(קרדיט תמונה:תמר הירדני)

תהליך הגיור מורכב ממילה, קבלת מצוות וטבילה לשם גיור. ההחלטה להתגייר היא החלטה שמכילה שני רבדים: הרובד האישי והנפשי – מסע חיפוש אישי, מפגש עם האלוקות ושינוי אורח חיים; והרובד הציבורי לאומי. ברובד הזה המתגייר אינו מסתפק בשינוי אורח חייו הפרטיים, אלא הוא גם מבטא זאת בהמרת דת ובשינוי זהותו והשיוך הלאומי שלו. לא בכדי דרש ר' יהודה: "גר שנתגייר בינו לבין עצמו אינו גר".[1] מכאן חזר ר' יוחנן וקבע: "גר צריך שלושה".[2] משני המקורות עולה בבירור שבית דין צריך להיות מעורב בתהליך הגיור ולהיות זה שמטביע עליו את חותמת הכשרות. יחד עם זאת, הברייתא והמימרא אינן קובעות במפורש באיזה שלב בתהליך נצרכת מעורבותו של בית הדין; האם הוא צריך להיות נוכח ועד בכל אחד מרכיבי הגיור, שמא עליו להיות מעורב רק באישור הסופי, וכמובן קיימות אפשרויות ביניים נוספות. השאלה החשובה לענייננו היא האם הכרחית נוכחות בית הדין בטבילה לגיור.

בשאלה זו קיימות התייחסויות מנוגדות בשתי סוגיות:

בסוגיה הראשונה[3] מובא מעשה בגוי שהטביל אישה לשם אישות, כלומר, כדי להינשא לה. למעשה, היתה זו טבילה לנידה, שהכילה את המוטיב של קבלת מצוות מניה וביה. על אותו מקרה אמר רב יוסף שהוא יכול להכשיר את האישה ואת בתה. הגמרא מבארת שהכשר זה מבוסס על דברי רב אסי, שלפיהם אישה שטבלה לנידותה ממילא עלתה לה טבילה הזו כתחליף לטבילה לגיור. לפי המקור הזה, לא נדרשת טבילה טקסית בפני בית דין דווקא, אלא די בידיעה שהמתגיירת טבלה טבילה בעלת ערך מצוותי המעיד על רצונה לקיים מצוות.[4]

בסוגיה השנייה מובאת ברייתא בזו הלשון: "תנו רבנן: … ושני [בגמרא: "ר' יוחנן אמר תני שלושה"] תלמידי חכמים עומדים על גביו ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות. טבל ועלה – הרי הוא כישראל לכל דבריו. אישה – נשים מושיבות אותה במים עד צווארה, ושני תלמידי חכמים עומדים לה מבחוץ, ומודיעין אותה מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות."[5] הברייתא מתארת את מעמד הטבילה בנוכחותו של בית דין. ואולם אפילו לפי המקור הזה נראה שעיקר עניינו של בית הדין במעמד הטבילה הוא הודעת המצוות ווידוא קיומו של רכיב המטען הערכי הזה בטבילה. כמו כן, הברייתא מבחינה במפורש בין טבילה של גבר לגיור לבין טבילת אישה לגיור. במעמד הטבלת אישה תלמידי החכמים "עומדים לה מבחוץ". על פירושו של מושג זה נעמוד בהמשך.

נחיצות בית הדין בתהליך הגיור

ראשית יש לדון בנחיצות עמידתו של בית הדין בזמן הטבילה מעל המתגייר לאור שני המקורות. הגאונים סברו שקיימת סתירה בין המקורות, ועל כן הכריעו כאחד מהם. על כן חלוקים המקורות הגאוניים אם פוסקים כרב אסי, שאין צריך בית דין, או כר' יוחנן, שצריך בית דין. הראשונים, לעומתם, ניסו ליישב בין המקורות, ונחלקו בדרך יישובם. הרי"ף סבור שניתן להכיר בטבילה לנידות כתחליף לטבילה לגיור רק בדיעבד. לכתחילה חייבים להטביל לגיור בפני בית דין. על כן, אם בקהילה ישנם אנשים שנוהגים כגרים, אין לערער על כך, והם מוחזקים כיהודים. אולם אם ירצה מי מהם להינשא, עליו לעבור תהליך גיור מסודר, הכולל טבילה בפני בית דין.[6] בעקבות הרי"ף פירש הרמב"ם שרב יוסף לא התכוון שאפשר להחליף טבילה לגיור בטבילת נידה ובידיעה שהתרחשה טבילה כזאת; אלא שהטבילה לנידות היא אחד הסימנים המורים שהגר מקיים אורח חיים יהודי, שמכוחו מחזיקים אותו כיהודי, כל עוד לא בא להינשא.[7] לעומת דעתם של הרי"ף והרמב"ם, סברו בעלי התוספות והרמב"ן שמוטב שטבילה לגיור תתרחש בפני בית דין (למצווה בלבד), אבל בדיעבד אם ידוע שהתקיימה טבילה, הרי אין צורך להטביל טבילה מיוחדת לגיור, והגר הינו גר לכל דבר ועניין כולל לענייני נישואין.[8]

