מסים ותשלומים במדינת ישראל

מסים הם הכלי המרכזי שבאמצעותו מממנת המדינה את הקופה שלה. כספי המסים מאפשרים למדינה לספק לנתיניה טובין ושירותים ציבוריים אחרים שהיא אמונה על אספקתם. מכיוון שכך, קיומה של המדינה תלוי ביכולתה לגבות מסים, ובהיעדר יכולת כזו, סמכותה הריבונית עלולה להתערער. תשלום מסים למדינה הוא חובה אזרחית ולאומית. באמצעותו, מבטאים התושבים את נאמנותם למדינה ולחוקיה, ומאפשרים, הלכה למעשה, את קיום המדינה ואת תפקודה הראוי.

(בית המדרש ההלכתי של בית הלל)

במדינה דמוקרטית, בה הציבור בוחר את השלטון, תשלום המס מייפה את כוחם של נבחרי הציבור לבצע את המטלות שלשמן הם נבחרו, והוא מבטא שותפות אמתית של התושבים בקידום רווחתם. התחמקות מתשלום מס פוגעת לא רק במדינה ובמוסדותיה; היא פוגעת בכלל תושבי המדינה, ומהווה 'רכיבה חופשית' על גבם של אלו שמשלמים מסים.

האם, על פי ההלכה, מותר למדינה להטיל מסים? האם תשלום מסים הוא חובה הלכתית?

על פי ההלכה, יש לממשלת ישראל סמכות להטיל מסים על כלל האזרחים, וזאת משלושה טעמים עיקריים.

ראשית, בהיותה גוף שלטוני, סמכותה של המדינה כלולה בעיקרון 'דינא דמלכותא דינא', ואולי אף מתוקף היותה מוסד חלופי למוסד של מלך ישראל.
שנית, מוסדות השלטון כמוהם כשליחי הציבור, וממילא יש בסמכותו של השלטון לתקן תקנות לטובת הקהילה הגדולה, מדינת ישראל, לפי העיקרון של 'תקנות הקהל'.
כמו כן, העובדה שהאזרח נהנה משירותי המדינה מחייבת אותו להשתתף בעלותם של השירותים הללו (לפי המפתח שקבעה המדינה). עמדת ההלכה קרובה לחוק המוסרי הפשוט, לפיו – אם נהנית, אל תכפור בטובה אלא תשיב בהנאה.
ממילא, מכיוון שהטלת המסים היא על פי דין, ישנה (גם) חובה הלכתית לציית ולשלם מס אמת. מי שמעלים מס הוא עבריין. במעשיו, הוא מכביד את הנטל על שאר הציבור, שהרי אם היה משלם מס כדין, הנטל היה קטן וכולם היו משלמים פחות. אולי בכך הוא נחשב גם כגזלן.

התחמקות מתשלום מס מנימוקים דתיים, לעתים יש בה משום חילול השם. מתוך כך מתחייב:

א. לדווח על הכנסות ולשלם מסים (מס ערך מוסף, מס הכנסה) לפי הקבוע בחוק.

ב. להצהיר על טובין שנקנו בחו"ל ולשלם על פי חוקי המכס.

ג. להימנע מעסקאות הכרוכות בהעלמת מס מצד נותן השירות או המוכר. יש בכך משום תמיכה ושותפות בעבירה, שגם היא אסורה. כך, למשל, עסקה עם מי שמציע הנחה תמורת ויתור על חשבונית היא עסקה אסורה (כגון עסקה עם קבלן לבניית דירה או לשיפוצה; קניית תפילין או כתיבת ספר תורה).

ד. ישנם מקרים שבהם אין אחריות הלכתית כזו. כך, למשל, במקרים שבהם המדינה או נציגיה מוחלים על תשלום המס, ובפרט במקרים שבהם המדינה עצמה אינה דורשת מהמוכר או מספק השירות לתת קבלה או חשבונית, כגון בעבודת נוער (בייביסיטר, הדרכה בקייטנה וכיו"ב); וכן במקרים שבהם הכנסת המוכר או ספק השירות נמוכה מאוד, ואינה מקימה חבות במס.

