וירא: אלוהים נמצא בזולת

(הרב יעקב נגן)
ספר הזוהר נקרא כך על שם הרובד הפנימי של המציאות, רובד שספרות הקבלה מזהה עם האלוהות. הספר מכוון את לומדו לזהות את הזוהר כאלוהות ולהיפגש עמה, מפגש המוביל להארה. אחת הבשורות הגדולות של הזוהר היא ההכרה שהאלוהי נמצא בחיים עצמם, באדם, במערכת יחסיו עם העולם ועם יתר בני האדם. למול התודעות המיסטיות המבקשות להתנתק מן העולם ולהגיע אל המציאות שמעבר, הזוהר מציע עיסוק באלוהות המחבר את ההוויה הארצית עם ההוויה השמימית. המסע לאלוהים, על פי הזוהר, עובר דרך מערכת היחסים בין בני האדם: מן המערכת האינטימית של איש ואישה ועד ליחסיו של אדם עם קהילתו. חלק גדול מן הספר כתוב כשיח בין חברים שלומדים, מטיילים וחיים את חייהם וכך נפגשים עם התורה. המקום הנזירי, שבו האדם מתכנס בינו לבין עצמו ומתעלם מן העולם, זר לזוהר בפרט וליהדות בכלל. הנקודה המהותית המשתקפת היא ההכרה שה'מעבר' נמצא בפנים ולא בחוץ.

כלים שבורים, אנשים שבורים

בסוף הפרשה מופיע סיפור עקדת יצחק. התורה אינה מסבירה מדוע נזקק ריבון העולם לנסות את אברהם. גם הזוהר (נסתר) וגם המדרש (נגלה) נדרשים להסביר מה קדם לעקדה. ההתבוננות בהבדל בין פירוש המדרש לפירוש הזוהר יכולה להמחיש את הבשורה הגדולה של עולם הקבלה. בשני הפירושים מוסבר ניסיון העקדה – שבסופו של דבר קירב את אברהם לאלוהים – כתגובה לכך שאברהם נמנע מלתת דבר מה לאל, ובכך פגם ביחסים עמו. כתגובה לכך, התנסה אברהם בניסיון שבו נדרש לתת נתינה גמורה – את בנו יחידו. נתעכב מעט על המקורות על מנת לשים לב לאפיון החטא ולהבין מהי הנתינה שנמנע אברהם מלתת.

כך כותב המדרש, המובא ברש"י:

"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" – יש מרבותינו אומרים אחר דבריו של שטן, שהיה מקטרג ואומר: מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד. אמר לו: כלום עשה אלא בשביל בנו, אילו הייתי אומר לו: זבח אותו לפני, לא היה מעכב. (רש"י לבראשית כב א)

על פי המדרש, אברהם חגג את יום גמילתו של יצחק, אך לא העניק לאלוהים קרבן תודה. חטאו של אברהם היה בכך ששכח להכיר תודה לאלוהים. השטן מנצל את הטעות הזו ומתאר אותה כנתק בקשר בין אברהם לבין אלוהים, שבתגובה מחליט לנסות את אברהם בעקדה.

הזוהר מסביר את חטאו של אברהם באופן שונה:

פתח רבי שמעון ואמר: כל מי ששמח במועדים אלו ולא נותן חלק להקב"ה, השטן רע עין שונא אותו ומקטרג עליו ומסלק אותו מן העולם… חלק של הקב"ה לשמח את המסכנים כמה שתוכל לעשות. משום שבימים אלו הקב"ה בא לראות את הכלים השבורים שלו ונכנס אצלם ורואה שאין להם במה לשמוח ובוכה עליהם, ועולה למעלה להחריב את העולם. באים בני הישיבה לפניו ואומרים ריבון העולמים, רחום וחנון נקראת, יתגלגלו רחמיך על בניך. אמר להם וכי העולם לא עשיתי אלא על החסד שכתוב: "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט ג), והעולם על זה קיים. (הקדמת ספר הזוהר י ע"ב, תרגום)

בהמשך מסופר שהשטן הגיע אל המשתה שעשה אברהם כשהוא מחופש לעני. איש לא הבחין בו, ולפיכך עלה מיד למעלה וקטרג לפני הקב"ה: "ריבון עולמים, אתה אמרת: 'אַבְרָהָם אֹהֲבִי' (ישעיהו מא ח), והנה הוא עשה סעודה ולא נתן לך דבר ולא לעניים". אברהם חטא במישור היחסים החברתיים: הוא התעלם מהעני. בניגוד למדרש, שהתמקד בדיאלוג הישיר שבין אברהם לבין קונו, הזוהר מתאר את המרחב האנושי כולו, מרחב שבו מתקיים המפגש עם האלוהים האין-סופי.

