לאחר מכן נסענו לגבעת הראל לשמוע עוד על נוער הגבעות (כ-400 כאלה) ונוער החוות במפגש מרתק ומאיר עיניים עם מנהלת מחלקת הנוער במועצת בנימין שירה מרצבך, ראש ישיבת פרי הארץ הרב דוד בן נתן ועקיבא ליבוביץ שמאתר נוער בסיכון.

שמענו על המורכבות של העניין, על הדואליות של בני הדור השלישי להתיישבות שבוחר שלא להיות חלק בשל התחושה שלהם מהתנכלות במדינה והממסד, ועל התחושה הקשה מצידם מאזלת היד והרגשת ה״אין מדינה״ בטיפול בבעיות אל מול פורעים ומפגעים ערבים וחוסר השמירה על אדמות א״י.

בני הנוער הללו מרגישים שהם החלוצים החדשים שממשיכים בכך את מורשת אבותיהם בעלי התודעה ההסטורית.

שמענו גם על המורכבות שיש בכך לדעתם שבעוד שמנסים לעשות עבודה חינוכית ומערכתית לריסון והכלב של נוער הגבעות, הרי שיחסו של הממסד וכוחות אכיפת החוק פוגע בכך.

שמענו על ההבדל בין החוות שבהן יש סדר יום מסודר ועבודה מאורגנת ומסגרת עוטפת עם בית ותמיכה רגשית, ומבוגר שעובר לספק את צרכיהם למי שמעוניין בכך הן מבחינה לימודית והן מבחינה רגשית, הרי שנוער הגבעות חסר בכך, למרות שב-7 השנים האחרונות לאור שינוי תפיסה של המועצה שמדובר על תת מגזר שזקוק למענה ויש היום כתובת לטיפול ומעקב אחרי הנוער.

גם ישיבת ״פרי הארץ״ נותנת להם מענה ומהווה בית וכתובת, שממנה יכולים בני נוער לצאת לזמן מה ״בשליחות״ ולדעת שיש להם לאן לחזור ובכך לא מתנתקים לחלוטין ונמצאים תחת איזו שהיא השגחה. דבר שעוזר להשפיע ולקדם אותם.

השיטה החינוכית היא של הקשבה והכלה ולאפשר לנוער להרגיש שיש לו כתובת וקשר.

משם המשכנו למסעדת ״אסדר לסעודתא״ לארוחת ערב וקבל סקירה מקיפה ומדהימה (כמו בכל הסיור בבנימין) מEliana Passentin המופלאה שעושה עבושת קודש בקידום התיירות ויחסי ציבור של האיזור בארץ ובחו״ל.

משם המשכנו ליצהר למפגש מסקרן ומלא בכנות עם הרב דודי דודקביץ וקיבלנו סקירה על יצהר אופיה, תדמית אל מול מציאות.

התחיל באופן נפלא ומעורר סקרנות וצמא לשמוע ולהכיר, ועל כך מגיע יישר כח גדול לכל השותפים לארגון ולכל מי שפגשנו היום.

מחר נמשיך במסע ביו״ש

לילה טוב!

היום השני של המסע היה אינטנסיבי וגדוש.

פתחנו את הבוקר בתפלה בביה״כ של היישוב שבי שומרון בו ישנו במדרשת השומרון, כשראו מתפללים את הרבניות מגיעות לביה״כ בבוקר התפלאו בינם לבין עצמם האם יש בר מצוה באותו הבוקר…

לאחר מכן המשכנו בשיחה של הרב מאיר גולדמינץ ביישוב שבי שומרון, שיחה שבהחלט היתה מאתגרת ודיברה על תפיסת עולמו באשר לבעיות החיים עם האוכלוסיה הערבית במדינה, הדבר עורר שיח ער (שזה אחד מהדברים המצופים במסע, כמובן, למרות שהכוונה היא יותר לשמוע ולהכיר מאשר להשמיע ולהתווכח).

משם נסענו להר עיבל לתצפית על שכם והסברים על מרכזיותה בתפיסת הגאולה של המתיישבים כאחת

מערי הקודש והנסיון ללכת ולהתקרב אליה. ולאחר מכן המשכנו למזבח יהושע שהתגלה ע״י פרופ אדם זרטל ז״ל. ושמענו סקירה והסברים ממורה דרך ממדרשת השומרון. מרגש לראות ולהתחבר אל העבר המקראי במציאות של ימינו.

בדרך שמענו את סיפורו המצמרר והעצוב של חברינו הרב דר. יוסף פריאל שנפצע על הר עיבל בפיגוע בו נרצח הרב בנימין הרלינג בשנת תשס״א ועל העוול הגדול שנעשה לחבירו נחמיה פרלמן ז״ל שהואשם באחריות לאירוע בעוד שכל האירוע קיבל את אישורי כוחות הבטחון שגם ליוו את הטיול ומסוקים שהוזנקו לסייע חזרו כלעומת שבאו מספר פעמים מבלי לעשות כלום.

עם התחושה הקשה הזו הגענו להר עיבל ולמזבח יהושע והמשכנו בסיור.

משם נסענו לישיבת אלון מורה למפגש עם הרב אליקים לבנון שליט״א.

שמענו על ההסטוריה ועל ההווה של אלון מורה (שממשיכה ברצון ללכת ולהתקרב לשכם).

קיבלנו מהרב סקירה על תפיסתו הרבנית – הרב הוא אבא של כולם ביישוב ולכן עליו לדאוג לכולם כפי שהיה עוזר לבנו, בכל העניינים. ולכן הרב תריך להיות גם שותף בכל דבר ולעזור ככל יכולתו, ואם אינו יודע, עליו ללמוד את העניין כדי שיוכל לעזור.

הבסיס לכל פועלו של הרב הוא האמון ועל כן הוא צריך להיות נקי ומלא באהבה. ולכן הרב אוהב את כל התושבים, וזו עבודה.

הישיבה הוקמה כדי להוות עתיד ליישוב בתקופה שבנ לא היתה קליטה במשך מספר שנים וזה בהחלט הוכיח את עצמו.

הרב רואה את הדברים במאקרו שלהם כפי שקיבל מהרצי״ה קוק זצ״ל שהיה מורו ורבו, ולכן הוא לא מסתכל כל המציאות ועל המתרחש בעיניים של כאן ועכשיו אלא במבט של איפה היו צריכים ויכולים להיות וזה דבר שמרומם את המציאות.

וכך גם כשיש בעיות ואתגרים הראיה והיחס צריכים להיות בראיית המכלול והמאקרו תוך הצבת אידיאל גדול של לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה. וכפי הסברו של מרן הרב זצ״ל באורות התורה, זה מוריד עצבנות כי לא הכל עליך אבל גם לא מביא לבטלה ואדישות כי אי אתה בן חורין להיבטל ממנה, ולכן זה מביא אותך לפעול ולעשות.

עם ישראל הוא כלב באיברים ולכן יש לו תפקיד להיטיב ולקדם את המציאות.

הרב התייחס לסוגיות שונות שבשיח הציבורי ובמחלוקת והציג את דעתו והתעורר שיח מכובד, שגם אם אין מסכימים, הרי שמוכנים לשמוע ולהקשיב (ואפילו לתקן דברים מסויימים), וזו הרי כל מטרתו של המסע שלנו!

(היה כיף גדול גם לפגוש תלמידים בוגרים מהישיבה)

משם המשכנו לעפרה, ראשית לאנדרטה לזכרו של אלחי הי״ד בנו של חברינו הרב אהד טהרלב ושמענו הסבר על האנדרטה ועל האירוע הנורא בה נרצח אלחי.

נכנסנו ליישוב למפגש על שכול וקהילה, דבר שהיה חי מאד במהלך היומיים של המסע, במיוחד לאור התאונה המחרידה אתמול והתחושה כשנוסעים בכבישי בנימין ורואים את כל האנדרטאות בדרכים ורואים את הנהיגה הפראית וחסרת האחריות של הנהגים הפלסטינאים.

בביה״כ ביישוב נפגשנו עם שרה רוזנפלד, ושמענו ממנה את סיפורה ואת השכול הכפול אותו חוו עם מותו של בנם הגדול יצחקי בתאונה ובהרצחו של מלאכי.

על הבחירה בחיים והראיה שיש לנו שליטה והשפעה על תפיסת המציאות ומתוך כך על חיינו.

שמענו ממנה על המקום החשוב שיש לקהילה בחיבוק, תמיכה ונתינת כוחות. ולמדנו שעדיף שנחטא בעודף תשומת לב מאשר נמנע כדי לא להפריע והאחר ירגיש בודד ועזוב בשל ההתעלמות.

דיברנו גם על הירארכיית השכול הקיימת ושגם פה נכנסת הקהילה כדי לתמוך וללוות את אלו שלא מקבלים תמיכה וביוע שכן השכול שלהם הוא אזרחי ולא לאומני או צבאי.

לאחריה שמענו את יואב שורק שסיפר לנו על דביר הי״ד ועל התהליכים שהוא עובר וגם הוא התייחס להיררכיית השכול ושיש בכך הגיון לאומי.

יואב הבדיל בין הפן השכלי לפן הרגשי וכיצד בראיה הסטורית כללית, השכול במדינת ישראל ביחס לתקופות אחרות בהסטוריה.

לאחר מכן שמענו מהרב אהד המשך דברים על השכול והמקום החשוב שיש לרב ולקהילה ועל הרגישות הגדולה הנדרשת.

על כך שיש לתת מקום למוות ולתת לו קיום במציאות. ועל כך שצריל להיזהר מלשפוט.

אחד מהדברים שעלו באופן ברור הוא שאין שכול אחד דומה למשנהו, שכל אחד זקוק לדברים אחרים, הן בפן האישי והן בפן הקהילתי. כל אחד מתמודד אחרת. ולכן הטוב והמכון ביותר הוא לפנות ולשאול וכך להיות מסוגל לתת לאדם את מה שהוא זקוק לו ונצרך לו.

וכאן סיימנו את היום השני של המסע ונסענו חזרה לירושלים וכל אחד לביתו לשבת.

כשההסעה הגיעה חזרה לבית הנשיא כדי להוריד חלק מהנוסעים, ירדתי אל עבר הרכב שלי שחנה שם. ביד הרב ניסים התארגן מניין למנחה וקראו לי להצטרף אליו. בסיום התפלה אני הייתי צריך לנסוע אז ניגש אלי אחד מהמתפללים המבוגרים המתוקים שראה שירדתי מהאוטובוס עם כל הפקלאות ונתן לי שקל ואמר לי כשתגיע לייעדך תתרום אותו לצדקה בביה״כ שלך (בבחינת שלוחי מצווה אינם ניזוקים).

מתיקות אמיתית של יהודי ספרדי מבוגר.

ולא יכל להיות סיום מתוק מזה ליומיים הראשונים של המסע שלנו…

חוזרים ביום ראשון להמשך המסע, הפעם בדרום.

שבת שלום וחודש טוב

זאת ועוד, בעוד שהקשבה והכלה של חלקים שונים של עם ישראל הוא דבר שעם כל הקושי והמחלוקות הוא הכרח, הרי שהחברה הבדואית היא מצד אחד חברה אזרחית שוות זכויות לחלוטין במדינה, ויש לעשות הכל בכדי שהדברים הללו יתממשו, אבל הם לא מהווים חלק מהלאום היהודי שמהווה את זהותה של המדינה. ואולם כמדינה שרוצה לחיות ולתפקד כראוי, הרי שגם לחברה הבדואית צריך להיות יחס שווה הן בזכויות והן בחובות, מצד רשויות במדינה עם כל הקושי והמורכבות שבדבר.

וזה אולי הקול המרכזי שעלה מהשיח עם אנשי חינוך וחברה מעוררי התפעלות והערכה מתוך החברה הבדואית.

אבל אני מקדים את המאוחר, כי את היום שלנו פתחנו בירוחם במרכז Kulna-כולנא שם פגשנו את הרבנית Tamar Biton שפתחה את היום באמירה שהשאלה הגדולה שצריכה להישאל היא לא מה הם עשו עבור ירוחם אלא מה בירוחם מאפשר להם עשיה שכזו ומה ירוחם נותנת להם?

לאחר מכן שמענו שיחה של Yaniv Yitshak על המסורתיות.

