(הרבנית מיכל נגן)

שאלת שירות הבנות הדתיות בצבא כפי שהיא נדונה בשיח הציבורי שלנו מפספסת את העיקר. עלינו לעסוק במוקד הדיון החינוכי בשאלה מהו היעד שלנו בחינוך בנותינו.

הדברים שאומר להלן אינם אלא פרי ניסיוני, ואני מציגה אותם כאן כפתיחה לדיון: אני בוגרת מדרשה ושרתתי בצבא בתפקידי קצונה, אני מחנכת בנות מזה 20 שנה באולפנות, בתיכונים ובעיקר ב'צהלי' המכינה הקדם צבאית לבנות דתיות. תקצר היריעה מלהתייחס ליעדי החינוך לבנות בכלל, אולם אנסה לפרוט להלן את השאלות המשמעותית העולות למול נושא שירותן הצבאי של הבנות.

בית ספר לבחירה

מה תגידי לבת שלך? השאלה אותה אני נשאלת יותר מכל היא 'מה תגידי לבת שלך?' השאלה הזו משקפת, לדעתי, את חרדתם של הורים לנוכח האפשרויות הנפתחות עבור ביתם שלהם. הם מבקשים להיוועץ בניסיוני לגבי התשובה הנכונה. אלא שניסיוני בחינוך ובהצמחה של אנשים צעירים למדני שנטעה אם נצייד את נערותינו המתבגרות 'בתשובה הנכונה'. התשובה הנכונה היא שעלינו ללמד את החבר'ה שלנו לבחור ולא רק לציית. חייו של האדם המאמין עובד השם, מבוססים על ציות לדבר השם והליכה בדרך התורה, אך יש בהם לא פחות מכך גם מקומות של בחירה, של לקיחת אחריות ושל מחשבה עצמאית. וכאשר ביתנו מתייעצת אתנו לאן ללכת בשנה הבאה, או כאשר אנחנו מלווים את תלמידותינו בתקופת ההתלבטות של סוף התיכון-שנת מכינה נפתחת עבורנו הזדמנות יקרה מפז ללמד אותן משמעותה של בחירה, וללוות אותן כיצד לבחור נכון.

ברצוני להקדיש פסקה אחת לפן ההלכתי של הסוגיה שלנו: הפסיקה ההלכתית היא תשתיתית, והפולמוס שנוצר לנוכח המציאות של הבנות המתגייסות חייבה את רבני הציבור שלנו לתת תשובה נאמנה בשאלה זו. קבוצת רבני בית הלל, שאני נמנית על חבריה, פרסמה כללים לגיוס נשים המסמנים כיוון כללי והוא שניתן להתיר שירות בנות בתנאים מסוימים. ובכל מקרה הם קובעים כי השאלה איננה הלכתית כוללת, אלא חינוכית. כעת, משהוגדרו גבולות הדיון חשוב שנכיר בכך שמשמעותה החינוכית של האמירה הרבנית 'מצווה להתגייס' שקולה לאמירה הנגדית ש'חטא להתגייס', משום שהיא גם היא מעמידות את שאלת שירות הבת על ציות להלכה. כאשר ההכרעה בדילמה היא בידי הרב הבת מתמודדת עם אתגריו של הציות, כאשר ההכרעה היא בידיה עליה להתמודד עם אתגריה של בחירה. בנקודה זו צריך הכדור לחזור אל ההורים והמחנכים: עלינו לברר כיצד נמנף את ההזדמנות החינוכית המופלאה הזו ונייצר מרחב מעצים של בחירה. פעמים הרבה שמעתי חבר'ה צעירים מתארים את האווירה בבית שלהם כמאפשרת בחירה. הם אומרים 'ההורים שלי נותנים לי לבחור, והם יגבו אותי בכל מה שאחליט'. אמת, משהגיעו ילדינו לגיל בחירה, עלינו להשאיר אותה בידיהם. אך עלינו לוודא כי ציידנו אותם בידע כיצד לבחור, ובכוחות לקחת על עצמם את האחריות הנובעת מתוצאות בחירתם.