מושג ה'כלים השבורים', שהוזכר בפרשת נח, מקבל כאן פרשנות מעט שונה. שבירת הכלים מתארת את הסיבה לחוסר שבמציאות. לפני שבירת הכלים הייתה המציאות הרמונית והכלים זכו לאור אלוהי ישיר, אולם שיבוש בתהליך הבריאה הקוסמי הביא להתנפצות הכלים ולפיזור ניצוצותיהם בעולם (וכך למעשה הפך העולם כולו למרחב אלוהי). מטרת האדם בעולם היא לתקן את הכלים, לחשוף את הניצוצות ולהעלותם. הכלים השבורים הם בני האדם עצמם – בכל אחד מהם יש ניצוץ אלוהי שנשבר, והתיקון של האדם הוא להתמודד עם החוסר האנושי שהוא למעשה חוסר אלוהי. הזוהר מסביר שנתינה לעניים איננה רק מצווה שבין אדם לחברו, אלא היא נתינה לאלוהים ממש. התחום האנושי וחסרונו הם חלק מהתחום האלוהי: הגדרתו של אברהם כאוהב ה' תלויה בשאלת יחסו אל האחר, אל העני.

המשמעות החברתית של משל שבירת הכלים מקבלת פיתוח נוסף במשנתו של אחד המקובלים הבולטים במאה העשרים, הרב יהודה אשלג. לדעתו, שבירת הכלים מבטאת את הנזק שנגרם בשל חלוקה לא צודקת של העושר, מציאות שמשחיתה את העולם, לרבות את העשירים. בשנת 1958 כתב דוד בן גוריון לרב יהודה צבי ברנדוויין, תלמידו הקרוב של הרב אשלג: "הוא [הרב אשלג] שאל אותי פעמים רבות האם אחרי קום המדינה נקיים כאן משטר קומוניסטי". לימים, כשראה את הנעשה בברית המועצות, התפכח הרב אשלג מן החלום הקומוניסטי וחדל להאמין שניתן לממש את חזון החלוקה הצודקת דרך הפוליטיקה.

על אושר ועל עושר
הזוהר תובע מן האדם לא רק לתת צדקה לעניים, כפי שנוח היה לנו לחשוב, אלא אף לשמח אותם. הזוהר מחפש הגדרה רחבה ל'צדק חברתי': האחריות החברתית איננה רק עניין כלכלי אלא גם עניין אנושי. כפי שניסח זאת דגלס אדמס בפתיחת ספרו מדריך הטרמפיסט לגלקסיה:

מרבית האנשים שחיו (על כדור הארץ) היו אומללים במשך רוב הזמן. הוצעו פתרונות רבים לבעיה זו, אך רובם עסקו בעיקר בתנועתן של פיסות נייר קטנות וירוקות. רעיון מוזר כשלעצמו, משום שאחרי ככלות הכול, לא פיסות הנייר הירוקות והקטנות הן שהיו אומללות. (דגלס אדמס, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, ירושלים תשמ"ה, עמ' 1)

הדברים עולים גם מן הסיפור על השטן שהתחפש לעני שאיש לא הבחין בו. העני לא קבל רק על האוכל שנחסך ממנו אלא בעיקר על חוויית הניכור. בתלמוד הבבלי נאמר שגדול המפייס עני בדברים מהנותן לו פרוטה (בבא בתרא ט ע"ב).

למרבה הצער, הדיונים על צדק חברתי, גם אלו שמתנהלים מניעים חיוביים, מצטמצמים בסופו של דבר לשאלות של כסף ותקציבים, ומסתיימים באנחה הקבועה לנוכח דוחות העוני. שאלת האושר חסרה במשוואות כלכליות, ונדמה שכאן חבויה אחת הטעויות המרכזיות של הרעיון הקומוניסטי: לא רק את העושר צריך לחלק בין בני אדם, גם את האושר יש לחלק. ישנם עשירים מופלגים שלאמיתו של דבר הם אנשים מסכנים, כלים שבורים שצריך לתקן. בפראפרזה על שירו של מוקי, אפשר לומר: "כולם מדברים על כסף, אף אחד לא מדבר על אושר". חשיבה חברתית נכונה צריכה לעסוק בפתרון השאלה כיצד כלל המשאבים האנושיים – הן הגשמים הן הרוחניים – יכולים להתפשט לכלל החברה. משאבים רוחניים פירושם קרבה בין אנשים, הכלה של החריג, שמחה, אחריות, נתינה ושאיפות רוחניות.

המפתח לאושר אינו רק בשמים. אל לנו לשכוח שהאחריות לעולם היא שלנו. בדרך כלל מפרשים את הפסוק: "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט ג) כדרישה מהקב"ה שיבנה את העולם בחסד. ואולם הזוהר כאן מפרש שהאחריות לבניית עולם חסד מוטלת על האנושות. קיומו של העולם תלוי בנו, בחסד ובחמלה שננהג כלפי האחר. המציאות האלוהית, שב הזוהר ומזכיר, תלויה באדם.