פרשת תולדות – הבנים הנוטשים את הדרך

(הרב רונן לוביץ´)

הבנים הנוטשים את הדרך

הורים רבים חשים תסכול כאשר בניהם אינם ממשיכים בדרכם. ספר בראשית מלמד אותנו שכבר ההורים הראשונים של האומה חוו חוסר הצלחה דומה. מאברהם יצא ישמעאל, ובנוסף נולדו לו עוד ששה בנים אותם שלא המשיכו בדרכו, והוא שילח אותם מעל פניו. במקרה של אברהם ניתן להסביר זאת בכך שאמו של ישמעאל, הגר, ואמם של ששת הבנים המשולחים, קטורה, לא היו צדיקות גדולות. מיצחק ורבקה, לעומת זאת, יכולים היינו לצפות להצלחה גדולה הרבה יותר, אך למרות זאת הם זכו רק ל-50 אחוזי הצלחה. יצחק ורבקה היו ההורים הראשונים שנדרשו להתמודד עם בעיית הבן הסוטה מהדרך, ולכן ראוי להתבונן בסיבות לכישלונם עם עשיו, כמו גם בגורמי ההצלחה במקרה של יעקב ולהפיק מהם כמה הנחיות. בדברים הבאים אינני בא להעניק ציונים ליצחק ולרבקה בתור הורים, אלא ללמוד מניסיונם, דבר המחייב תשומת לב הן לשגיאות שעשו והן לצעדים הנכונים בהם נקטו. תחילה נעקוב אחרי שלבי ההידרדרות של עשו, שהם טיפוסיים לבן או הבת המתבגרים הנוטשים את דרך ההורים.

עשיו – דינאמיקה של התדרדרות

שלב א': "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". כל עוד היו יעקב ועשיו ילדים קטנים, נטו הוריהם לחשוב שהם כתאומים זהים ושניהם הולכים בדרך הישר. אם התנהגותו של עשו שחררה כל רסן הם מן הסתם אמרו לעצמם: "הוא עדיין ילד קטן, זה יעבור לו כשיגדל".

על שגיאה גדולה אחרת שעשו יצחק ורבקה מעמידנו רש"ר הירש בפירושו לבראשית (כה, כז) שסבור כי יצחק ורבקה כשלו בכך שהם לא שמו לב להבדלי האופי והנטיות האישיות שבין יעקב ועשיו, בהיותם ילדים קטנים, ולכן העניקו להם חינוך זהה: "תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנוך לנער על פי דרכו" וגו' (משלי כב, ו). כלל זה מלמד שיש לחנך ולכוון כל ילד מצעירותו בהתאם לדרך המיוחדת לו, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו".

יצחק ורבקה לא עמדו על טיבם השונה של יעקב ועשו עד שהללו גדלו והגיעו לגיל מצוות, שהוא גם גיל ההתבגרות על כל משמעויותיו. וכך אירע שעשו, שחיי הלימוד לא התאימו לאופיו, השליך מאחורי גבו את ספרי הלימוד ברגע שיתאפשר לו, ויחד אתם זנח את דרך החיים ויתנכר לייעוד הגדול שניסו להנחיל לו. הרב הירש טוען ש"אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, הם היו יודעים לנתב את האומץ, הכוח והגמישות בהם הוא ניחן לעבודת ה', ובמקום "גיבור ציד", הוא היה גדל להיות "גיבור לפני ה'". או אז חרבו של עשו היתה כורתת ברית עם רוחו של יעקב, וכל דברי הימים היו נראים אחרת.

שלב ב': "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב". אנו נדהמים לראות פער כה גדול בין ההורים בהערכת טיבם של בניהם, ונדהמים לא פחות מכך שרבקה שהיטיבה לעמוד על אופיים ודרכם של בניה יותר מיצחק, לא שוחחה אתו על כך, ולא ניסתה להעמיד אותו על טעותו. נראה שאין מנוס מלהבין שהיה במקרה זה חוסר תקשורת בין שני ההורים, דבר שמנע את הסיכוי שיצחק ישפיע על עשו בנו ויחזירו למוטב. אמנם גם כאשר קיים שיתוף פעולה בין שני ההורים אין כל ערובה להצלחה בחינוך, אולם היעדר כל חשיבה משותפת ושיתוף פעולה ביניהם היא מתכון בדוק לאי-הצלחה.

שלב ג': "וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף". בשלב זה עשיו הוא כבר בן מתבגר, המגלה סימני התנהגות אופייניים לבן מורד. העייפות היא סימן מובהק שכזה. ההורים מתרגמים את שפת הגוף של הנער ומסבירים שהוא סובל מתשישות פיזית, אבל הלז מוצא רוב כוחות ומרץ כדי לשחק במשחקיו ולעסוק בענייניו, ומגלה עייפות כרונית רק כשמדובר בהליכה לבית הכנסת או ללימודים. זוהי עייפות נפשית מובהקת שצריכה להדליק נורה אדומה.

