שמיני – אלישבע, האם השכולה – (הרב מאיר נהוראי)

(הרב מאיר נהוראי)

לאחר שבעת ימי המילואים  ציפו כולם לשמחה גדולה אך במקום זה אבל כבד ירד על עם ישראל  במותם של נדב ואביהוא. ברגע הקשה ביותר אהרון שותק : 'וַיִּדֹּם אַהֲרֹן'.  מפרש הרשב"ם:

"ולא בכה ולא התאבל … אף כאן וידום ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות. וזהו מוסר ואמיתת פשוטו".

לדעתו, אהרן רצה לפרוץ בבכי אבל התאפק ונמנע מלבכות.  לעומתו הרמב"ן מציג תגובה אנושית יותר: "שהיה בוכה בקול, ואז שתק". דהיינו אהרון בכה ולאחר מכן שתק.   יתכן ואהרן העדיף להימנע מבכי ולשתוק מפאת החשש, שהעם היה עלול לחשוב, שהוא מהרהר על מידותיו של הקב"ה. השתיקה מעידה על צידוק הדין. אהרן הוא שליח הציבור של העם וכאשר הוא  יצטווה בעתיד על עבודת יום הכיפורים הוא יידרש לעמוד לפני ה' ולהקטיר קטורת, שתכפר עליו ועל העם. הוא אינו יכול לעמוד לפני ה' מתוך טרוניה וביקורת ולכן נשמר מזעקה ובכי. נראה שזו הנקודה המודגשת בפתיחה  לציווי עבודת יום הכיפורים: 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי  ה' וַיָּמֻתוּ'. התורה מתמקדת בתגובתו של אהרון אולם המקרא אינו מתאר את תגובתה של אלישבע אשתו. למרות שסיפור מותם של נדב ואביהוא  מתואר במקרא מספר פעמים תגובתה והתמודדותה של אלישבע עם השכול על בניה אינו מתואר במקרא כלל וכלל. אולם חז"ל מתארים את תחושותיה לאחר שהמתינה בכיליון עיניים לרגע, שבו אהרון בעלה  יהיה הכהן הגדול ובניה יהיו כוהנים. וכך מתאר המדרש  שיר השירים רבה (פרשה ג,ז) :

"מי זאת עולה וגו', מדבר באלישבע בת עמינדב, אמרו אלישבע בת עמינדב ראתה חמש שמחות ביום אחד, ראתה יבמה [=משה רבנו] מלך, ואחיה [=נחשון] נשיא, ובעלה [=אהרון] כהן גדול, ושני בניה סגני כהונה, ופנחס בן בנה משוח מלחמה, כיון שנכנסו בניה להקריב יצאו שרופין ונהפכה שמחתה לאבל, מיד נעשית כתימרות עשן".

אלישבע המתינה והתרגשה לקראת הכתרתם של בני משפחתה לתפקידים החשובים בישראל. ובאותו יום ממש, מתים שני בניה מאש אלוקים. רגעי האושר נהפכים לרגעים של אבל וכך אלישבע הופכת להיות דמות טראגית- מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. עשן הקטורת הוחלף בתימרות עשן שכיסו את פניה. אולם לא ברור דיו מתוך המדרשים מה היתה תגובתה הרגשית. יתכן ששתקה כבעלה אהרון ויתכן שתגובתה היתה שונה והיא  זעקה ויללה על מות בניה. מקומה של אלישבע שונה משל אהרון בעלה. אלישבע אינה מצויה במשכן, היא אינה שליחת ציבור. אך טבעי הדבר שהאם תבכה ותזעק במות בניה. ראיה לדבר משרה אמנו שפרחה נשמתה בשעה שרק שמעה על עקידת בנה היחידי יצחק. אם ססרא מיללת וגונחת בשעה שבנה אינו חוזר מהמלחמה. מאה קולות השופר בראש השנה, זמן בריאת האדם מייצגות את קולות הבכי של אמא הממתינה לבנה שלא שב (ספר הערוך רע"ב) . בכל משפחה יכולות להיות תגובות שונות לשכול. האחד שותק ומפנים והשני זועק ודואב. פערים יכולים להיות גם בין אחים להוריהם. ישנם מחקרים המצביעים על פער בין ההורים השכולים שחווים את האבל כמלחמת הישרדות יומיומית אינטנסיבית הכרוכה בקושי רגשי ותפקודי לעומת האחים, שמסרבים לשקוע באבל כהוריהם והם יכולים לחזור לשגרה מהר יותר. ושמא  פערים רגשיים מתגלים גם במשפחתו של אהרון הכהן במות נדב ואביהוא. אהרון ואלישבע וילדיהם מקבלים את האסון בצורות שונות.

במקורות יש עיסוק בנושא התנחומים אבל פחות בצורך בליווי המשפחות לאחר שקמים מהשבעה. לצערנו ישנן משפחות שכולות רבות בעם ישראל יש רבים הזוכים לתמיכה ממשרד הביטחון אולם ישנן משפחות רבות ששכלו את ילדיהם  בעטיין של מחלות או תאונות. ימי זכרון יש לחללי מלחמות ישראל ונפגעי טרור כך שפעמים משפחות שכול מרקע אחר אינן באות לידי מודעות קהילתית ולאומית. השבת נעצים את המודעות גם למשפחות שפחות זוכות לליווי או לתשומת לב. אין דבר מחמם יותר מקהילה מחבקת ומלווה.