעה למנהג טבילת גיורות בלונדון, שם שלושת הגברים היו עומדים מחוץ לחדר הטבילה. בשני המקרים ברור מלשון העונים שלכתחילה יש להקפיד על נוכחות בית הדין בחדר הטבילה, אולם בדיעבד, או בשעת הדחק, הטבילה כשרה גם ללא נוכחות בית דין. דומה שזו התמונה העולה גם מתשובות אחרות באותו נושא, כך שרוב רובם של הפוסקים מצדדים בעמדת השולחן ערוך כפשוטה: דרישה מלכתחילה (לעתים בשפה חריפה ולעתים בשפה מתונה יותר) של נוכחות בית הדין בחדר הטבילה, והכרה בדיעבד בכשרות הטבילה ללא נוכחות בית הדין.

לאור זאת, הוצאה שיטתית של בית הדין מחדר הטבילה ויצירת תחליף לנוכחותו שם, תקף בדיעבד ככל שיהיה, יהוו הפיכת סדרה של ההלכה על פיה, שכן ההיתר בדיעבד ובשעת הדחק יהפוך לנורמה המקובלת בגיור שלנו.

כאן ראוי להעיר כמה הערות:

ראשית, שינוי בסדר הטבילה המקובל והמוסכם על כל עולם הפסיקה כדרך הראויה לכתחילה צריך להיות מקובל בהסכמה רחבה מאוד של עולם הפוסקים והמגיירים. אם השינוי יהיה "מגזרי" בלבד, עלול הדבר לגרור הוצאת לעז קולקטיבית על תהליכי הגיור שלנו. על כן, השאלה העומדת לפנינו היא אם נכון להעמיד את המתגיירות בפני ערעור רחב על תקפות הגיור (אף שלא תהיה לו הצדקה הלכתית ממשית בדיעבד, כאמור) רק כדי למנוע אי-נעימות קצרה, מביכה ומטרידה ככל שתהיה. לדעתי, עלינו להביא בחשבון את מחויבותנו למתגיירות המבקשות להיכנס לתוך עם ישראל בדרך המלך, ללא קיצורי דרך וללא ערעור על יהדותן. זוהי משימתנו הראשונה במעלה, גם אם המחיר כרוך באי-נעימות.

שנית, לדעתי הבעיה אינה קשורה לתחום הצניעות דווקא. הרי מדובר בנשים מכוסות לגמרי, שרק ראשן נראה מחוץ למים, ואם נודה על האמת – בדרך כלל הרגלי הלבוש שלהן הרבה פחות צנועים, גם במצבים של רחצה במים. הבעיה העיקרית היא בסיטואציה כולה: במקום נמוך, בבור הטבילה, עומדת אישה, ומעליה ניצבים שלושה גברים המפקחים על כניסתה ליהדות. גם אילו בור הטבילה היה ריק ממים, והאישה היתה עומדת בבור כשהיא יבשה, היה בסיטואציה הזו משהו קשה ומטריד. אני מניח שגם מתגיירים ממין זכר יכולים לחוש אי-נעימות במצב כזה, אף שברור שבמקרה של מתגיירת נלווית לעניין תוספת לא פשוטה של תחושת שליטה של הגברים המפקחים באישה שמתחתיהם. מי שיביט בציורה של הלה קרבלנוקוב פז מתוך הסרט "ושרה מגיירת את הנשים", המלווה את מאמרה של הרבנית טיקוצ'ינסקי ב-ynet, ימצא שהוא אינו מתאר מצב של חוסר צניעות אלא מצב של שליטה, של גבר העומד בתנוחה פטרונית מעל אישה. לא באתי לטעון שאין בעיה, (למרות שברור שחלק מהמתגיירות חוות קושי גדול הרבה יותר במפגש הראשון עם בית הדין, שבו הן נבחנות על ידיעותיהן. דרך אגב, אין סיבה הלכתית שבחינה כזו לא תנוהל על ידי נשים!) אלא שהבעיה טמונה במקום מעט שונה מ"שיח הצניעות" הרגיל.

אנו עומדים אפוא במתח בין החובה להקל על המצוקה המלווה חלק מהמתגיירות בשעת טבילתן, לבין חובתנו כלפיהן לגייר אותן גיור לכתחילה, שלא יהיה מקום לערער עליו בעתיד. שינוי מקומי של תהליך הגיור ההלכתי, יהיה בבחינת "שפיכת הגיורת עם המים". לפיכך הפתרונות שאנו מחפשים צריכים לאפשר טבילה שהנוכחות הגברית בה מינימלית ומטרידה מעט ככל האפשר. למשל, הוצעו מספר הצעות בהקשר של מבנה חדר הטבילה: אם יהיה זה חדר גדול מאוד, והדיינים שייכנסו לרגע בשעת הטבילה יוכלו לעמוד בריחוק של מספר מטרים ממקום הטבילה, התחושה תהיה נוחה יותר. הוצע גם בור טבילה שאינו משוקע בקרקעית החדר אלא מצוי במפלס גבוה מרצפת החדר, כך שהדיינים העומדים במרחק לא יעמדו מעל הטובלת. בוודאי מצויים גם פתרונות אפשריים אחרים שניתן ליישמם במהרה, כולל שיתוף נשים בכל התהליך מלבד רגע טבילת הראש, שבו יצפו שלושה דיינים. כללו של דבר – כל פתרון שלא יעמיד בסימן שאלה ציבורי-הלכתי את כשרותו המלאה של התהליך, יכול להתקבל וצריך להיעשות, אולם מהפך הלכתי ייעשה רק בהסכמה רחבה מאוד.