יניב התחיל בתיאור של המסלול הביוגרפי שהביא אותו לירוחם בעקבות אשתו, והשינוי שההיכרות עם ירוחם גרמה לו. של עידון וריכוך המתח הזהותי הקיים בין זהות דתית של אשתו לזהות שאינה דתית שלו וההבנה שיכולה להיות זהות מרוככת יותר ושלמה מבלי לתייג אותה. וזה כי יהדות ארצות האסלאם היא יותר מאפשרת ולא יושבת באמצע בין הדתי לחילוני אלא בצד של הדיכוטומיה הזו ולכן בפרספקטיבה הזו לא צריך להכריע בכל שאלה, היא תעדיף אנשים על פני החוק, את הקהילה על פני שמירת השבת. המוזיקה והפיוט כחלק מביהמ״ד והכנסת האורחים (הדבר מאד מזכיר את מה שהתקיים בחברה בצרפת שבה כל הקהילה היהודית היא תחת במטריה הקהילתית מבלי להכנס לרמת שמירת המצוות וכד׳ של חבריה. מניטו סיפר שכששאלו אותו אם הוא דתי הוא שאל מה זו המחלה הזו ולמה אי אפשר פשוט להיות נורמאלי… אבל הקושי שיש לי עם הצגת הגישה של המסורתיות כפי שהיא מתבטאת בכולנא היא שיש מין אידיאליזציה של המסורתיות, בעוד שברצף הקהילתי בצרפת, נכון שקיבלו את כולם, אבל מי שלא שמר על ההלכה, ידע שהוא עושה זאת והיה בתודעה שאמנם הוא לא בסדר, אבל הוא עדיין חלק).

לאחר מכן הסביר על תכנית אלול מן המזרח, של קבוצת חבר׳ה שיבואו ללמוד ולחוות את זה.

וכל מחזור כותב לעצמו את מה שהוא חווה.

עצם הפריפריה מאפשרת לשמור על המרחב התרבותי יותר מבמרכז. ודרך הפריפריה יש אפשרות לבשורה לחברה הישראלית כולה.

לאחר מכן חווינו כיצד הפיוט יכול לשמש ככלי להתרוממות ודבקות בתפלה בעזרת חברי מקאמי"ש הרב תומר בוקובזה הרב שלמה סעייד נחמיאס ודניאל דרמון שפתחו בלימוד של תורה של רבי נחמן המדברת על שני סוגי דיבור דיבור של מחלוקת ודיבור שיודע לחבר ולבנות עולמות. ועולם הפיוט ולקיחת מנגינות מהמרחב הספניולי והמרחב הישראלי של שירי ארץ ישראל היפה ושילובם בתפלה הוא דבר שמעורר את הלב ומביא לחיבור וקישור כי מזהים ומכירים את המנגינות. ויש פה שילוב בין הנצח והמסורת לבין ניגונים רלוונטיים ויש רצון ברבגוניות וריבוי סגנונות.

מחפשים מנגינות שפותחות את הלב ומצד שני לא לפרוץ את מה שלא נהוג (כמו סוגי מקאמים שלא מתאימים לתקופה מסויימת).

ורצו לעשות את זה דרך עולם הישיבות וממנו לפרוץ כעין מה שישיבת ר״ג ואחרות עשו לניגונים החסידיים.

ועכשיו מבינים שלפני שיוצרים חזנים צריך ליצור קהל שיצרוך את זה ואת זה מתחילים מהפיוט ולאחר מכן אפשר להתקדם הלאה.

לא רק במימד של שלל עד עוד מנגינה שאפשר להשתמש בה אלא איך זה מקדם ופועל על עבודת השם שבה, שהפיוט והמנגינה מרוממת אותך ויש חיות בניגון.

גם המקום של ילדים בקהילות הספרדיות גדול יותר ומחפשים תמיד לתת להם מקום והכל ביותר נחת שמאפשר להם להרגיש חלק.

מירוחם נסענו למרכז המחוננים בחורה של הפזורה הבדואית ובדרך שמענו סקירה והסבר מהרב יוסי סופר שארגן את המפגש על המורכבות וההבדלים שבחברה הבדואית, בין היישובים המוסדרים ללא מוסדרים, בין השבטים השונים ועוד. יישר כח ותודה גדולה על כל הארגון והביצוע.

נפגשנו שם עם קבוצה של אנשי חינוך וחברה מרשימים ומעוררי התפעלות ששמחו מאד על המפגש שכן כל מפגש יכול לעזור ולקרב.

דר׳ עאטף פתח בסקירה על החברה הבדואית ומקורותיה בין אם מלשון בהדייה-מדבר ובין מלשון באדיה-התחלתי ראשיתי של טרום הקמת מדינות.

יש בדרום כ-300 אלף בדואים כאשר 60% מהם מתחת לגיל 30 והגיל החציוני הוא 14.

חלקם חיים ביישובים מוכרים, יש יישובים שכבר בתהליכי הכרה שנים ויש יישובים לא מוכרים ובהם בעצם אין מדינה, אין שירותים מוניציפאליים, אין תשתיות, והמפגש שלהם עם המדינה הוא רק באכיפה. וזה קרוב ל-100 אלף איש.

עד לפני כמה שנים רק כ-10% המשיכו לאקדמיה, גם כי רמת הבגרות לא מספיקה וגם בגלל הפסיכומטרי ובעיות שפה, שכם מי שנכנס לאוניברסיטה סובל ממנה ולכן אחוז הנשירה בהתאם.

הרוב נמצאים במצב סוציו אקונומי נמוך שנותן הנחות בארנונה ואז כשהמדינה רוצה לתת כסף היא דורשת שהרשות תעשה matching כדי שתתן את הכסף, אבל לרשות אין בגלל כל ההנחות בארנונה. ולכן קל להיות מתוסכל כשחוזר הביתה למציאות לא מוסדרת וללא תשתיות.

וכאן המקום של ההנהגה המקומית לקחת אחריות על האיזור (בכלל הנושא הזה של חשיבות הקהילה וההנהגה המקומית הוא דבר שחוזר לאורך המסע. הן ביו״ש ובנימין, הן בחורה וגם בירוחם ונתיבות).

ישנה גם סוגיה של זהות. מי אני? מה אני? סוג של סלט. ולכן מה שמכתיב את היחס למדינה הוא לא אידיאולוגי אלא במצב בו אנו חיים, וכשיש קשיים זה מתלבש על המימד האידיאולוגי.

ישנו מתח בין הזהות הישראלית לזהות השבטית, למסורת ולדת.

ולכן החברה הבדואית סובלת מכל הבעיות הללו, אבל גם במדינה לא פעלה לסייע כל השנים.

לאחריו דיבר מנהל המתנ״ס ברהט, פואד, שדיבר על הפעילויות הרבות שמתחילים לעשות. זהו תחום חדש של תרבות שמתחילים להכנס אליו.

ילד שנמצא במסגרת לא יגיע לאלימות ולכן מנסים לתת מסגרת חברתית תרבותית.

אחריו דיבר מנהל התיכון איברהים אבו סורגי אל סייד שדיבר על ביה״ס הגדול שהוא מנהל עם 900 תלמידים לתפארת מדינת ישראל עם 75% בגרות, זאת חמרות שהיישוב עצמו חסר תשתיות.

יש גם פרוייקטים עם חיילים שמלמדים עברית, כך שהילדים נתקלים בחיילים באופן חיובי וטוב ולא בטלויזיה באופן מאיים.

אחריו דיבר מנהל חותם בחברה הבדואית, סאלח אבו ראשד שדיבר על ההשפעה על איכות ההוראה כדי שתלמידים יוכלו להתקדם ולהגיע לאקדמיה. הקמת בי״ס אזורי למצויינות עם 400 תלמידים.

לאחריו דיברה מנהלת חט״ב בתל שבע סיאם אבו עסה על המקום המאתגר שהו הם נמצאים כיום עם התלמידים לעומת המציאות שהיתה בעבר שלמרות כל הקשיים ראתה חשיבות בלמידה וההורים נתנו הכל בשביל זה. העברית שלהם באה מצפיה בטלויזיה הישראלית, בעוד שכיום הילדים תלושים מזה.

ופעם היתה אינטראקציה בין בתי ספר משתי החברות וזה היה מסייע ומקדם.

יש להם מורה יהודי דתי לעברית בביה״ס וזה דבר שעוזר ומקדם.

האוטונומיה הניהולית שמשרד החינוך התחיל בה מאפשרת לתת תכניות תרבות ותכנים לא לימודיים כמו קיר טיפוס, אמנות ופיסול וכד׳ ובזה הילדים פורחים.

הילדים חיים בתנאים לא מאפשרים וללא תשתיות וזה מקשה מאד וזו האחריות של הממשל. גם חוסר האכיפה על עבריינית פוגעת ומונעת שיפור וקידופ של המציאות.

לאחריה דיבר מנהל מרכז חוסן בחברה הבדואית, איבר עם אל עטאונה על שירות בשלושה תחומים: מוכנות לחירום, יצירת חוסם הקהילה והתמודדות עזרה ראשונה נפשית לטיפול בטראומות. ויש בכך צורך גדול.

יש צריכה הולכת וגדלה של עזרה נפשית כי יש יותר טראומה, תאונות דרכים ופגיעות של אלימות ולא רק הנפגע אלא גם הסביבה שלו הם נפגעים שקופים. וגם כי יש השלכות גופניות לפגיעה נפשית.

דובר גם על המורכבות של פגיעה מינית ודרכי הטיפול שלא תמיד ילכו לפי הפרוטוקול וזאת גם בשיתוף עם גורמי החוק, כי צריך לוודא שהנפגעת לא תפגע יותר מהרחקה מהבית והעברתה למקלט שלאחריו היא עלולה לסבול יותר. ולכן יש צורך בחשיבה ודאגה.

לאחר מכן שמענו את קאמל שבעברו ניהל את החממה שהיא כמו מכינה והיום אחראי יל כוכבי המדבר שהיא כמין תנועת נוער בדגם של סח״י עם כ-15 קבוצות ואת אדם אל אסד שאחראי על בוגרי כוכבי המדבר שמנסה ליצוק מנהיגות צעירה לחברה הבדואית.

הם עושים סיורים בחברה הישראלית (כולל במאה שערים) מלוים אותם ודואגים שלא יתקרבנו ועם היכולות שרוכשים איפה הפ יכולים להשפיע ולהיות פרו אקטיביים.

בסוף דיבר פרופ׳ ג׳יהאד אל סאנע מהמחלקה למדעי המחשב באוניברסיטת בן גוריון על השינוי שעשו כדי לאפשר קבלה של סטודנטים בעריכת מבחני קבלה שיוכלו לחזות יותר את הצלחת הסטודנטים (כי הבגרויות לא מייצגות בשל ההעתקות והפסיכומטרי מאד נמוך) ולכן היה צריך מדד מהימן ולכן עושים 4 בחינות בעברית, אנגלית, מתמתיקה ובחינה מדעית לבחירתם. 78% מהסטודנטים הבדואים הם נשים.

וחם הבעיה בגדולה של התלמידים הבדואים היא השפה העברית שהיא ברמה מאד נמוכה, ויש פה כשלון שצריך להיחקר.

לאחר מכן התפצלנו למעגלי שיח שונים לדבר אופן יותר בלתי אמצעי.

בסופו של דבר אני יכול לסכם את הביקור ברגשות מעורבים. מצד אחד תקוה גדולה לאור המנהיגות המקומית לצד תסכול מהקולות שנשמעים מהשטח. ישנו מעגל קסמים שמצד אחד רוצים זועקים לשינוי ותיקון ואכיפה ופעולה מצד המדינה ומצד שני רתיעה והתנגדות לכך.

(זה דבר שלמשל עולה ביחס לפעולות המשטרה, שמצד אחד שואלים למה אין אכיפה ומצד שני כשהמשטרה מנסה לפעול ישנה התלהמות והתייחסות שלילית לכך. וגם בנושא השפה. מצד אחד מבקשים ללמוד בערבית ושספרי הלימוד והבחינות יהיו בערבית ושאם רוצים ללמד בעברית רואים בכך פטרוניזציה ונסיון לשנות את התקבות של המיעוט, ומצד שני מאשימים שלא מלמדים עברית וזה מונע השתלבות בחברה).

נקודת הסיום המרגשת שבה כל אחד סיכם את הרגשתו או מחשבותיו מהמפגש העלתה שבאמת הקשבה מולידה הקשבה והמארחים הודו לנו על בואנו וכמה שזה הוריד חומות וסטיגמות וביקשו לבא גם הם אלינו להכיר ולשמוע.

בסיום המפגש התפללנו מנחה והמשכנו לנתיבות.

שם פגשנו את תהילה שיימס והרבנית זיוית ברלינר כדי ללמוד על הגרעין התורני בנתיבות ועל המורכבות שבכך.

דיברנו על הכאפה התרבותית שקיבלו כשהגיעו ושיש דברים שצריך ללמוד כשי להתגבר על תחושת הזרות ו״העולה החדשה״ בהגעה למקום.

מה שקרץ בהגעה לשם היה תחושת האידיאלים והצמא לעשיה.

