על מידה ולמידה – מתי מחנכים למידות?

(הרבנית מיכל טיקוצ´ינסקי)

את מערכת החינוך האולפני, שחרתה על דגלה חינוך לערכים ולמידות טובות, מאפיינת הנטייה להרבות בפעילויות שעניינן חינוך. לשם כך, בין היתר, שובצה במערכת שעות הלימודים שעה שיוחדה לנושא, וכותרתה: "שיעור חינוך". הכותרת מופיעה בשינוי גוון וצבע ובתרגום לשפות שיח שונות לפי דמותה של כל אולפנה ואולפנה.

נוסף על כך, האולפנה אינה טומנת ידה בצלחת בכל הנוגע להצעת שפע גירויים שמטרתם לחנך למידות. אמצעי אחד הוא קיום סמינר שתוכנו יותאם לשאלות שמטרידות, על פי הכתוב בספרים, את בנות הגיל המדובר: החל בשאלות על מציאות ה', דרך עניינים שבינו לבינה ועד הכנה לחיי משפחה. אמצעי אחר הוא למשל, השתתפות בהופעות: אם כזו המבוססת על סיפורת ר' נחמנית שאמורה להעמיק את השיח הישיר עם הבורא ואת החוויה הדתית; אם בדמות של סאטירה סטנדאפיסטית, מגזרית בדרך כלל, שתכוון להציף דיון בעניינים בוערים, כגון יחסי מורה ותלמידות או התמודדות עם בחינות; לא נמנעים גם מהצגת תיאטרון משובחת, מ"תאיר" ו"אספקלריא" ועד "הקאמרי", מ"מחכים לכבודו" ועד "כנר על הגג" או "סאלח שבתי" – הצגה שדנה בשאלות יסוד של דורנו, מחשיבות ההיאחזות בארץ ועד לשאלות של דת ומדינה, חוק והלכה, מחויבות ואחריות. על כל אלו נוספים עוד כהנה וכהנה אמצעים קוליים ואורקוליים, ויזואליים ואחרים, שאמורים לגרות את החשיבה ולעודד את הלומדות לעסוק בשאלות הקיום היסודיות ביותר של החיים; להכשיר אותן להיות ערות לחיים בעולמות המרובים שמקיפים אותן, ברבדים שונים ומשונים, של בית, חברה, קהילה ועם ובמגוון המישורים של קיומן: עצמיות, דתיות, רוחניות, וכן השפעתם של אלו כלפי חוץ.

אין ספק שכל אלו הם בבחינת התקפה אינטנסיבית על חושי הבנות. אין צל של ספק שהם מעוררים לדיון פנימי, לליבון עקרונות ולדיון וחשיבה משותפת שהמורות אמורות לסייע בה ולתמוך אותה בין כותלי האולפנה. זאת כדי לספק לבנות תשתית עיונית ורוחנית מעמיקה, ולתת להן מטען רחב שילווה אותן אולי לאורך כל חייהן.כך ייטבע בהן החותם הייחודי של בוגרות אולפנה, ובסופו של דבר, יסופק התוצר האיכותי של יהודיות כשרות וטובות, בעלות מידות טובות וערכים נכונים, כאלה שבנו קומה פנימית וחיות בשלוש רמות של קיום: הקיום עצמו, המשמעות של הקיום והיכולת לביקורת או לרפלקסיה על שני אלו ועל האיזונים ביניהם.

מערכת הלימודים

גם מערכת הלימודים מתוכננת היטב ונועדה לחבור לאלו ולהשלים את הגידול הזקוף של הבת. חומר הלימודים נבחר בקפידה, והוא מותאם בדרך כלל ברובו למערכת החינוך הדתית ולשאיפותיה. סוננו מתוכו תכנים שאינם ראויים, כאלה שמשקפים ערכים מערביים זרים, או כאלה שנוגדים את מצוות התורה. לימודי התנ"ך, התורה שבעל פה וההלכה תומכים את תשתית הידע הדתית, ומספקים "צידה לדרך" ובסיס לחיים על פי אמות המידה של התורה. גם מקצועות החול תורמים לעיצוב דמותה של הנערה. דרכם היא נחשפת לספרות היהודית העשירה ולהיסטוריה הייחודית של עם ישראל, וכן זוכה לגילוי נפלאות הקב"ה בלימודי המדעים. הבנות של ימינו יוצאות לעולם כשבאמתחתן מטען של ידע רחב. מבטן על העולם מקיף ומעמיק, והן יכולות להתקדם ולהשתלב בעשייה חברתית, בעשייה חינוכית, כמו גם במדע או במחקר. לכל מקום כזה הן תבאנה אתן את הבשורה הייחודית של שילוב עולמות של ידע וערכים, תורה ואקדמיה, תורה עם דרך ארץ.

הקושי הכפול

המבנה החינוכי הזה נשמע מרשים ומושלם, אבל, מסתבר שיש בו טעות יסודית. הטעות שבעצם החלוקה לשני ערוצים נפרדים, ערוץ הלמידה וערוץ החינוך. אפשר להתווכח עם אופן הצגת אופייה של האולפנה או להסביר שהדיכוטומיה המוצגת כאן היא מוקצנת. אולם בכנות, המודל הקוטבי שהוצג כאן הוא קרוב יותר לאמת מצד תודעת התלמידות. ייתכן שאפשר להצדיק ולתלות אותו בלחץ הלימודי, במצוקה של ההספקים ובצורך להגיע להישגים בבגרויות. עם זאת, ברצוני להציע חשיבה מחודשת על אופי החינוך למידות ולערכים.