[1] יורה דעה סימן רסח סעיפים ב–ד.

 

 

 


לא התקבלו תגובות
.

"האיש מטביל את האיש והאשה מטבלת את האשה" (הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ´ינסקי)

(קרדיט תמונה:תמר הירדני)

 

 

תהליך הגיור מורכב ממילה, קבלת מצוות וטבילה לשם גיור. ההחלטה להתגייר היא החלטה שמכילה שני רבדים: הרובד האישי והנפשי – מסע חיפוש אישי, מפגש עם האלוקות ושינוי אורח חיים; והרובד הציבורי לאומי. ברובד הזה המתגייר אינו מסתפק בשינוי אורח חייו הפרטיים, אלא הוא גם מבטא זאת בהמרת דת ובשינוי זהותו והשיוך הלאומי שלו. לא בכדי דרש ר' יהודה: "גר שנתגייר בינו לבין עצמו אינו גר".[1] מכאן חזר ר' יוחנן וקבע: "גר צריך שלושה".[2] משני המקורות עולה בבירור שבית דין צריך להיות מעורב בתהליך הגיור ולהיות זה שמטביע עליו את חותמת הכשרות. יחד עם זאת, הברייתא והמימרא אינן קובעות במפורש באיזה שלב בתהליך נצרכת מעורבותו של בית הדין; האם הוא צריך להיות נוכח ועד בכל אחד מרכיבי הגיור, שמא עליו להיות מעורב רק באישור הסופי, וכמובן קיימות אפשרויות ביניים נוספות. השאלה החשובה לענייננו היא האם הכרחית נוכחות בית הדין בטבילה לגיור.

בשאלה זו קיימות התייחסויות מנוגדות בשתי סוגיות.

בסוגיה הראשונה[3] מובא מעשה בגוי שהטביל אישה לשם אישות, כלומר, כדי להינשא לה. למעשה, היתה זו טבילה לנידה, שהכילה את המוטיב של קבלת מצוות מניה וביה. על אותו מקרה אמר רב יוסף שהוא יכול להכשיר את האישה ואת בתה. הגמרא מבארת שהכשר זה מבוסס על דברי רב אסי, שלפיהם אישה שטבלה לנידותה ממילא עלתה לה טבילה הזו כתחליף לטבילה לגיור. לפי המקור הזה, לא נדרשת טבילה טקסית בפני בית דין דווקא, אלא די בידיעה שהמתגיירת טבלה טבילה בעלת ערך מצוותי המעיד על רצונה לקיים מצוות.[4]

בסוגיה השנייה מובאת ברייתא בזו הלשון: "תנו רבנן: ... ושני [בגמרא: "ר' יוחנן אמר תני שלושה"] תלמידי חכמים עומדים על גביו ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות. טבל ועלה – הרי הוא כישראל לכל דבריו. אישה – נשים מושיבות אותה במים עד צווארה, ושני תלמידי חכמים עומדים לה מבחוץ, ומודיעין אותה מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות."[5] הברייתא מתארת את מעמד הטבילה בנוכחותו של בית דין. ואולם אפילו לפי המקור הזה נראה שעיקר עניינו של בית הדין במעמד הטבילה הוא הודעת המצוות ווידוא קיומו של רכיב המטען הערכי הזה בטבילה. כמו כן, הברייתא מבחינה במפורש בין טבילה של גבר לגיור לבין טבילת אישה לגיור. במעמד הטבלת אישה תלמידי החכמים "עומדים לה מבחוץ". על פירושו של מושג זה נעמוד בהמשך.

 

נחיצות בית הדין בתהליך הגיור

ראשית יש לדון בנחיצות עמידתו של בית הדין בזמן הטבילה מעל המתגייר לאור שני המקורות. הגאונים סברו שקיימת סתירה בין המקורות, ועל כן הכריעו כאחד מהם. על כן חלוקים המקורות הגאוניים אם פוסקים כרב אסי, שאין צריך בית דין, או כר' יוחנן, שצריך בית דין. הראשונים, לעומתם, ניסו ליישב בין המקורות, ונחלקו בדרך יישובם. הרי"ף סבור שניתן להכיר בטבילה לנידות כתחליף לטבילה לגיור רק בדיעבד. לכתחילה חייבים להטביל לגיור בפני בית דין. על כן, אם בקהילה ישנם אנשים שנוהגים כגרים, אין לערער על כך, והם מוחזקים כיהודים. אולם אם ירצה מי מהם להינשא, עליו לעבור תהליך גיור מסודר, הכולל טבילה בפני בית דין.[6] בעקבות הרי"ף פירש הרמב"ם שרב יוסף לא התכוון שאפשר להחליף טבילה לגיור בטבילת נידה ובידיעה שהתרחשה טבילה כזאת; אלא שהטבילה לנידות היא אחד הסימנים המורים שהגר מקיים אורח חיים יהודי, שמכוחו מחזיקים אותו כיהודי, כל עוד לא בא להינשא.[7] לעומת דעתם של הרי"ף והרמב"ם, סברו בעלי התוספות והרמב"ן שמוטב שטבילה לגיור תתרחש בפני בית דין (למצווה בלבד), אבל בדיעבד אם ידוע שהתקיימה טבילה, הרי אין צורך להטביל טבילה מיוחדת לגיור, והגר הינו גר לכל דבר ועניין כולל לענייני נישואין.[8]