שלב ד': וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי". העייפות בשלב הזה חוברת אל שטחיות וחוסר עניין בהבנת התכנים והמשמעויות. הוא רואה רק את הרובד החיצוני של כל דבר, ומעוניין בקבלת סיפוקים מיידיים. אין לו סבלנות לחשוב על מה שמעבר לכך: "הכול משעמם אותי".

שלב ה': "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה". זהו שלב הייאוש. הצעיר החווה קשיים מרגיש שהוא אינו יכול, ולכן הוא גם אינו רוצה. הוא רואה אחרים מצליחים וזוכים למשוב חיובי מהסביבה, אך הוא נדון לכישלון ולספיגת ביקורת. כיוון שאבד לו כוח הרצון – הוא מאבד בהדרגה גם את היכולת, וכך הוא נכנס לסחרור קטלני במדרון.

שלב ו': "וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה". זהו שלב הבוז: "הכול שטויות". זוהי מגננה צינית המאפיינת את מי שרוצה לצאת מהמסגרת ואת מי שלא זוכה לחיזוק ולתמיכה מהסביבה. הוא מצוי בדיסוננס בין הדרך הראויה לבין התנהגותו הלקויה, והדרך להתגבר עליו היא לזלזל בעולם הערכים של המשפחה והחברה מהם הוא הולך והתרחק. רצף הפעלים המיוחד שבפסוק זה ממחיש את האימפולסיביות הרבה שמאפיינת את הבן בשלב זה.

דרכי תגובה

כיצד הגיבו יצחק ורבקה כאשר גילו שבנם עשו יוצא לתרבות רעה? נראה שאפשר ללמוד מהם על כמה פעולות חיוביות וחיוניות שהורים במצב זה צריכים לנקוט, הן למען הילד שלא הולך בדרכם, והן מתוך דאגה לילדים האחרים.

יש לשמור על קשר טוב עם הבן הסוטה מהדרך. לדעת מפרשים מסוימים יצחק אהב את הצייד של עשיו, מתוך שיקול דעת אסטרטגי, שכן בשבתם אל סיר הבשר יכול היה יצחק לטפח מערכת יחסים קרובה עם בנו. לפי גישה זו יצחק רק העמיד פנים שהוא מתעניין בצייד, כמו האבא של זמננו שמדבר עם בנו על כדורגל, כדי להיכנס עמו בדברים, וכמו האמא המודרנית שמתעניינת באלילי הזמר של בתה על מנת ליצור שיח משותף ולהתחבר אליה.

יש להקפיד על כך שההורים יוסיפו להכתיב את הנורמות בבית. יצחק ורבקה התעקשו לא לתת לעשיו להכניס את מערכת הערכים והתרבות שלו לבית: כאשר נשא את נשיו הכנעניות הם לא הסתירו את העובדה שנשותיו לצנינים בעיניהם, וכי יש להם מורת רוח רבה. הם הבהירו לעשו כי "בתוך הבית יש לנו את הכללים שלנו", ובד בבד עם שמירת הקשר הטוב אתו, הם לא הסתירו את ביקורתם. עשו אכן קלט לבסוף את הביקורת, ואחרי שראה "כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו", לקח לאשה את מחלת בת ישמעאל נכדת אברהם (כח, ט).

יש להפריד בין הבן הנוטש לבין הבנים האחרים. לפי דברי חז"ל, יצחק ורבקה שלחו את יעקב, לישיבה של שם ועבר, למרות שיכול היה להוסיף ללמוד מאביו יצחק שהיה גדול הדור. אפשר שבכך הם ביקשו להרחיקו מעשו, שכן אין להקל ראש בהשפעה של אח מיואש ומלא בוז על אחיו האחרים.

עשיו אמנם זכה בסופו של דבר לכינוי "עשו הרשע", אולם האמצעים בהם נקטו הוריו לא היו לשווא. הם הבטיחו את העובדה שיעקב גדל למופת ולא ניכרו בו רישומי ההשפעה השלילית של החיים במחיצת האח הנוקשה והכוחני. הם אף הביאו לכך שעשו הצטיין במצוות כיבוד הורים. כיבוד ההורים הוא שמנע מעשיו להרוג את יעקב לאלתר אחרי שיעקב נטל את ברכותיו, שכן הוא לא רצה לגרום להם עוגמת נפש (ב"ר, עו, ב).

לסיכום, פרשת גידולם של יעקב ועשו מלמדת אותנו שורה של עקרונות בחינוך הורי: היא ממחישה את חשיבות הזיהוי של הסימנים המוקדמים, היא מבהירה לנו עד כמה הכרחי שתהיה תקשורת טובה בין שני ההורים, והיא מלמדת כי חיוני ביותר להעניק לילדים חינוך אישי דיפרנציאלי המותאם לכל אחד. לא פחות מכך מלמדת פרשה זו כי מי שעומדים על עקרונותיהם, ויחד עם זאת משכילים לשמור על קשר טוב עם הבן שאינו הולך בדרכם, מקדמים את הסיכוי שהוא ינהג בהם כבוד, ולא יאבד להם כליל. במקרים רבים הקשר הזה אף עשוי להביא אותו בסופו של דבר להתקרב בחזרה.

קרדיט תמונה (Sagie Maoz)