ויצא – פיוס בין אחים – (הרב מאיר נהוראי)

(הרב מאיר נהוראי)

לאחר הפרידה מלבן צועד יעקב לעבר משימתו הבאה למפגש בינו לבין עשו אחיו. יעקב שולח שליחים לכיוונו של עשו ובוחר בטקטיקה של התרפסות. וכך נאמר: " וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה …" הפרשנים נחלקו ביחס לטקטיקה, שבוחר יעקב לקראת מפגשו עם עשו. יש המותחים ביקורת נוקבת:  "באותה שעה שקרא יעקב אבינו לעשו אדוני א"ל הקדוש ברוך הוא אתה השפלת את עצמך לפני אחיך, וקראת אותו אדון שמונה פעמים, אני מעמיד ממנו שמונה מלכים קודם לבניך…". (ילקוט שמעוני וישלח קל). מצד שני יש שראו בכך  דגם נכון להתקשרות עם אויב. כך היה בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא, שחי ופעל בארץ תחת שלטון רומא, והורה לתלמידו לכתוב אגרת לקיסר, הפותחת כך: "מהעבד יהודה, לאדוננו הקיסר אנוטונינוס" על כך אמרו לו תלמידיו: "רבי, מפני מה אתה מבזה על כבודך? אמר לו: וכי טוב אני מזקני? לא כך אמר: 'כה אמר עבדך יעקב?' (בראשית רבא פרשה עה, ו). קשה להכריע בין שתי הגישות ושמא שתיהן נכונות  ונכון לאמץ כל אחת מהן במצבים שונים. על אף שחז"ל ראו את המאבק, שבין יעקב לעשו כמאבק בין שני עמים דומני, שנכון להתמקד בצדדים האנושיים של עשו ויעקב. ראוי להתבונן על המפגש גם בזווית אחרת מפגש בין אחים מסוכסכים.  כתוצאה מגניבת הברכות נשקפה סכנה לחייו של יעקב ולכן רבקה מבקשת שיברח לחרן. לו יצויר שעשו מעונין היה להרוג את יעקב היה יכול לעשות זאת באותן עשרים שנה. הזמן חלף ויעקב בונה משפחה ומסתבר, שהחרדה מעשו אחיו עדיין קיימת וחושש הוא מנקמתו. החשש מתגבר  כאשר השליחים חוזרים ומתארים שגדוד של ארבע מאות איש מלווה את עשו. יעקב מתקשה לדמיין מציאות, שהתקופה הארוכה שחלפה גרמה לעשו להיות במקום אחר. מסתבר שיעקב טעה בהערכותיו. הרחק ממנו בסביבת הוריו עשו ממשיך את חייו, וככל הנראה ניחן ביכולת לחיות את ההווה. הוא יודע להחליף רגשות שליליים של כעס ונטירת איבה, ברגשות חיוביים של אהבה וחיבה. הוא מבין שהכעס וההאשמה המתמידים כלפי אחיו פוגעים למעשה בעצמו יותר מאשר באחיו. הוא בוחר לסלוח ליעקב, לשחרר, לקבל את מחוות הפיוס שלו ולהמשיך הלאה בחייו. הוא לא נותן לפגיעה מהעבר להגדיר את חייו, להצדיק את כישלונותיו ולהפוך לנרטיב הקבוע שלו. הוא לא הופך את עצמו לקורבן נצחי. ואכן כך גם ניכר מתוך הרגעים  המרגשים של המפגש ביניהם. עשו מתרגש רץ לכיוונו של יעקב ומחבק אותו ומאידך יעקב מתמהמה ברגע הראשון:  "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ". כאמור היוזמה באה מעשו אבל לבסוף שניהם בוכים ומתרגשים. לא ניתן להישאר אדיש ביחס לרגע המפגש והדבר בא לידי ביטוי בדבריו של רבי שמעון בר יוחאי: "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו".(רש"י)  דומני שניתן "לפרגן" יותר לנשיקה של עשו כפי שמובא בדבריו החמים של הרש"ר הירש:

"נשיקה זו ודמעות אלה מראות גם את עשו כבן בנו של אברהם. מן הנמנע שעשו היה רק פרא איש ציד … אך בשעה שהחזק, כדוגמת עשו כאן, נופל על צוארי החלש, ומשליך מידיו את חרב התוקפנות – רק אז מתגלה שצדק ואנושיות ניצחו בלבו".

המסר העולה מתוך הדברים, שגם כאשר ישנה שנאה גדולה  בין אחים בכוחו של הזמן לשכך את המתחים ולשנות מציאות.  גם אם נדמה שהשנאה היא תמידית שמא הזמן שחלף יצר שינויים ומדובר בדמיון מופרך. עוצמת הקשר הפנימי שבין אחים בכוחה לאחות קרעים. המפגש בין עשו ליעקב הוא עדות, שפיוס בתוך המשפחה אפשרי גם במקרים קשים.