הטור פסק להלכה כבעלי התוספות וכדעת אביו הרא"ש, וכך נפסק גם להלכה בשולחן ערוך,[9] שלכתחילה מטבילים בפני בית דין אולם בדיעבד ניתן להסתפק בידיעה על קיומה של טבילה לכל דבר ועניין. (ודוק, דיעבד זה אינו דומה לדיעבד של הרי"ף והרמב"ם, אשר מונעים אפשרות נישואין עם גר כזה). לדבריהם ידיעה כזו עשויה להתקיים כאשר נוכחים במקום אדם אחד או שניים (ואין מדובר בעדות אלא בנאמנות, ונשים נאמנות).[10]

מהות נוכחותו של בית הדין לפי פסיקת ההלכה שונה בתכלית מזו שמוצגת בפי הרי"ף והרמב"ם, שכן גם אם לכתחילה יש צורך בנוכחות בית הדין, עדיין לפי דעת הרי"ף, ללא נוכחות בית דין כאילו לא התקיימה טבילה כלל; ומשמע שחלק מן המעמד הוא עצם נוכחותם של הדיינים. אולם לפי דעת בעלי התוספות, שנפסקה להלכה, נוכחות בית הדין נועדה לווידוא הטבילה או וידוא מגמתה – היותה לשם קבלת מצוות; כך שנוכחות זו, אין פירושה שבית הדין אמור לראות את הטבילה, אלא הם אמורים לדעת עליה.

 

מקום בית הדין בטבילת הנשים

דבר זה נכון גם באשר לטבילה של גברים לגיור, אלא שבעניין טבילת נשים לגיור כתוב שהדיינים "עומדים לה מבחוץ", ומשמע שאינם רואים את טבילתה. וכמו שמפרש בעל 'אור זרוע' במפורש: "אשה – נשים מושיבות אותה במים עד צווארה, ושני תלמידי חכמים עומדים לה מבחוץ. משמע שאינם רואים אותה וסומכים בטבילתה על ראיית נשים.[11] מכאן אפשר ללמוד גם כיצד יש לבצע את התהליך. נשים הן האמורות להחליף את בית הדין בטבילה זו.

מקור הלכתי חשוב נוסף המצוי במסכת גרים, קובע: "האיש מטביל את האיש, והאישה מטבלת את האישה".[12] מן המקור הזה ברור שבית הדין יכול להסתפק בידיעה על הטבילה באמצעות שלוחה של בית הדין, וזו יכולה להיות אישה. כך פירש גם ר' חיים קנייבסקי את ההלכה בהלכות גרים, וסבר שזוהי גם משמעות המושג "עומדים לה מבחוץ" המופיע בברייתא. וזו לשונו:

והאשה מטבלת את האשה – משמע שהאנשים לא יראוה כשהיא טובלת. וכן משמע ביבמות (מז, ב) דקאמר שני תלמידי חכמים עומדים לה מבחוץ. משמע שאין רואים טבילתה רק הנשים. אבל הרמב"ם כתב [...] ונראה דהרמב"ם לשיטתו דסבירא לה [...] דהא דאמרינן מי לא טבל לקריו ומי לא טבלה לנידותה [...] שזה ראיה שמסתמא נתגיירו כדין.

אבל לפי דעת התוספות ושאר הראשונים דרק קבלת מצוות בעי שלושה אבל הטבילה אין שלושה מעכב, שפיר יש לומר דבאישה שאי אפשר לאנשים לראות התירו שתטבול בפני נשים [...] ולכן עומדים בחוץ ומודיעים אותה מקצת מצוות ושומעין שהיא מקבלת.[13]

הדברים תואמים את לשון הרא"ש: "שכיוון שידוע לכל שטבלה, כאילו עומדים שם דמי".[14] כלומר, ישנם מצבים שבהם אפשר לממש את ההוראה בדבר נוכחותו של בית הדין, גם בלא נוכחותו הפיזית במקום. כמובן, נוכחותן של נשים שהן שליחות בית דין היא כנוכחות פיזית ממשית של בית הדין, והיא לכתחילה לכל הדעות.[15] ואכן כך מספר הרב וולדנברג, בעל שו"ת 'ציץ אליעזר', בדבריו בכנס הדיינים השני על אודות נוכחות בית דין בטבילת נשים. הוא מספר על שיחתו עם הרב עוזיאל, שהציע את הפתרון של נשים שיטבילו נשים כשליחות בית דין: "ופעם בדברי אתו [עם הרב עוזיאל] בעל פה על כך, הסכים לי שמן הראוי להנהיג כך גם כאן בארץ, ולכן הכרחי הדבר שיונהג בזה נוהג כללי ואחיד".[16]

 

ההשלכות לימינו

 

אמנם, היו שהתנגדו לנוהל הזה, ביניהם הרב עובדיה יוסף, אך נראה לי שבימינו המצב השתנה מעט:

א. יש נטייה ברורה שלא לתמוך בעמדתם של הפוסקים המקשים על הליכי הגיור.

