חובת ההתחסנות במישור האישי והציבורי – מסמך הלכתי

קולות רבים נשמעים בעד ונגד חיסוני קורונה. בתוך ריבוי הקולות הללו יש מי שמבקש לדעת מה חובת האדם בעולמו מעבר לשיקולים הצרים של כדאיות, רווח והפסד. כאן המקום לקול הנוסף מהפרספקטיבה של ההלכה. את יחסה של ההלכה לנושא יש לחלק לשני חלקים.

החלק הראשון קשור למרחב הפרטי והאישי של האדם: מהי חובתו של האדם לעשות לגופו ולשמירת בריאותו? בעניין הזה קיימים דברים מפורשים. התורה ציוותה אותנו פעמים אינספור ובהקשרים מגוונים להגן על הגוף, שהוא הכלי ההכרחי שהקב"ה נתן לאדם על מנת שיוכל לפעול בעולם ולקיים מצוות. התורה מצווה אותנו "ונשמרתם מאד לנפשותיכם",[1] ומחייבת אותנו לפעול בצורה אקטיבית לשמירת החיים: 'הקב"ה נתן לאדם בעלות על עצמו כל עוד שמנצל בעלותו לקיום חיותו ושלימותו'.[2] משום כך 'חמירא סכנתא מאיסורא (מה שנאסר משום סכנה חמור יותר מאיסורים אחרים)',[3] ומשום מצוות 'וחי בהם' נדחות כמעט כל מצוות התורה בפני פיקוח נפש. חובה אפוא להיעזר בכלים שמעניקה לנו הרפואה המודרנית להגן על עצמנו בפני מגפות ומחלות.

מגפת הקורונה, ובמיוחד בווריאנטים החדשים של הנגיף, נחשבת על-ידי רוב רובה של הקהילה הרפואית ושל האנושות כולה כמחלה מסוכנת. מכיוון שגדרי פיקוח נפש נקבעים 'לפי המקובל אצל הבריות להעריך שקיים חשש סכנה',[4] ההתחסנות מפני מחלת הקורונה מתחייבת בתור קיום הציוויים 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם' ו'וחי בהם'. אמנם, כמו לכל פעולה רפואית, אף לחיסון נגד קורונה עלולות להיות תופעות לוואי. אבל הניסיון המצטבר אחרי שהתחסנו מיליוני אנשים מוכיח שתופעות אלה נדירות למדיי; וזאת לעומת ההוכחות הברורות העולות מהניסיון ומהמחקר שהחיסון יעיל מאוד במניעת ההידבקות ובמניעת מצבים מסכני חיים באותם מקרים נדירים שבהם נדבקים אחרי החיסון. ההלכה קובעת כי 'רשאי [אדם] להכניס את עצמו בסכנה רחוקה כדי להציל את עצמו מסכנה קרובה'.[5] חובת 'ונשמרתם' חלה אפוא על מניעת הסכנה הקרובה של קורונה באמצעות התחסנות על-אף החשש הזניח לתופעות לוואי.

החלק השני קשור לאחריות של כל אדם כלפי סביבתו הקרובה והמורחבת. גם אם אדם מחליט, בניגוד לאמור לעיל, להעדיף לקבל על עצמו את הסיכון הקרוב של מחלת הקורונה במקום הסיכון הרחוק של תופעות הלוואי של החיסון, מוטלת עליו החובה לשקול את השלכות החלטתו על אחרים הבאים אתו במגע ועל החברה כולה. כלל נקוט בהלכה כי 'יותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק';[6] וכל אדם הנמנע מלהתחסן מתוך בחירה מסכן בכך את כל הבאים אתו במגע. חובת 'לא תעמוד על דם רעך' מחייבת את האדם להגן על הסובבים אותו מפני מחלת הקורונה, ולפי המידע שבידינו הדרך היעילה ביותר לעשות זאת היא באמצעות קבלת החיסון. אולם אין החובה כלפי הזולת מסתכמת בסביבה הקרובה בלבד. אנחנו חלק מציבור שלם, ממדינה, ומלבד הנזקים הישירים של הפצת המחלה כולנו כחברה סובלים מהנזקים העקיפים של התחלואה הבלתי-מרוסנת: מגבלות התנועה, נזקים כלכליים אדירים, פגיעה קשה בחינוך הילדים ועוד. כאשר שלום הציבור עומד על הפרק, מתרחבים הגדרים של פיקוח נפש,[7] בבחינת 'היזקא דרבים שאני' [= ההיזק של רבים שונה],[8] והדרישות מכל פרט ופרט מתרחבות בהתאם לכך. על כל אדם לשקול לא רק את טובתו האישית והמשפחתית אלא את תרומתו למאמץ הציבורי. אם בשעת מלחמה אדם עלול להידרש להקריב את חייו למען הכלל, על אחת כמה וכמה שהוא נדרש לבצע את המעשה המגן הן עליו הן על הכלל – להתחסן. הציבור בחר, על-פי דעתה המקצועית הנחרצת של הקהילה הרפואית, בדרך החיסונים ככלי מרכזי במאבק נגד המחלה. לפיכך הבוחר להימנע מקבלת החיסון פוגע, מתוך שיקולים אישיים, במאמץ הציבורי, וייחשב על כן כפורש מן הציבור.[9]

מגפת הקורונה פוגעת בנו בה בעת שפילוגים פוליטיים, אידאולוגיים וחברתיים מעמידים במבחן את הסולידריות הלאומית. דווקא בימים של קיטוב קשה יש חשיבות עליונה לגלות אחריות הדדית ולדבוק בערך הערבות למען הכלל.

אנו מצטרפים בזאת לקריאתם של רבנים רבים, שכבר הציגו עמדה נחרצת, לפעול על-פי הנחיות הרוב המוחץ של הרופאים המומחים ולהתחסן, כמילוי חובה אזרחית, מוסרית והלכתית של האדם כלפי עצמו וכלפי החברה כולה.

אנו מפילים תחינה לפני הקב"ה שיביא על עם ישראל ועל כל העולם ימים מאירים של פרנסה וכלכלה, של בריאות ושל שמחה.

[1] דברים ד.

[2] שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן יז פרק ו.

[3] חולין י ע"א.

[4] רמ"מ פרבשטיין, אסיא נג-נד, תשנ"ד.

[5] תפארת ישראל יומא פ"ח מ"ו, בועז אות ג.

[6] תוספות בבא קמא כג ע"א.

[7] ראו הרב א' ויזל, 'פיקוח נפש ציבורי ומגפת הקורונה', באתר 'מרכז התורה והמדינה'.

[8] בבא בתרא ב ע"ב, וראו שבת מב ע"א.

[9] ראו תענית יא ע"א.