בית המדרש הרעיוני של בית הלל התכנס לפני פסח לדיון השני שלו, הפעם בנושא היחס לתרבות [הכוונה היא לעיסוק באמנויות שונות כאמן או כצרכן].
(בית הלל)
הדיון עסק בשתי שאלות:

א. האם העיסוק בתרבות הוא בעל ערך, או שהוא בטל לעומת לימוד תורה ושמירת מצוות?

ב. האם יש חלוקה ברורה בין תרבות "גבוהה" וראויה, לבין תרבות "נמוכה", שאותה עלינו לדחות ?

המפגש נפתח בלימוד מקורות שונים מהתנ"ך וחז"ל ועד הרב קוק.

לדוגמא: הפסוק "יפת א-להים ליפת וישכון באהלי שם", ממנו ניתן ללמוד שיש ערך ליופי, אך על המשכן להיות אהלי שם – מסגרת ותוכן של שם, ואז היופי של יפת מקבל מקום בעל ערך. דוגמא נוספת היא דברי הרב קוק ב'זרעונים' א' על כך שהדרך לקירבת א-להים היא דרך השערים בהם מתגלה הא-להים בעולם, שכוללים, בין היתר, את "רעיונות כל סופר" ו"דמיונות כל משורר" ; ומקורות רבים נוספים.

בנוסף, התקיים דיון בשאלה האם ניתן לברך את ברכת "שנתן מחכמתו לבשר ודם", ברכה שחכמים תיקנו על חכם, על מעשי אמנות מרשימים מעשה ידי אדם, כמו שמברכים "עושה מעשה בראשית" על מעשי ידי הקב"ה ; והעלינו דרכים שונות בהן אמנות עשויה להיות חלק אינטגרלי וייחודי בעבודת השם של האמן.

בחלק א' של הדיון היה ברור שכל המשתתפים רואים באמנות תחום לגיטימי וחיובי, תחום שמרחיב את נפש אדם.

רוב הדוברים ציינו בדבריהם מצד אחד את החשיבות של לימוד התורה ועבודת השם כגורם מרכזי בחיינו, ושהאדם יחיה עם כיוון משמעותי לחיים שלו; ומצד שני את האמנות כתחום חיובי, בלי שנמצא את המקום הספציפי שלה תחת הכותרת של עבודת השם. האמנות היא חלק מהאנושיות הטבעית, שהיא חלק מעבודת השם במובנה הרחב בתורת ארץ ישראל.

בנוסף, אין טעם בהטפה ליצירת אמנות וצריכת אמנות בדרכים בעלות עומק – אלא יש לעשות זאת בפועל, להציע אמנות שהיא משמעותית ועמוקה בדרך שהיא מושכת עבור הציבור הרחב.

בחלק ב' של הדיון רוב הדוברים לא ראו בחלוקה בין תרבות "גבוהה" לתרבות "נמוכה" גישה קונסטרוקטיבית.

הדוברים הדגישו את האמן ואת האדם שצורך אמנות: את הצורך שלאדם יהיו כלים לצרוך תרבות בצורה פעילה, שתשתלב בחיים בעלי משמעות אותם הוא חי.

עם זה, בדיון נכח גם המתח שבין הרחבת האופקים שכולנו שמחים בה לבין "השטחת" עבודת השם עד למידה שהיא כבר לא תהיה משמעותית ומרוממת, כשכולנו חיפשנו את התרכובת המדויקת במתח הזה.

בית המדרש יתכנס בקרוב שוב וימשיך לדון בסוגיה זו, על-מנת לנסח נייר עמדה ביחס לצריכת תרבות מודרנית תוך גבולות ראויים.