הנדנדה של אלול

באם היינו מבקשים מילד לצייר אמא יהודייה בערב שבת, בוודאי שהיינו מקבלים תמונה של אשה המדליקה נרות שבת, כפי שאם היינו מבקשים לצייר את חג הסוכות, היינו מקבלים ציור של סוכה או אדם המניף את ארבע המינים.
מה היתה התוצאה אילו היינו מבקשים ציור שימחיש את חודש אלול?

(הרב יהושע גרינשטיין)

מעבר לציורי חזרה לבתי הספר, חודש אלול היה בוודאי מקבל ציור של…שופר, שאנו נוהגים לתקוע אחרי תפילת שחרית/בתוככי הסליחות בחודש זה [רמ"א, שולחן ערוך, או"ח, תקפ"א/א],.
מנהג יהודי לא מתפתח בוואקום ריק. על כן, מעניין מדוע נבחרה השופר מכל סממני הימים הנוראים, כדי ללוות אותנו לקראת ימי הדין של ראש השנה ויום הכיפורים?

נראה שיש בשופר תחושות שאין בחפצי מצווה האחרים של חודש זה. כאשר התורה מצווה אותנו לתקוע בשופר בראש השנה, היא לא נוקטת במילה "שופר," אלא אומרת; " "ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כ"ט/א)
מה פירוש המילה "תרועה" ואיך הופכים יום שלם להיות "יום תרועה?" הרי לא תוקעים בשופר למשך כל ראש השנה ובכ"ז, ע"פ הפסוק לעיל, נראה שעלינו להפוך את שלל היום ל"יום תרועה?"
מצד אחד, יש שפירשו שהכוונה ליום בכי. על פסוק זה, תרגום אונקלוס מפרש; "יום יבבא יהי לכון" ["יבבא= בכי בארמית,] ואכן הגמרא מתחבטת בשאלה איזה סוג בכי מתאימה יותר [מסכת ראש השנה ל"ג עמוד ב'.] : הדבר אינו מפתיע, שהרי המילה "תרועה" בדרך כלל הינו ביטוי נלווה למצבי לחץ קיימים או עתידיים בתורה. לשם דוגמה:
במדבר י/ (ה) ותקעתם תרועה ונסעו המחנות… …(ז) ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו:…(ט) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצצרות ונזכרתם לפני יקוק אלהיכם ונושעתם מאיביכם:
לפי פסוקים אלו, כאשר הקהל נמצא יחדיו באחדות מליאה, אזי הקול המתאים הינו "תקיעה" ולא תרועה, אך כאשר יוצאים למלחמה, או אפילו מתכוננים לצאת לדרך [כאשר לא ברורה איזו סכנות מחכות לנו בדרך זו,] הקול המתאים הינו "תרועה."
אך מצד שני, ישנו איזכור בתורה בה ה"תרועה" אינו במובן של בכי אלא….הפוך: אחד מהפסוקים שנזכיר במוסף של ראש השנה [במסגרת פסוקי ה"שופרות" בתפילת המוסף] הוא הפסוק שאמר בלעם בברכותיו על עם ישראל:
"לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל יקוק אלהיו עמו ותרועת מלך בו: (במדבר כ"ג/כ"א)
מפרש רש"י שם, על המילה "ותרועת," שהכוונה היא; " לשון חבה ורעות." אזי, במקום בכי וצער, הרי במקום אחר אותה ביטוי משמש ללשון חברות ורעות, שוודאי יביא את היהודי לידי תחושה הפוכה מצער!
אכן, נראה שבחודש זה, שני הפירושים נהפכים להיות נכונים, בעת ובעונה אחת: מצד אחד, אנו חוששים "ובוכים" בפתחו של שנה חדשה, שמא השנה הבאה לא יבשר בשורות טובות לי, לעם ישראל, ולעולם. אך מצד שני, אנו מאמינים שיש בורא עולם, אשר דואג לעמו ומימלא אנו יכולים להסתובב בתחושה של "חבה ורעות," שיש מי ששומר עלינו ואנו יכולים להיות שמחים ובטוחים. כדבריו המפורסמים של חיים נחמן ביאליק:

"נד, נד, נד, נד,
רד, עלה, עלה ורד!"

אכן, אנו ב"נדנדה" מתמדת בחודש הזה בין תחושת חשש וצער לבין תחושת בטחון ושמחה. אותה "תרועה", המבטאת את שניהם, הינו הדרך הטובה ביותר להביע זאת כמעט מדי יום, ומימלא אין בעיה שכל ראש השנה, כל "יום הדין" יהיה