הטור פסק להלכה כבעלי התוספות וכדעת אביו הרא"ש, וכך נפסק גם להלכה בשולחן ערוך,[9] שלכתחילה מטבילים בפני בית דין אולם בדיעבד ניתן להסתפק בידיעה על קיומה של טבילה לכל דבר ועניין. (ודוק, דיעבד זה אינו דומה לדיעבד של הרי"ף והרמב"ם, אשר מונעים אפשרות נישואין עם גר כזה). לדבריהם ידיעה כזו עשויה להתקיים כאשר נוכחים במקום אדם אחד או שניים (ואין מדובר בעדות אלא בנאמנות, ונשים נאמנות).[10]

מהות נוכחותו של בית הדין לפי פסיקת ההלכה שונה בתכלית מזו שמוצגת בפי הרי"ף והרמב"ם, שכן גם אם לכתחילה יש צורך בנוכחות בית הדין, עדיין לפי דעת הרי"ף, ללא נוכחות בית דין כאילו לא התקיימה טבילה כלל; ומשמע שחלק מן המעמד הוא עצם נוכחותם של הדיינים. אולם לפי דעת בעלי התוספות, שנפסקה להלכה, נוכחות בית הדין נועדה לווידוא הטבילה או וידוא מגמתה – היותה לשם קבלת מצוות; כך שנוכחות זו, אין פירושה שבית הדין אמור לראות את הטבילה, אלא הם אמורים לדעת עליה.

מקום בית הדין בטבילת הנשים

דבר זה נכון גם באשר לטבילה של גברים לגיור, אלא שבעניין טבילת נשים לגיור כתוב שהדיינים "עומדים לה מבחוץ", ומשמע שאינם רואים את טבילתה. וכמו שמפרש בעל 'אור זרוע' במפורש: "אשה – נשים מושיבות אותה במים עד צווארה, ושני תלמידי חכמים עומדים לה מבחוץ. משמע שאינם רואים אותה וסומכים בטבילתה על ראיית נשים.[11] מכאן אפשר ללמוד גם כיצד יש לבצע את התהליך. נשים הן האמורות להחליף את בית הדין בטבילה זו.

מקור הלכתי חשוב נוסף המצוי במסכת גרים, קובע: "האיש מטביל את האיש, והאישה מטבלת את האישה".[12] מן המקור הזה ברור שבית הדין יכול להסתפק בידיעה על הטבילה באמצעות שלוחה של בית הדין, וזו יכולה להיות אישה. כך פירש גם ר' חיים קנייבסקי את ההלכה בהלכות גרים, וסבר שזוהי גם משמעות המושג "עומדים לה מבחוץ" המופיע בברייתא. וזו לשונו:

והאשה מטבלת את האשה – משמע שהאנשים לא יראוה כשהיא טובלת. וכן משמע ביבמות (מז, ב) דקאמר שני תלמידי חכמים עומדים לה מבחוץ. משמע שאין רואים טבילתה רק הנשים. אבל הרמב"ם כתב […] ונראה דהרמב"ם לשיטתו דסבירא לה […] דהא דאמרינן מי לא טבל לקריו ומי לא טבלה לנידותה […] שזה ראיה שמסתמא נתגיירו כדין.

