יתרו – לעשות את השבת – (הרב מאיר נהוראי)

(הרב מאיר נהוראי)

שתי סיבות שונות מוזכרות ביחס  למצות השבת. בעשרת הדברות שבספר שמות מודגש הצורך בזכרון לבריאת העולם, ובספר דברים  הטעם הוא כדי לזכור את יציאת מצרים. זאת ועוד, בספר שמות התורה מתייחסת לשבת כאל מציאות קיימת, והאדם נדרש לתפקד בהתאם לה. מאידך,  בספר דברים נתבעים אנו ליצור את השבת: "עַל כֵּן צִוְּךָ  ה' אֱלֹקיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" , יש דרישה לשותפות ביצירת השבת. מעניין הדבר, שגם בפרשיות המשכן ניתן למצוא בציווי על השבת  את מעורבות האדם: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת …". (שמות לא,טז)  ומעיר בעל משך חכמה: "הנה לשון עשייה על השבת, על ההעדר המלאכה וביטול העשייה, זר קצת" (לא,טז).  תמיהתו היא, הכיצד ניתן לעשות את השבת באופן מעשי ואקטיבי בעוד שהמצווה היא לשמור שזו תביעה למנוחה.  יש המסבירים את העשייה לא ביחס אל המנוחה אלא דווקא בהקשר להכנות  שעורך האדם לכבוד השבת:

"על דרך הפשט לתקן לצרכי שבת מלשון: (בראשית יח, ז) "וימהר לעשות אותו", וכן: (שם, ח) "ובן הבקר אשר עשה", הכל לשון תקון, ובאור הכתוב שיהא אדם זהיר בכבוד שבת להשמר מכל מלאכה, ולהשתדל שיכין לצורך השבת כדי שיהא לו מנה יפה לשבת". (רבנו בחיי שם)

אולם נראה שניתן להגדיר את המנוחה בשבת לא רק כפאסיבית אלא כאקטיבית. המנוחה מעידה שהאדם איננו שולט בטבע. אלקים עשה את העולם, ברא אותו בחכמה, ובשבת הוא הפסיק את מעשה הבריאה. גם האדם מפסיק בשבת את כל הפעולות של הבריאה והיצירה וממילא את שליטתו בטבע. יום בשבוע של "הפסקת אש" שבמהלכו הטבע והאדם מפסיקים להילחם זה בזה.  כאשר השביתה היא מטעם זכרון ליציאת מצרים יש בה מעלה נוספת. יציאתנו ממצרים תובעת מאיתנו את השגת החירות. השבת מאפשרת לאדם להיות בן חורין ולשלוט על זמנו ובכך ניתנת לו הזדמנות לעבודה רוחנית ונפשית כזו, שאינה יכולה להתבצע בימות החול הסוערים. בימות החול האדם משועבד לעבודתו ולשאר מנגנונים שסוחפים ומנתקים אותו מהרוח. שבת מאפשרת לאדם לקחת פסק זמן מאותה עבדות ולשלוט על הזמן לטובת עבודת הנפש. כך האדם " עושה את השבת" לא רק נח פיזית אלא גם יוצק תוכן רוחני לשביתה. לכן דווקא במצוות השבת הכתובה בספר דברים, שההנמקה שם שהיא זכר ליציאת המצרים נאמר הציווי בלשון: לעשות את השבת.  יציאה ממצרים למען השגת חרות. אחד העם  מתייחס לשבת בספרו 'על פרשת הדרכים' ג,ל:

"אפשר לומר בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם. ולולא היא שהחזירה להם את נשמתם וחדשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו התלאות של "ימי המעשה" מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטא התחתונה של חומריות ושפלות מוסרית ושכלית …

גם ביאליק ביקר קשות את חילול השבת ההמוני בקבוץ גבע ואמר (איגרות ח"נ ביאליק א' שצג):

"בלי שבת אין צלם אלקים וצלם אנוש בעולם. אילו היתה העבודה תכלית לעצמה הרי אין מותָר לאדם מן הבהמה. כל עמי התרבות קבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת".

אכן שני ההוגים החשובים, שהטיפו לשמירת שבת ראו במנוחה כצורך נפשי וקיומי לאומה בכלל ולאדם בפרט. לא רק שביתה פסיבית אלא שמירה שיש בה עשייה רוחנית לנפשו של האדם. אחד מאתגריה של מדינת ישראל היא לעצב את השבת בחברה הכללית לאו דווקא הדתית. יש להטמיע את רוח השבת בחברה הכללית ולא להסתפק רק בסגירת בתי עסק ומסחר יש צורך לעשות את השבת.