זה היה מפגש עם תרבות לא מוכרת, ים הכנסת אורחים שאין כמותה ולב חם עם מסורת ומשפחה.

מפגש עם עולם ציוני דתי של ארצות המזרחיים רצון למפגש וחיבור עם מי שלא נראה כמוני.

בהמשך התרחש פיצול של הקהילה לשניים, חלק שביקשו להקים שכונה של הגרעין וחלק שביקשו להמשיך לחיות באופן מפוזר בעיר.

וזה היה כחלק מקונפליקט של איך נכון לעשות ?

האם לפעול ולעשות ומי שרוצה שיצטרף, או לבנות שכונה של הדומים לי ולארגן ויצטרפו אלי.

גם הילדים בתחילת הדרך הרגישו שונים וחריגים ועם הזמן והגידול של הגרעין זה ירד.

כמעט כל החינוך בנתיבות הוא ממ״ד, כי אין חילוניים בנתיבות, המושגים מאד שונים ממה שמכירים בציונות הדתית (קצת מזכיר את מה שדיברנו בבוקר בכולנא) כולם מסורתיים וקשורים לדת כך או אחרת.

וכך למרות ההצעה לפתוח בי״ס חדש השתלבו בביה״ס קיים וזה הביא לפריחה והצלחה חינוכית.

וכשמדברים על תהליכים בחברה הציונית דתית יש קבוצות שלימות שלא מדברים עליהם, שהם שקופים. יש הלכי רוח ותורה שלימה שלא באה לידי ביטוי וזה פספוס ענקי.

בגילאי התיכון יש יותר בעיה. כי לילדים יש גם רצון משלהם ורובם רוצים ללמוד במקומות אחרים. ובניגוד ליסודי שם האינטגרציה מביאה המון ברכה בעי״ס זה יותר מורכב והילד זקוק יותר לקבוצת שווים, אבל הסניף של בנ״ע הוא עדיין נקודת החיבור.

לגבי הגרעינים התורניים כעת. משפחות לא מגיעות לפריפריה. יש 65 גרעינים של קרן קבילות ועכשיו נקודת השיר מאז ההתנתקות , אבל כיום מגיעים פחות צעירים.

החבר׳ה מחפשים קהילה ושייכות אבל מחפשים גם אידיאולוגיה ורוצים ליצור משהו חדש. הם רוצים מצד אחד לפעול ולעשות אבל לא להשתייך למותג. הם רוצים מתד אחד לא להשתייך מגזרית אבל לחיות עם אנשים כמונו.

נקוה שהילדים ירצו חיים של מפעם האחר ולא רק עם הדומה.

העם היהודי הביא את הקהילות ומבינה היא היכולה להוות גשר שמאפשרת שייכות.

נכון שיש גם התנגדות לגרעינים, יש אתגרים, המפגש מוצר חיכוך, אבל בלעדיו אין מפגש. צריך הרבה ענווה ולבא באמת כדי להשתלב ולתת. זה יוצר מורכבות וגיצים, אבל חיכוך מתוך היכרות עדיף על חיכוך מתוך ניכור.

מנתיבות נסענו למשואות יצחק לערב על שמיטה ויובל ומשבר הדיור בהנחיית Boaz Ordman מנכ״ל הארגון.

את הערב פתח הרב מאיר נהוראי, יו״ר הארגון, בכמה מילים על הקמת הארגון והבשורה שהוא הביא כארגון רבנים ורבניות מקשיב ועל המסע ללב החברה הישראלית כעבודה מעשית של אותה ההקשבה.

ובסיום שנת השמיטה היה מתאים לעסוק בחקלאות שהיא גם מחברת דרך האדמה (ישנה חקלאות משותפת למדורות יצחק ונגבה) אבל חשוב לעסוק בנושא שמדבר לחברה כולה ולכן נדבר על משבר הדיור שמאד נוכח.

לאחר מכן דיבר ראש מועצת שפיר אדיר נעמן על הצורך ברגישות לצביון של המרחב הכפרי שלא יכול להיפתח לכולם ולאבד את הצביון המיוחד לו. מתוך לימוד במשנה של ר׳ יוסי בן קיסמא בפרקי אבות והרמב״ם במורה מבוכים רואים שהאדם רוצה וצריך לגור במקום שמזוהה איתו.

ובעיית הדיור היא לא רק שאלה של היצע וביקוש אלא גם איזה סוג, זה לא חד מימדי, זה רב מימדי.

אח״כ שמענו את הרצאתו של מנכ״ל משרד השיכון Aviad Friedman שפתח בכך שהוא מתפלל שהאתגר רק ילך ויגבר כי הוא מהווה את מימוש החלום, של גידול בעליה ובילודה, ושלמרות הכל אין אף אחד ברחוב.

אביעד גם חלק על ראש המועצה וטען שהעיר היא הדבר הגדול שבנו בני האדם ובעולם הקרקע הוא עולם של מחסור ולכן צריך לא להתרכ בתפיסת היישוב והמרחב הכפרי.

הוא גם הסביר את הרציונל של לקיחת קרקעות ממושבים וכד׳ לטובת ערים סמוכות, שכן ככה במקום מעט בתים ותושבים ניתן לבנות מספר בניינים גדול בהרבה מבחינת כמות האוכלוסיה.

תוך 20 שנה אנו צריכים כמעט להכפיל את עצמנו בחינת יחידות דיור, זה לא משבר זו מתנה!

יש עליה בתוחלת החיים וילודה גדלה וזה מבשר על חברה בריאה ומתפתחת וזה עוד יחידות דיור שנצרכות.

גם העליה באחוזי הגירושין מ-28% ל-35% מגדיל את סך הדירות הנצרכות. על כך צריך להוסיף את מוטיב הקליטה, ישנה הגירה חיובית וזה נותן אתגר של מדינה מאד צפופה שצריכה לתת פתרונות לא רק בין גדרה לחדרה.

גם בקרב הציבור החרדי הקצב היום גבוה וזה רק עולה וכרגע אין פתרונות, או הקמת יישובים חדשים או בשכונות שמוכנות לקלוט.

בירושלים ובית שמש אין איפה לדחוס וצריך פתרונות דיור. עליית מחירי הדיור לא עומדת אל מול השכר הכולל, בסוף יש שוק של היצע וביקוש ואין בעיית ביקוש.

או שניתן פתרונות דיור רו שיהיה שינוי באופי השכונות.

ובמקומות בהם לא רוצים לקלוט את הציבור החרדי או שבונים בניינים גבוהים (בעיית מעלית שבת) או שנמצא כל דרך שיגורו אנ״ש.

רבל בסוף יש תמיד ביקוש ולכן צריך להגדיל את ההיצע כך שישאיר גם מקום לחקלאות שהיא צורך קיומי של המדינה וגם מסדרונות אקולוגיים וכד׳.

אבל האם במקומית שבהם אין חקלאות יש הצדקה המשיך להחזיק באדמות מאשר לתת אותם לערים סמוכות לבניה?!

ולגן הפתרון הוא תכנון נוסף והגדלת ההיצע.

אביעד המשיך ופירט את הנתונים המספריים הנצרכים והקיימים.

כמו כן, פינוי בינוי עור כלי חשוב כי יש הקבה מקום מבוזבז ויש בכך רווח כפול. גם הצלת חיים בחיזוק המבנים מפני רעידת אדמה והן ניצול נכון של התשתיות והקרקע (אבל לא בכל מקום זה רווחי לקבלן ולכן לא תמיד מתאפשר).

ואם לא משווקים מספיק יח״ד יהיה משבר דיור. ולכן צריך להשתמש בקרקע של מנהל מקרקעי ישראל לטובת אזרחי ישראל.

אחת הבעיות היא שיש אנשים ללא דירה לעומת אנשים עם 2-3 דירות והמדינה יכולה לשלוט בכך ע״י העלאת מז הרכישה מה שיהפוך את זה לא משתלם לרוכשי דירות להשקעה או לצ׳פר את מי שאין לו דירה בהנחות וכד׳.

בנוסף בכל העולם יש עליה בתשואות הבניה בשל עליית מחירים של חומרי בניה.

ולכן הפתרון:

להגדיל את ההיצע כצה שאפשר

להרחיב את המנעד – שיווק לאו דווקא במרכז

(יש מקומות שלא רוצים לבנות כדי להעלות את מחירי הדירות).

ולכן המדינה לא צריכה לתת הגרלות במרכז אלא בפריפריה.

לאחר מכן התקיים פאנל בהנחיית נתן נהוראי, כלכלן במשרד האוצר ובהשתתפות הרב אהרן אריאל לביא – יזמות חברתית, ספרים והרצאות (כלכלן ומומחה לבינוי קהילה) עירית נוי גור (אדריכלית יועצת במנהל התכנון) ואבישי בן חיים (מנכ״ל רוטשטיין נדל״ן).

נתן פתח בדברי פתיחה בראיית מצוות היובל כמדיניות מיקרו כלכלית של חלוקה מחדש של הנדל״ן כרעיון כלכלי ורוחני כדי למנוע קריסה כלכלית (והשווה זאת אולי לפנסית חובה של ימינו). משבר הדיור מראה את הפער החברתי הקיים שכן זהו משאב יותר ויותר מבוקש

הרב אהרן נשאל ככלכלן ממה נובעת הבעיה?

וענה: הבעיה היא רב מימדית, זה לא רק עניין הריבית וההיצע. ברור שגם, אבל יש מניעים תרבותיים שמביאה שיש כ-86% של בעלות על דירות ובנוסף האתוס הציוני של הקמת יישובים חדשים.

בנוסף, סיפוק הריבית לא כזה פשוט, נכון שזה יוציא משקיעים משוק הדירות ויצמצם, אבל הפער בין הביקוש להיצע גדול. והריבית די מסתנכרנת בעולם ומשבר הדיור בעולם הוא רק סביב הקורונה אז זה הרבה יותר מורכב.

לאחר מכן נשאלה עירית איך נראה הליך התכנון בישראל?

הארץ לרמ״י… היא היזם העיקרי לכל לשכות בתכנון וב-8 השנים האחרונות גם הותמ״ל שהוקמה בהוראת שעה ב-2014 ומוארכת כל 4 שנים (ושנועדה לקצר תהליכים). החוק מאפשר לוועדה לעבוד מהר יותר.

יש יזם של תכנית רמ״י או משרד השיכון או בעלים פרטיים שעוברים תהליך פרה סטטוטורי לבדוק שעומדים בתנאי הסף ולאחר האישור מקבל מעמד ושומעים התנגדויות ולאחר מכן מסכמים ומוציאים דו״ח לוועדה שמחליטה אם לאשר ואז מחכים ליזמים ולשיווק הקרקע.

למה לוקח כל כך הקבה זמן מהתכנון לביצוע?

יש עניין של שיווקים והרבה פעמים לא מצליחים כי יזמים לא חושבים שזה לא טוב.

לפעמים הסכמי גג של הרשויות ועניינים פוליטיים, גם חסרים פועלים שיבנו ואין כמעט שינוי בשיטות הבניה מזה 50 שנה.

אבישי: יש צוואר בקבוק בהוצאת היתרי בניה, לפקידים בוועדות התכנון ולראשי השלטון אין תמריץ והבעיה המרכזית היא הביורוקרטיה.

ויש רעיונית לשיפור כמו למשל שפכים שמתרחש בחו״ל שהאדריכל אחראי לכך וזה מאושר אם אין השגות, הבעיה היא שלקבל היתרי בניה שורש ״טופס טיולים״ ארוך ומתיש.

נתן שאל: עד כמה כניסת משקיעים לשוק מנפח את הביקוש ואת המשבר? ומצד שני אם מוציאים אותם החוצה יש פגיעה בשוק השכירות?

אבישי: לפני מס׳ חודשים העלו את מס הרכישה והמשקיעים ברחו אבל זה לא פוגע במכירות.

מצד שני יש יריה ברגל, אם מוציאים משקיעים, אין דירות להשכרה ולכן עדיף להתרחק מהמרכז ולקנות בקצוות ולנסוע קצת.

עם הזמן ישכירו יותר ויותר דירות ובשביל זה צריך בניינים שיהיו מיועדים להשכרה וזה נותן קצת פתרון לבעיה.

נתן שואל: בהיבט הערכי האתוס של הקמת יישוב חדש, אנחנו מדינה עם הקבה ילדים ועליה גדולה ואיך מגשימים את כל הערכים האלה?

הרב אהרן: דוג׳ קצת קיצונית אבל כשהקיצון נפרץ הוא הופך לנורמה. רוב העיסוק שלי בחו״ל ויש שתי קבוצות של ישראלים שבאופן מאורגן עזבו את הארץ ושנות 600 דונם בפורטוגל ו-400 בקוסטה ריקה כדי לבנות שם התיישבות וזה הרבה יותר זול מבארץ. יש כיום כמליון ישראלים שגרים בחו״ל.