קבוצת רבני בית הלל, שאני נמנית על חבריה, פרסמה כללים לגיוס נשים המסמנים כיוון כללי והוא שניתן להתיר שירות בנות בתנאים מסוימים. ובכל מקרה הם קובעים כי השאלה איננה הלכתית כוללת, אלא חינוכית. כעת, משהוגדרו גבולות הדיון חשוב שנכיר בכך שמשמעותה החינוכית של האמירה הרבנית 'מצווה להתגייס' שקולה לאמירה הנגדית ש'חטא להתגייס', משום שהיא גם היא מעמידות את שאלת שירות הבת על ציות להלכה.

מה צריך להיות כלול, לדעתי, ב'מסכת בחירה' המלווה נערה הרוצה לצאת לשירות צבאי:

פרק ראשון יכלול לימוד תורני בית מדרשי בסוגיית הבחירה. לימוד שיכלול עיון במקורות ובפרקי הגות על משמעותה הדתית והרוחנית של הבחירה החופשית. ההבנה כי ריבונו של עולם רוצה שנבחר בו ועל כן ברא עולם מרובה אפשרויות, וכי הוא הניח לנו לקבל החלטות משמעותיות לחיינו היא יסוד עולמנו כיהודים יראי שמיים. עלינו להסביר כיצד הבחירה החופשית כוללת בתוכה גם את ההלכה. כיצד הכרת ההלכה, שמירת ההלכה ורתימת החיים לרוח ההלכה הם חלק מובנה של הבחירה שלנו להיות אנשים החופשיים לבחור. עלינו גם ללמד כיצד הקשב הפנימי של בני הנוער לכוחות המתפרצים בתוכם וקוראים לביטוי עצמי וכמיהה למימוש האישיות הפרטית, כצד גם הם יכולים להגיע לדיוק ולמיצוי בתוך ערכי התורה.

פרק שני, סדנאי, יקרא 'דעי את עצמך'. שבו תכיר כל נערה, מהם כוחותיה וחולשותיה. כיצד היא מתמודדת עם לחץ חברתי, עם כניסה למסגרת תובענית, עם לוז אינטנסיבי, עם ריחוק מהבית ועם בדידות. איך היא מתמודדת עם קשיים ומהן האסטרטגיות שלה להיחלץ ממצבי כישלון ומשבר. עליה לדעת לזהות את מקורות הכוח שלה, ואת 'ארגז הכלים' שילווה אותה בדרכה. פרק סדנאי זה, ככל שיכלול בתוכו גם התנסויות בפועל, ולא יהיה תיאורטי בלבד הרי זה משובח. סדנא זו חייבת להיות מונחית ומשולבת בתוך עולמו של בית המדרש משום שהערכים המנחים אותנו בבחירותינו נובעים מעולמו של בית המדרש. ערכיה של החיילת הדתייה הם מקורות הכוח עבורה, ידע הלכתי הוא כוח והיעדים שהיא קובעת לעצמה יכוונו אותה בכל צומת החלטות בה תיתקל.

