לחם עוני ותעודת עניות

דו"חות העוני המבשרים את בוא חג האביב, משתלבים יפה באתוס הבסיסי של חג החרות.
(הרב רונן לוביץ)

לפני שנתיים פנתה עמותת "ידיד" לנציב פניות הציבור ברשות השנייה, בבקשה שלא להפוך את פסח לאירוע "הרייטינג של העוני". טענת העמותה הייתה שחלק מהחשיפה לממדי העוני ראוי בהחלט, אך חלק גדול ממנה הוא פוגעני ומשפיל. יש בכך הערה של טעם, אולם טעם המרור של העוני גרוע יותר, והחשיבות שיש להעלאת המודעות למצוקה הכלכלית הקיימת צריך לגבור על הסיכונים שבחשיפה לא מבוקרת. דו"חות העוני המבשרים את בוא חג האביב, משתלבים יפה באתוס הבסיסי של חג החרות.

לרגל ליל הסדר, שעומד בסימן המספר ארבע, אצביע על ארבע פתיחות של ענייני פסח שכולן מתמקדות באותו רעיון בדיוק: התחשבות בנצרך. המשנה במסכת פסחים (י, א) פותחת את הפרק העוסק בדיני ליל הסדר בהוראה: "ואפילו עני שבישראל, לא יאכל עד שיסב; ולא יפחתו לו מארבעה כוסות של יין, ואפילו מן התמחוי"; ההלכה הפותחת את הלכות פסח בשולחן ערוך (תכט) קובעת: “ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח”; ההגדה פותחת כידוע בהזמנה לכל הרעבים באשר הם: "כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח"; גם ההפטרה שנבחרה לשבת זו, שבת הגדול, מדברת כבר בפסוק השני שלה על המשפט שייעשה בעבריינים שונים, ובהם "עֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר" (מלאכי ג, ה).

העובדה ששלושת המקורות המרכזיים הללו של ענייניי הפסח, וכמותם גם ההפטרה, פותחים באותו עיקרון, בוודאי איננה מקרית. משתקף בכך הרעיון שהתחשבות בעני ובנצרך לסוגיו היא ערך מכונן ומרכזי הקשור בטבורו לחגיגת חג החירות. ואכן, אחד המסרים המרכזיים של יציאת מצרים הוא הצו המוסרי להתחשבות באחר, ובמיוחד בחלש. התורה חוזרת ומציינת במצוות רבות ושונות כיצד יציאת מצרים צריכה להוות כוח מניע לרגישות כלפי החלש. אם נתמקד בדוגמאות הנוגעות לחלשים מבחינה כלכלית, נמצא כי הפסוק המצווה לעזור למי שנמצא בקשיים כלכליים ולמנוע ממנו ליפול: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ… וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" (ויקרא כה, לה), מסתיים בהזכרת יציאת מצרים, וכך גם האיסור על נטילת ריבית, שנועד בראש ובראשונה להגן על החלשים הנזקקים להלוואות: "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית" (ויקרא כה, לה-לח). המצווה להימנע מלשעבד את העבד העברי לעבודות עבדוּת, והחובה לשחרר עבדים ביובל, אף הן מנומקות בזיכרון החוויה של עבדות מצרים: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (שם כה, לט-מב).

הזיקה של מצוות התורה ליציאת מצרים בולטת במיוחד בספר 'דברים', שבו אפילו המצווה לשמור שבת מנומקת ברעיון הסוציאלי שנובע מעבדות מצרים: "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ, וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם” (דברים ה, יד-טו). אפשר שדווקא אחרי שכל הדור של יוצאי מצרים הלך לעולמו, ודווקא כאשר התקרבו בני ישראל אל הארץ המובטחת, נוצר הצורך להדגיש בפניהם את הזיכרון של מרירות העבדות והגאולה ממנה.