והשאלה מה עושים בעולם של התנגשות בין ערכים?

להמשיך להפטיר כאשתקד ועוד אידיאלים שהיכולת ליישמם אפסית מביא לאכזבות ויוצר סיר לחץ חברתי שמזיק. אפשר או להמשיך באותו הקו או להבין שצריך לעדכן אידיאלים.

המציאות היא מציאות.

מצד שני גם הציונות החתה מופרכת והזוי איך היא הצליחה.

אז יש כל מיני רעיונות ועדכון אידיאליים הם אולי הפתרון אחרי 125 שנה. השמיטה היא משבר מתוכנן אז למה לא לפעול ברוח זו?

נתן שואל: החלום הישראלי על בית וגינה, איך יראה המרחב התכנוני של הילדים שלנו?

עירית: 90% מאזרחי המדינה גרים בערים. וצריך להסתכל על המרחב. גם רוב הילדים יגורו בערים. זו המגמה. יש פחות ופחות מרחבים וצריך לראות איך המרחב הכפרי תורם לעיר והעיר למרחב הכפרי. לא יהיו עוד הרחבות של המרחב הכפרי והחלום יהיה של דירה.

אבישי: היתרון של ההתחדשות העירונית. יש אבולוציה של זה. התחיל בתמ״א 38 1, של חיזוק המבנה והוספת קומות, המשיך לתמ״א 38 2, של הריסת המבנה ובניה חדשה של בניין, אבל זה הולך וגווע, כי זה לא הגיוני ולא לקח בחשבון תשתיות וצרכים סביבתיים. לכן עוברים לפינוי בינוי שלוקח בחשבון את כל התכנון הסביבתי.

התחדשות עירונית היא הבשורה.

עירית: באמת זו המגמה הרווחת בלשכות התכנון וגם בותמ״ל וזה חלק מהפתרון.

נתן שואל: איך אנחנו יכולים להקל על זוג צעיר?

הרב אהרן: זו לדעתי פרשנות שגויה של עניין היובל. היובל מדבר יל העברת קרקעות מיד פרטית ליד פרטית וכאן מדברים על מעבר למדינה שתפתור את הבעיות.

מה שמשך אנשים לעבור לנתיבות או למקומות אחרים? זו הקהילה! לא הקירות והתשתיות אלא הקהילה.

המבנה החברתי הוא זה שמביא חברה לשגשג. ובינוי קהילה מתחיל בתכנון. שיהיה נעים ונוח לגור בה.

לא המדינה צריכה למנף את הערכים אלא הקהילה. וגם שכונה או בניין יכולים להיות קהילה.

נתן: אנשים בוחרים לקנות דירה כי שכירות היא עניין לא פשוט ומתסכל. ולכן המדינה הקימה את שירה להשכיר וגם עשתה תמריצים בחוק ההסדרים.

אבישי: הקימו חברות של דירה להשכיר וזה דבר מבורך וגם תיקון חוק ההסדרים ונתנו הטבות ליזמים וככל שיזכיר לטוות ארוך יותר יקבל יותר הטבה. וכך מייעדים בניינים להשכרה ל-10 שנים והגבלות על העלאת שכ״ד. יש חברת ניהול שמתחזקת את הבניין וכל חברה מספקת שירותים כפי יכולתה.

מתן: מה האור בקצה המנהרה?

עירית: ההצטופםות של האוכלוסיה תקבל ביטוי במרחב ויצטרכו ללמוד לחיות ביחד ולנצל את התשתיות לחיים ביחד העיר והמרחב שבסביבה ולממש את הקרקע בדרך הכי טובה, גם לנצל את הקרקע וגם את הצפיפות שתאפשר חיים ראויים.

אבישי: הנושא של התחדשות עירונית. נושא הרכבות שיתפרסו תוך כ-15 שנה מצפון לדרום וזה יקרה את הפריפריה ונתן דחיפה לאנשים לגור בקצוות. תגם עניין השירה להשכיר והרגעת הביורוקרטיה.

הרב אהרן: באיזה שהוא מקום הציונות הצליחה ולא יחזרו מחירי הדיור. המשבר לא נועד לאזן את מחירי הדיור ולא לעשות צמיחה בכיוונים אחרים.

הצפיפות היתה אמורה לפתור את בעיית הבדידות ואנחנו רואים שזה לא קורה.

צריך לעדכן את הערכים הציוניים. מה עושה תנועה אחרי שהיא הצליחה, אחרי 125 שנה? בינוי קהילה וחיבור אנשים. צפיפות עם תכנון נכון יכול לפתור את זה, המשבר הוא אפשרות ללידה.

לסיכום דיברה הרבנית Hannah Hashkes חנה השקס:

למדנו במגדל עוז שמיטה בעיון השנה ומה שלמדנו שיכול לתרום מבליט את העובדה שבשני מקומות בתורה יש התייחסות לשבת הארץ כי צריכה לשבות והארץ של ד׳ והפירות לאכילה ולכן אפשר לאכול אבל לא לסחורה. כלומר הקפיצה הטכנולוגית ביחס לאדם. והשניה לאכלה ולא להפסד.

אולי אפשר ללמוד מזה שזה מלמד אותנו לחזור לבסיס. מה הצרכים הבסיסיים ולחזור ולהתרכז בהם ולהבין את מקומו של האדם בעוחם ולאפס את הערכים.

בכל המקומות שביקרנו היום החוט השוזר הוא הדיבור על הקהילה.

וזו בעצם התשובה לשתף את התושבים בתכנון העירוני. מה הם צריכים, איך הם קוצים שיראה, כדי שיהיה מקום לפגוש ולבנות את הקהילה.

שמענו את זה בכל מקום.

הדרך לחיות עם שינוי פרספקטיבה אישית הוא למצא את הדרך להשיב את הקהילות למרכז ובה למצא את התקווה.

היה יום ארוך ומתיש, מחר נוסעים למרכז ללוד ותל אביב.

יהיה מעניין זה בטוח.

אחרי שישנו והתפללנו שחרית באשקלון שמנו פעמינו לעיה״ק לוד למתנ״ס שיקאגו לשיחה עם נעה מבורך והרב ישראל סמט וכן עם מינו אברהים אבו לבן.

את המפגש פתחה נעה ונתנה קצת נתונים על לוד 30% ערבים 70% יהודים. היא סיפרה גם על גלים גלים של אוכלוסיות מורכבות שהובאו והושארו להסתדר עם האוכלוסיות הקשות שקדמו להן, היתה תקופה של קריסה מוניציפלית ושנים של ועדה קרואה, חוסר תקציבים ואפס יכולת של העירייה לקדם או לתקן משהו. כיום המצב הפיננסי בשליטה, אבל כל הפן החברתי חינוכי קהילתי מוזנח. אין אסטרטגיה לעיר מבחינה חברתית, אין יעדים או תכניות. הנסיונות לעבוד בשטח התנפצו בשומר החומות.

לאחריה דיברה אנהדי באסל, מנהלת מתנ"ס שיקאגו בשכונת רמת אשכול, סיפרה לנו על עצמה ועל פעילות המתנ"ס. אנהדי גדלה בלוד ולוד חשובה לה, והיא מצאה במתנ"ס שיקאגו דגם חיובי של מרכז תרבותי וקהילתי שמשרת את הקהילות השונות תוך איזון וכבוד. המתנ"ס פועל במתכונת של מרחב משותף אך לא משלב – לכל קהילה יש את הפעילויות שלה המותאמות לה, בימים ומיקומים שונים, בלי שאיפה לפעילות משותפת. "אין היום שיתוף פעולה בין האוכלוסיות בלוד," היא אומרת, אבל אפשר להגיע למצב שבו הקהילות מתקיימות בשלום זו לצד זו".

לאחריה דיבר ראש הגרעין התורני בעיר הרב ישראל סמט:

למה אין שיח בין דתי? זה לא מקרה שהיה צריך להביא מישהו מרמלה לדבר איתכם. כל אנשי הדת הם ״סאטמרים״ משוייכים ארגונית לתנועה האסלאמית הצפונית ולא מדברים עם יהודים. נוח לגופים להיתלות בכל מיני סיבות אבל יש פה אידיאולוגיה שלא מקבלת את שיבת ישראל לארצו.

בזמן הפרעות השייח יוסף אלבאז אמר שמדינת ישראל היא אויב, הוא סמן קיצוני אבל גם שאר האימאמים בעיר. ולא מדברים עם יהודים אלא אם נכפה עליהם. יש מהם אחד שכן מקבל משכורת מהמדינה וכן היה איתו שיח. אבל לפני הפרעות הבנתי שאין תוכו כברו ובערבית אומר דברים אחרים והתגלה כאחד מגדולי המסיתים ולכן הוא נותק הקשר. ליד המושטת שלנו אין יד מושטת חזרה. תקיפת הגרעין התורני הפך אופנתי וכל הפרעות הן בגללו ואנו חווים התקפות תקשורתיות.

מה שהביא אותי לכאן ממרכז שפירא דבר אחד שמצא חן בעינינו שאין ועדת קבלה, אלא ועדת קליטה. לא לסנן אלה לעזור לכמה שיותר לבוא. נכונות לקלוט סוגים שונים מתוך תפיסה דתית עקרונית. (אנחנו משפחה 96 הגיע לעיר לפני 16 שנה) התפתחה פה קהילה עם קצב התפתחות מהגדולות במדינה כ-1,200 משפחות על כל המחירים שלה.

בהתחלה כולם ראו עצמם חברי גרעין היום יש רבים שבאים כי טוב פה ויש גיוון של הקהילה. יש פה מחרד״ל ועד מניין משתף. כל הגיוון קיים בגרעין וכולם חיים בטוב. יש מידי פעם ניסיונות למאבק פנימי אבל צריך לעבוד על זה, ולרכך ולמתן את זה. וזה ה-dna הפנימי של הגרעין מהקמתו. יש פה פלואידיות של הגרעין ולא תמיד ברור מי עושה ואם זה חלק מהגרעין או מה זה הגרעין…

בזמן הפרעות לא היתה פה מדינה בענייני ביטחון ואז התארגנו להגנה האזרחית ופעלו אלף מתנדבים כל יום, והיה ברור שהגרעין מארגן את זה, למרות שלא ברור מה זה הגרעין.

תפקידו של הרב לא להפריע לכוחות החיוביים שבקהילה לפעול. יש לי קשר עם כל מיני קהילות. יש איזה סדר גודל של 15 בתי כנסת חלק חזקים וחלק מנייני שבת. בשבת רגילה אני מנסה להיות בשניים-שלושה כאלה בעיקר בגדולים.

אני משמש כתובת לשאלות הלכתיות, ערכיות, חינוכיות ועוד. משמש כרב של הקהילות האלה במידה והם מעוניינים ומבקשים. בקורונה הוריתי לסגור בתי כנסת, והם סגרו, גם אם היו קצת מרמורים. בזמן הפרעות הוצאתי דף הלכות כל שבת איך לנהוג וזה בשיתוף עם רב העיר שנבחר לפני כשנתיים אני מקבל את ברכתו כשמוציא דף כזה.

עם הציבור הערבי, אני מאמין בשיח והייתי רוצה לא רק שיח טכני אלא גם שיח ערכי. ישנם יחסי שכנות והיו גם במהלך הפרעות וגם עכשיו אנו גרים בשכונות מעורבות, וחיים בטוב. הקשרים היומיומיים נמשכים.

אבל יש פה בעיה של מדינת ישראל אם היא חפצת חיים או לא! כשמדינה מחליטה לא להיות קיימת, זה אסון, ולא משנה למה זה קרה, מאלף ואחת סיבות. אבל אנו במדינה שלא מחליטה להיות קיימת, שלא שולטת, שמאפשרת בנייה בלתי חוקית או לא מענישה על אלימות. ואם המדינה לא תחליט לשלוט הערבים לא ירצו לנהל

שיח כי אין צורך כרגע, המסלול הוא היעלמות והתעלמות.

הרב אהד: בהמשך לבעיות המשילות וההתנהלות של המדינה, גם בעירייה הפולישטיקים והתנהלות שלא להאמין שזה מתנהל כך.

הבעיה היא כללית לכל האוכלוסיה העניין שצריך במקום זה game changer שישנה את התמונה, אבל יש מחירים (לעומת משפחות ויחידים שבאים מבחוץ לסייע נקודתית). יש פה כפרי סטודנטים של שלושה ארגונים בני עקיבא תוצרת הארץ ואיילים עשרות אם לא מאות סטודנטים אין גרעין לא דתי בעיר.