גם סוגיית תכנון המס מחייבת בירור מקיף מבחינה חוקית, מוסרית והלכתית.

ראוי לפעול במקרים אלו באחריות ובזהירות, לפי חומרתם של דיני ממונות.

ה. עשיית עסקאות אסורות פוגעת בסוחרים הפועלים על פי החוק, ומגבילה את יכולת התחרות שלהם. במובן זה, הפגיעה בסדר החוקי ובתקינות החברתית רחבה יותר, וממילא האיסור ההלכתי חמור יותר.

ו. למרות העבירה שיש בהעלמת המס, אין לפסול לעדות את מי שמעלים מס, כדינם של עברייני ממון, משום שיש לתלות שעבריינותו נובעת מתוך סברתו המוטעית כי העלמת מס איננה אסורה.

לאחר אלפיים שנים של גלות מארצנו, שנים שבהן ישבנו על שולחן זרים ומילאנו בזהובים את כיסי שליטיהם, החל מן הדרכמות שנאלצנו לשלם לאספסיינוס קיסר הרומאים (FISCUS JUDAICUS), דרך מס הגולגולת בארצות האיסלם (הג'זיה), עבור דרך מסי שליטי המדינות וראשי הדתות, שבחוקים דמויי-שוויון או באפליה מעוותת, שלחו את ידם בעמל נפשנו– זכינו לבנות ולהיבנות במדינתנו העצמאית, ולשלם בשקלים שלנו:

עם הקמת מדינתנו היקרה והתפתחותה, אנו מקיימים "ולקחתם לכם משלכם". אמנם "מרובים צרכי עמך", אנו זקוקים לתקציב בעל ממדים גדולים, לכיסוי ההוצאות וצרכי המדינה לכל ענפיה ושלוחותיה, בשטחי החיים השונים. הסכומים גדולים מאד ומעיקים על הציבור הרחב. אבל הקלה יש בהיותנו בטוחים, שההוצאות הללו מיועדות למשק המדינה ולפיתוחו, בשבילנו ובשביל הדורות הבאים… צריכים אנו להיות מוכנים בלב שלם להטיל עלינו ברצון את המשימה הזאת, של קבלת עול ההוצאות של המדינה לכל צרכיה, על ידי תשלום המסים השונים, ואשרינו שהגענו לכך!(מבוא למאמרו של הרב טכורש, כתר אפרים סימן פה)

חשיבות גדולה יש בפרסום הלכה זו, כדי לקיים חברה שיש בה אמת ולא העלמת אמת, שיש בה סולידריות ולא בדלנות אנוכית, וממילא נתקדם מעט אל עבר חברת המופת שמדינת ישראל אמורה להיות, לפי הוראתה של התורה ולאור חזונם של נביאי ישראל.

…אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה. (ישעיה א)

מקורות והרחבה

בליבון היבטיה החוקיים של הסוגיה הסתייענו ברבנית ד"ר פנינה נויבירט, חברת בית המדרש.

א. דינא דמלכותא דינא– הכלל ומקורו

לפי הכלל 'דינא דמלכותא דינא', חוקי המלכות בתחום סדרי השלטון מחייבים גם על פי דיני ישראל, הווה אומר – על פי ההלכה. כלל זה, המופיע בארבע סוגיות תלמודיות בשמו של האמורא שמואל, לא מצאנו שחלקו עליו (ריטב"א נדרים כח) והוא נפסק להלכה (שו"ע חו"מ סימן שסט ו). לדעת רוב הפוסקים האחרונים, תוקפו כדין תורה (אבני מילואים כח ב; חת"ס יו"ד שיד).

קיומם של דיני מלכות חילוניים בצד דיני התורה מאתגרים את החשיבה ההלכתית, ומנהלים מאבק מתמיד על גבולותיהם. הדבר בולט בסייגים שמטילים הפוסקים על הכלל 'דינא דמלכותא דינא' ובנימוקיהם (ריטב"א בבא בתרא נה א, שו"ת מהרי"ק קפז, ש"ך חו"מ עג ס"ק לט; ועוד).