הפרק השלישי יכלול בניית שפה המנכיחה כלים לניתוח ולהבנת המציאות. כיוון שבחירה בשירות הצבאי היא רק הראשונה בשרשרת בלתי פוסקת של הכרעות הרי שהצידה לדרך העיקרית אותה תצטרך הבת בצאתה לשירותה הצבאי הוא מנגנון בריא של קבלת החלטות בתוך המסגרת הצבאית. בעוד שהדיון בבימה הציבורית שלנו בנושא גיוס בנות הוא בית חרושת לסיסמאות, למידע מוטעה או מוטה ולחוסר דיוקים, אנחנו מחויבים, להיזהר יותר ולייצר שפה מדויקת שמבחינה לא רק בין צבא לשירות לאומי אלא גם בתוך הצבא. למשל בין תפקידים ושיבוצים, בין תקופת ההכשרה לתפקיד לבין תקופת השירות בפועל, בין הגדוד לבין הבסיסים ובין עבודה עם מילואימניקים לבין עבודה עם חיילים סדירים. זאת שפה מקצועית שמי שמלווה את הבנות צריך לשלוט בה וללמד אותה, על מנת שהבנות ישלטו בה גם הן. שפה שתנכיח בחירה ותאפשר לבת להתמודד עם המציאות בה תידרש ממנה בחירה חדשה בכל יום ויום. עליה להיות מוכנה להתמודד על פני צמתים אין ספור של החלטות. מיליון התמודדויות שונות שהן שונות מנערה לנערה, ותלויות בתפקיד ובשיבוץ, במפקד הישיר ובזהות החברים/חברות ליחידה, והיא קשורה בשאלה האם היא משרתת כבת יחידה, או כבת דתית יחידה. ואין דומה ההתמודדות שלה בהיותה מגויסת טרייה בתקופת ה'הלם בק"ום' כאשר היא מגיעה מלאת חששות ליחידה ועליה לחתור את דרכה במסגרת החדשה להתמודדותה שלה עצמה כאשר היא כבר שייכת לקבוצת החיילים וצריכה לייצר כל הזמן מציאות של שונות בתוך חבורה חילונית. כמובן שהבחירה נוגעת גם למיצוב זהותה הדתית בצבא – בחירת המדים: חצאית או מכנסיים על מדי א או מדי ב, שמירת נגיעה בצבא, איך לייצר אווירת שבת ולא להיגרר לתוך האווירה הקיימת בבסיס. וגם שאלות של קביעת עיתים לתורה, ניבול פה, רכילות, כשרות וכו'. ולא פחות מכך, ואולי אף יותר מכך – למיצוב היותה אישה בחברה גברית, אך על כך להלן.

נמצאנו אם כך אומרים שיסוד הבחירה הוא גרעינה הבסיסי של היכולת של הבנות להתמודד עם השירות שלהן בצבא. כעומק ההבנה של משמעות הבחירה בצבא – כך עומק היכולת לשמור על זהות דתית בצבא. וטוב נעשה אם נעזור לבנות גם להבין מתי המשימה לא מתאימה להן או גדולה מדי על כתפיהן. מתי להעדיף את התפקיד הפחות נוצץ אך המתאים יותר (למשל לבקש להשתבץ כמשקית ת"ש בבסיסים ולא בגדודים), מתי לומר 'הבחירה בשירות הצבאי לא מתאימה לתהליך הרוחני שלי כרגע', או מתי היא תעדיף לשמור על עצמה בבחינת 'ורחקתם מכל דבר רע', וללכת למסלול מוגן יותר.

כיוון שהבחירה בשירות או בצבא היא הבחירה כבדת המשקל הראשונה שתעשנה בנותינו בכוחות עצמן – כעת משנפתחו שערי בחירה והצבא מחזר אחריהן וההיתרים ההלכתיים נכתבים גם הם – כעת עלינו ללמד אותן לבחור!

תנו להן חזון

מי אני? מורדת או שליחה? כל עוד היה הדיון בסוגיית השירות בצבא ממוקד בזווית ההלכתית, בראנו תחת ידינו 'חברת מורדות' כאשר בנותנו הדתיות התגייסו מכוח רצונן ולמרות ההנחיות. היתרון העצום שאנו מרוויחים כאשר אנו מעבירים את הדיון לשדה החינוכי הוא שאנחנו יכולים לאפשר להן ולנו לקרוא את רצונן להתגייס במסגרת חיפוש הזהות האופיינית לגילן.

