פרשת ויחי – גבורה של אחווה ולא של שנאה

יוסף זכה במסורת היהודית לכינוי "הצדיק", והוא מזוהה בקבלה עם אחת מעשר הספירות. יוסף, ולא שמעון, אמור לשמש דגם לחיקוי ודמות השראה לכל יהודי. האלימות והמיליטנטיות של שמעון אינם דרכה של תורה. הגבורה שלפי חז"ל עלינו לאמץ היא של כיבוש היצר, ולא של כיבוש האחר ופגיעה בו.
(הרב רונן לוביץ´)

אם ננסה לתמצת את סוד כוחו של יוסף, שעלה מבור תחתיות לתפקיד המשנה למלך של האימפריה המצרית, ואם נרצה להבין מדוע אביו ראה בו את הבן הנבחר, דומה שהתכונה המרכזית שנמצא בו היא השליטה העצמית. תכונה זו בולטת לכל אורך דרכו של יוסף מאז שבגר, ובזכותה עמד בניסיונות הקשים שנקרו בדרכו, ובאמצעותה יכול היה להוציא לפועל בקור רוח את כל תכניותיו בטיפול באחיו ובניהול של כל מצרים.

ניתן לעמוד על תכונתו היסודית של יוסף מתוך ההשוואה לאחיו, שמעון. בתוך דברי הברכה לנכדיו פונה יעקב אבינו ליוסף ואומר לו: "ואֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי". רוב הפרשנים סבורים שהמילה "שכם" מופיעה כאן במובן של חלק (אונקלוס, ראב"ע, רמב"ן ורשב"ם). עם זאת רש"י מוסיף ומסביר שהכוונה היא גם לעיר שכם. ואכן יוסף זכה לחלקה בשכם, בה הוא נקבר, כפי שמסופר בסוף ספר יהושע.

טבעי היה שהעיר שכם תינתן לשמעון ולוי שכבשו אותה במבצע צבאי, בו גילו תעוזה וגבורה. אולם היא ניתנה דווקא ליוסף משום שהוא ידע לגדור את הפרצה בעריות שהחלה בשכם, כאשר שלט בעצמו מול אשת פוטיפר (ב"ר פו, ו).

שמעון ולוי מהווים אנטי-תזה גמורה ליוסף, הם מייצגים שני סוגים מובחנים של גבורה. גבורתם של שמעון ולוי היא גבורה פיזית הבאה לידי ביטוי במעשים של פגיעה באחרים, ואילו גבורתו של יוסף היא גבורה נפשית, שמשתקפת בשליטה עצמית.

על ברכת יעקב הפותחת במילים: "שמעון ולוי אחים", אומרים חכמים שהם היו אחים לשם עשיית הרע בהריגה שבצעו בשכם, אך "לא אחים ליוסף שמכרתם אותו" (בראשית רבה צו, ה). שמעון ולוי השתמשו באחווה שלהם למטרות של הרג והרס, ולא לשם בניה וסובלנות. דרכו של יוסף היתה מנוגדת לכך. הוא הגיע לאותה עיר, לשכם, כשבפיו המילים: "את אחי אנכי מבקש". יוסף תר אחרי אחווה חיובית.

שמעון ולוי היו האחים שיזמו את הפגיעה ביוסף, ואמרו "איש אל אחיו… לכו ונהרגהו" (רש"י לבראשית מ"ב, כ"ד). אחרי שהוחלט שלא להרוג את יוסף, היה זה שמעון שהשליך את יוסף לבור. זו הסיבה לכך שמאוחר יותר יוסף בחר לקחת דווקא אותו כבן ערובה והכניס אותו לבור הכלא במצרים.

גם בהמשך הדרך בני שמעון התאפיינו במעשים של תעוזה שלילית, תעוזה של אלימות ואבדן שליטה עצמית. היו אלה בני שמעון שנכשלו "לזנות אל בנות מואב" (במדבר כה,א), כאשר זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני מוביל את מעשי הפריצות. לפיכך בני שמעון לא זכו לברכתו של משה לפני מותו, ואף לא התיישבו בנחלה עצמאית בארץ ישראל. נחלתם נבלעה בתחום נחלת יהודה, וקללת יעקב "אפיצם בישראל" התקיימה בהם, כאשר אנשי השבט היו עניים המחזרים על הפתחים.

יוסף הניחן בשליטה עצמית מופלאה היה מסוגל להניח מאחוריו את כל הרגשות הקשים שבוודאי גאו בו מאז ימי נערותו כלפי אחיו. אחרי פטירת יעקב, נקרתה בפניו הזדמנות פז להתעמר באחיו, ואף להרעיבם למוות, אולם הוא כבש את יצרו וגילה אחווה אמתית כלפי אחיו. בתגובה לפנייתם השקרית של האחים, לפיה יעקב ציווה לפני מותו שיסלח להם, מרגיע אותם יוסף, ואף מבטיח: "אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם".

יוסף זכה במסורת היהודית לכינוי "הצדיק", והוא מזוהה בקבלה עם אחת מעשר הספירות. יוסף ולא שמעון, אמור לשמש דגם לחיקוי ודמות השראה לכל יהודי. האלימות והמיליטנטיות של שמעון אינם דרכה של תורה. הגבורה שלפי חז"ל עלינו לאמץ היא של כיבוש היצר, ולא של כיבוש האחר ופגיעה בו. "טוב ארך אפים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר", אומר ספר משלי, כשהוא רומז ליוסף לעומת שמעון. לפיכך יש להוקיע את מי שבוחרים להזדהות עם מעשי אלימות של יהודים נגד ערבים, נוסח שמעון ולוי בשכם. יש לחנך לריסון ולשליטה עצמית, גם בזמנים קשים בהם אנו סובלים מפיגועים של ערבים בכבישים ובחוצות הערים. את הטיפול באויבינו יש להשאיר לכוחות הביטחון, ואת הנקמה לבורא עולם.

(הרב רונן לוביץ´)