ב. תפיסת הצניעות הולכת ומתעצמת. נשים מעדיפות להיבדק בידי רופאות נשים ולא בידי רופאים גברים. יש נשים המחפשות אפשרות לטבול לבד, ולא בנוכחותה של בלנית בחדר, המפֵרה, להרגשתן, את האינטימיות שלהן.

ג. ישנה ערנות כללית וגם הלכתית רבה יותר לערך כבוד האדם.

כל אלה מלמדים כי יש לחזור לנוהל המוצע כאן, שנשים יטבילו נשים, ואילו הדיינים יבדקו בסמוך לטבילה את קבלת המצוות. נוהל זה הינו לכתחילה לגמרי, ולא בדיעבד.

חשוב לי לציין, כי אי-הנחת שלי משאלת צניעות מעמד הטבילה בפני הדיינים אינה מבוססת על סקר מתגיירות. ובוודאי לא שאלתי את המתגיירות, שצניעותן וכבודן נרמסו מעבר למתבקש. תגובתי מבוססת על שאלה בסיסית שאני שואלת את עצמי: האם אני רואה את עצמי בתוך מקווה מכוסה בחלוק בלבד (גם אם אטום), שעה ששלושה גברים עומדים מעלי.

התשובה הנחרצת שלי היא שלילית. תשובה זו מבוססת על הבנת מושג הצניעות של יהודייה פשוטה שכמוני. העובדה שהמתגיירות ברובן שותקות אינה מעידה על דבר, מלבד, אולי, על החשש והפחד שלהן ועל רצונן העז לקבל את חותמת הכשרות של עם ישראל בלי פקפוק. תפקידנו, הרבנים והרבניות, הוא לפעול על פי ההלכה. כאן אני מבקשת לטעון, שאם יש דרך שנשים יטבילו נשים, איני רואה מניין ההיתר שגברים יעשו זאת.

*המאמר ההלכתי המלא בנושא זה הופיע ב'אקדמות', כתב העת של בית מורשה. הרוצה להעמיק מוזמן לקוראו ("והאשה מטבלת את האשה", אקדמות כא, אלול תשס"ח).

 



[1] ברייתא, יבמות מז ע"א.

[2] יבמות מו ע"ב.

[3] יבמות מה ע"ב.

[4] וראו המקבילה בירושלמי, קידושין, פ"ג הי"ב.

[5] יבמות מז ע"ב.

[6] רי"ף, יבמות טו ע"א–טז ע"א.

[7] רמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ג, ה"ט.

[8] תוספות קידושין סב ע"ב ד"ה גר.

[9] טור ושו"ע יורה דעה רסח.

[10] ראו מרדכי וב"ח.

[11] אור זרוע, ח"א, הלכות יבום וקידושין, תקצח ותודה לרב איתן טוקר על ההפניה.

[12] גרים, א, ד.

[13] פירוש למסכת גרים.

[14] רא"ש יבמות ד, לא.

[15] ראו משפטי עוזיאל א, יורה דעה סי' יג.

[16] כו–כז תשרי, תשי"ד, העתק הפרוטוקול המלא נמצא בידי. תודה לד"ר נתנאל פישר שמצאו בגנזך המדינה.

 

 

 

 


לא התקבלו תגובות
.

מאמינים בנו ובפעילות שלנו? עזרו לנו להשיב את היהדות למרכז


רוצים לעזור לנו להמשיך בפעילות החשובה בהשמעת קול יהדות קשובה ומתונה?

בשעה טובה זכינו להכרה ממסדית וקיבלנו את סעיף 46.
המשמעות של קבלת האישור היא כי מעתה התרומות שלכם לבית הלל יוכרו על ידי רשות המיסים לצורך קבלת זיכוי במס הכנסה. מלבד ההטבה במס עבורכם, האישור על סעיף 46 מהווה גם הכרה בהתנהלות הארגונית שלנו: קבלת האישור מלמדת על עמידתנו בכל התנאים הנדרשים והכרה של רשויות המדינה בהתנהלות תקינה של העמותה מאז הקמתה. זהו צעד משמעותי בבניית הארגון וביכולתנו להגדיל ולהעצים את העבודה שאנו עושים.

מאמינים בנו ובפעילות שלנו?

עזרו לנו להשיב את היהדות למרכז! – פרטים לתרומה בגב החוברת. 


התרומות יזכו את התורמים בהטבת המס כבר בשנה הקלנדרית הנוכחית (לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה)
~
לינק לתרומה מאובטחת בכרטיס אשראי:https://trum.ly/donate/6

  

 

 


לא התקבלו תגובות
.

בית הלל- סיכום תקופה

שלוש שנים עברו מאז הכרזנו על הקמת הארגון
שנים של הישגים, הגשמת חלומות ושינוי השיח הציבורי לוו בעבודה קשה של הרבה אנשים.
פרסמנו עשרות פסקי הלכה ומאמרים, עסקנו בקידום הסכמי קדם נישואין, שבת ישראלית, קידום מעמד האשה ועוד
ועכשיו בשעה טובה זכינו להכרה ממסדית וקיבלנו את סעיף 46.

