פרנסי ציבור נאמנים וירידת הגשם – (הרבנית תמר מאיר)

חברה וקהילה | עם ומדינה | מידות, אמונות ודעות

שיתוף המאמר -

מסכת תענית עוסקת בתפילה ובבקשה לגשם, ובשני התלמודים מובאים סיפורים רבים על אנשים מיוחדים שתפילתם לגשם נענתה. נביא כאן סיפור קצרצר מן הירושלמי, היכול ללמד אותנו הרבה על היחס לשאלה מי ראוי להתפלל ולהיענות.

(הרבנית תמר מאיר)

הסוגיה בירושלמי תענית א,ד; סד ע"ב מתייחסת למשנה ד' בפרק ראשון של המסכת:

"הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היחידים מתענין שלש תעניות…" והגמרא שואלת: "אילו הם היחידים?" ועונה: "אילו שהן מתמנין פרנסין על הציבור". התמיהה המתבקשת (וקל מאוד להזדהות איתה בימי בחירות כשלנו…) לא מאחרת לבוא: "מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור הוא מתפלל ונענה?" האמנם עצם המינוי לתפקיד ציבורי הופך את האדם לראוי? "אלא מכיון שהוא מתמנה פרנס על הציבור ונמצא נאמן כדיי הוא מצלייא ומתענייא (תרגום: ראוי הוא להתפלל ולהיענות)". זו אכן מדרגה יוצאת דופן שזוכים לה רק יחידי סגולה: גם להתמנות פרנס על הציבור, וגם להימצא נאמן.

לאחר דיון פורמלי זה בשאלה, מופיע מחזור בן חמישה סיפורים רצופים, העוסקים כולם באנשים שמאופיינים כראויים להתפלל ולהיענות.

נעסוק בראשון, והקצר שבהם (בתרגום): "איש אחד היה מוציא מעשרות כתיקנן. אמר לו ר' מנא: קום אמור בערתי הקודש מן הבית (מתוך וידוי מעשרות)".

במבט ראשון, הסיפור כלל לא נראה כעוסק בירידת גשמים או בתפילה עליהם. המידע היחידי על הדמות שבסיפור היא שהוא מקפיד במעשרות – מוציא מעשרות כתיקנן. גם מה שאומר לו ר' מנא, לא נראה על פניו כקשור לנושא המעשרות, הוא קורא לו לקום ולומר את נוסח וידוי המעשרות:

"ואמרת לפני ידוד אלהיך: בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי, לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול ידוד אלהי עשיתי ככל אשר צויתני, השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש (דברים כו: יג – טו)".

בוידוי המעשרות מפרט האדם את מעשיו, מציין את הנתינה ללוי לגר ליתום ולאלמנה, את ההקפדה על כל חלקי המצווה, ואת העובדה שהוא קיים בנאמנות את הצו האלוקי. לאחר מכן הוא פונה לקב"ה בבקשה שיקיים הוא את אשר הבטיח לעמו ישראל, ויברך את האדמה.

בנקודה זו, עשוי להתברר הקשר לסיפור שבפנינו. נוסח וידוי המעשרות, הוא למעשה פניה לקב"ה לקים את החלק שלו בחוזה שבין שני הצדדים. אני עשיתי ככל אשר ציוויתני ואתה – השקיפה ממעון קדשך מן השמיים, וברך את האדמה – בברכת הגשם.

וכך מובא במשנה, מעשר שני ה,יג:

"השקיפה ממעון קדשך מן השמים עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל בבנים ובבנות ואת האדמה אשר נתתה לנו בטל ובמטר ובולדות בהמה כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש כדי שתתן טעם בפירות"

במדרש שמות רבה, מודגש כוחם של מי שמקפידים על המעשרות:

"א"ר אלכסנדרי גדול כחן של מוציאי מעשרות שהן הופכין את הקללה לברכה…". "קרבן העדה" לקטע הנ"ל בירושלמי, מפרש שדבריו של ר' מנא נאמרו בזמן התענית. כלומר, אין המדובר באמירה של וידוי המעשרות בזמן ההלכתי המיועד לכך, אלא במעין הזכרה של החוזה בשנת בצורת.

האמנם נמנה המקפיד המעשרות על 'היחידים' המוזכרים במשנה?

הנאמנות במעשרות (חז"ל מכנים נאמן את מי שמקפיד במעשרות) כמו הנאמנות של פרנסי הציבור, אינה מובנת מאליה. אך נאמנות זו יוצרת כריתה מחודשת של הברית ושל החוזה שבין הקב"ה לישראל. יהי רצון שנזכה לגשמי ברכה בזכות, ולא בחסד, ולפרנסים המתמנים על הציבור ונמצאים נאמנים.

(הרבנית תמר מאיר)

לקריאה נוספת -

במעלה הר נבו: ישוב הדעת בסוף החיים

13.03.2023

האם מותר להרחיב את עזרת הנשים בכותל המערבי?

27.03.2022

עישון בחברה הדתית

01.02.2022

שיתוף המאמר -