רשמים בעקבות כנס בית הלל "על הכלה והלכה"

חברה וקהילה | אירועים וכנסים לציבור

רשמים אישיים בעקבות כנס בית הלל על הכלה והלכה:

(הרב יצחק אייזנר)

ישבתי באולם הכנס בו ארגון רבני בית הלל הציג את עמדתו אשר לפיה על הקהילות לקבל בעלי נטייה חד מינית לתוכם ולהכילם.

כבר השתתפתי בכנסים רבים של בית הלל; רק בנושא זה כבר היו לנו שלשה מפגשים פנימיים, ובהם השתתפו מומחים שהציגו מגוון של זוויות, וגם להט"בים רבים, בהם פעילי הארגונים, ששיתפו אותנו בעמדות שונות ובחוויות קשות.

אבל כנס זה היה שונה. היה חשמל באוויר. כל 15 דקות, כמעט לפי השעון, היו ניצוצות, ולעתים גם ברק ורעם.

בחדר היו רבני ורבניות בית הלל יחד עם שורות על גבי שורות של להט"בים דתיים, חלקם עם בני משפחותיהם, לפעמים בני המשפחות בלעדיהם כי הם כבר נסו על נפשם. האולם התמלא בכאב עמוק, ממושך ואינטנסיבי. פנים שחוו עלבונות אכזריים, האשמות לא הוגנות, דחייה ובידוד.

בהזדמנויות שונות קמו טרנסג'נדריות בזעקה גדולה. לא הצלחתי להסכים עם הטענות שלהן, אז ניסיתי להקשיב לליבן; גם שם גיליתי את תוצאותיהם של עלבונות אכזריים, האשמות לא הוגנות, דחייה ובידוד.

בכנס, לא הגענו להסכמה. אבל היתה הקשבה, והבנה שהדרך עוד ארוכה.

האירועים שהתרחשו מאז הכנס מתאימים לחג הקרב ובא. למה הוריד אותנו הקב"ה למצרים? כבר בברית בין הבתרים הודיע לאברהם אבינו על תוכנית השעבוד. לשם מה? כי עם שייעודו לתקן את העולם, לרומם שפלים, להציל עשוקים, להושיע אומללים ולשחרר משועבדים, חייב לחוש על בשרו כמה זה קשה להיות מדוכא, נרדף ושפוף. רק אצל מי שפעם חי את הכאב בעצמו, יבער בליבו הדחף לתיקון, והוא אינו מסוגל לנוח עד שהעולם יהיה שלם.

לאחר הכנס, רציתי להכיר את מציאות הקהילה הלהט"בית יותר לעומק. שוחחתי עם כמה אנשים בעלי נטייה חד מינית, שם מחוץ לאולם, עד שעה מאוחרת.

למחרת, כתבתי מאמר לעיתון הארץ, ובו שיתפתי תקווה שמסמך בית הלל אינו סופו של התהליך אלא תחילתו; שרבנים ימשיכו לדון ולחפש פתרונות בעבור אנשים שנגזר עליהם אתגרים כבדים מנשוא. קיבלתי ביקורת.

יום אחרי זה, התראיינתי ברדיו, ושם הדגשתי את הצורך ההלכתי להקפיד על כבודו של כל צלם א-להים, את מרכזיותה של מצוות "ואהבת לרעך כמוך", את האיסור לשנוא, את החובה לתמוך במגזרים חלשים ונדחים. קיבלתי הערות קשות.

כתבתי בווינט על החשיבות לפתוח את הלב לאנשים בעלי נטייה חד מיניים, לשנות את השפה, ליצור מגע, לפתח קשרים, לקיים שיח של כבוד הדדי ואמפתיה. קיבלתי נזיפות.

אולי פעלתי יותר מדי, מהר מדי, ולכן טעמתי טעמם של עלבונות אכזריים, האשמות לא הוגנות, דחייה ובידוד. ההאשמות כואבות, אבל אני מקווה, בימים אלה, ערב פסח, שהחוויה הקשה הזאת תמריץ אותי לעשות את חלקי הקטן, ולפחות לנסות לתת מזור לכאב העמוק, הממושך והאינטנסיבי של אנשים שחיים בסבל ובהדרה כל חייהם.

(הרב יצחק אייזנר)

לאירועים נוספים

מזוזות שבונות אותנו מחדש

10.03.2024

הזקן והרב: כבוד ומשמעות לחיים עם דמנציה

05.03.2024

כנס עשרה בטבת תשפ"ג | כי באדם אאמין

05.03.2024