לינק לתרומה--> https://trum.ly/donate/6
 
בימים אלה אנחנו מחפשים שותפים לדרך – ישראלים שמאמינים ברעיון של בית הלל. שחשוב להם להשמיע את קולה המתון של היהדות, את קולו של הרוב שאוהב את המדינה, אוהב את צה"ל ומבקש לחבר בין היהדות לעם, ובין העם ליהדות.
כמו שאתם רואים כמעט מדי יום, אנחנו עסוקים ללא הרף בקידום נושאים הנמצאים במרכז סדר היום של החברה הישראלית– סוגיות דת ומדינה, שוויון בנטל, נאמנות לצה"ל, יחסי דתיים-חילוניים, התמודדות עם סוגיות הדרת נשים וחיזוק מעמד הנשים בתוך עולם התורה, עצירת מגמות ההקצנה בחינוך, בעיית העגונות, יחס לתרבות הכללית ולאקדמיה ועוד.

לינק לתרומה--> https://trum.ly/donate/6

בקרוב תסיים שנת הכספים 2014. אנחנו שמחים לבשר לכם חברים יקרים, כי לאחרונה, אחרי שלוש שנות פעילות, זכינו לקבל אישור לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה.
המשמעות של קבלת האישור היא כי מעתה התרומות שלכם לבית הלל יוכרו על ידי רשות המיסים לצורך קבלת זיכוי במס הכנסה.
מלבד ההטבה במס עבורכם, האישור על סעיף 46 הוא גם מעין הוכחה לצורת הפעילות שלנו: קבלת האישור מלמדת על עמידתנו בכל התנאים הנדרשים ועל הכרה של רשויות המדינה בהתנהלות תקינה של העמותה מאז הקמתה.
זהו צעד משמעותי בבניית הארגון וביכולתנו להגדיל ולהעצים את העבודה שאנו עושים.
מאמינים בנו ובפעילות שלנו? גם אתם דוגלים במפגש ישיר בין חילונים לדתיים בשבת ישראלית? רוצים יותר שילוב של בעלי מוגבלויות בקהילות ובבתי הכנסת?
תרמו לנו עוד בשנת הכספים הזו ובעזרת השם נעשה ונצליח.
הזדרזות והעמדת התרומות עוד בחודש קלנדרי זה (דצמבר 2014) תזכה את התורמים בהטבת המס כבר בשנה הקלנדרית הנוכחית.
בית הלל - סוגרים שנה מוצלחת!
 
לינק לתרומה--> https://trum.ly/donate/6

לא התקבלו תגובות
.

אור החנוכה (הרב יוני רוזנצוויג)

(קרדיט תמונה : מעלה היצירה)

 

חג החנוכה הינו חג מיוחד. זהו חג המשלב בתוכו סתירות רבות. כמעט כל פרט ופרט המצוי בחג זה הינו נתון לדיון. מדוע חוגגים את החג בכ"ה בכסלו? פרט זה אינו ברור. מדוע מדליקים שמונה נרות ולא שבעה נרות? אפילו פרט זה אינו ברור. מהו עיקר הנס שבחג – המלחמה או פך השמן? אם החובה הינה להדליק בחוץ, מדוע אפשר לצאת ידי חובה גם על ידי הדלקה בפנים? האם מצות נר חנוכה הינה חובת הבית או חובת הגוף? מדוע וכיצד התחיל המנהג להדליק אף בבית הכנסת? כל השאלות הללו נוגעות לעצם מהותה של המצווה, בעוד בחג דרבנן השני שבידינו – פורים – נראה כי השאלות הסובבות את עיקר המצווה כולן ברורות ביותר. זמן החגיגה, קיום המצווה, עיקר הנס – כל אלו פחות או יותר ברורים, ולא נשאלו שאלות גדולות בעניינן.

מה נשתנה חג החנוכה שיש בו כזו גמישות? מדוע בחג זה, יותר מבשאר חגים, מדגישה ההלכה את השיטות השונות שישנן בהדלקת הנר, וקובעת דרכים שונות להדלקה? ונשאל גם שאלה יותר בסיסית: מדוע בחג זה נתגלה הנס על ידי האור? אומנם, בהדי כבשי דרחמנא למה לן, אבל מכל מקום ננסה לענות על השאלה: מדוע הביא הקב"ה את ביטויו של הנס על ידי האור דווקא?

התשובה לשאלות אלו מתחילה בבירור המושג 'פרסומי ניסא'. ההלכה מצווה אותנו בחנוכה לפרסם את הנס. אין מחובתנו אך ורק לעשות מצווה בתוך הבית, חובת הגוף בלבד, אלא כפי שאומר הפני יהושע, יש כאן גם כן מעין חובת הבית. ההלכות שהן חובת הגוף נתגלגלו בלבוש של חובת הבית, ועל כן נוצר חיוב של פרסומי ניסא.

יש כאן נגיעה בין הפנים לחוץ. מצד אחד, חובת ההדלקה הינה חובת פנים – חובת הגוף, אך מצד שני חובת ההדלקה הינה חובת חוץ – חובת הבית. חובת הפנים צריכה להתגלגל בלבוש של חובת חוץ. כלפי מי מכוונת חובת החוץ הזו? כבר דייק הרב סולובייצ'יק שמכך שהדלקת נרות כשרה "עד דכליא ריגלא דתרמודאי", ורש"י מפרש שתרמודאי הרי הם שם אומה, מכאן שפרסומי ניסא שייך לא רק בישראל אלא אף באומות העולם. חובתנו בחנוכה הינה לפרסם את הנס לכל העולם כולו, ולא רק לעם ישראל. וגם כאן יש לשאול: מדוע ולמה? מדוע חובתנו בחנוכה קשורה לא רק בפרסום הנס לעם ישראל אלא בפרסום לכל הגויים?

