(הרב יעקב נגן)
חודש אלול, החודש האחרון של השנה, משמש לחשבון נפש ולתשובה. את האותיות 'אלול' דורשים על פי הפסוק "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" (שיר השירים ו ג), המלמד שהתנועה הראשונה בתהליך התשובה היא מהאדם אל הקב"ה, ורק לאחר מכן מן הקב"ה אל האדם. כך עולה גם מפשט הפסוקים בפרשת נצבים, שאותה קוראים בדרך כלל בשבת האחרונה של חודש אלול: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ… וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ" (דברים ל ב–ג).
בבסיס הקריאה אל האדם לשוב אל אלוהיו עומדת ההנחה שהאדם הוא בעל בחירה חפשית. יכולת הבחירה היא מן ההגדרות המהותיות של האדם, המבדילה אותו מבעלי החיים מצד אחד ומן המלאכים מצד אחר. כמה פסוקים אחרי הקריאה לשוב בתשובה, מציבה התורה בפני האדם את הבחירה בין שתי דרכים: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (דברים ל טו).
לפני שאציג את אחת התובנות המכוננות של חיי בנושא התשובה והבחירה, אפתח בסיפור שהוביל אותי אליה.
נוח לו לאדם שלא נברא
בחורף תשס"ג, במהלך סעודת ליל שבת בישיבת עתניאל שבה אני מלמד, בעת שתלמידי הישיבה רקדו ושרו 'הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו', נכנסו מחבלים למטבח ורצחו את ארבעת התורנים שהיו בו – נעם אפטר, יהודה במברגר, גבריאל חוטר וצביקה זימן. הניגוד בין מילות השירה לבין האירוע שהתחולל זעק עד לב השמים. גם באזכרות נדהמתי לראות את האבות השכולים רוקדים ושרים יחד בדמעות: 'הודו לה' כי טוב'. כאב כל כך עמוק, ועם זה 'הודו לה' כי טוב'. מניין להם היכולת להמשיך ולהודות לה'?
תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל,
הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא,
והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא.
נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. (עירובין יג ע"ב)
מסקנת הגמרא מציגה את החיים באור פסימי. אך רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, בעל מי השילוח (בחלק הליקוטים, עירובין יג ע"ב), מדייק בדברים: לא נאמר "טוב לו לאדם שלא נברא" אלא "נוח לו". אמנם המקום שבאנו ממנו ושאליו נשוב הוא 'נוח' יותר, אך עם זאת, טוב שבאנו לעולם. מתוך כך עולה תפיסה יסודית של הקיום: זכינו בחיים לא כדי שיהיה לנו נוח בהם, אלא כדי לעשות בהם טוב.
בכל יום החיים מציבים לנו אתגרים, ואנו נדרשים לבחור. לעתים אנו מודעים לבחירותינו, ולעתים קרובות יותר איננו יודעים כלל שנקלענו לצומת ושנדרשנו להכריע בדרך מסוימת. הבחירות הללו מתגלמות בשאלות כגון: האם לעזור לאדם הזקוק לעזרתנו? האם לקבל על עצמנו אחריות לדבר כלשהו? האם להשקיע ולהעמיק בדברים החשובים בחיים? האם להשתנות? על פי רוב אין אנו נדרשים לבחור בין לעשות טוב לבין לעשות רע, אלא בין לעשות טוב לבין לעשות את מה שנוח לנו. ההכרה כי משמעות חיינו היא השאיפה לעשות טוב ולא השאיפה לנוחות יכולה לסייע לנו להעלות את המודעות לאתגרים שבחיינו, ולבחור את הבחירה הנכונה.
מקובל להגדיר את שני היִצרים של האדם כ'יצר טוב' ו'יצר רע'. בחלוקה זו יש סכנה, שמא נחשוב שדי אם נימנע מלעשות דברים רעים, אך למעשה אין בכך די. היצר שמעכב אותנו ומונע מאתנו לעשות כן אינו 'יצר הרע' אלא דווקא 'יצר הנוח'. גם כחברה, נראה לי שהחולשה העיקרית שעלינו להתמודד אתה היא הכניעה לאותו 'יצר נוח'.
יש אנשים שמתמודדים במהלך חייהם עם חוויות קשות ורוויות כאב. נכפית עליהם מציאות שבה הם חשים בה על בשרם כי "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא", והם מאבדים את הרצון לחיות. אולם תחושה קשה זו אינה חייבת להיות סוף פסוק. כל אדם יכול להמשיך בחייו מתוך הבנה כי עליו לחפש את הטוב, את הטעם והמשמעות שבחיים, וכך להתגבר על הקושי הגדול. אדם חייב לשאוף שלא להיכנע לרצון לחדול, שהוא ביטוי של 'יצר הנוח'. בזמנים כאלו יש להתמקד בעשייה ולמצוא את הטוב, את משמעות החיים.
אישה שבעלה נרצח זה מכבר סיפרה לי שבימים שלאחר הרצח היא לא יכלה לומר בבוקר את תפילת 'מודה אני'. היא הרגישה שהיא לא רוצה לחיות, וממילא היא לא הייתה מסוגלת להודות על המשך חייה. רק אחר כך הבינה שעצם העובדה שלא היא מתה פירושה שהקב"ה בחר בחייה שלה דווקא. בזכות התובנה הזו היא חיפשה מחדש את ייעודה בעולם, ורקמה את משמעות חייה.
זמן מה לאחר הפיגוע בישיבה, באחת האזכרות, הבנתי בפעם הראשונה שהתורה על הטוב ועל הנוח היא למעשה סיפורו של הפיגוע. כאשר החלו המחבלים לירות נסגרה הדלת המפרידה בין המטבח לבין חדר האוכל וננעלה. נעילת הדלת – מטרים ספורים בלבד ממעגל הריקודים של התלמידים – עיכבה את המחבלים ונתנה לתלמידים זמן להתעשת ולהשיב אש. כל ארבעת התורנים שהיו במטבח נרצחו. בשניות האחרונות לחייהם הם בחרו בטוב ולא בנוח. הם נעלו את הדלת, ובכך הצילו את חיי חבריהם.
(הרב יעקב נגן)