שני שירים מתוך שְׁלֹשָׁה שִׁירֵי תּוֹרָה

שני השירים נכתבו לפני כ-11 שנים בעקבות חוויות שחוויתי בהוצאת ספר התורה מן ההיכל בשבתות בקבוצת התפילה לנשים 'שירת שרה' המתקיימת במכון פרדס. בקבוצה זו נשים מתפללות וקוראות מספר תורה בטעמי המקרא כבר למעלה מעשרים שנה.

(שרה פרידלנד בן ארזה)

החוויה החזקה של פתיחת ההיכל לעיני נשים בלבד, ללא מחיצה, הולידה בי את השיר הבא:

*

עַל סִפּוֹ שֶׁל הֵיכָל הוֹתַרְנוּ רְדִידִים וּשְׁבִיסִים,

בְּבוֹאֵנוּ לִקְרָאתֵךְ צְמִידִים הִשַּׁלְנוּ וְטַבָּעוֹת וְקִשּׁוּרִים,

יָפוּזוּ זְרוֹעוֹתֵינוּ רֵיקוֹת נִכְחֵךְ.

קוּמִי, מַלְכָּה אֲסוּרָה כַּדָּם,

פְּרוּשָׁה בְּשַׁרְשֶׁרֶת בְּאָרוֹן בְּהֵיכָל.

מִקּוּרִים הִתְנַעֲרִי,

יְלָדוֹת יָלַדְנוּ לָךְ

לִפְתֹּחַ דְּלָתַיִךְ, לְהַנְעִים לָךְ זְמִירוֹת.

[…]ְ מִשֶּׁהֻּתַּר אַבְנֵטֵךְ וְהֻפְשְׁטָה הַגְּלִימָה

מִשֶּׁהוֹשַטְתְּ לִי צַוָּארַיִךְ לִקְרִיאָה

תַּמָּה,

שׁוּב אֲנִי חֵיק,

אֵם מִשְׁתָּאָה לָךְ וּפְקוּחָה

לְהִזָּהֵר בְּמַרְפֵּסֵךְ.

(שרה פרידלנד בן ארזה, אנא בשם, עם עובד תשס"ו)

התורה-המלכה, שהיתה עד כה אסורה עלינו, או חנוטה בין קורים – משתחררת לקראתנו. ושאנחנו, הנשים שהופרדו ממנה באמצעות מחיצות ואיסורים, יכולות להשיל את כל הלבושים והקישורים המכבידים על הנפש, ולהיפגש עמה מפגש חשוף.

השיר אינו מבטא רק את החוויה החושית, למרות שהיא שעוררה אותו. יש בו ביטוי גם ללימוד התורה הנשי, שזכיתי לחוות כלומדת וכמלמדת. מצאתי שבלימודן של נשים, חלק מן המַעטים המקובלים – הכללים הנוקשים בלימוד, הגדרת 'השאלות הנכונות' המצמצמות את אופקי התשובות ושאר מוסכמות – הושלו.

במפגש החשוף של נפשה של אשה עם נפש התורה טמונה פוריות עצומה – חידושי התורה הנשיים. ציפיות אלו' שהחלו להתגשם בדורי, נתלות עוד יותר בדור הבנות והתלמידות, אלו הפותחות, לפי מנהגנו, את ארון הקודש, והשרות 'אנעים זמירות'.

בסוף השיר מתקיים מעין היפוך מעמדות: התורה, שהיתה בתחילת השיר מלכה נישאת ואסורה, בסוף השיר הופכת לתינוקת, המסורה בידי קוראותיה. תמונת ההתמסרות קשורה להפשטתה מקישורי האבנט וממחלצות המעיל. הנשים הלומדות, שהיו בעבר כנועות ויראות בלבד נוכח התורה המרוחקת, ערות לעצמתן ולאונים המתגלים בהם בעת הדרישה והחידוש בתורה, והן צריכות להיזהר שלא לפגוע בתורה-התינוקת שבחיקן. את הזהירות מפני פגיעתן האפשרית ב'מרפסה' של התורה אפשר להבין כרצון להשאיר אותה גם נשגבת מלומדותיה (והדבר כמובן נכון גם לגבי לומדיה), ולא לנכס את התורה אלינו מתוך שעשוע יצירתי חסר גבולות או מתוך השתלטות.

בתשתית השיר עמדו מדרש ועל גביו דרשה חסידית. במקורות אלו מדובר בחיבה, ואילו בשיר הטענתי עליהם גם את חובת האחריות הנלווית אל היפוך התפקידים:

בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו (שה"ש ג יא)

…שאל ר' שמעון בן יוחאי את ר' אלעזר בר' יוסי:

אפשר ששמעת מאביך מהו "בעטרה שעטרה לו אמו"?

א"ל: למלך שהיה לו בת, והיה אוהבה יותר מדאי.

לא זז מחבבה עד שקראה אחותי.

לא זז מחבבה עד שקראה אמי.

כך בתחלה חיבב הב"ה את ישראל וקראן בתי – "שמעי בת וראי" (תהלים מה יא).