והתשובה לכל אלו קשורה במושג האור. לאור יש תכונה מעניינת, שאף שאדם עושה אותו במקום אחד, הרי הוא קיים אף במקום אחר.  תכונתו של האור הינה שהוא מתפשט, שיש ביכולתו להגיע למקומות רבים ברגע אחד. תכונתו של האור הינה שדווקא הוא מצליח לקשר בצורה הטובה ביותר בין שני אנשים אף בתנאים הכי קשים. האור יכול להיות קטן, אך השפעתו מרובה. האור פורץ את החושך הכי עמוק, ומבהיר את המצב לכל העומדים על ידו. לסיכום: האור הינו דבר המתפשט במהירות, אשר משפיע למרחקים, ומצליח לקשר בין מקומות רחוקים. לדוגמה, כאשר רצו להעביר מסר לעניין קידוש החודש היו משיאים משואות, כיוון שידעו שהאור הנוצר על ידי האש הינה הדרך המהירה ביותר להעביר מסרים. כמו כן, המגדלור היה הדרך המועדפת בימים עברו לתקשר עם ספינות שבים כדי להודיעם על מקום היבשה.

האור הינו מתקשר טוב. ואכן, נראה לי ברור שחנוכה הינו חג של דיאלוג. חג החנוכה – מהותו הינה עריכת דיאלוג מתמשך בין המדליק לבין הרואה. הבה נזכור שלא רק המדליק מברך על נר חנוכה, אלא אף הרואה, שכן יש קיום מצווה אף בראיית הנר. הדלקת הנר הינה דרך של יצירת דיאלוג, של העברת מסר, של יצירת קשר בין שני אנשים. כשחז"ל תיקנו חג זה, ידעו הם כי מעבר לכל ספק צריך שהחג הזה יהווה חג של דיאלוג עם העולם החיצוני. בפורים יש לנו חובה לפעול למען העניים והאביונים – לא לדבר איתם. בפסח יש לנו חובה להגיד את הסיפור לבנינו – אך לא לעולם החיצוני. בשבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות גם כן – העבודה היא פנימית. לא כן הדבר בענייננו. כאן החובה הינה אומנם חובת הגוף, אך ביטויה החיצוני הינו חובת הבית. הפנים והחוץ צריכים להיפגש. הפנים מחויב להקרין על החוץ, ליגוע בו, להשפיע עליו. חובת הגוף של האדם חייבת להתגלגל בחובת הבית, חובת הפנים בחובת החוץ.

מדוע דווקא חג זה? משום שחג זה הינו החג היחיד הידוע לנו שבו יהודים נלחמו ביהודים אחרים. הלזה חג ייקרא? ואף על פי כן. אך יום זה אינו יכול להיקראות חג אם אין בו מגמת איחוד של הפלגים השונים. חג זה אינו יכול להיות חג אם אין אנו מדגישים בו את חשיבות האיחוד של עם ישראל. ומעבר לכל – חג זה איננו חג אם איננו קשובים לרחשי לב העם. רבים הם האחרונים שהסבירו את חג החנוכה במגמה של דחיית המערביות ודחיית תרבות חיצונית, אך לדעתי חנוכה משדר בדיוק את ההיפך. חג זה הינו חג של העם כולו, ובעם היו גם אלו שרצו לנהל דיאלוג עם עולם חיצוני, עולם תרבותי אחר. חג החנוכה בא לענות על צורך זה, בא לתת תשובה לדרך הנכונה שבה מנהלים את הדיאלוג. חג החנוכה הינו צוהר לדיאלוג נכון עם העולם החיצוני.

 

 


לא התקבלו תגובות
.

איך מתמודדים עם ההתיוונות? (הרב ד"ר גבריאל חזות)

בס"ד

במפגש עם תלמידי ישיבת פתח - תקוה, טען יאיר לפיד בהחלטיות: " אנחנו מתיוונים".  בכך הציף שר האוצר לשעבר את השאלה עתיקת היומין אך הרלוונטית עד היום, מיהו או מהו מתייוון? לשאלה זו יש להוסיף את 'אחותה': האם ההתייוונות כתנועה תרבותית  הצליחה? האם הורה, כמו שאחד מרבני ארץ ישראל טוען, השולח את ילדיו לחוג ג'ודו הוא מתייוון? ובכלל, כמה יהודים משחקים בקבוצה 'החשמונאית' הקרויה מכבי תל-אביב?

אם לשפוט על פי מספר השמות של בעלי תפקידים חשובים בעם ישראל, כולל תנאים, נראה כי ה'התייוונות' נהיתה ל'עובדה'. כך אנו מוצאים שמות כמו: מלאוס,  אלכסנדר, אגריפס, הורקנוס, אריסטובולוס, יוספוס, חוניו, יאסון, תיאודורוס ועוד. חוקרים סבורים כי למעלה מאלפיים מילים יווניות חדרו ללשון של ספרות חז"ל. מאות מהן חדרו גם לשפתנו המתחדשת. אפילו מלים עכשוויות כמו סופגניה, ספוג וספונג'ה, הן מלים יווניות.