הכלל מעניק לגיטימציה לחוקי המלכות בתחום סדרי השלטון, כולל הטלת מסים, ומחייב את נאמני ההלכה להישמע לחוקים ולשלם את המס. תפיסת המסים כגורם היסודי בקבלת סמכות השלטון וסדרי המדינה (או הממלכה) היא הרוח הדומיננטית בקרב הפוסקים (למשל, שו"ת מהרי"ק קפז).

א. 1 'דין מלך'

נחלקו הראשונים במקור תוקפו של דין זה. יש הרואים במעמד המלך ובזכויותיו את התשתית.

על פי החוק המקובל בימי הביניים, המלך הוא אדון הארץ. בעלותו של המלך על הארץ מעניקה

לו סמכות לחוקק חוקים ולגבות מסים (רשב"א ור"ן, בשם בעל התוספות, נדרים, כח ב). תפיסה זו מגבילה את הכלל למלכי אומות העולם. מלך ישראל, לעומתם, אינו בעל הקרקע על ארץ ישראל, שהיא ירושה לכל העם וכולם שווים בה.

האם, לפי תפיסה זו, הטלת המסים במדינת ישראל לא תיכלל בקטגוריה של 'דינא דמלכותא דינא'? אופיו של המשטר המקובל כיום מקשה להסיק מסקנות מן הסברות התלמודיות העוסקות בשלטון מלוכני. מחד גיסא, בשיטות המשטר המקובלות היום, השליט בפועל (הממשלה במשטר רפובליקני או הנשיא במשטר נשיאותי) לא נחשב בעל הקרקע. ממילא, גם בחו"ל, הנימוק של בעלות על הקרקע כמחייב להישמע לשלטון – לא מתקבל. אמנם לא נמצאו פוסקי הלכה שיאמרו טענה זו במפורש. מאידך גיסא, נימוק זה עצמו – היותו של השלטון שלטון העם – מוליד אפשרות הפוכה. יתכן שגם היום, לשליט (העם)יש בעלות על הארץ ואפילו בארץ ישראל.

כמו כן, יש להבחין בין מסים קדמוניים, שנגבו להנאתו של המלך, לבין המס העכשווי, שנועד לשפר את תנאי החיים של אזרחי המדינה. המס מן הסוג השני נחשב בעל תוקף גם במלכי ישראל וגם בארץ ישראל(שו"ת הרשב"א ח"ב קלד, ובמיוחסות כב, וכן משתמע בחת"ס חו"מ מד).

א. 2 קבלת הציבור

העמדה האחרת בדברי הראשונים (רמב"ם, גזילה ואבידה, ה יח; רשב"ם, בבא בתרא, נד ב) רואה את מקור הסמכות של דין המלכות בנכונות של תושבי הממלכה לקבל סמכות זו. לפי עמדה זו, אין מקום להבחנה בין מלכי האומות לבין מלכות בארץ ישראל. וכך נפסק להלכה בשו"ע: יש תוקף לגביית מיסים על ידי המלך ונציגיו, והיא אינה נחשבת כגזל האזרחים, משום 'דינא דמלכותא דינא' –

שדין המלך דין; והוא שיהא מטבעו יוצא באותם הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתם שהוא אדוניהם והם לו עבדים, שאם לא כן הרי הוא כאנס בעל זרוע:

ולא עוד אלא שהמבריח ממכס זה, עובר על לא תגזול[1] (ויקרא יט, יג), מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה מלך ישראל בין שהיה מלך עובד כוכבים (חו"מ שסט ב, ו).