לאחר מכן דיבר מינו אברהם אבו לבן איש ציבור ערבי מרמלה (היות וכאמור אנשי ההנהגה הערבית בלוד לא מדברים עם יהודים…) שבא לדבר על מנהיגות דתית יהודית ערבית של שיח ברמלה, ועל ההבדל בין רמלה ללוד הוא נציג התנועה הדרומית, חבר מועצה ומחזיק תיק החינוך, חבר ברע״מ.

רמלה עיר מעניינת. לפני כחודשיים הנשיא הגיע לביקור ובסיכום אמר שרמלה היא מודל לחיקוי לכל עיר בעולם, על היחסים בתוך העיר. עיר מורכבת, אבל מאוד שונה מלוד. ביחסים ובהסתכלות הפנימית של התושבים כלפי העיר.

המורכבות הפוליטית: רמלה עיר ימנית גם אצל היהודים גם אצל הערבים 80% ליכוד ואצל הערבים משותפת ורע״מ. עיר מסורתית משני הצדדים. 19 חברי מועצה ארבעה ערבים בקואליציה עם ראש העיר מהליכוד דבר שלא מסתדר, אבל ברמלה יש משהו אחר, אין אג׳נדות חיצוניות וזה לא משפיע על החיים בעיר. יחסים טובים בין המפלגות. יחסים ושכנות שקטה וטובה.

העיר היא רב תרבותית, יש קהילות שונות: בוכרית, אתיופית קראית, הגרעין התורני, עולים, דתיים-חילונים וקהילות בחברה הערבית מוסלמים, בדואים, עירוניים ועוד וכל קהילה בעלת אופי שונה ומכאן – הקמת הפורום הרב תרבותי!

אנשים משפיעים בקהילות שמתכנסים למקום ניטרלי במרכז גישור עירוני. לא מכניסים פוליטיקה חוץ משיח רמלאי. יש זהות משותפת. אין את זה במקומות אחרים וגאים בזהות הזו, יש קליק מיידי כשנפגשים

ומפה נולד פורום מנהיגים אחרי אירוע בעכו שנדרס ילד ביום כיפור (שהיה גם עיד אל פיטר) ב-2011 במקרה ויהיה דבר דומה אצלנו מה עושים בעיתות משבר? זה מפגשים אחת לחודש חודש וחצי מכירים יותר במהלך השנים נבנה אימון חזק בין הקהילות.

אם אני מביא בעיה לא חושבים שאני משקר מתייחסים ברצינות. שותפים שני גופים נציג הרשות – המנכ״ל ומפקד תחנת המשטרה. הפורום הוכיח את עצמו שהוא חיוני וטוב ומוצלח ונותן מענה בשעת אמת 12 וחצי שנים זה לא מעט זמן.

היה מקרה אחד של חג הקורבן ויום כיפור שנפלו באותו יום. הפורום נפגש כחודש וחצי לפני והעלה את הסוגיה והחלטנו לצאת במהלך הסברה במסגדים ובתי הכנסת. מה זה חג הקורבן מה זה יום הכיפורים, מה נדרש מכל אחד לעשות ביום הזה? מה זה שכנות מבחינת דתית ומה זה כיבוד האחר? גם בתוך מערכת החינוך. והגעה למסגד במרכז העיר בבוקר מכל השכונות ביום הכיפורים אז חסמנו כבישים וצירים וביקשנו שמי שיכול להגיע ברגל או להתפלל במסגד ליד הבית יעשה את זה והכל עבר בשקט והיה כבוד הדדי.

היו מקרים יותר קשים כמו אחרי רצח שלושת הנערים ומה שקורה בחוץ מחלחל ולכן הפורום יצא באמירת גינוי ויצא לביקור אצל המשפחות.

היה מקרה שחשבנו שזה השיא כשנרצח בחור יהודי ג׳ורג׳ סעדו, על ידי שני הערבים והיה ברור שזה פלילי אבל זה את זו תקופה שנכנס הגרעין התורני במטרה לייהד את השכונות ואיך הם יבלטו על ידי התססה וניפוח של דברים וברצח הזה במדינה לא היתה חזקה והמנהיגות הפוליטית של הגרעין לקחה את זה למקום לאומני.

פורום המנהיגים התכנס, מה עושים? וגם רב הישיבה הרב שחור היה מעורב והרגיע את כל הקהילה.

באירועי מאי נפגשנו עם הרב הנדלר והתגלגלה שיחה בה סיפר על ישיבת שעלבים ואמא שלו הייתה טבחית בישיבה והוא גדל שם כילד.

גם הרב הנדלר שותף בפורום וכשהבן שלו נפטר לפני כשבועיים הלך לנחם ואנשים לא הבינו מה הוא עושה שם, התעניינו מה הוא עושה ובפורום.

הרב גר בשכונה ערבית ומאחורי הבית שלו יש בית ספר וילדים זרקו אבנים ושברו חלונות. והוא החליט לחנך אותם. אז אורגן מפגש עם השיטור העירוני, מנהלת בית הספר והילדים ובשיח הכירו שהוא לא אוייב. בעצם הדיבור והקשר מוריד את העוינות ומאז הכל בסדר.

הגישה מושפעת יש מהאמונה הדתית האסלאם הוא דת של שלום גם בקוראן וגם בחדית׳ים פ לא נאמר להיות טוב רק עם השכן המאמין אלה כל שכן,כל האנשים שווים.

הוא גם מנכ״ל עמותה חינוכית ברמלה שעושה מעשים טובים מחלקים מצרכים ל-300 משפחות נזקקות מכל הקהילות בלי הבדל של דת מכבדים אחד את השני.

פורום המנהיגים ניפגש ונדרש לזמני משבר, אבל לא תמיד יש משהו אז בשאר הזמן מכירים ומתקרבים ועושים עשייה משותפת עושים דברים חברתיים, ביומיום העיר בנויה כך שהחיים המשותפים מאוד טובים. באירועי מאי זה היה בום אחד גדול, יריית הפתיחה הייתה דווקא ברמלה. הייתה הפגנה שיצאה משליטה והמשטרה לא נערכה לכך. והיה ונדליזם בתוך השכונה הערבית ובחנויות ושברו חלונות של שני בתי כנסת בעיר העתיקה (יש שם רוב ערבי אבל 50 בתי כנסת) והופצו סרטונים של בתי כנסת שרופים שבכלל לא היו קשורים לרמלה והצילומים של ההפגנה ואנשים לא יודעים להבדיל. והיו יהודים שאמרו לא נשאר חייבים, והמנהיגות הפוליטית של הגרעין מזמינה את בן גביר להפגנה ונהיה בלאגן. נכנסים לששכונה ערבית ורוגמים באבנים מכוניות והמשטרה לא נערכה ולא עושה כלום.

ואז נורים טילים מעזה והכל מתפזר.

אז הפורום מתכנס בשיא הבלאגן וחושבים מה עושים?

והחלטנו שסוגרים את העיר, כי רוב הבעיות באות מחוץ לעיר. .אז סגרנו את הכניסות והיציאות לעיר.

וכל הפורום יצא לתהלוכה למוקדי החיכוך הקשים. והאוירה מתוחה וקשה – אנשים מפחדים משני הצדדים. וכל אחד רוצה לשמור על הבית. והיו שמועות שיש מתנחלים שהולכים להגיע ולשרוף את המסד. אז אנשים נערכו כדי להגן עליו. והיה חושך ורואים את התהלוכה ובמקרה מישהו מזהה אותי ולכן יצאו כמכל המסטאות כ-50 צעירים שהיו שם כדי להגן על המסגד ובשיח הרגענו ונתנו תחושה שיש מי שמגן ושומר. ראו אימאמים ורבנים, ערבים ויהודים וזה את הרגיע והפחית את הלחץ. וים אחרי היתה הפגנה שלא יצאה אל הפםועל וזה סגר את האירוע ומאז היה שקט, כי התשתית החברתית היא טובה.

רוב האוכלוסיה בשני הדדים היא מסורתית, ולכן הדת היא פתרון, לא צריכים ללכת לרמה הלאומית אלא המקום הפשוט של כבוד בין הדתות, תרבות וכד׳. כשיש כבוד יש קשר. הקול של ההנהגה הוא קול גברי ולוקח זמן לעאפשר את המקום הנשי, בשני המגזרים המקום של האל הוא מה שמנחם בזמנים קשים וזה הדבר שמשותף ויכול לעזור.

לאחר מכן נסענו לתל אביב למפגש עם סגן ראש העיריה ידיד וקולגה בעבר חיים גורן.

לאחר דברי פתיחה של הרב מאיר שהזכיר כי לפני כעשר שנים עם הקמתו של הארגון ערכו סיור בדרום ת״א עם חיים והציג אות ובקצרה התחיל חיים בדבריו כמענה לבקשותינו להתייחסותו לסוגיית הפליטים והשבת.

הוא ראש סיעת מאמינים בעיריה שהיא סיעה משותפת שמייצגת את הציבור הדתי בתל אביב ומורה לשל״ח (שזכיתי ללמד איתו בישיבת בר אילן בעיר).

הוא גר 15 שנים בשכונת שפירא, אשתו תל אביבית שסבא וסבתא שלה גדלו בעיר והקימו את ביה״כ שכיום משמש את ישיבת אורות שאול של הרב שרלו

הוא התאהב בעיר ולא רואה את עצמו גר בשום מקום אחר, במהלך השנים נולדו לו 5 ילדים שהתחנכו בממ״ד בשכונה ומה שמצא חן בעיניו במיוחד בשכונה הוא השילוב בין שכונה אינטימית ביתית לבין זה שהיא חלק מת״א הגדולה עם כל האפשרויות שבה

הוא התחיל בפעילות הציבורית בשכונה קצת אחרי שהגיע אליה כדי לראות איך הוא יכול לתהיות חלק ולתרום לשכונה. הם ייסדו למשל טקס מעבר עם ילדי הגנים ובתי הספר היסודיים למעבר בין יום הזכרון ויום העצמאות.

הציעו לו להצטרף לוועד השכונה שמייצג את השכונה אל מול הרשויות וראה איך אדם פשוט יכול להשפיע, בדברים שעולים מהשטח.

סוגיית הפליטים:

אחרי שנתיים הגיע הסיפור של האוכלוסיה הזרה. גם לפני זה היו עובדים זרים, אבל הם היו עם רשיון ולתקופה קצובה ולא היתה תחשוה של סכנה לסהות, אבל עם ההגעה של סודנים ואריתראים שהגיעו אלפי אנשים בחודש, ישנה מציאות שבה עוברים מעל מאות אנשים ששוכבים בגינה ועושים צרכים בגנים ויש שנים מורכבות.

ונערכו הפגנות גם בעיר וגם מול הכנסת וביהמ״ש עם אישי ציבור והרבה דיברו הרבה ולא עשו כמעט כלום, עד שהמדינה הקימה גדר בגבול עם מצרים וחוקקה חוק נגד המסתננים עם גלגולים ותיקונים וזה עצר את הכניסה המאסיבית וההתמודדות עכשיו היא עם הילדים שגדלים פה בשכונות הדרום.

אחרי 3 שנות עשיה ברוטציה חיים פרש וחשב שהוא סיים עם הפרק הזה, אבל אז שמואל גפן פרש וביקשו ממנו לאור הנסיון שלו להחליף אותו וכיום הוא חלק מסיעת מאמינים שמייצגת את הציבור הדתי בעיר, הוא מכהן ברוטציה עד נובמבר הבא כסגן ראש העיריה, אחראי על הבטחון ועל הציבור המסורתי והדתי לאומי בעיר, השותף שלו הוא חסיד גור והוא מתעסק עם הציבור החרדי. רוב הממ״דים בעיר מורכבים מציבור מסורתי (יש 9 ממ״דים מתוך 60 בתי ספר).

ע״פ נתוני הלמ״ס בציבור היהודי בעיר יש 6% דתיים, 20% מסורתיים (אם מרחיבים קצת א ההגדרה ישנם כ-30%) ועוד 70% חילוניים. ישנם 5% ערבים בעיר שמתגוררים ביפו. הנתונים כמובן לא לוקחים בחשבון את הקהילה הזרה כ-30,000 איש (הערכה כיון שאין נתונים רשמיים כיון שהם חסרי מעמד) וכ-6,000 ילדים שלומדים במוסדות החינך בעיר. כאמור, אין ניהול רשמי של האירוע כך שאין נתונים רשמיים חוץ מהילדים כיון שהם לומדים במוסדות רשמיים.