למצב הנוכחי יש לא רק יתרונות, אלא גם מחירים לא פשוטים. המחיר הבסיסי והמידי הוא בבידול ובפיצול בין העולמות שנוצר אצל הבנות. פיצול בין עולם ההשכלה ועולם הרוח, בין עולם הדעת ועולם הרגש. לפיצול הזה יש שתי השלכות מעשיות: מצד אחד ברור ללומדות שאי אפשר לשלב תכנים רוחניים שלא במסגרות שהן מחוץ לשגרה, ומן הצד האחר, קשה מאוד לחבב את הלימוד על הלומדות, כיון שהמודל הזה מחייב "ייבוש" של התכנים ממשמעות והצגתם כנטל הכרחי בפני הבנות. הלימוד הופך לנטול רוחניות וגורם סבל. את הסבל הזה מתאר הרב קוק בהתייחסו למעבר שבין לימודי אגדה ללימודי הלכה: "עינוי גדול יש לנכנס מתוך הרחבה גדולה של עיונים טהורים, ממוזגים ברגש ושירה כלילת תפארת, אל תוך הקצובות ההלכותיות, שהן שחורות כעורב. […] הוא מרגיש את ענותו הנוראה, את כל חבלי המאסר, בעת יציאה מתלמוד אל תלמוד" (אורות הקודש ח"א, עמ' כח).

חינוך למידות וערכי הלמידה

הצעתו של הרב קוק היא לשלב בין העולמות, לסלול מסילות מתוך הלימוד גם אל הלב. הרב קוק אינו מסביר כיצד עושים זאת. הרב אינו כותב מהו המתכון, וכיצד אפשר, בשעה שלומדים את דברי ימי יוחנן אריסטובלוס מתקופת בית שני, גם לחוש התרוממות רוח וקישור לחיים; או כיצד מוצאים משמעות בחקירת פונקציות ממעלה שנייה ובפתרון בעיות בהנדסת המרחב.

לפני שמרחיקים נדוד להמצאת הפעלות חווייתיות שבאמצעותן נחדיר את ערכי המתמטיקה ללב הלומדות, אפשר לדבר על מידות וערכים שנקנים תוך כדי למידה, אך מבלי הפניית המבט אליהם. ספק אם ניתן להם הערך הראוי.

הלימוד עצמו גונז בתוכו מידות וערכים חשובים ויסודיים מאוד. אם נשכיל להפנות את המבט אל המידות הללו, כי אז תבניות החשיבה וכלי הלימוד ישמשו אותנו ככלי להתעלות ולהתקדמות. לא זו אף זו, הערכים שאפשר להקנות בעצם הלמידה הם אולי הכלים הבסיסיים ביותר לקנות מה שנקרא: "מענטשליכקייט", מצרך נדיר במחוזותינו.

מסופר על רבא שכשהיה לומד היה כוסס את אצבעו עד זוב דם מבלי שחש כאב ובלא שהיה מודע למעשהו. עוצמת הריכוז בלימוד הקהתה את הכאב הפיזי. התיאור הזה מעורר השראה באשר לחשיבות הריכוז במשימה. הכישרון להתרומם מעל קשיים ומכשולים תלוי מאוד בריכוז במשימה ובהבנת חשיבותה. הפניית המבט של הבת אל עוצמתו של הריכוז, והכוונתה לרכוש כלים לכך, ישמשו אותה בחיים בהבחנה בין עיקר וטפל, בשימת הדגשים במקומות הנכונים, בארגון וסדר ובדבקות במשימה, בין שמדובר במשימה דתית רוחנית ובין שהמדובר הוא במשימה מעשית קיומית.

כך גם הדיוק שבעיון, שמוביל לבהירותה של התובנה ולניסוחה החד, כשם שהיה מסופר על האמורא רחבה ששמועותיו היו תמיד מהימנות ברמת הדיוק בפרטים. החשיבות של שאילת שאלות פשוטות כמו: "מה או מי לפנינו?", "איך ומדוע זה?", "לשם מה?", "מדוע אי אפשר בדרך אחרת?", "איזו דרך אנו שוללים כשאנו בוחרים בדרך הלימוד הזו ומדוע?"; האימון למחשבה זהירה; הניסיון להבין ולברר כל שמועה לאשורה – כל אלה, אם נותנים להם את משמעותם הנכונה, הרי שבעצם הם עצמם הופכים כלי למידות טובות שאין להן שיעור; כלי לרכישת מידת הדיוק, להקניית מידת החריצות, היסודיות וגם המתינות, וכן היכולת לדבקות. "על הדרך" לימדנו את בנותינו לתת את הדעת על כל צעד ושעל, בכל בחירה שתעשינה – להבין את משמעות הבחירה, לשים לב לחסרונותיה וליתרונותיה, ולהיות מודעות לדרך הפעולה שנבחרה לשם מימוש הבחירה.

בסופו של דבר כלים אלו ילוו את הבוגרות לאורך ימים ושנים, הן בפעולות הפשוטות והיומיומיות של קניית בגדים או מצרכי מזון והן בהחלטות המכריעות יותר, כגון בחירת מקצוע ובן זוג. מן הראוי היה לברר עד תום את משמעות ההצעה ולתרגם אותה לכלים מעשיים. כבוגרת אולפנה וכאם לבנות, כולי תקווה שתמצא הדרך המתאימה לחולל את השינוי.

(הרבנית מיכל טיקוצ´ינסקי)