א. 3 סדר מדיני – מניעת אנרכיה

נקודת מבט חשובה עולה מפרשנות נוספת, שניסוחה המפורש מוזכר באחרונים, אך היא נרמזת גם בראשונים, ביחס למקור של 'דינא דמלכותא דינא' (שו"ת יחל ישראל קיד). בני נח נצטוו לקיים שבע מצוות, שאחת מהן היא 'דינים'. מהי מצוות דינים? יש מבארים שמדובר בחובה להעמיד בתי דין כדי לשפוט את העם על שש המצוות האחרות (רמב"ם, מלכים פ"ט הי"ד).לעומת זאת, יש הסוברים כי הדינים הם פירוט של עקרונות הסדר החברתי-כלכלי, כמו דיני מקח וממכר, אונאה ודיני נזיקין (רמב"ן בראשית לד יג). לאור זאת, מבאר הרב איסר זלמן מלצר את המקור ל'דינא דמלכותא דינא' (אבן האזל הלכות נזקי ממון ח ה):

…כיון דבני נח נצטוו על הדינים וממילא יכול המלך לעשות תקנות מועילות לתיקון המדינה כמו לחייב יושבי המדינה במס לתיקון המדינה.

הטלת מס ותיקוני מדינה נוספים נועדו לשמירה על הסדר ולקיומה הבריא והיעיל של החברה. לולא חוקיה של המלכות, תשרור אנרכיה, והתועלת החיונית והקיומית שבני אדם יכולים להפיק מן השותפות שלהם, לא תמומש.

רעיון זה מנוסח כבר בדברי הראשונים. לדעת הר"ן (דרוש יא), התורה מצווה על שתי מערכות משפט נפרדות: המשפט הדתי, המתנהל על פי דין תורה אקסקלוסיבי ועל ידי חכמיה, ומקדם את האומה לקראת השראת שכינה. לצדו קיים משפט המלך, שמטרתו היא אחרת:

ידוע הוא כי המין האנושי צריך לשופט שישפוט בין פרטיו, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו, ויהיה העולם נשחת. וכל אומה צריכה לזה ישוב מדיני…וישראל צריכין זה כיתר האומות…יחוייב להענישו כפי תיקון סדר מדיני וכפי צורך השעה… ומפני שהסידור המדיני לא ישלם בזה לבדו( – במשפט התורה), השלים האל תיקונו במצות המלך.

על כן, בדין הוטלו המסים על ידי המדינה, וחובה על תושבי המדינה לשלם אותם, משום ש'דינא דמלכותא דינא'(יחווה דעת ה סד; הרב ע' בצרי, דיני ממונות ח"ד שער ראשון פרק ט ד, עמ' מז).

א. 4 ממונרכיה לדמוקרטיה

האם הכלל של 'דינא דמלכותא דינא', שנאמר במקורו על משטר מלוכני, יהיה תקף גם במדינת ישראל, מדינה דמוקרטית המבוססת על משטר פרלמנטרי? נראה שהתשובה היא חיובית, בוודאי לפי העמדה התולה את תוקף הדין בקבלת העם, שכמותה נפסק בשולחן ערוך -– הלא כל המשטר הדמוקרטי מבוסס על הסכמת העם (הרב ישראלי, עמוד הימיני עמ' ע-פא). ואפילו לפי העמדה התולה את הדין בזכויות המלך ובסמכותו, יש מקום לראות את הנהגת המדינה כחלופה לגיטימית לשלטון המלך. זאת משום שבהעדר מלך, סמכויותיו חוזרות לציבור. למנהיגות שהציבור ממנה יש סמכויות של מלוכה בתחום הנחוץ לסדרי השלטון: "נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים לידי האומה בכללה" (משפט כהן קמד, וראו גם הרב גורן, תורת המדינה עמ' 27-26). וכן סבר הרב י"א הנקין (שו"ת בית אב"י ח"ב סימן קמג, עמ' קצד) שגם במדינת ישראל 'דינא דמלכותא דינא' כשאר מדינות.