ישנם בתי ספר שמיועדים רק לאוכלוסיה הזרה (למשל ביאליק, קשת גוונים והירדן) . יש את תיכון רוגוזין, וישנה כוונה לבנות עוד אחד כי מס׳ הילדים הגדולים עולה, ויש כ-40 גני ילדים. יש עכשיו צמצום במספר והפיק הגדול מאחוירנו, היו בעבר כ-1000 לידות בשנה והיום יש 400, יש טפטופים של עזיבה את הארץ.

ההורים עם אשרת שהיה שצריך לחדש כל כמה חודשים.

בסופו של דבר אם בוחנים מי נמצא מהאוכלוסיה הזרה בארץ, צריכה להיות התייחסות דיפרנציאלית. יש פה בני אדם שצריך להתייחס אליהם לפי קבוצות עם מענים שונים. יש כאלה מסודן, יש מאריתריאה (תומכי משטר ומתנגדים לו) יש מאבקים אלימיים וקשים, יש נשים וגברים, נשים חד הוריות (חלקן כאלו שהגבר עזב אחרי כמה זמן וכמה לידות), יש העובדים בעבודה מסודרת ויש ללא עבודהֿ, כאלה שאפשר לספק להם הכשרה מקצועית וכאלה שלא, מגוון גדול מאד שעיריית ת״א לא יכולה לנהל כי זה לא בסמכותה. הרגולציה מכבידה מלמעלה.

מה הסמכות שיש לעיריה?

לתת חינוםך ורווחה ברמה מסויימת, בריאות (ואת כל הדברים הללו נותנים יותר מהמחוייב) וצרכים לקהילה.

ההרגשה שיש לאנשים כאילו ראש העיריה מעוניין בכך כי הוא רוצה לגוון את העיר, לא נכונה, מבחינתו הוא מאד בן גוריוני והוא אומר שעבודה זרה היא עבודה זרה כי הוא בעד עבודה עברית. אכל כל עוד הם פה והמדינה לא יודעת ולא מטפלת בהם אז העיריה צריכה לתת להם מענה אחרת יש חבורות רחוב ופשיעה וקטסטרופה של נוער בסיכון כאנדרסטייטמנט.

וכך למשל מנהל המתנ״ס השכונתי הלך להקים מרכז קהילתי לקהילה הזרה, וזה קשה ומורכב.

אם מסתכלים מה יש פה, אז יש המון סיפורים פרטיים ונקודתיים קורעי לב שבאמת אפשר לשכנע את כולם שצריך זכויות וסל קליטה וכד׳, אבל בסופו של דבר האוכלוסיה שהצליחה להגר היא היותר חזקה, החמולה בארץ המקור שילמה לדואים שיוכלו לברוח וכל חודש מעבירים את רוב המשכורת חזרה למשפחה במדינות המוצא, כי בסופו של דבר ההוצאות פה במדינה נמוכים. וזה קורה בהרבה מדינות מערביות עם ההגירה מאפריקה.

הדרמטיות היא של אוכלוסיות שמשתקעות והרבה ילדים וסוגיות של חינוך. יש עוד 3 בתי ספר עם 30% אוכלוסיה זרה שמנסים לעשות אינטגרציה. ומרכז קהילתי וטיפת חלב והמרחב הציבורי כאשר כמעט כל שבוע יש אירועים בגינה הציבורית. וכל הסיפור מורכב ומקשה על תושבי השכונות של דרום ת״א (שפירא, התקוה, נוה שאנן וכפר שלם) וכמו כל בעיה חברתית במדינה, זו בעיה על בעיה. אין את זה באיזורים המבוססים בעיר, ובמקומות שגם ככה מוחלשים יש חיכוך וזה מתכון לפיצוץ.

כל עוד המדינה רואה את זה סה״כ כבעיה של כמה שכונות בדרום ת״א, זה לא מעניין אותם כי זה נתפס קטן אבל זה 30,000 בשכונות שיש בהם כ-30,000 ישראלים.

לחיים ברור שצריך לתת לכך מענה, היתה עתירה נגד העיריה בטענה של סגרגרציה לילדים הזרים והעתירה בדיוק נדחתההעיריה לא רוצה כמו העותרים ולהוציא 100 אוטובוסים לכל העיר ולבזר כדי שתהיה אינטגרציה. זה לא מענה שמותאם לצרכים. וגם בגנים אם מערבבים זה לא עובד והצהרון שלהם עד לשעה 18:00 מהש אין בגנים הישראליים, כדי שלא יסתובבו בגינות לבד וזה מקומות עם סמים וזנות, וזה שורש הרע שלהמיס בעיה על בעיה שאי אפשר לפתור.

תחב״צ:

חבל שהנושא הפך להיות לשאלה של ת״א שלא היתה צריכה להיות שונה משאר המדינה. אין רצון לבדל מסיבות אידיאולוגיות, והמדינה הית הצריכה לפעול ולטפל באופן מערכתי.

וזו שוב סוגיה שהמדינה לא נכנסת אליה ולכן מה שקרה שבסוף עם הלחצים הפוליטיים וחברתיים, ראש העיר אמר שרצים קדימה. והתחילו למסד לפני כשנתיים את נעים בסופ״ש, תחב״צ בחינם בשבת (כי אסור ע״פ חוק לקחת כסף) העיריה מוציאה קוי אוטובוס משותף לר״ג, חולון, רמה״ש, הרצליה, גבעתיים ומודיעין. כ-100 אוטובוסים במהלך השבת כי שי ביקוש וגם הקהילה הדתית בעיר התרגלה לזה (היו מחאות בהתחלה אבל זה הפסיק).

הרכבת הקלה, העיריה לא יכולה להפעיל לבד אם המדינה לא תפעיל. חולדאי אמר שרצה פתרון כמו מעלית שבת. הקו האדום נפתח בנובמבר ועשינו בו נסיעת מבחן ובאמת יכול לנסוע אוטומאטית, אבל המדיניות של המפעיל שלה היא שמתחת לאדמה זה יכול לפעול אוטומאטית אבל לא מעל האדמה מחשש לפגיעה במישהו שעלול לקפוץ או יפול וכד,.

מסחר:

בשנות ה-70 העיריה התירה פתיחת בתי עינוגים בשבת אבל אסרה מרכולים וכד׳. עם השנים. נפתחו עוד ועוד מקומות אז העיריה נתנה דו״חות כל כמה זמן וכך העיריה הרוויחה ובעלי המכולות הרוויחו יותר מעצם זה שפתחו ולכן היו מוכנים לספוג את הקנס. והיו כ-300 בתי עסק פתוחים.

באו בעלי מכולות ואמרו אנחנו רוצים לסגור, אבל בגלל שיש מקומות פתוחים זה פוגע בנו כי העיריה לא אוכפת ולכן בהמ״ש אמר לעיריה או שתסגרו את כל העסקים או שתשנו את חוק העזר העירוני. והעיריה שינתה את החוק והקפיאה את המצב שהיה. אבל שר הפנים (שהיה גדעון סער בזמנו) לא חתם על החוק ואמר שיתקנו את החוק כי אי אפשר להתיר ככה פתיחה, אלא צריך לעשות מיפוי לפי רחובות, מגורים, בתי כנס וכד׳ והוחלט על 170 בתי עסק שיוכלו לפתוח. הוא ניסה ללכת בין הטיפות, אז היום עומד על 200 מקומות שמגישים בקשה להיתר לפתוח בשבת.

מה זה עושה בפועל? אני הולך בעיר ובאמת אי אפשר להתבלבל ולחשוב שזה יום חול. 90% מהעסקים סגורים וי שאוירת שבת כזו או אחרת, ברור לכולם שזה לא כמו ביום חול רגיל. אבל השאלה האם הסיפור של המכולות הוא סיפור מקומי נקודתי (הבעיה האמיתית היא מרכזי הקניות כמו בילו ושפיים שבהם יש פגיעה מהותי תבאופי השבת). בת״א נמל יפו ונמל ת״א הם מרכזים כאלה, אבל הם קטנים ולא במרכז. עזריאלי למשל סגור וגם מתחם שרונה שביקש לפתוח והפסידו בעתירה (בתי אוכל כאמור זה עניין אחר ולהם מותרת הפתיחה).

כי גם ראש העיר מבין את הערך של השבת והוא היה מקבל את אמנת גביזון-מדן, למרות שמבחוץ זה נראה כאילו יש מטרה לשים אצבע בעין, אבל זה לא כך..

איפה חיים כן רואה את הבעיה, זה בסוגיות של חינוך ותרבות, שבהם נמצאים במאבק על הזהות של כל המדינה ובמיוחד בת״א שמובילה את האגג׳נדה. כשמדברים על חינוך לערכים, אז על איזה ערכים מדובר? חיים משותפים ושוויוניות וכד׳, אבל איפה איבדנו את היכולת לדבר על זהות ומורשת? היום יש אנטי לזה, ומוכנים רק לערכים אוניברסלייים.

בעבר היה שבוע ישראלי והיום זה שבוע (שכבר הפך לחודש) של ישראליות משותפת, ומרגיש שחסר הבסיס של זהות ומורשת שלנו פה. אם תתפוס צעיר ישראלי ברח׳ שכבר אחרי צבא ועם הכשרה מקצוית ויכול להרוויח בחו״ל יותר ממה שירוויח בארץ, ברוב המקרים לא תהיה לו בעיה לעבור לחו״ל, כי אין לו חיבור לזהות ולמורשת של המדינה.

גרעינים וישיבות:

אין פה שחור ולבן. יש הרבה דברים לטובה והשתלבות במרחב הציבורי, לפעמים יותר טוב ולפעמים פחות.

כן היה מאבק של 4 שנים עם הורי הגרעין שאחרי כיתה ו׳ ביסודי התורני של בי״ס מוריה, שולחים את הילדים ללמודו מחוץ לעיר ולא לישיבה או לאולפנית בעיר. וזה הפריע, למה לא נשארים בעיר. 3 שנים הפסיד, אבל בשנה״ל הבאה בעז״ה הצליח ורוב הבוגרים ימשיכו בישיבת בר אילן ובאולפנית ת״א במסלולים תורניים.

מה שהכי מפריע לחיים היא ההסתגרות של המגזרים. למה הרבה דתיים לא חיים בת״א? לא בגלל עניין כלכלי, אלא מרצון לחיות בקרב אנשים כמונו, וחוסר רצון לחיות במציאות מגוונת ופתוחה. ואי אפשר להתלונן כל הזמן על מה שקורה במקום שאתה לא חי בו.

לאחר ארוחת צהריים ותפלת מנחה המשכנו אל עבר התחנה הבאה והמאתגרת במשרדי מפגש עם ד״ר יופי תירוש על סוגיית ההפרדה המגדרית במרחב הציבורי ועם עוה״ד לאה מילר פורשטט על סוגיית הפליטים במשרדה

ד״ר יופי תירוש

משפטנית פמיניסטית עוסקת הרבה בתחום של שוויון ואפליה ובעשור האחרון הגיעה למסקנה שאמנם יש הרבה סוגיות של שוויון נשים, אבל יש תחום שלא מקבל מספיק דיון ציבורי, לאן הולכים כחברה. ואז איך מדמיינים את הפרהסיא הציבורית שבה לכל קהילה ולכל פרט יש יכולת להתהלך בקומה זקופה של שייכות ואפשרות למלא את עצמו באיזון ושכל אחד יוכל לחיות את זה ולאפשר לאחרים.

ישנם הרבה סוגיות העומדות לפתחינו, יש לה עמדה בהן אבל חשוב לה לומר שאם רבים לא נסכים על נקודת האיזון, אבל חשוב לה יותר עצם קיום השיחה. וגם יודעת שיש נושאים וחלק מהדוג׳ שכולנו נסכים עליהם (זריקת חיתול על אשה בשל לבושה, הצקה לבחורה באוטובוס שתעבור לחלק האחורי שלו וכד׳)

אז איפה האיזורים המורכבים? כאלה שלמרות שלה יש עמדה מוצקה, מי שלא מסכים איתה גם כן פועל מרצון וכוונה לתיקון עולם וזה ויכוח לגיטימי אבל מהסוג המורכב.

אנחנו עומדים בעוד מערכת בחירות, מה הנושאים הדחופים? הנושא של הפרדה מגדרית לא יהיה אחד מהם, והיא טוענת שיש גורמים שזה גבוה אצלם בסדר החשיבות, הציר של איפה יהיו גכברים ונשים בחברה הישראלית.

ויש כל מיני דוגמאות לדברים שכאלה: דרישה בבחירות לפני כמה זמן לשירות צבאי ללא מפגש עם נשים בכלל בקרב הציונות הדתית, במו״מ קואליציוני הכרה בזכות של בעלי עסקים לתורים נפרדים וכד׳.