תרבות המערב כפי שאנו מכירים אותה כיום הינה ביסודה התרבות היוונית אותה מייחסים חז"ל ליפת בנו של נח. תרבות זו נמצאת ביסודם של התחומים הכל כך מוכרים לנו כמו: ספורט, מדע, ופוליטיקה. האם בהקשר זה, ניתן לעמוד על דעת חז"ל בנדון? כתשובה, לנגד עינינו מיד יקפוץ המדרש המפורסם ממדרש בראשית רבה: " וחושך, זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל....". לכאורה, תשובה חד משמעית. אולם, בבואנו לבחון את המקור המרכזי הדן בנושא זה, אנו נחשפים להתייחסות מורכבת הרבה יותר מכפי שנדמה.

הפסוק הנדרש, אליו מתייחסים כל הדרשנים הינו: " יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם". הפסוק, ברכת נח לבניו, יוצר אינטראקציה לא ברורה בין שני חלקיו. יפיותו ( יופי או הרחבה, יון בהיפוך אותיות, נוי) של יפת קשור בדרך כל שהיא לאוהלי שם, ואין אוהל אלא בית מדרש, כמו שמצאנו במכילתא דרבי ישמעאל  (יתרו - מסכתא דעמלק, פרשה א): " ויבאו האהלה, זה בית המדרש". באופן מפתיע, דורש רשב"ג פסוק זה כדי להתיר כתיבת ספר תורה ביוונית. מפתיע, בהשוואה ליחס השלילי לתרגום התורה באלכסנדריה, תרגום השבעים. בסדרה של מקורות אנו מוצאים:

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ט עמוד ב

רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל - אמר קרא יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם - דבריו של יפת יהיו באהלי שם.

מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת נח פרק ט

[כז] יפת אלהים ליפת. יפת לו ארצו: ד"א יפיותו של יפת, והוא לשון יוני, והוא ישכון באהלי שספר תורה מותרת לכתבה יוונית:

סדר רב עמרם גאון (הרפנס) סדר פורים

רב ושמואל דאמרי תרוייהו לעז יונית לכל כשר, כרשב"ג. דתנן רשב"ג אומר אף בספרים לא הותרו שיכתבו אלא יונית. וא"ר יוחנן מ"ט דרשב"ג, דכתיב יפת אלהים ליפת גו', יפיותו של יפת. ומאי ניהו, ספרים שנכתבו בלשון יונית יהיו באהלי שם, וכן הלכה.

בעקבות דברי חז"ל, אחרונים הציעו פירושים מעניינים המקהים מעט את השלילה המוחלטת של  התהליך שהתחיל מן ההתייוונות.  כך לדוגמה מבאר ה'שפת אמת'  את דברי מהר"ל על חנוכה:

שפת אמת בראשית לחנוכה

מהר"ל ז"ל כתב איך רצו להשכיח התורה מבני ישראל. מצד שיש להם קצת אחיזה במה שהתורה נכתבת בלשון יונית, יפת אלקים ליפת וכו', ע"ש. היינו שיש נקודה במלכות יון אשר צריכה להתקרב אל הקדושה. והלשון כמו לבוש שהתורה מתלבשת בלשון זה. ובנ"י כאשר גברו היונים המשיכו זה הלבוש להתורה. והיונים רצו לעשות הטפל עיקר שיתדבקו בני ישראל ח"ו בלבוש הזה ולהשכיחם הפנימיות והקב"ה הצילנו מהם. ואפשר על שם זה נקרא חנוכה מלשון כינוי כמו כל שם וחניכה דאית לי'. פי' שחידשו ע"י התגברות היונים כינוי והתלבשות שיהי' התורה מתפרשת בלשון יון כנ"ל:

היונים מקבלים את התורה כחוכמה מעולה שמקומה בתוך ארון הספרים היווני. התרגום ליוונית נועד על פי זה לתת להם אחיזה מסוימת בקדושה, אולם דרך החיצוניות של השפה בלבד ותו-לא. תלמי מן הסתם, שמח בליבו על האפשרות להגדיל את ספרייתו המפורסמת בעוד ספר חכמה. התייחסות אחרת מעניינת אף היא נכתבה על ידי רש"ר הירש:

רש"ר הירש בראשית פרק ט

"יפת אלהים ליפת": הלבבות ייפתחו ליפיו של יפת. תחילה ישלים יפת את שליחותו - בהקניית תרבות לעמים; ורק אחר כך ישלים שם את שליחותו, ותוגשם תכלית האנושות: "וישכון באהלי שם": משֵם ילמד האדם לעשות את ביתו מעון לשכינה; ממנו ילמד לתקן את חייו, והשכינה תשוב לשכון עם האדם.

שני חלקי הפסוק על פי רש"ר הירש הם תיאור של שני שלבים בדברי ימי העולם. שלב א' באחריות יפת, הוא השלב של הקניית התרבות הכללית לעמים. ברם, שליחותו של יפת תושלם על ידי שם ורק על ידו. או אז תוגשם תכלית האנושות. ליהודי באשר הוא, צד אוניברסאלי, וצד פרטיקולארי. הרב הירש אינו שולל את הצד האוניברסאלי המיוחס ליפת. שני השלבים נגזרים באופן הכרחי לפירושו. שונה בתכלית הינה גישתו של הרב קוק :

 

 אורות, אורות ארץ ישראל, פרק ג

יצירה עצמית ישראלית, במחשבה ובתקף החיים והמפעל, אי אפשר לישראל אלא בארץ ישראל.