עם זאת, במדינת ישראל הדמוקרטית ובשלטון הישראלי-יהודי, יש לחוקים תוקף מדין אחר של מלכות. התורה מוסרת בידי מלך ישראל סמכויות רבות להעמדת שלטונו. גם אם סמכותו לא נובעת מהיותו בעל הקרקע (לשיטות שהוזכרו לעיל), הלא יש בידו סמכות לארגן את ענייני החברה כחלק ממדיניות שלטונו (רמב"ם הלכות מלכים פ"ג-פ"ה) ובין השאר להטיל מסים (שם פ"ד ה"א). לאור זאת מסיק הרב ישראלי(עמוד הימיני עמ' פז) כי

קבלת הצבור יכולה להקנות למנהיגיהם דיני מלכות. וכל מה שמלך ישראל יכול היה לתקן לתקנת העולם גם אם הדברים נוגעים לדיני נפשות, יש גם לנבחרים שהמחום רבים עליהם.

אם כן, בוודאי שיש תוקף לתקנות הנוגעות לדיני ממונות, ובכללן להטלת מסים, וממילא החובה להישמע למנהיגות הנבחרת ולשלם את המסים שהיא קבעה מעוגנת בחיוב לציית למלך(וראו מגוון דעות בעניין זה בסלע מדינה עמ' יז-כב).

ב. תקנות הקהל

חלק מחכמי הדורות האחרונים התלבטו, מסיבות שונות, האם העוגן ההלכתי של 'דינא דמלכותא דינא' יציב דיו כדי לחול על דיני המדינה ומסיה. היו מהם שהעדיפו לעגן את החובה לשלם מסים בתקנות הקהילות (הרב עזיאל, בצומת התורה והמדינה ח"א עמ' 84; כתר אפרים עמ' קמה).

מהן תקנות הקהל? לפי התוספתא (בבא מציעא יא יב) וסוגיית התלמוד (בבא בתרא ח-ט), יש סמכות בידי בני הקהילה לתקן תקנות לטובת הקהילה ולכוף אותן על חבריה. כך מפרשים הראשונים את הסוגיה, אף כי הם נחלקו במקור הסמכות.

יש מי שרואה בנציגיה המוסמכים של הקהילה ('שבעת טובי העיר' – או מנהיגות נבחרת אחרת)בעלי כוח של בית דין או של גדולי הדור להפקיע ממון לתקנת בני העיר, ולהטיל מסים וקנסות לקיום התקנות (רשב"א, שו"ת א' אלף רו). ממילא, אין היחיד יכול לפטור את עצמו מתקנות הקהל והוא מחויב לקיימן, שכן יש ללכת על פי הרוב, גם אם היחיד אינו מסכים ולא היה שותף להכרעה (בכן משתמע בשראלראל] א במשטר נשיאולי] ביכולת לקיים רצף עם הסברות התלמודיות המדברות על שלטון מלוכני.תנאי בית הכנסת המינימלים נשמרישו"ת הרשב"א ח"ג סימן תיא): "לפי שכל צבורו צבור היחידים כנתונין תחת יד הרבים, על פיהם הם צריכין להתנהג בכל עניניהם, והם לאנשי עירם ככל ישראל לב"ד הגדול או למלך". לפי הראשונים נראה שתוקפן של תקנות הקהל הוא מן התורה (שו"ת הרא"ש כלל ו סימן ז; שו"ע יו"ד רכח לג; ביאור הגר"א שם ס"ק צג, צה), ויש שביארו שתוקפן מדרבנן (חזו"א ב"ב ד ח).

יש המבססים את סמכותה של הקהילה על נכונותם של היחידים והסכמתם (ר"ת – מרדכי בבא בתרא פ"א סי' תפ). לפי דעה זו, לא יהיה כוח ברוב הציבור לפעול ולהפקיע ממון נגד עמדת המיעוט, אלא אם כן הייתה הסכמה מראש שניתנה על ידי כל השותפים בקהילה.