את ההתעניינות הגוברת של בנות בשירות הצבאי יש לראות, לדעת רבים, כחלק מהתהליך של שבירת מסגרות המגזר. המהלך של הבית היהודי ויש עתיד, ופריחתם של ישובים מעורבים הם סממנים דומים לאותו כיוון רוחני. החברה הדתית כיום בטוחה בעצמה, והנוער שלנו רוצה לפרוץ את גבולות המגזר: השירות המגזרי והתרבות המגזרית. נמצאנו אם כן מזהים את התנועה הרוחנית הרחבה שבגללה הן מעוניינות להתגייס. הן לא עושות זאת כדי להתרחק מהתורה – הן עושות את זה כדי להתקרב לעם ישראל. זאת ועוד, כאשר ההליכה לשירות הלאומי מוצגת לבנות כפועל יוצא של איסור לשרת בצבא, היא נחוות אצלן כתביעה לצמצם את עצמן, על מנת לממש את עצמן במסגרת הדתית ה'ראויה'. ועבור לא מעט מהן כוח הצמצום לא היווה אתגר רוחני גדול מספיק. התחילה להצטבר אנרגיה כבושה בלבבות רבים, אנרגיה שאנו חווים אותה כיום מתפרצת. עזות, ללא ספק, אולם במקורה היא 'עזות דקדושא'. רצון להרחיב גבולות ולוותר על המפריד החברתי, ולאו דווקא רצון לפרוק עול תורה ומצוות. הזיהוי של מקורותיה הרוחניים והנפשיים של התנועה של הבנות להתגייס מאפשר לנו לדייק במענה החינוכי שלנו. אינני מתעלמת מהעובדה שעבור הבנות הצבא מושך גם באופן אישי ובכל זאת ראוי, לדעתי, להציע לבנות למסגר את יציאתן לצבא לתוך הקשר של שליחות והגשמה של חזון גדול. הבחירה בשירות הצבאי צריכה להיות מוצגת כאפשרות לבנות לממש את עצמן מתוך העמקת החיבור לעם ישראל, מתוך מסירות נפש לקיום מצוות ולייצוג החברה הדתית ו'אם בחרת להתגייס – את צריכה להיות הכי דוסית!" כאשר נדבר אנחנו בשפה של שותפות – אנחנו ואתן עושים כאן משהו גדול ביחד – נעזור להן לתאר את היציאה שלהן לצבא כשליחות. וכך הן גם תראנה את עצמן: שליחות היוצאות לפני המחנה, המייצגות את הציבור כולו.

צריך לעזור להן לדייק איך פריצת המסגרת שהן רוצות להיות שותפות לה לא תביא לחורבנה של המסגרת כולה. שתדענה כי יש להן אחריות על שמירת המסגרת ההלכתית והתורנית בעיקר כלפי הבאות אחריהן – שתתבוננה בדרכן ותרצנה ללכת אחריהן. וגם להבין את משמעותו הרוחני של המפגש עם האחר – כיצד מפגש יכול להעשיר עולמו של כל צד.

זהו סוג של חינוך הנעשה באחד על אחד, ובקבוצות קרובות של שיח שם נוכל ללבן במשותף סוגיות הנוגעות לשאלות כיצד התפתחו תהליכים בעולם הרוח האנושית בכלל ובעולם ההלכה הנצחי והחי שלנו בפרט. כיצד נדע להבחין בין המטרות העיקריות שלנו לבין הסחות-דעת טפלות. צריך לעזור להן לדייק איך פריצת המסגרת שהן רוצות להיות שותפות לה לא תביא לחורבנה של המסגרת כולה. שתדענה כי יש להן אחריות על שמירת המסגרת ההלכתית והתורנית בעיקר כלפי הבאות אחריהן – שתתבוננה בדרכן ותרצנה ללכת אחריהן. וגם להבין את משמעותו הרוחני של המפגש עם האחר – כיצד מפגש יכול להעשיר עולמו של כל צד. וזאת מבלי לאבד את יחודו של כל צד. ולחשוב יחד איתן איך הן תפגשנה בצבא עם הישראליות המגוונת, החילונית ברובה, בלי להתדמות לה, מתוך שמירה על אמונה ועל קיום מצוות. צריך שני צדדים למשוואה של השבת 'לב אבות על בנים ולב בנים על אבות' במקרה שלנו: לב בנות על אבותן. לבנות יש שאיפות גדולות והן ראויות למחנכים גדולים. נעזור לעצמנו להיות כאלו, ובכך נזכה להצמיח את הבנות שלנו להיות כאלו. יש בבנות שלנו מנהיגות גדולה – ביחד נעזור להן לממש את הבשורה שלהן.

