אחד האירועים המזעזעים והמפתיעים ביותר בתולדות עם ישראל הוא שבירת לוחות הברית. ארבעים יום של מאמץ ויגיעה רוחנית מתרסקים ברגע אחד על סלעי המציאות העגומה, שפוגש משה רבנו ברדתו מן ההר אל העם. אולם מדוע בוחר משה לשבור את הלוחות מתחת להר וכי לא היה עדיף להשאיר את הלוחות בבית גנזיו של הקב"ה בו בזמן שהתבשר על החטא?! כמו כן, העיתוי והאופן של שבירת הלוחות ניתן לפרשנויות שונות בשל הפער הקיים בין המתואר בספר שמות לבין תיאורו בנאום משה שבספר דברים. בספר שמות משה מתקרב אל העם ומבחין בתמונה הקשה: " … וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר". משה נוכח לדעת, שהבעיה היא לא רק מעשה החטא עצמו אלא גם האטמוספירה סביבו, שכן החטא נעשה אף מתוך התלהבות ושמחה. תמונה קשה זו טלטלה את משה וגרמה לו לכעס שהביא לשבירת הלוחות. מנגד, בספר דברים (ט,טו) התיאור שונה: " וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' … וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם". הכתובים אינם מתארים ריקודים ומחולות בעת מעשה העגל. גם כעסו של משה נעדר מהכתובים. מתוך הפסוקים עולה, שמשה אינו מאבד שליטה אלא להיפך שבירת הלוחות מתוכננת ומיועדת להיות בפני העם. משה מתאפק ונמנע משבירת הלוחות בהיותו בהר ובוחר להמתין במכוון עד אשר יגיע אל העם על מנת לשבור את הלוחות בפניהם. דומני שהפער בין הכתובים משקף שתי פרשנויות שונות למעשהו של משה. הרמב"ן (דברים ט,טז) מדגיש שמשה שובר את הלוחות מתוך כעס וחוסר איפוק: "יאמר היה עונכם גדול מנשוא, עד כי בראותי אתכם משחקים לפני העגל לא יכולתי להתאפק ושברתי הלוחות" ובמקום אחר כותב הרמב"ן (שמות לב,טז): "כי חרה לו בראותו המעשה הרע ההוא, ולא יכול להתאפק" מנגד הנצי"ב (שמות לב,טו) סבור, ששבירת הלוחות נעשתה במכוון ומשה השקיע מחשבה על מנת, ששבירתן תזעזע את ישראל ותיגרם רעידת אדמה לאומית. לכן העדיף משה לשבור את הלוחות בפניהם :
"אלא משום שמשה התחכם ולא שבר את הלוחות בהיותו בהר כשאמר לו ה' ממעשה העגל והוחלט אצלו לשברם, …אלא משום שרצה משה לשבר את לבב העם ולהסעיר דעתם בראותם אשר משה משבר לעיניהם סגולה נפלאה כזו, ויהיו נעצבים עד שלא ימצאו ידיהם למחות ביד משה על כל מה שעשה, … ".
ברגע שמשה שובר את הלוחות לעיני העם הופסקו המחולות. קול שברי הלוחות מחליף את קולות התרועה והשמחה. זה הרגע שבו יש לתת מקום לצלילי השבר והשתיקה יפה באותה שעה. כל מילה בעת הזו מיותרת ובכוחה להמעיט מעוצמת התוכחה. ישנם רגעים שנדרש מעשה קיצוני כדי לעורר אדם מתרדמתו או מאדישותו. חטא העגל היה כה מזעזע ובמיוחד שאפילו אהרון היה שותף לו. משה הבין שבאותו הרגע תוכחה רגילה לא תשפיע אלא רק מעשה קיצוני יצליח להסעיר את העם. בחיינו כהורים או כמחנכים נאלצים אנו לכעוס על ילדנו. הכעס הוא פסול מעיקרו ועלול להביא לטעויות קשות, שנובעות מאיבוד שליטה. אולם במהלך החיים מתרחשים אירועים קשים הדורשים מחאה שאינה שגרתית. התגובה חייבת להיות קיצונית על מנת שהמסר החינוכי ייטמע. אולם אל לנו לגרום ששבירת הכלים תשבור את רוחם של ילדנו להיפך, כשם שמשה התפלל לפני בורא עולם שלא ישמיד את העם, ולא נתן לעם לאבד את התקווה, כך מחנך טוב צריך לאחר שבירת הכלים להקנות כלים חדשים מעין "לוחות שניים" הזדמנות לתיקון ובכך להביא לפריצת דרך שיש בה תקווה חדשה.