אבל לפי דעת התוספות ושאר הראשונים דרק קבלת מצוות בעי שלושה אבל הטבילה אין שלושה מעכב, שפיר יש לומר דבאישה שאי אפשר לאנשים לראות התירו שתטבול בפני נשים […] ולכן עומדים בחוץ ומודיעים אותה מקצת מצוות ושומעין שהיא מקבלת.[13]

הדברים תואמים את לשון הרא"ש: "שכיוון שידוע לכל שטבלה, כאילו עומדים שם דמי".[14] כלומר, ישנם מצבים שבהם אפשר לממש את ההוראה בדבר נוכחותו של בית הדין, גם בלא נוכחותו הפיזית במקום. כמובן, נוכחותן של נשים שהן שליחות בית דין היא כנוכחות פיזית ממשית של בית הדין, והיא לכתחילה לכל הדעות.[15] ואכן כך מספר הרב וולדנברג, בעל שו"ת 'ציץ אליעזר', בדבריו בכנס הדיינים השני על אודות נוכחות בית דין בטבילת נשים. הוא מספר על שיחתו עם הרב עוזיאל, שהציע את הפתרון של נשים שיטבילו נשים כשליחות בית דין: "ופעם בדברי אתו [עם הרב עוזיאל] בעל פה על כך, הסכים לי שמן הראוי להנהיג כך גם כאן בארץ, ולכן הכרחי הדבר שיונהג בזה נוהג כללי ואחיד".[16]

ההשלכות לימינו:

אמנם, היו שהתנגדו לנוהל הזה, ביניהם הרב עובדיה יוסף, אך נראה לי שבימינו המצב השתנה מעט:

א. יש נטייה ברורה שלא לתמוך בעמדתם של הפוסקים המקשים על הליכי הגיור.

ב. תפיסת הצניעות הולכת ומתעצמת. נשים מעדיפות להיבדק בידי רופאות נשים ולא בידי רופאים גברים. יש נשים המחפשות אפשרות לטבול לבד, ולא בנוכחותה של בלנית בחדר, המפֵרה, להרגשתן, את האינטימיות שלהן.

ג. ישנה ערנות כללית וגם הלכתית רבה יותר לערך כבוד האדם.

כל אלה מלמדים כי יש לחזור לנוהל המוצע כאן, שנשים יטבילו נשים, ואילו הדיינים יבדקו בסמוך לטבילה את קבלת המצוות. נוהל זה הינו לכתחילה לגמרי, ולא בדיעבד.

חשוב לי לציין, כי אי-הנחת שלי משאלת צניעות מעמד הטבילה בפני הדיינים אינה מבוססת על סקר מתגיירות. ובוודאי לא שאלתי את המתגיירות, שצניעותן וכבודן נרמסו מעבר למתבקש. תגובתי מבוססת על שאלה בסיסית שאני שואלת את עצמי: האם אני רואה את עצמי בתוך מקווה מכוסה בחלוק בלבד (גם אם אטום), שעה ששלושה גברים עומדים מעלי.

התשובה הנחרצת שלי היא שלילית. תשובה זו מבוססת על הבנת מושג הצניעות של יהודייה פשוטה שכמוני. העובדה שהמתגיירות ברובן שותקות אינה מעידה על דבר, מלבד, אולי, על החשש והפחד שלהן ועל רצונן העז לקבל את חותמת הכשרות של עם ישראל בלי פקפוק. תפקידנו, הרבנים והרבניות, הוא לפעול על פי ההלכה. כאן אני מבקשת לטעון, שאם יש דרך שנשים יטבילו נשים, איני רואה מניין ההיתר שגברים יעשו זאת.

*המאמר ההלכתי המלא בנושא זה הופיע ב'אקדמות', כתב העת של בית מורשה. הרוצה להעמיק מוזמן לקוראו ("והאשה מטבלת את האשה", אקדמות כא, אלול תשס"ח).

---

[1] ברייתא, יבמות מז ע"א.

[2] יבמות מו ע"ב.

[3] יבמות מה ע"ב.

[4] וראו המקבילה בירושלמי, קידושין, פ"ג הי"ב.

[5] יבמות מז ע"ב.

[6] רי"ף, יבמות טו ע"א–טז ע"א.

[7] רמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ג, ה"ט.

[8] תוספות קידושין סב ע"ב ד"ה גר.

[9] טור ושו"ע יורה דעה רסח.

[10] ראו מרדכי וב"ח.

[11] אור זרוע, ח"א, הלכות יבום וקידושין, תקצח ותודה לרב איתן טוקר על ההפניה.

[12] גרים, א, ד.

[13] פירוש למסכת גרים.

[14] רא"ש יבמות ד, לא.

[15] ראו משפטי עוזיאל א, יורה דעה סי' יג.

[16] כו–כז תשרי, תשי"ד, העתק הפרוטוקול המלא נמצא בידי. תודה לד"ר נתנאל פישר שמצאו בגנזך המדינה.