האם כל הבנות שלנו יכולות להיות שליחות? האם כולן רוצות? טיבה של חברה היא שתהיינה שונות גדולה בין מכלול הבנות ולכן אסור לוותר על שיפורו ייעולו והרחבתו של השירות הלאומי, הוא היה וצריך להמשיך להיות מערכת מופלאה של התנדבות ותרומה לקהילה. על לנו להחלישו אלא לחזקו ככל שניתן. אנחנו כחברה מחויבים גם להעמיד מכינות ומדרשות ייעודיות לבנות מכל משלבי החברה. לא לוותר על תיווך ראוי לאף אחת, ולהתאים גם את מסגרות ליווי בצבא למכלול רחב של בנות. בעיית הגיוס וההיחלשות הדתית הדאיגה אותנו גם לגבי הבנים וכיום יש לכל נער מסיים י"ב שפע של מוסדות שבהם הוא יכול להמשיך את מסלול התבגרותו האישית והרוחנית. עם שינוי המגמה ופתיחת האפשרות לגיוס הבנות, יש הכרח דחוף ליצור גם מסגרות חינוכיות מגוונות ככל האפשר: "מכינות ומדרשות נקים בכל מקום, בעיר ובכפר..".

ברוך שעשני

אתגר הצמחתן של נשים-עובדות השם בעולמנו לא נמצא מספיק במודעות שלנו כאחת מהמטרות של מערכת החינוך לבנות. הסיבה לכך קשורה, לדעתי, בשתי סיבות: האחת היא שלרוב מובל חינוך הבנות הדתיות דווקא בידי גברים. והשנייה היא שהאנרגיה העצומה המתפרצת בפמיניזם הדתי מוכוונת פעמים הרבה ל'השוואת תנאיה' של האישה הדתית למול הגבר הדתי.
בשנים האחרונות החלו בתי מדרש שונים להצמיח קבוצות לימוד נשים בהן נוצרת שפת עבודת השם ולימוד בעל זהות נשית ושמהן הולכים ומתבררים קווי העומק של דמות האישה היהודייה בת זמננו. אולם עד כה, נמצאת ההגות הזו ברובה, מחוץ לאולפנות ולתיכונים הדתיים, והבנות נחשפות אליה רק אחרי גיל השירות. בעיני יש כאן שליחות מיוחדת, דגל שאותו המכינות לבנות והמדרשות יכולות וצריכות להרים – להיות בתי מדרש יוצרים המכוונים להצמחת נשים דווקא, כאלו שבהן נתבונן ונכונן את האופי המיוחד שלנו, כנשים. חשוב בעיני, שלא נסתפק רק בלאפשר לבנות להשתתף בעולם התורה של הבנים, אלא שנקים קומה ייעודית נוספת. בבתי מדרש כאלו נוכל להתייחס לשאלות מהותניות ולהידרש לשאלות החינוכיות המורכבות של העצמת בנותינו והצמחתן. כאשר השיח יתרחב ויעמיק, נצטרך גם לעסוק בשאלת זהותה הרוחנית של 'אישה חיילת'. שיח שלא מתקיים כרגע מעל שום בימה.

היתרונות של השירות הוא החשיפה לעולם האמתי של אחריות מקצועית, של עמידה בצפיות ותפקוד בתוך מסגרת הכוללת מערכות יחסים חברתיות והירארכיות. כיוון שבצבא מתקדמים מהר בסולם הפיקוד וההדרכה, נוספים לכך התנסויות בריאות בלקיחת אחריות על אנשים הובלה והדרכה. אך בחוש נראה שרבים מאתנו מרגישים כי בנושא לוחמה זה סיפור אחר, וגם הלכתית האיסור ללוחמת שונה מזה של חיילת בתפקידים אחרים.