כשנתקלים בנורמות משתנוף אז יושבים ״סוכני אדיקות״ ומחליטים שבבית העלמין נשים לא יוכלו ללוות או לא יספידו וכד׳. רב באוניברסיטת בן גוריון החליט שנשים לא ידליקו נר חנוכה. הפרדת עיתונאיות בביקור סגן הנשיא האמריקאי. אשה לא תנחה טקס צה״לי, ריטוש נשים בשער בתמונה של חברי הממשלה. ח״כ שמבקש שלא לשבת ליד אשה, נשות הצוות של שר התקשורת התבקשו לצאת בפגישה עם ציבור חרדי.

אז כשחושבים על הפרהסיא הציבורית המכילה את כולם, היא רואה את ״הידורי המצוות״ האלו כמשהו סקסיסטי ומיזוגני, והרבה מהשיחות על שילוב והדרה וכד׳ מקבעים נורמות ציבוריות.

איסור על השמעת נשים (לא רק בשירה אלא גם בעצה או ראיון) ברדיו. מראה כרזה של הסרט דרדסים בשתי גרסאות (עם דרדסית ובלי) כשהתברר שזו היתה יוזמה של מפיצי הסרט שמנרמלת סטדנדרטים של התחשבות בציבור החרדי גם ללא בקשה מצידם וכבר אי אפשר לחזור אחרוה כי המדינה נרמלה (וזה בעצמו מראה את העומק של הבעיה לשיטתה). כרזות של שמירה על איתנות נפשית ללא נשים, למרות שהם אלו שעושות את זה. קשה למצא כיום ספרים עם תמונות של ילדות ונשים. כך ההפרדהבחלק מהשעות של חברת הטבע והגנים שלכאורה זה דבר חיובי שמאפשר למי שרוצה ללכת בשעות האלה, אבל בעצם זה גורם לכך שזה יהפוך לסטנדרט ומשפחה חרדית כבר לא תוכל ללכת אחרת כמשפחה. וזה זוכה לשת״פ מהגופים הכי גדולים, וכך מחלק היולדות באיכילוב מוציאה כרזות ללא נשים. משרד המדע מארגן שיעור בזום שגם הוא מתקיים בהפרדה, קטלוג חוגים ללא נשים.

הפרדה באקדמיה:

זה טוב שחרדים לומדים באקדמיה. המל,ג יוצא בתכניות לחרדים, איך לפור את הבעיות של העדר לימודי ליבה, לימודי חול וכד׳? בזה כמעט ואין עיסוק. במה כן? בקמפוסים ושעות נפרדות. תכניות בהפרדה.

הסללה של מקצועות, אין שוויון במקצועות בין גברים לנשים ומדברים על תיקון האפליה אל משאירים הפרדה וזה סותר. כי להגיד בואו נעשה שנבחין בשוני כשזה לא רלוונטי זה לב הסיפור.

כשזה התחיל המל״ג אפשר לימודים לתואר ראשון ובנציבות שירות המדינה עשו קורסים בהפרדהֿ, ואמרו שזה רק בלימודים אבל בעבודה עצמה זה לא יגיע ולא ישפיע על התעסוקה. אבל הנה, לפני 3 חודשים דו״ח של המכון הישראלי לדמוקרטיה (שהוא לא מוסד דתי או שמרן) שמדבר על הפרדה מגדרית גם במקומות התעסוקה אם יש צורך בכך. אנחנו רואים את המדרון החלקלק שיש בזה. ויש יותר ויות רמקומות שבהם נשים ״מתבקשות״ כל מיני דברים.

התיזה שלה: אי אפשר להתייחס לנשים כהפרעה לסדר. אין דבר כזה נפרד אבל שווה. כל הפרדה היא פגיעה בשוויון.

ככה לא משתלבים.

מה שקורה בעולם מהמגנה כרטה ועד חו״י כבוד האדם וחירותו זה פרידה מהגישה שהגוף שבו נולדת מגדיר אותך ואת מי שאתה. מוגבלות שנעה כך גם עם נטיה מינית ומגדר. צריך לנטרל סטראוטיפים ולהסתכל על ההשכלה, הנסיון וכד׳, והעניין של המין איפה שלא שייך לא צריך להיות רלוונטי. אז בשירותים אפשר לומר שמין רלוונטי, בדת יכול להיות רלוונטי, אבל לא בפרהסיא, להביא להפרדה ולאפשר לשים נשים כאן וגברים שם, זה לסמן איפה שלא חייבים וזה הבאת הסטראוטיפ למרחב.

״שוויון הוא השבת של הדמוקרטיה״, כך זה צריך להיות, שרק במצב של פיקוח נפש עוברים עליו. והיום זה מוצא ראשון ולא מביא לתוצאות טובות.

יש ערך לשילוב חרדים, הפרדה לא מיטיבה ויש מחקרים להצלחה של כיתות בנות בלבד, לא בשל ההפרדה אלא כי הן קטנות יותר ומשקיעים בהן יותר. אבל יש גם נזק של החפצה עצמית וגם שבנים לא יודעים להתנהג ליד בנות.

(אמנם זהו מסע של הקשבה, אבל השיחה של יפי גרמה לדיון ושיח ער מאד באוטובוס לאחר המפגש. גם כי היתה תחושה בקרב חלק מהמשתתפים שהיא עשתה איזו מניפולציה דמגוגית והבאיה הרבה מאד דוגמאות שכולנו יכולים להסכים עליהן שהן מקוממות יחד עם דוג׳ נתונות במחלוק ועשתה מהן מקשה אחת. כמו כן, ההתייחסות המכלילה שלה כאילו כל הפרדה היא אוטומאטית לא שוויונית ועל כן פסולה, נתונה במחלוקת וניתן להביא הרבה דוג׳ שאין זה כך.

הרב Yitzhak Ben David היטיב לנסח זאת: יופי צודקת, לדעתי, שפעמים רבות הפרדה כרוכה באפליה.

וכנגד האפליה גם לדעתי צריך להיאבק.

אלא שאני חושב שקו המאבק צריך להיות לבצר את הקביעה שהתנאי ההכרחי להפרדה הוא הבטחה שהיא לא כרוכה בשום אפליה.

להיאבק על כך שחובת ההוכחה תהיה מוטלת על מי שרוצה ליצור הפרדה שהיא לא תהיה כרוכה באפליה. וכל זמן שהוא לא הצליח להוכיח זאת – שההפרדה תהיה אסורה.

וגם אני חלוק עליה בכך שבניגוד לדבריה, לדעתי הפרדה לא בהכרח נועדה לבצר את השונות בין המינים, אלא להימנע ממה שכרוך באינטראקציה בין המינים, ללא קשר לשונות או לדימיון שקיים ביניהם בכל היבט שהוא.

הרבנית תמר מאיר הגיבה לדברים: צריך להכיר בכך שלמרבה הצער במציאות אכן הפרדה מייצרת אפליה.

ומחיריה כבדים מאוד.

ויופי תירוש צודקת שבמציאות הפרדה היא אפליה (לפעמים של גברים. לא רק של נשים).

אם אנחנו רוצים לומר שהפרדה לא חייבת להיות אפליה – חובת ההוכחה עלינו. נכון להיום, מערכת החינוך שלנו מוכיחה ההפך – רמת לימודי הקודש של הבנות שונה בתכלית מזו של הבנים.

יש מחירים להפרדה, גם בתורה ויראת שמים. וממילא – החובה שלנו היא לשקול שכר מצווה כנגד הפסדה.

להבין שהחמרה לצד אחד היא לעיתים להקל או לגרום נזק לצד שני.

ומותר וצריך שיישמע קול רבני גם על מחירי ההפרדה ולא רק על רווחיה.

ובמצבים שבהם לדעתנו נדרשת ומחויבת הפרדה (בית כנסת, תיכונים),

להבין שיש לה גם מחיר כבד, ולעבוד קשה כדי לנסות למנוע אותה ככל האפשר.

להיות אקטיבים במניעת האפליה, כי הדיפולט של מצבי ההפרדה הוא שלא שני הצדדים הם שווים.

אבל הצעד הראשון הוא להסתכל במציאות בעיניים פקוחות ולא להכחיש אותה.

והדיון נמשך באופן ער בהמשך הנסיעה כפי שניתן לראות בתמונה…)

לאחר השיחה של יפי שמענו את שיחתה של עו״ד לאה פורשטט יחד עם בנה אורי ועם Y.

היא מבעלות המשרד ובעלת אג׳נדה פמיניסטית ומשפט יכול לקדם. עוסקת בפערי שכר של נשים, נפגעות תקיפה מינית ואקטיביסטית בנושא מבקשי המקלט והפליטים. חברת מנהל בעמותת אס״ף ובעמותת become לומביליות חברתית ע״י חינוך ילדי פליטים שגורשו ב-2012. עבור ה אמנם הסיפור נגמר בהפי הנד, אבל היא יודעת שזה לא כך אצל כולם ולכן היא נלחמת עבורם.

אורי:

הכרנו את y כשהיה בכיתה ג׳ הביאו ילדים מדרום ת״א לצפון ת״א ושם נהיינו חברים טובים. אחרי כמה שנים ב-2012 כשגרשו את הפליטים חזרה ובסיום כיתה ו׳ הוא טס. באותו חופש אמא ואני טסנו לדרום סודן לבקר אותו יחד עם כתבת ידיעות אחרונות ושם ראינו את המצב הקשה אומא החליטה שהכי חשוב לתת להם חינוך אז דאגנו לכך שהוא יעבור לאוגנדה ופגשנו אותו שוב ב-2014 וב-2017 התקבל לביה״ס בכפר הירוק ועכשיו עושה תואר ברייכמן.

‏Y:

‏Y נולד בחארטום שבדרום סודן וחי בצרים 5 שנים, אבל תמיד חיו בפחד ולכן אמא שלו החליטה לבא לישראל שיהיה יותר בסדר. אז הם נסעו עם בדווי שיבריח אותם וניסו 3 פעמים עד שבסוף הצליחו ונסעו בטנדר לסיני מתחת לירקות ומסבירים להם איך להתנהג, ואסור ללכת ביום כי הצבא המצרי עלול לתפוס אותם ולירות בהם ומגיעים ויושבים על איזה תל ומחכים שצה״ל יגיע, ומגיע חייל ואומר תרימו ידיים או שאני יורה והיה פחד גדול אבל הרגיעו אותנו ואמרו לנו שהכל בסדר ולקחו אותנו למחנה פליטים ואח״כ לקחו אותנו ללוינסקי ובכיתה ג׳ עברתי לבי״ס מגן במעוז אביב ושם נפגשתי עם אורי ואמא שלו. ב-2012 החזירו אותנו לסודן (ב-2011 דרום סודן קיבלה עצמאות) ואין שם תנאים כמו בכל העולם (מבחינת תשתיות ושירותים) ואני קולט שאני בלי החברים וזה שונה ובוכה ללאה בטלפון ואז הם הגיעו לבקר ולאה החליטה לעשות פרוייקט שמאפשר לילדים לסיים את הלימודים ונסענו לאוגנדה ואח״כ ב-2017 בבי״ס בכפר הירוק ולאחר מכן נשארתי שנה כמדריך ועכשיו באוניברסיטה ברייכמן לומד ממשל וקיימות.

לאה:

הוא התקבל בזכות עצמו, כפליט צריך הרבה מזל, כי שום דבר לא דומה לחיים של פליטים, תמיד יש חוסר וודאות גם אם נמצאים במקום טוב.

רובם לא מקבלים מעמד של פליט והמדינה ממלאת את חובה כלפי הילדים.

הפחד שלנו כלפי פליטים כל-כך גדולים שהם לא מקבלים מעמד. מדינת ישראל לא ממלאת את חובתה כלפי הפליטים. רוב המגיעים הם אכן פליטים ומנועים לחזור לארצות המוצא ולכן היו צריכים לבחון כל מקרה לגופו ולא לעשות דברים גורפים. ההגיון של אמנת הפליטים הוא לאפשר לכל המדינות לקחת חלק בפתרון המשבר, לא רק המדינות הגובלות במדינה שממנה ברחו, ולכן זה לא נכון שאומרים שמעמד הפליט הוא רק במדינה הסמוכה. הם לא נשארו במצרים כי לא היה בטוח שם, ולכן המשיכו במסע הפליטות.

טענה נוספת של מכחישי הפליטות היא למה שלא תביאו את כל אפריקה לכאן?

ברמה הכי פרקטית – יש מכשול בין מצרים לבין ישראל ופליטים כבר לא יכולים לעבור. ואי אפשר לשלוח חזרה לדרום סודן כי אין שם תנאים בסיסיים ואנו מציינים עכשיו עשור לגירוש מדרום סודן. זה מקום מאד לא יציב, היא מקבלת עצמאות אחרי עשור של מלחמת אזרחים עקובה מדם ולחימת גרילה, זה מה שהם יודעיםוהעבר רודף אותם. ב-2013 פרצה מלחמת אזרחים ועד היום הרג של 400,000 אזרחים ופיטות של עוד 2-3 מליון איש וזה על אוכלוסיה של 11 מליון.