למחלוקת זו השלכות רבות (מהרשד"ם יו"ד קיז; סלע מדינה עמ' סח), אך מטעמים שונים הכריעו הפוסקים שיש סמכות לציבור להטיל מסים באמצעות נציגיו, להפקיע ממון ולענוש כסמכות בית הדין. כך הכריע השו"ע, ואף הרמ"א המתלבט מצטרף אליו מכוח המנהג (חו"מ ב' סעיף א):

הגה: וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול, מכין ועונשין, והפקרן הפקר כפי המנהג; אעפ"י שיש חולקין וס"ל דאין כח ביד טובי העיר באלה, רק להכריח הצבור במה שהיה מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם, אבל אינן רשאים לשנות דבר במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, או להפקיע ממון שלא מדעת כולם (מרדכי פ' הגוזל בתרא), מכל מקום הולכין אחר מנהג העיר; וכל שכן אם קבלום עליהם לכל דבר, כן נ"ל…

פסקו של הרמ"א כי יש ללכת אחר המנהג נובע מן ההכרה שההכרעה במחלוקת צריכה להותיר בידי הקהילות כלים להתקיים ולפעול לטובת חבריהן. ההיגיון במחשבה ההלכתית הזו מוזכר אצל כמה מן הראשונים (תרומת הדשן שמב) והאחרונים (חזו"א בבא בתרא ד טו; מנחת שלמה נדרים כח), והוא הרצון למנוע מריבה ומחלוקת ולכונן סדרי חברה מתוקנים. תפיסה זו יונקת מן הרעיון שהביע הר"ן בדרשותיו, כפי שהוזכר לעיל.

******

אם כן, הכרעת הפוסקים היא שיש כוח ביד הציבור, באופן ישיר או על ידי נציגיו, להטיל מסים ולכפות את גבייתם (שו"ת הרשב"א ד רס, שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד קו). ממילא אין ליחיד רשות לפרוש מן הציבור, ומוטל על כל אחד לשלם מס אמת כפי הקבוע בחוק.

ב. 1 'אדם חשוב' ומימושו בחוקי מדינת ישראל

תוקפן של התקנות מותנה בהסכמתו של 'אדם חשוב'. אמנם נחלקו הראשונים (מאירי בבא בתרא; ריב"ש שצ"ט; מול: רשב"א שהובא לעיל; טור חו"מ רל"א) האם תנאי זה קיים גם בחקיקה של בני העיר, או רק בהתקשרות של איגוד מקצועי. נטיית הרמ"א (חו"מ רל"א כח) והש"ך (ס"ק ד) היא לחייב את התנאי הזה גם בהסכמה הכוללת של בני העיר.

ישנה מחלוקת נוספת בשאלה: מיהו 'אדם חשוב'? יש אומרים שמדובר בגדול הדור בחכמת התורה (רמ"ה), אך פוסקים רבים סבורים שמדובר בפרנס העוסק בצרכי הציבור, ולאו דווקא בתלמיד חכם (נימו"י; שו"ת הרא"ם נג). לאור זאת עלתה האפשרות להחיל בזמננו את הגדר הזה על מועצת הרבנות הראשית לישראל (א' שוחטמן, הכרת ההלכה בחוקי מדינת ישראל, שנתון המשפט העברי טז-יז, עמ' 478-479).

א"כ לכאורה יש מחלוקת בין הפוסקים האם בחקיקה של הכנסת יש צורך בתנאי של 'אדם חשוב' (מחלוקת ראשונה) ואם יש בו צורך האם הוא מתקיים (מחלוקת שניה).

ועם כל זאת, העלו חכמי ההלכה בני זמננו פתרונות נוספים, כמו המחשבה שהצבעת 'האדם החשוב' בבחירות נחשבת הסכמה (שו"ת ישכיל עבדי ח"ו סימן כח עמ' רפט), או שאישורן של המפלגות הדתיות תיחשב הסכמה (הרב א' שפירא, תחומין ג עמ' 238).

אמנם בכמה מספרי זמננו (שו"ת פאת שדך ח"א סימן צא) עולה הסברה שמכיוון שהשלטון בארץ אינו נוהג על פי חוקי התורה, אין לחוקיו מעמד של 'דינא דמלכותא דינא' או של תקנות הקהל. עמדה זו מנוסחת ללא תשתית ראייתית וללא תקדימים הלכתיים, אלא כאקסיומה בלבד [וממילא נדחית על ידי חשובי חכמי דורנו (יחווה דעת ה סד ועוד)]. גם פוסקים אלו מודעים לצורך בניהול חברתי מסודר לצורך 'תיקון העולם', ולמניעת מצב שבו 'איש את רעהו חיים בלעו'.

