ויקרא – כאלו הקריב נפשו – (הרב מאיר נהוראי)

כאילו הקריב נפשו מאיר נהוראי

(הרב מאיר נהוראי)

בפתיחת ספר ויקרא בפרק העוסק בקרבן עולה נאמר: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'". בפרק הבא העוסק בקרבן מנחה חל שינוי קטן בניסוח:  "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ…". מפרשי  הפשט לא ראו הבדל מהותי בין "אדם" ל"נפש" וכפי שמפרש רס"ג: "נפש – אדם". אולם חז"ל למדו מתוך השינוי במילים משמעות רעיונית. וכך מובא ברש"י (ב,א):

"'נפש כי תקריב' – לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה? – עני, אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו."

אמנם קרבן המנחה הוא פשוט וזול אבל העני החוסך מכספו ומביא קרבן ראוי להערכה על מסירותו. כשם שבהבאת התרומות למשכן כולם היו שותפים והביאו מחצית השקל כך גם כל המעמדות החברתיים היו שותפים לעבודת הקרבנות.  אם כן, הדגש הוא על מסירותו של המקריב ולא על איכותו של הקרבן. אמנם כאשר קין והבל הקריבו את קרבנם נראה מהכתובים, שקרבנו של הבל התקבל בשל טיב הקרבן עצמו, שכן הביא "מבכֹרות צאנו", מן המובחר, ואילו קין הסתפק בקרבן פשוט שהוא "מפרי האדמה" אך הרש"ר הירש דייק אחרת מהכתובים וסבר,  שההבדל היה לא בטיבו של הקרבן אלא באישיותו של מקריב (בראשית ד,ג):

"אין הוא אומר: 'וישע ה' אל מנחת הבל, ואל מנחת קין לא שעה', אלא: 'וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה'. ההבדל היה תלוי באישיות המקריבים, ולא בקרבנותיהם".

הריצוי אינו תלוי באיכות הקרבן אלא במקריב, שמוסר את נפשו כדוגמת העני שמביא את המנחה. נקודה זו מתחברת עם הציווי הנאמר בהמשך (ויקרא ב, יא) " כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה'  לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'". אדם מתבקש לבוא לפני ה'  כמות שהוא, ללא חומרי העשרה וללא נפיחות יתר. לא מעמדו הכלכלי קובע את עמידתו ואת מעמדו. החומר המתפיח את העיסה ועסיסיות של הפרי המתוק אינם משקפים את האותנטיות שבאדם אלא דווקא המנחה הפשוטה הכוללת רק  את הדגן עצמו, ללא שום תוספות. בחייו אדם שואף לפתח לבנות וליצור ולהגיע לידי סיפוק אבל כאשר ניגש למזבח יש צורך בענווה ובהרכנת ראש – סולת למנחה. כיוון דומה אך חד יותר מצאנו במדרש ויקרא רבא (ג,ה):

"מעשה באשה אחת שהביאה קומץ של סולת והיה כהן מבזה עליה ואמר: ראו מה הן מקריבות מה בזה לאכול? מה בזה להקריב? נראה לכהן בחלום: אל תבזה עליה כאלו נפשה הקריבה ".

המדרש מותח ביקורת על הכהן שלא השכיל לזהות  את מסירות הנפש של אותה אישה ענייה, שהשתדלה בכל כוחה להביא קרבן אעפ"י שהייתה חסרת אמצעיים.  מן הסתם מדי יום הגיעו אנשים ונשים להביא קרבנות מגוונים כמו חטאות על שגגה ובתוכם גם נשיאי ישראל. המקריבים עמדו בתור ואיתם הקרבנות שכללו סוגי בהמות וצאן  ובין המביאים עומד אדם עני, שהביא קצת סולת בלולה בשמן. המחזה יכול להיות מביך ובשעה שהכהן אינו מאיר פנים ויותר מכך מזלזל במקריב העלבון גדול שבעתיים. זאת ועוד, הכהן בשאלתו המעליבה ייצג תפיסה של חברה מעמדית ורכושנית המודדת את האדם לפי ממונו.  המדרש מדגיש שהקרבן אינו רק מצוה בין אדם למקום אלא גם בין אדם לחברו ובין הממסד הדתי לבין האדם הפשוט. נדרשת זהירות מרובה מצד הממסד שלא יעליב את המקריבים. כך גם בימי הפורים הקרבים ובאים נדרשים אנו להאיר פנים לאלו שהם קשיי יום וכפי שכותב הרמב"ם הלכות מגילה (ב,יז):

"מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים, מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו; שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים".