פרשת וירא – מי מקבל את ההחלטות בבית?

אנו מבינים שחינוך תובע לעיתים הכרעות קשות. בוודאי לא הרחקה מהבית, שהרי לנו אין קול אלוקי שמכוון אותנו למעשים חריגים כמו שהיה לאברהם. אולם לעיתים יש צורך בנקיטת צעדים שיש בהם ממידת הדין המאזנת את מידת הרחמים והחסד. מעבר לכך, אנו מבינים שבדיאלוגים בין בני זוג יכולים להיות חילוקי דעות, ובהם צריך לדעת להקשיב זה לזה ולקבל החלטות ביחד, חרף כל הקשיים הכרוכים בכך
(הרב רונן לוביץ´)

מספרים על זוג שלא הפסיק להתווכח ולריב עד שלבסוף פנו לייעוץ. כשהגיעו ליועץ כל אחד מהם התלונן על כך שהאחר כלל לא מקשיב לו. פנה אליהם היועץ והציע פתרון: "שבוע אתה תיתן לה לדבר והיא תקשיב, ושבוע את תדברי והוא יקשיב". כעבור חודש חזר הזוג לפגישה עם היועץ. "איך השיטה שלי עובדת", פנה אליהם היועץ בחיוך? הגבר ענה ללא היסוס: "שבוע אני דיברתי והיא הקשיבה, שבוע היא דיברה ואני הקשבתי, ושבועיים שנינו דיברנו – והשכנים הקשיבו"…

אכן, בין בני זוג עלולות להיות תקלות בתקשורת. זה קורה במשפחות הכי טובות. אחד האתגרים החשובים בחיי הנישואין הוא למצוא את הדרך להתגבר על אי-הבנות ואי-הסכמות, וליצור דפוסי התנהלות תקינים לקבלת החלטות במצבים של חילוקי דעות.

ממה נבעו חילוקי הדעות בין אברהם לשרה? האם אברהם לא היה ער לסכנות עליהן הצביעה שרה אשתו? האם היה מודע לסכנות אלה, אך סבר שיש למצוא להם פתרונות אחרים? לשאלות אלה אין תשובה ברורה במקרא

פרשת 'וירא' מפגישה אותנו עם מקרה בו התגלעו חילוקי דעות בין האבא והאימא של כולנו, אברהם ושרה. שָׂרָה ראתה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית מְצַחֵק. לא ברור מה היה טיבו של צחוק זה, ובקרב הפרשנים ישנם פירושים מפירושים שונים. החל מאלה הסוברים שמדובר צחוקים סתמיים כדרכם של ילדים (אבן עזרא), המשך בגורסים שמדובר בקריאת תיגר של ישמעאל על זכות הבכורה של יצחק (רשב"ם, רמב"ן) וכלה בטוענים שהמילה צחוק רומזת לשלוש העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (חז"ל בתוספתא ובבראשית רבה ורש"י).

כך או כך מסקנתה של שרה היא נחרצת וחד-משמעית: "וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ". אברהם, לעומת זאת מתקשה לקבל את גזרת הגירוש של רעייתו: "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ". הוראת ה' "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" מלמדת ששרה צדקה, וכי מעשיו של ישמעאל הצדיקו את הרחקתו.

ממה נבעו חילוקי הדעות בין אברהם לשרה? האם אברהם לא היה ער לסכנות עליהן הצביעה שרה אשתו? האם היה מודע לסכנות אלה, אך סבר שיש למצוא להם פתרונות אחרים? לשאלות אלה אין תשובה ברורה במקרא, אך ניתן להציע מספר כיווני תשובה אפשריים:

א. ישמעאל היה בנו של אברהם, אך לא בנה של שרה. קל לשרה להחליט על גירוש צרתה עם בנה, אך קשה הדבר מאוד לאבא אברהם. ייתכן אפוא שאברהם מודע לחלוטין להתנהגותו השלילית של ישמעאל, אולם אינו מוכן לוותר על בנו ולנקוט כלפיו צעד כה חריף כמו גירוש מהבית.

ב. אפשרות אחרת שהתנגדות אברהם לגירוש לא נבעה ממניע אישי אלא מהפילוסופיה החינוכית שלו. אברהם התאפיין לכל אורך חייו בגישה של קבלת האחר תוך אמונה ביכולת לשנותו לטובה על-ידי השפעה חיובית. כך הוא עשה נפשות עוד בחרן, כך נהג לפתוח את אוהלו לארבע רוחות השמים, ולקלוט אל תוכו אנשים מכל הסוגים ומכל מאמינים שהוא, ואף שלושה עוברי אורח שנראו כעובדי עבודה זרה והגיעו בתזמון בלתי מוצלח במיוחד זכו לקבלת פנים מלכותית באהלו. זאת ועוד: דרכו של אברהם היא ללמד זכות אף על הרשעים הגדולים ביותר, כפי שמשתקף מהוויכוח הנועז להתווכח שניהל עם קונו במטרה להציל את אנשי סדום. אך טבעי אפוא, שאברהם יחפש לראות את הטוב גם בישמעאל, ויאמין שניתן להשפיע על רוחו ולשנות את דרכו. אברהם, לפי פרשנות זו, מתנגד באופן עקרוני-אידיאולוגי לצעדי ענישה תקיפים בחינוך, הוא אינו תומך בהרחקת תלמידים מבית הספר או מהישיבה, ובוודאי שאינו מוכן לגרש ילדים מביתם.

ג. אפשרות נוספת שברצוני להציע היא שאברהם סבל מבעיית הכחשה, שהיא בעיה המוכרת היטב להורים ולמורים. הילד עושה צרות, אבל ההורים ממאנים לראות. לפעמים כולם יודעים שהילד הוא עושה צרות סדרתי, המורים בבית הספר מתקשים להכיל את התנהגותו, ילדים אחרים סובלים מנחת זרועו, ורק הורי הילד הבעייתי לא מבינים מה רוצים ממנו: "הוא הרי ילד כל כך נחמד ומתוק, ממש נופת צופים", הם קובעים. "לא נופת אלא טינופת" מטיח בהם מורה עצבני במיוחד (שכנראה לא מקבל תנאי שכר נאותים). אבל הם בשלהם: "בבית הוא ילד זהב, ואם בבית הספר יש אתו בעיות, הרי הן באשמת המורים או המנהל, ההרשות המקומית או משרד החינוך". אברהם בוודאי לא האשים את המערכת, אבל ייתכן שמשהו של הכחשה היה גם אצלו במידה מסוימת, והוא לא ראה את מה שראתה אשתו.

ד. ייתכו עוד שהניסיון האישי של אברהם גרם להסתייגותו מהגירוש. לאור ניסיונו שלו הוא סבור שלא צריך להתרגש מהשפעה סביבתית שלילית, ויצחק יוכל לגדול לתפארת חרף מעשיו והתנהגותו של ישמעאל אחיו. אברהם הרי התנסה בחייו האישיים בהליכה נגד הזרם. כמי שהגיע מרקע אלילי וידע לעמוד על דעתו, לבדל עצמו מהסביבה ולעצב את אישיותו באופן עצמאי, סבר אברהם שגם יצחק יצליח לצחוק על סביבתו, יתנתק מהשפעת ישמעאל ויפתח חשיבה אישית ודפוסי התנהגות עצמאיים.

לפי הסבר זה הטעות של אברהם נעוצה בבעיית ההזדהות שלו עם בנו, בעיה המוכרת היטב לאנשי חינוך ששומעים לא פעם את האמירה: "לא נורא גם אני הייתי כזה". לא פעם הורים טועים בחינוך ילדיהם בגין חוסר ההבנה שלהם שיש לבן אישיות שונה, שהוא חי בתנאי סביבה שונים, או שהוא מתמודד עם אתגרים שונים מאלה שעמדו בפניהם. מה שהצליח בחיי האב לא בהכרח יעלה יפה בחיי הבן. אם האב למד בבית ספר חילוני או לא תורני ויצא שומר מצוות לתפארת, אין זה מלמד בהכרח שכך יקרה גם אצל בנו. לפעמים האבא אומר: "לא נורא שהוא חלש בגמרא, גם אני לא אהבתי גמרא בבית ספר, והיום אני מעביר שיעורים בדף היומי". האבא הזה ממאן להבין שבנו גדל בתנאים שונים, יש לו כישורים אחרים והוא מתמודד עם ניסיונות ואתגרים אחרים לחלוטין. אברהם רואה את יצחק כמי שדומה לו אפילו באופן פיזי כשתי טיפות מים, כדברי חז"ל, וסבור שהוא השתקפות של בבואתו הרוחנית. אולם שרה מבינה שהבן הוא אישיות שונה ועצמאית, וכי עליו לעבור דרך אחרת מזו של אביו.

יהא אשר יהא ההסבר להסתייגות אברהם מגירוש ישמעאל, הוויכוח הין אבינו ואמנו הראשונים הסתיים ב"כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". אברהם קיבל עליו את הדין, השכים בבוקר, ובניגוד להבנתו, צייד את הגר בסנדביץ' ובמימיה ושלח אותה עם ישמעאל למדבר באר-שבע.

יהיה מי שימצא בכך אסמכתה מקראית לחלוקה הקיימת אצל הרבה זוגות, שהגבר "מחליט" על כל הדברים הגדולים החשובים, כגון: האם צריך לתקוף את איראן? האם מוצדק להשבית את המשק? האם כדאי להשקיע במשלוח חללית למאדים? ועוד כיוצא באלה החלטות גורליות שהעולם מחכה בהן למוצא פיו. האישה, לעומת זאת, מחליטה בדברים הקטנים: היכן ילמדו הילדים? לאיזה טיפול רפואי צריך לפנות? האם נוסעים לשבת? ועוד ועוד ועוד…

אנחנו בכל אופן מקשיבים לקולות שעולים מביתם של אברהם ושרה, ומסיקים מהם כמה תובנות חשובות: אנו מבינים שצריך לראות את המציאות החינוכית ואת בעיותיה כפי שהן, ללא הכחשה וללא אשליה. אנו מבינים שחינוך תובע לעיתים הכרעות קשות. בוודאי לא הרחקה מהבית, שהרי לנו אין קול אלוקי שמכוון אותנו למעשים חריגים כמו שהיה לאברהם. אולם לעיתים יש צורך בנקיטת צעדים שיש בהם ממידת הדין המאזנת את מידת הרחמים והחסד. מעבר לכך, אנו מבינים שבדיאלוגים בין בני זוג יכולים להיות חילוקי דעות, ובהם צריך לדעת להקשיב זה לזה ולקבל החלטות ביחד, חרף כל הקשיים הכרוכים בכך.