ג. 'דין נהנה'

חכמי הדורות האחרונים מצאו עיגונים נוספים לחובת תשלום המסים. מכיוון שכלל האוכלוסייה נהנית, בסופו של דבר, מכספי המסים, הרי שיש לשלם מסים מדין נהנה (סלע מדינה עמ' פב-פה), שהרי המדינה מספקת שירותים תמורת המסים, ואדם שלא משלם עבור השירותים הריהו כגוזל את הרבים (שו"ת שאילת שלמה ח"א, תנ"ח, עמ' 270-271 וכן הרב י' אריאל בברכתו לכת"ר ט, מיסים חוקים ורשיונות, עמ' 6). הרב משה שטרנבוך, שאינו תומך בתשלום מסים למדינת ישראל, כותב דברים חריפים נגד הנהנה (תשובות והנהגות, ד, שיט):

דהיום הממשלה משתמשים בהכסף של המיסים לתועלת ולהנאת התושבים ולא מגיע היום לכיסו הפרטי של המלך, ולכן היום אם נהנה מהשירותים שהממשלה נותנת ולא משלם עבורם הוא גזלן… ובפרט שאחרים וביניהם גם יהודים ישלמו להנאתו… ובזה גם זוכה להיות ישר בכל דרכיו בלא לשקר לעולם.

ד. חובת תשלום המס במדינת ישראל ומעמדו של מעלים המס

לאור זאת, וכפי דברי השו"ע והרמ"א שהוזכרו לעיל – אזרח שלא משלם מסים כפי שקבוע בחוק, הוא עבריין, וייתכן שגם עבירת גזל בידו והוא נחשב כגוזל את הרבים (עשה לך רב ח"א עמ' ריד, ח"ז עמ' רסו-רסז; רמ"מ מלובביץ, מובא בכת"ר ט, עמ' 476).

יש להימנע מעסקאות עם אדם שלא משלם מסים על עסקיו, משום איסור לפני עיוור לא תתן מכשול או משום חיזוק ידי עוברי עבירה (שו"ע חו"מ סימן שסט א וראו ערוך השולחן שם; כת"ר ט' עמ' 275). אף על פי שלפי חוקי המדינה חובת תשלום המס מוטלת על המוכר (או נותן השירות), האחריות ליצירת המע"מ בעסקה מוטלת על הקונה ולכן מחובתו לדאוג לכך לבקש קבלה שתעיד על תשלום המס ע"י המוכר

על כל מי שחוזר מחו"ל לדווח על חפצים שנקנו בשווי של למעלה מ- 200$, כפי שמפורט בחוק (שניתן למצאו כאן http://taxes.gov.il/customs/PersonalImport/Documents/CustomsReturningPassanger.pdf).

אמנם ישנם תחומים שבהם הלכת המיסים רופפת בידי האזרחים, הן בשל היעדר אכיפה מצד הרשויות והן מכיוון שהציבור אינו מקפיד. האם יש לכך השלכה על החובה לשלם מסים? שאלה זו ראויה לליבון נרחב ומפורט (היחס להעלמות מס במשפט העברי, מגל יא, בעיקר מעמ' 269- 296 כת"ר ט עמ' 347 נוטה להקל במקרים מסויימים), ולא כאן המקום לדון בה.

יש מקום שלא לפסול לעדות את המתחמק ממס, אף שהעובר עבירה מעין זו בדרך כלל נפסל לעדות (שו"ע חו"מ סימן לד ז). ניתן ללמד עליו זכות שהוא סבור שהדבר מותר, ומורה היתר לא נחשב רשע להיפסל לעדות (רמ"א חו"מ לד ד ושם בפתחי תשובה ט).