מתוך התבוננות רבת השנים שלי, הכוללת גם את ניסיוני הפרטי, בשירות בצבא. נראה לי כי מרביתם של תפקידי החיילות הם תפקידים שיש להם אופי מקצועי לכל דבר, ואינם שונים באופן מהותי מכל מקצוע אזרחי. היתרונות של השירות הוא החשיפה לעולם האמתי של אחריות מקצועית, של עמידה בצפיות ותפקוד בתוך מסגרת הכוללת מערכות יחסים חברתיות והירארכיות. כיוון שבצבא מתקדמים מהר בסולם הפיקוד וההדרכה, נוספים לכך התנסויות בריאות בלקיחת אחריות על אנשים הובלה והדרכה. אך בחוש נראה שרבים מאתנו מרגישים כי בנושא לוחמה זה סיפור אחר, וגם הלכתית האיסור ללוחמת שונה מזה של חיילת בתפקידים אחרים. נראה לי שבעניין חיילת-לוחמת צריך להביא בחשבון שיקולים נוספים, הקשורים ל'ערך המוסף' שעובר כל לוחם במסלול חינוכו הייעודי. דמות הלוחם, שנחקרה בהרחבה ע"י ד"ר אורנה ששון לוי, מקיימת בתוכה מתח בין שליטה עצמית, משמוע עצמי וריסון גופני ורגשי לבין ריגוש המתבקש בפריצה של גבולות גופניים ורגשיים, הסתכנות ויצריות. דמות הלוחם הדתי, שעדיין לא זכתה כמדומני למחקר משל עצמה העמידה כמה דוגמאות מופת של 'עדינו העצני'. לוחמים עזי נפש שיש בהם עדינות רגישות וקדושה. לגבי הנערות שלנו, אין לנו 'תורה' כתובה לתת בידן כאשר הן צריכות לבחור אם להיות לוחמות או לוותר על חלום כזה. בעניין זה, חשוב לי לתווך להן כי השירות שלהן בצבא הוא חוליה אחת בשרשרת ההתנסויות המופלאה של חייהן. ויש קשר בין ההווה שלהן לבין העתיד. וכאשר הן מקדישות שנים מחייהן להתחנך להיות לוחמות עליהן לבדוק מהו הכיוון הרוחני שזה יכוון אותן אליו. כאשר נלוותי פעם, לפגישה בין לוחמת לבין אחד מהאגדות החיות של לוחמי ישראל, גיבור ישראל בקרבות יום הכיפורים, הוא שאל אותה בהערכה אדירה – 'נו, הרגת ערבים?!' אינני יודעת במה נבדלת האישה מהאיש, אולם דבר אחד אני יודעת והוא שלאישה יש יעוד להביא חיים לעולם. והיעוד הזה הוא כוח רוחני. וצריך לחזק ולשמור עליו.

חיילת תורנית

חיילת תורנית היא נערה דתית הבוחרת להתגייס לצבא מתוך תחושת יעוד ושליחות. היא מאותגרת להיכנס לצבא כדי לצאת ממסגרות הנבדלות של הדתיים כדי להיפגש עם אחינו בני החברה החילונית, אך לא כדי להיות כמותם. מתוך כבוד לאחרים ומתוך הערכה ודבקות בזהותה הדתית ובמחויבותה למצוות. חיילת תורנית היא המקבילה לחייל הבייניש או למכיניסט חייל דתי רציני. החיילת התורנית היא כזו שאנו נשמח שהבנים שלנו יפגשו בבסיסים. בנות הקובעות עיתים לתורה, המקפידות על זמני תפילה ועל דקדוקי הלכה. חיילות תורניות שא"א למרוח אותן ולבלבל אותן, בנות שהן נשים, חיילות שלא מחקות את ערכי המערכת הצבאית גברית רק כי הם שם – אלא קוראות עליה תיגר. חיילת תורנית שלמדה להיפגש עם זולת השונה ממנה ולצמוח מהמפגש האנושי הזה ולהעמיק ממנו. ושכל מי שיפגוש בה – יתברך גם הוא ממנה.

מיכל נגן – ראש המכינה הקדם צבאית לבנות דתיות, צהלי