לא זז מחבבה עד שקרא אותן אחותי, שנא' "אחותי רעייתי" (שה"ש ה ב).

לא זז מחבבה עד שקרא אותן אמי, שנ' "שמעו אלי עמי ולאומי" וגו' (ישעיהו נא ד),

"ולאמי" כתי'.

עמד ר' שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו.

א"ל: אילו לא באתי אלא לשמוע דבר זה דיי.

(פסיקתא דרב כהנא, פסקא א אות ג)

את המדרש הזה המהפך את מעמדם של ישראל מבתו של הקב"ה לאמו כביכול, מפרש ר' צדוק הכהן מלובלין על מעמדם של ישראל גם מול התורה. ומשם שאבתי השראתי.

והסייעתא לד"ת הוא רב וחבירים ותלמידים

ואנו מבקשים וחננו מאתך חכמה בינה ודעת שהם… בלא סיוע בנ"א

וכד"ש (בר"ר פ' סא) באאע"ה רב לא הי' לו כו' וכמ"ש כי ה' יתן חכמה מפיו וגו'.

וע"ז ניתנה תורה לישראל שהיא תהי' הרב והחבר,

וכמו שפירש"י אבות על קנה לך חבר י"א ספרים.

ובאמת הספרים הם רבותיו…

רק זהו בהתחלה ואח"כ כשמחדש חדושין על ידם נעשו מדריגת חבר.

וז"ש בשהש"ר (סו"פ ג) לא זז מחבבה עד שקראה בתי כו' אחותי כו' אמי כו'

ואמי היינו מדרגת תלמיד

והיינו דלבסוף נעשית תורתו וכאלו הוא המוליד הד"ת עצמה שניתן למשה מסיני כי ממש פנים חדשות באו לכאן.

כמו ד"מ ע"י פי' רז"ל בכתובים ודאי הם נקראים בוניה של תורה

וזהו ע"י ספרים שחברו הם ללמד חדשות לאחרים

ואורייתא וקוב"ה חד לכך לא זז מחבבה עד שקראה אמי שהם הולידו שורש התורה והחכמה בעולם…

והיינו ע"י ההכרה שהחדושין הם מהש"י שזהו ענוה ולשמה שמכיר שאין לו מגרמי' כלום אז מצליחין ועולה לגדולה להיות נקרא אמי כמשפט אחר הברכה וההכרה שהכל מהש"י אז הש"י

אומר שהכל שלו גם האתערותא דלעילא הוא משלו כטעם תנו עוז [היינו ד"ת כנ"ל לאלהים] כי ע"י אתערותא דלתתא שלו הוא שנולד זה.

(ר' צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק קפז)

כאן המלך שלמה הוא בעיקר התורה ("ואורייתא וקוב"ה אחד"). היות האדם אמו של הקב"ה מתבטאת כאן בכך שהוא אמה של תורה.

*

תַּרְדֵּמַת חֵיקִי חַמָּה,

בַּעֲדָהּ אֵימָה תַּמָּה נוֹפֶלֶת,

מְצַמְרֶרֶת כְּגִרְגּוּרֵי תּוֹרִים.

וּמִבַּעַד לִקְטִיפָתֵךְ,

קְצוּבַת פְּעִימוֹת אַתְּ,

תָּגִים דַּקִּים מְשַׁחֲרִים חֲרִישִׁית.

נִטְרָף בִּי הַדָּם.

נִטְרָף בּוֹ הֵדָם.

אַךְ עַצְמִי אַתְּ

אַךְ בְּשָׂרֵךְ אֲנִי

(שרה פרידלנד בן ארזה, אנא בשם, עם עובד תשס"ו)

את השיר הזה הוליד חיבוק, חיבוק חם של האשה לספר תורה, שאתו התעוררה גם אימה מצמררת. אשה בשר ודם, שכל אמהותיה לדורותיהן לא קרבו אל התורה, חשה שבחיקה, מעבר לקטיפת מעיל התורה, חבוקות אותיות שבהן נבראו שמים וארץ, שבחיקה כמוסים תגים ואותיות שטמונים בהם סודות אלוהיים ומעמקי רצונו.

השורות –

נִטְרָף בִּי הַדָּם.

נִטְרָף בּוֹ הֵדָם.

מגלמות את ההדהוד בין דמה הסוער של האשה החובקת לבין הֵד רחישתם של התגים שבתורה הנחבקת. למעשה התנועה שבדם האשה ובזרימת החיות שבתורה נטרפות זו בזו.

סופו של השיר מגיע למקומות מיסטיים יותר, שכן מתגלה ששתי ההתרחשויות הללו, זו הפועמת בגווילי התורה וזו הפועמת בלב האשה אינן רק מהדהדות זו כלפי זו, אלא הן נחוות כהתרחשות אחת – האשה מזהה את התורה כתמצית הוויתה, ואת נפשה כהתגלמות ממשית, 'בשרית' של התורה.

שרה פרידלנד בן ארזה היא משוררת, מסאית, עורכת, ומלמדת מדרש, ניגון וחסידות. השירים נכתבו בעקבות חוויות בהוצאת ספר התורה מן ההיכל בקבוצת תפילה לנשים.