הרב ח"ד הלוי החמיר בחלק מן העסקאות הללו וראה בהן גזל ישיר, וממילא אסר להשתמש בחפץ שלא שולם עליו מכס, שנקנה או שהתקבל במתנה, ויש להחזירו למוכר (עשה לך רב ח"ו עמ' רנו-רנז).

ה. חשיבות מסמך ההלכה

יש להזכיר כי פוסקים רבים העוסקים בסוגיה זו הזהירו מפני חילול השם שעלול לצמוח מהתנהגות לא נורמטיבית של שומר הלכה בתחום תשלום המסים, במיוחד אם עמדה זו מתיימרת להיות מעוגנת בהלכה (כד הקמח, גזל; אנציקלופדיה תלמודית, ערך: דינא דמלכותא דינא, עמ' שז).

אל מול הטענה כי פסיקת הלכה בעניינים אלו מיותרת, שכן החובה ברורה, ויש בפסיקה זו עירוב של מין (דין תורה) בשאינו מינו (חוק חילוני – דיני מדינה), יש להבהיר כך:

ישנם תחומים הזקוקים לחיזוק ולהבהרה, אף שהם פשוטים, ודווקא בגלל פשטותם הם אינם זוכים לתשומת לבו של הציבור הרחב (מסילת ישרים הקדמת המחבר). דווקא עיגון חוקי המדינה בדין תורה ובמוסר עשוי להניע את הציבור לקיים אותם(אורות הקדש ח"ג עמ' ב). ההבהרה כי דין התורה אינו עומד בסתירה לחוק המדינה, ואדרבה – יש בו כדי לעודד אימוץ של סדרי החברה וחוקי מדינת ישראל – היא בעלת חשיבות רבה, הן כלפי עמדות המבקשות ליצור הפרדה בין השניים(אורות התורה פרק יב ה), והן ביחס לתקוות קיומה המלא של התורה והתקבלותה בחברה הישראלית. השיח ההלכתי בשאלות הללו פותח אפשרות למסורת ההלכה להקרין ולהשפיע על דרך התפתחות חוקי המדינה בכלל, ודיני המסים בפרט(הרב מ' בריס, החקיקה במדינת ישראל בראי ההלכה: יצירתיות אנושית וגבולותיה, משפטי ארץ (תשס"ב) עמ' 21-51), ועוד חזון למועד.

יש לציין את מאמרו פורץ הדרך (שנרמז לעיל) של הרב כתריאל טכורש בסוגיית המסים (בתשובותיו כתר אפרים סימן פה). עם סיום כתיבת המסמך הזה ראינו כי מכון כת"ר פרסם ספר רחב כמות ואיכות בסוגיות שהעלינו (כתר ט, מיסים חוקים ורשיונות (תשע"ד).

[1]המילים 'לא תגזול' אינן מן השו"ע עצמו. הן אינן מופיעות בדפוס ראשון (ונציה שכ"ה – שכ"ו),ולעומת זאת מופיעות בדפוס ראשון עם הרמ"א (קרקא של"ח ש"מ). ממילא, כנראה שתוספת זו ממנו. היא מבוססת על חלק מן הראשונים, ומצוטטת על ידי רבים מן האחרונים. עם זאת, זו אינה לשונו של השו"ע וגם לא של הרמב"ם.

חברי בית המדרש ההלכתי השותפים לדיונים ולכתיבה:

ראש בית המדרש ההלכתי – הרב זאב וייטמן

מרכז בית המדרש ההלכתי- הרב עמית קולא

הרב יצחק אייזנר, הרב חיים בורגנסקי, הרב דוד ברופסקי, הרב יהודה ברנדס, הרב שמואל דוד, הרב דניאל וולף, הרב אברהם וולפיש, מיכל טיקוצ'ינסקי, הרב מאיר נהוראי, פנינה נויבירט, הרב רונן נויבירט, הרב שמואל סלוטקי, הרב ד"ר דרור פיקסלר, הרבנית ירדנה קופ-יוסף, הרב צבי קורן, הרב אלישיב קנוהל, הרב יהודה ראק, הרב יונתן רוזנצוויג, הרב משה שפטר.