פקודי – שקיפות של מנהיג – (הרב מאיר נהוראי)

(הרב מאיר נהוראי)

במהלך המחלוקת הנוראית של קורח ועדתו מואשם משה בחוסר יושר ובנטילת שררה. משה נפגע עד עמקי נשמתו ופונה להקב"ה:"וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל  ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם".(במדבר טו,טז) ומוסיף המדרש: " וכי שררה אנכי מבקש? אפילו חמור אחד לא נטלתי מהם"? ומרחיב  המדרש: "מה שהיה דרכי ליטול לא נטלתי מהם…ואני בשעה שהייתי יורד ממדין למצרים היה דרכי ליטול מהן חמור שבשביל צרכיהן ירדתי, ואף על פי כן לא נטלתי' (תנחומא במדבר ז). איש צבור אינו נמדד רק על פי משנתו ורעיונותיו אלא גם בניקיון כפיו. ההתמודדות עם  ההנאות ממנעמי השלטון אינה פשוטה ובניסיון הזה נדרשו לעמוד כל המנהיגים משחר ימי האנושות. פרשתנו היא עדות נאמנה לצורת ההתנהלות של משה. הפרשה פותחת בדין וחשבון שהוגש על ידי משה וראשי האומנים.  הוכנו מספרים מדויקים על כל החומרים שנאספו. "זהב התנופה" (29 כיכר ו-730 שקל); "כסף פקודי העדה" (100 כיכר ו-1,775 שקל); "ונחֹשת התנופה" (70 כיכר ו-2,400 שקל). משה החליט להגיש דו"ח מסודר לאחר שגם היה  הרגיש לרינונים בסביבתו וכך נאמר שמות רבא (נא,ו):

" הביטו אחרי משה …  ומה היו אומרים? ראה עורפו השמן של בן עמרם. וחברו אומר לו: אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר, כששמע משה כך א"ל משה חייכם נגמר המשכן אתן לכם חשבון, אמר להם בואו ונעשה חשבון, הוי ואלה פקודי המשכן".

המפקד המפורט נעשה על מנת להסיר ממשה כל חשד ולמנוע רינונים מיותרים. גם אדם  המכיר ביושרו עליו לצאת ידי חובה של הבריות – והייתם נקיים מה' ומישראל. אולם המעיין בכתובים יוכל לזהות מטרה נוספת למפקד. העם ציפה לראות שכל תרומותיו הגיעו ליעדם. משה לא הסתפק רק בהצהרה על הסכום אלא גם בפרוט נרחב אודות יעדן של התרומות. זו הדרכה לדורות הבאים שכל עמותה האוספת תרומות למטרות קדש תדע לנווט את כספה למטרות המוצהרות ושתימנע עד כמה שאפשר ממענקים ומשכורות מופרזות לעובדיהם. הציבור מצפה שכספו שנתרם יגיע ליעדו מקורי. כך גם בחייו כמנהיג משה הציג רף גבוה ואף חמור אחד לא לקח לצורך תפקידו הלאומי. קשה לאמץ גישה זו, שכן מנהיג אינו אמור לוותר על פרנסת משפחתו בגלל השירות לכלל. חובת החברה כולה לשאת בעול השלטון, כולל הוצאות של שליטיה הקשורים לענייני עבודתם. הבעיה המוכרת לנו היא בעיית הגבולות החמקמקים בין הפרטי לציבורי. יש מקומות שבהם "דגל שחור" מונף אודות מעשיהם של אנשי הציבור. אך במקרים רבים אנחנו נמצאים בתחום האפור וממקרים מעין אלו גם מוטלת החובה להיזהר. דומה שפרשנותו של הספורנו (טז,טו) רכה יותר ויכולה לשמש קוד אתי להתנהלות ציבורית:

"לא חמור אחד מהם נשאתי. אפילו במה שייהנה הדיוט מחברו לא נהניתי מהם, שלא קבלתי מהם אפילו חמור בהשאלה. ואם כן הייתה שררתי עליהם כולה לתועלתם ולתקן ענייניהם לא לתועלתי והנאתי כלל כמנהג כל משתרר"

משה נטל מהקופה הציבורית אך ורק לצורך פעילותו הלאומית.  הוא נמנע להשתמש בשררה על מנת ליהנות ממנעמי השלטון ולכן הוא הצהיר, שמעולם לא לקח דבר לצרכיו האישיים לא מחברים ולא ממקורבים. מלך רשאי להשתמש בסמכות השררה ובתנאי שתוגבל רק לצורך מטרות לאומיות ולא לצורך מטרות אישיות. הצהרה של איש ציבור תהיה נאמנת על הציבור רק אם יידע לנהוג בשקיפות זו הדרך היחידה שבכוחה למנוע לזות שפתיים ולשון הרע שמועות רעות ורמיזות מרושעות. שליחי ציבור צריכים לא רק לעשות צדק אלא חובתם גם להראות לציבור שהם עושים צדק.