ייתכן עוד שהקרבה אל הארץ, שבה עתידים בני ישראל לרכוש נכסים ולשבת איש תחת גפנו, יצרה צורך לחדד את חושיהם לרגישות חברתית כלפי מי שלא התברכו בנכסי נדל"ן וברווחי הון. כך מופיעות בספר דברים המצוות של מתנות עניים, מנומקות במפורש בכך שעליך לזכור "כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה". (שם כד, יט-כב). כך גם מופיעה בדברים החובה להעניק מענק שחרור לעבד ולא לשלחו ריקם: ”וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שם פרק טו, יב-טו). בעקבותיה מצווה התורה באופן מיוחד על עשיית משפט צדק לחלשים: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה, וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם" (שם, כד, יז-יח).

הדבר הבולט בכל המצוות האמורות איננו רק הריבוי שלהן, אלא גם העובדה שהתורה מפרשת את טעם המצווה, דבר שלא נעשה ברוב המצוות. טעם זה מכוון אותנו, באופן שאינו משתמע לשני פנים, למסר הערכי-רעיוני שצריך כל יהודי להפיק מיציאת מצרים. חז"ל המשיכו בקו זה, כאשר קבעו הלכות המגנות על זכויות העובדים, דוגמת הגמרא שאומרת: "פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, דכתיב (ויקרא כה) כי לי בני ישראל עבדים – עבדי הם, ולא עבדים לעבדים" (בבא מציעא י, א).

אפשר שעיקרה של גלות מצרים ותכלית העבדות בה היו כדי שהעם יעבור את אותו תהליך קשה שיוביל להבשלת ההכרה בסבלם של החלשים. רק מי שעבר בכור ההיתוך של הסבל, הדיכוי וההשפלה, מסוגל להיות רגיש לסבלם של חלשים ונזקקים. כיום, כאשר מחד גיסא יש רבים בתוכנו שלא חוו על בשרם כור היתוך של סבל, מחסור ומצוקה, ומאידך גיסא יש רבים כל כך שחיים מתחת לקו העוני, מתעצמת החובה להטמיע את המסרים הסוציאליים של סיפור יציאת מצרים בתודעה, ברגישות המוסרית ובאופני ההתנהגות שלנו.

לא במקרה נקשרו סיפורים רבים סביב חג הפסח לרעיון ההתחשבות בחלש והעזרה לנזקק. כך מסופר על רבי ישראל מסלנט, שכאשר נשאל על איזה דקדוק הלכתי הכי חשוב להקפיד בהכנת מצות מצווה, תשובתו הייתה: לשים לב לאלמנה הענייה, שלא תעבוד מידי קשה. על ר' אייזל חריף מסלונים סופר שראה גביר שהיה קמצן גדול, מנער בהקפדה את כיסיו בערב פסח כדי שלא ישתייר חלילה פירור חמץ. אמר לו: "אין אתה חייב לבדוק בכיסים שלך, שכן צריך אדם לבדוק עד מקום שידו מגעת, ואילו ידך שלך לעולם אינה מגעת אל תוך הכיס”… דקדוקי חג הפסח עוררו בקרב מנהיגים רוחניים אלה גם את החובה לתת את הדעת לדאגה לחלשים.

סקר שביצע ארגון 'פעמונים' בשנה שעברה גילה כי 64% מהאזרחים צמצמו את קניותיהם לקראת פסח, וכי 38% מהציבור סבור שמצבו הורע כלכלית בהשוואה לשנה שעברה. סביר להניח שסקרי השנה הנוכחית לא יניבו תוצאות מרנינות בהרבה. חג הפסח הוא הזדמנות להטמיע בקרבנו את הרגישות למצוקות הכלכליות בחברה הישראלית, לדרוש מהממשלה ולדרוש מעצמנו לעשות יותר כדי שיציאת מצרים תהיה לא רק סיבה למסיבה, אלא גם תניע שינויים סוציו-אקונומיים ואפילו תגרום ליד להיכנס לכיס.