היה מוקדם מידי ומהיר מידי להחזיר אותם לשם. נאשים איבדו את הרכוש אות החברים.

(אזהרת טריגר לסיפור קשה) לפני שנה וחצי הגיעה אמא עם שתי ילדות לביה״ס באוגנדה, הביאה אותן וביקשה שיקחו אותן לביה״ס וארמנו לה שצריך לגייס מלגות וכד׳ הבנו שזה אקוטי ואמרנו לה שנעביר אותה לראש הרשימה, אבל לא יכולים לקבל ככה וזה תהליך. והיא הלכה עם ילדות בנות 9 ו-11 וביום ראשון שלחה את הבת הגדולה לכנסיה והציתה את עצמה והילדות באהל שלהן. ואני מרגישה אחראית ונושאת אשמה למרות שאני יודעת שאני לא אשמה, אבל כאשה ישראלית יודעת שזה היה אמור לא לקרות כי לא אמורים למנוע חינוך.

‏Yפה בויזת סטודנט ולכן כשיסיים אמור לחזור לסודאן, אבל אני יודעת שזה יהיה הפי הנד, כי זה תלוי בי.

ב-2012 למדינה היתה אפשרות להבטיח את זה ואם לא לתקן אז לפחות ללמוד לקח ולנהוג אחרת. יש פה ילדי פליטים ועובדים זרים שחיים כאן והזהות שלהם ישראלית.

אורי עשה ש״ל במועדונית לילדי פליטים בין א-ג ולהעסיק אותם עד שהורים יסיימו לעבוד, וזו עבודה קשה כי הסיפורים של הילדים האלה קשים ובבתים המצב שלהם מאד קשה.

ואפשר להיות מופתע כל יום מדברים שהילדים אומרים כדברים המובנים מאליהם כמו ״אתה יודע שאבא שלי מת״ והמצב הלכלכי קשה, שולחים איתם אוכל וזה גרם לי לחשוב על תכנית כמו שהיתה עם Y שהביאו לבי״ס אחר וכאן יש כמו בועה של זהות ישראלית, תרבות שונה, אבל הם גדלים כאן בארץ והבועה מונעת מהם להשתלב בחברה. התקשורת שלהם פחות טובה, לומדים לדבר עם ההוריםבמשמש של שפות ולא יודעים כלום במאה אחוז. וזה מונע מהם מהלהשתלב. אם היו לומדים בכיתה עם ישראלים וחווים את כור ההיתוך והיו משתלבים היה להם יותר צ׳אנס להצליח ולתרום.

אנחנו עובדים עם בתי ספר אוגנדים שעובדים איתם ושולחים אליהם את הילדים, משלמים להם שכ״ל ועושים עבודה חינוכית עם הצוותים. באוגנדה יש שני מליון פליטי, רובם סודאנים ולכן זה מתעתע כי הם לא רואים את עצמם סודניםופליטים, אלא רואים את עצמם ישראלים. היו הרבה צרימות עם צוות ביה״ס שאמרו שהילדים לא מחונכים כי יש הבדלים תרבותיים רבים בגלל שהיו כאן בישראל והתרגלו למציאות ותרבות אחרת.

לאה נשאלה האם גם היא מסכימה שצריכה להיות מדיניות הגירה ואם כן איך?

יש את אמנת הפליטים ויש מערכת מקלט – טופס rsd ולבדוק כל מקרה לגופו באירופה מכירים ב-95% מהראיתראים ו-85% מהססודנים. אז אין שום סיבה שגם בארץ אלו לא יהיו המספרים.

‏Y נשאל איך הוא רואה את העתיד שלו?

הייתי רוצה לעסוק בקיימות וממשל ולהשתמש בזה. לחזור לדרום סודן ולעזור אבל חושב שאני רוצה גם לבקר את המשפחה של אורי ולאה בישראל.

לאה נשאלה למה באוגנדה מקבלים אותם ועושים מסגרות לימודיות?

מדינה מקבלת פליטים ומקבלת תקציבים בינ״ל. יש אינטרס כלכלי אבל גם זה נכפה בגלל מצב גיאו פוליטי באיזור ונרתמים לזה באופן מעורר השראה.

לאה נשאהל מה היתה רוצה שאנו כארגון נעשה בהקשר הזה?

בנושא הזה הייתי רוצה שתתייחסו לאחר כאילו בלי שונות. אורי לא ראה בכלל צורך לציין את השוני ביניהם כשדיבר איתי על Y כי זה לא היה אישיו מצידו, וזה מראה שבאמת אין שונים ביניהם.

לאחר המפגש נסענו לכיתת הגיור של נתיב בת״א (וכאמור הנסיעה היתה מלווה בדיון ער שנכתב למעלה).

בכיתת הגיור פגשנו את הרב עדי בן שחר שמנהל את כיתת הגיור ואת היו״ר הפרופ׳ בנימין איש שלום שניהל שיחה עם הרבנית Shira Sapir

פרופ׳ איש שלום הוא פרופ׳ למחשבת ישראל בארץ ובחו״ל שקשור לנושא הגיור מזה 25 שנה מאז שהתעוררה השאלה במימד הלאומי.

מגיעים תלמידים מכל העולם כאשר הרוב מחבר העמים. היתה חשיבה אולי לעשות את תהליך הגיור כבר שם (נתיב היא חברת בת של הסוכנות) אבל זה מאד רגיש. היה זמן שחשבו לעשות על אניה, אבל גם שם התעוררו שאלות והמודל הוא של מדינת ישראל ומקבלים רק תלמידים שזכאי חוק השבות.

שירה: מה הדבר שהכי מטריד אותנו בהקשר לגיור בנק׳ הזמן הזו.

פרופ איש שלום: מצד אחד למדו בנתיב מאז שהוקם לפני 25 שנה כ-165,000 והתגיירו כ-40,000. לא כל מי שלמדו היו זקוקים לגיור, או שבאו רק ללמוד ולא להתגייר ולמדו כדי ללהתחבר לשורשים היהודיים שלהם, או בני זוג של מתגיירים וכד׳ ולכן אני לא רואה בכך כשלון כי זה ביה״ס הגדול בעולם ליהדות.

יש עולים רבים שאינם יהודים ששייכים ולכן צריך לתת להם מענה הולם ולא צריך שום רפורמה כדי לעשות את זה. יש בהלכה כבר את כל מה שצריך כדי לתת מענה למאות אלפי עולים שכבר עלו, בלי אותם שעוד לא עלו מכל תפוצות ישראל שנצטרך לתת להם מענה. אז אם לא מפתחים את הכלים שיתנו מענה, אנחנו מועלים בתפקידנו ומחוללים עוול הסטורי. היו נסיונות לחקיקה לאורך השנים ולאחרונה אחרי שכל החוקים לא עלו יפה, היה נסיון לרפורמה ע״י השר כהנא אבל גם זה הוחמץ.

ועומדים עכשיו במצב שאין חוק גיור ויש מתגיירים אבל לא עוברים את תקרת הזכוכית. 100,000 ילדים דור שני שנולדו בישראל ובמערכת החינוך ואינם יהודים, ואין ענה למרות שהגשנו הצעות שונות לרבנות הראשית.ֿֿ

שירה: מלמדת בנתיב 12 שנה קורס באנגלית בת״א ובעברית בירושלים. ומה שמטריד אותי זה השיח הציבורי שמאד משפיע ואני רוצה לעסוק בדיעות קדומות.

יש מי שהעלתה פוסט של תסכול מקורס החיילים שגם אחרי הגיור לא יכירו בה ולא יתייחסו אליהם כיהודים באמת. מפחדים שלא יכירו בהם ולכן מסתירים. הדיכות הקדומות מטרידות משני הכיוונים, מהחברה על המתגיירים ולמתגיירים על הגיור. חלק מהדברים אולי נכונים אבל ההשלכה של זה על כלל האוכלוסיה היא טעות..

למשל: הם משקרים לבי״ד ולא באמת מתכוונים לקיים מצוות, הם עושים את זה רק כדי להתחתן ועוד. ומהצד של המתגיירים: יבלשו אחרי, לא יקבלו אותי, יתקינו אצלי מצלמות בבית, זה הולך להימשך עכשיו 3 שנים – כי צריכים לסרב לי 3 פעמים, לא באמת יתייחסו אלי כיהודי וכד׳.

אבל תדעו: אחרי הגיור תחשבו כיהודים שלמים ואי אפשר לבטל לכם את הגיור. אתם רציניים.

התפקיד שלנו כחברה וכקהילה, ולפעמים התבלבלנו, אנחנו לא ביה״ד ולא תפקידנו לחקור ולבדוק. המשפחה המלווה צריכה ללוות ולתמוך.

הרב צבי קורן: אני מתרגש מאד מאד. תבואו לקהילה שלנו ותראו איך אנו מקבלים גרים. אנחנו מבקשים מהמתגייר רשות ושרים לכבודו בשבת שלאחר הגיור וקבלים אותו בשירה. איזו זכות גדולה יש לכם. מתי יש לי סיכוי לעשות משנו גדול שכזה!!!

הרב עדי: שמעתם ממני כבר שאני מקנא בכם, כי לעשות את התהליך הזה של חישוב מסלול מחדש זה דבר לגמרי לא פשוט, ולא בטוח שבמקמוכם הייתי עושה את זה!

שירה: אז מה משאיר אותנו אופיטימיים?

פרופ׳ איש שלום: האמונה בעם ישראל, אנחנו חזקים יותר ואנחנו ננצח!

על מה מקנאים בכם? התפתח מטבע לשון שאנו בתקופה של יהודים מבחירה. מי חוץ מאברהם אבינו היה כזה? אנחנו ממשיכים מסורת, אבל מי עוד צריכים ויכולים לבחור? אין לנו מושג איזה גדול זה..

אני מאמין בכח שיצמח מלמטה, יהיו כיתות ומתגיירים והתפיסה של מהות הגיור ומשמעות הזהות שהגיור עושה יהיה אחר.

אנחנו מלמדים מצוות, מוסר וערכים ועוד. אבל בביה״ד שואלים רק על פרטי פרטים של הלכה מעבר לקבל תורה ומצוות והתברר שאף פעם לא שאלו על צדקה, כיבוד אב ואם, ואהבת לרעך כמוך וכד׳, עולם שלם של בין אדם לחבירו. אמרתי פעם לביה״ד אנחנו מלמדים שיהדות זה עולם ומלואו, עולם שלם, ומתקבלת תחושה אצל המתגיירים שמה שלמלמדים זה נחמד אבל מה שלרוונטי ואוטנתי זה מה שביה״ד שואל. וענו לי טוב אבל מצוות של בין אדם לחבירו גם הגויים עושים זה לא משהו יהודי דווקא. והם הבינו שזה מעוות, וזה החזיק בדיוק שבועיים.

וצריך שגם הגרים יבינו שזה דת ותרבות וחברה שהביאה לעולם מוסר ותרבות וחברה וזה חלק מהעניין.

שירה: התעורר דיון בכיתה למה לא שואלים על בין אדם לחבירו ואמרתי להם שזה דברים של המוסר הטבעי.

מה משאיר אותי אופטימית? גילויים של חסד. אנשים שיוצאים מגדרם בכדי לעזור. משפחות מלוות, עובדי ביה״ד ועוד. אנשים מסורים שיוצאים מגדרם שותפים לתשוקה ולמסירות הנפש.ואחרונים חביבים מסירות הנפש של התלמידים, האהבה שלכם לתורה ולתהליך מרגשת.

הרב צבי יניר: מנהל מדור הגיור של נתיב. תדעו לכם שזו מחלה מדבקת, וכל מי שעוסק בחיוך ואתגרים. ללמד גיור זו הרמה הגבוהה ביותר בלי השטויות של המערכת, אין כמו השנים בגיור, זו חוייה מיוחדת.

לאחר מכן התפצלנו לקבוצות קטנות להיכרות ולימוד משותף על מה חרבה ירושלים והצעות לתיקון.

היה מרגש מאד ומעורר התפעלות.

כאן הסתיימו עוד יומיים של המסע. (שוב, לצערי לא הצלחתי לסכם את הדברים אתמול ואני מעלה אותם רק עכשיו). ומחר מתחילים עם היומיים האחרונים של המסע: בצפון ואח״כ חזרה לירושלים למפגש עם אוכלוסיה חרדית ועו״סיות.

לילה טוב