לעומת זה, כל הנעשה מישראל בארץ - ישראל מתבטלת הצורה הכללית שבו לגבי הצורה העצמית המיוחדה של ישראל, וזהו אושר גדול לישראל ולעולם.

הצד האוניברסאלי שביצירה היהודית בארץ ישראל אמור להתבטל. בכך אומר הרב יבא אושר גדול לישראל ולעולם. הנה כי כן, על אף זכויותיו המרובות של יפת, אנו אמורים לעבד ולזכך את התרבות היוונית באופן שהיא תישא מעתה צורה יהודית. בכך תהיה ברכה לנו ולעולם, ואידך זיל גמור.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


לא התקבלו תגובות
.

הודעת בית הלל לכבוד חג הסיגד

לפני כחודשיים נפגשו חברי הנהלת בית הלל בתיווכו של הרב ד"ר שרון שלום עם נציגות הקייסים האתיופים בישראל.
בפגישה הכירו הצדדים זה את זה, שוחחו על השווה והשונה בעבודת הרבנים והקייסים כמנהיגי קהילות, ועל האתגרים השונים העומדים בפני הקייסים אל מול הממסד.
הוחלט לקיים כנס בשיתוף הנהגת הקייסים הישראלית, ללמוד ולהכיר את ההיסטוריה, המנהגים, ודרך פסיקת ההלכה של הקייסים הרבניים.
ולבחון דרכים שונות לשיתוף פעולה.
בסוף הפגישה ניסחו נציגי הנהלת בית הלל ונציגי הקייסים במשותף הצהרה לכבוד חג הסיגד.

"נציגי הנהלת בית הלל קיימו לאחרונה מספר פגישות עם נציגי הקייסים והרבנים של קהילת יוצאי אתיופיה בישראל, המשמשים כמנהיגים הרוחניים של הקהילה. המפגשים היו מרגשים ובמהלכם הקשיבו רבני בית הלל למצוקות ולאתגרים של הקייסים והרבנים מהקהילה. נציגי הנהלת בית הלל שמעו בקשב רב וקיבלו תמונה שלפיה הקהילה האתיופית ומנהיגיה חשים כי נעשה להם עוול במהלך השנים ע"י מוסדות המדינה והדת, מערכות החינוך וכלל החברה. כל הצדדים הסכימו שיש לקבל את מרותו של מוסד הרבנות. עם זאת נראה שבמסגרת הפסיקה ההלכתית חובה על עולם הרבנות להתייחס למצוקות הרוחניות של הקהילה. מתוך כך, ובעקבות הפגישות המוצלחות, השיח הכן והקשר שנוצר, הוחלט בארגון בית הלל להמשיך ללמוד לעומק את הסוגיה של קהילת יוצאי אתיופיה ואתגרי השתלבותם בחברה הישראלית, ובמקביל להמשיך את הקשר עם הקייסים והרבנים על מנת לבחון דרכים מתאימות לשיתוף פעולה.
הקייסים ורבני בית הלל, מאמינים שדרך שיתוף פעולה בין קייסים לרבנים , ניתן יהיה להתייחס ביסודיות לסוגיות הקשורות לקהילת יוצא אתיופיה בישראל ובעולם. ארגון בית הלל רואה בהגעת בני הקהילה לישראל חשיבות רבה ברוח חזון הנביאים על קיבוץ הגלויות ונעשה ככל שביכולתנו במסגרת ההלכה לשתף פעולה עם הקייסים והרבנים מבני הקהילה מתוך הכרה שהנם חלק אינטגרלי בלתי נפרד מהחברה הישראלית".


לא התקבלו תגובות
.

מי בבית : הרב אילעאי עופרן

מי אני? 

אילעאי עופרן

פירוט הרכיבים: 
סבא וסבתא. הורים. 6 אחים גדולים. ירושלים. הצופים הדתיים. מד"א. הימלפרב. אביטל.

לערבב היטב

 

מצב משפחתי: 
נשוי לאביטל (עו"ד שעוסקת בחינוך), ואבא לאיילת השחר, הלל ותמר

השכלה:  
ישיבת מעלה גלבוע, בית המדרש בבית מורשה.

סמיכה לרבנות.

פסיכולוג.

תואר בתלמוד.


מה אני עושה?
 

רב קבוצת יבנה – קיבוץ דתי שיתופי, המתנהל כמעין "מדינה עצמאית" ומזמן לי בכל יום אתגרים חדשים בתחום ההלכתי, החינוכי, החברתי והאישי.

מלמד במקד"צ צהלי (מכינה קדם צבאית לבנות דתיות), במרכז יעקב הרצוג ובמת"ן.

מתנדב מזה שנים רבות במרכז הסיוע לגברים דתיים נפגעי תקיפה מינית.

 

בשעות הפנאי: 

כל השעות שלי פנויות.

בשעות הפנאי שלי אני עובד. זה התחביב הכי גדול שלי.

 

הספר הבא שאקרא: 
"מי שנפלה עליו מפולת" / אלחנן ניר.

באופן כללי, מעדיף שירה או מחקר על פרוזה.


חלום להגשים: 
"וראה בנים לבניך שלום על ישראל"

 

המוטו שלי בחיים: 
להיזהר ממוטו במשפט אחד.

המציאות בד"כ יותר מורכבת...

 


לא התקבלו תגובות
.

לעמוד הבא