רחצה ביום טוב

השאלה 

בכל חג מחדש, ובעיקר שרוב החגים חלים בימים חמים, אנחנו פותחים שוב את הדיון לגבי מקלחת. אמא שלי זוכרת שבבית הוריה בחו"ל לא נהגו להתקלח בשבתות ובחגים, אבל מצד שני גם באמצע השבוע לא התקלחו בכל יום. אני ממש אשמח לדעת אם יש בזה הלכה מסודרת. תודה

התשובה 

שלום מיכל, את מעלה שאלה חשובה, שקשורה לנורמות החברתיות המקובלות בציבור, ושנקבעת גם על פי השאלה מהן דרכי ההתנהגות הרווחות. לשאלת המקלחת בימינו ישנו בסיס רחב להיתר, בעקבות השתנות נורמות ההתנהגות. בעקבות כך, אומר קודם בקצרה שמותר לאדם להתרחץ  ביום טוב.

וכעת אסביר את דבריי בהרחבה –

יום טוב מהווה מעין מצב ביניים בו אנו נוהגים איסור מלאכה בדומה לשבת, אך גם מותרים במלאכות שונות כביום חול: כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם, אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם (שמות יב, טז). אמנם התורה הגדירה את היתר המלאכה לצורך אוכל נפש בלבד, אך חז"ל הרחיבו את ההיתר לצרכים נוספים מלבד אכילה.

למדנו מן הפסוק, שכל מלאכה הנדרשת לצורך אוכל נפש ביו"ט, מותרת, ובתוך כך גם הבערת אש. לשיטת בית הלל (במס' ביצה י"ב, ע"ב), מתוך שהותרה הבערה לצורך – הותרה נמי שלא לצורך. כלומר, מותר להבעיר אש גם שלא לצורך בישול.

הגמ' (כתובות דף ז, ע"א) מביאה דיון בגדרי המלאכות המותרות ביו"ט, ומעלה את השאלה האם מותר לעשות מוגמר (שריפת בשמים לשם ריח נעים) ביום טוב, על פי הכלל שהבאנו. לכאורה, זוהי מלאכה מותרת ביו"ט אף שאין זה לצורך אוכל נפש, אולם מתוך התבססות על הפסוק: "אך אשר יאכל לכל נפש", למדו, שהיתר המלאכה מסוייג רק לדבר השווה לכל נפש. זאת אומרת, שצורך ייחודי לאנשים מועטים, אסור, ומכיוון שהמוגמר אינו מהנה את כל בני האדם, ואינו רווח אצל כולם, הוא אסור ביו"ט, וכן נפסק בשו"ע (או"ח, סימן תקי"א, סעיף ד'). מכאן מובן הכלל, שמידת היותם של מנהגים רווחים ומקובלים בציבור תגדיר את ההיתר או האיסור לעשיה ביום טוב.

כיוון חשיבה אחר בנושא שהעלית, נעשה מתוך השוואה לדיני הרחצה בשבת, ולא במסגרת המלאכות המותרות ביום טוב. זאת משום שמדובר במעשה ייחודי, שנאסר בנסיבות היסטוריות, ויתכן שיש כאן היקש בין שבת ובין מועד.

בעניין הרחצה בשבת, הדבר נאסר מסיבות שונות, כגון: גזירת הבלנים, שמא יחממו מים בשבת (שבת, מ' ע"א), ומתוך כך נאסרה אפילו רחצת איבר איבר (אם רוחץ את רוב הגוף) במים שחוממו מערב שבת, (שו"ע, או"ח סי' שכ"ו, סעיף א'), סחיטת השיער, טלטול המגבת (ביצה, י"ז, ע"ב), טפטוף מים מחוץ לארבע אמות, (שבת מ', ע"ב) ועוד. בימינו נהוג להתרחץ בבתים ולא בבתי המרחץ, מה שמייתר את רוב החששות הללו (ראי למשל רש"י שבת לט, ע"ב ד"ה: בכלי), אך נאסרה רחצה במים שחוממו בדוד חשמלי, משום בישול המים שבדוד, וכן בישול הקרים הנכנסים לתוך הדוד (אלא אם כן המים חוממו לפני כניסת השבת, וכעת הם בטמפרטורה נמוכה, כך שאין בכוחם לבשל), ורבים מתירים רחצה בשבת במים שחוממו ע"י דוד שמש (ראי תשובתי בעניין).

יתר על כן, כבר השו"ע (או"ח, סי' ש"ז, ס' ה') מתיר למי שמצטער, לרחוץ בשבת, ולבקש לצורך כך מגוי לבצע עבורו איסורי שבות, ורעק"א (שם אות ג) כתב: משמע דמצטער מותר לרחוץ אפילו [כל] גופו בחמין שהוחמו מערב שבת, וקיל יותר משאר שבותים, כיוון שהוא [אסור] רק מכח גזרה [הבלנים]. וכך נפסק גם בביאור הלכה. כיום מתירים רוב הפוסקים לרחוץ בשבת במים שחוממו מערב שבת, או בדוד שמש (כגון רעק"א ובה"ל לסימן שכו ס"א, שש"כ, פרק י"ד ס"א מתיר לרגילים להתרחץ בכל יום, או לחולים, פניני הלכה שבת א פרק יד, אות ח).

לגבי יו"ט, יש מי שנקט בכיוון של מלאכת יום טוב, ויש מי שהישווה לרחצה בשבת. השו"ע הביא את דין הגמ' (סימן תקי"א, ס' א-ב) שמותר לעשות ביו"ט מדורה כדי להתחמם כנגדה, וכן לחמם מים לצורך רחיצת פנים, ידיים ורגליים, אך לא לרחיצת כל הגוף, ואפילו אם אין רוחצים את כולו בבת אחת, אולם השו"ע לא נימק מדוע כתב כן. הרמ"א הביא טעם לשיטתו, מכיוון שזה נהוג אצל מפונקים ומעונגים בלבד, וכוונתו, שאינו שווה לכל נפש (על פי שבת מ' ע"א). כך סוברים גם התוס', הר"ן והמאירי (ביצה כ"א, ע"ב), מרדכי (ביצה פרק יום טוב רמז תרפ), החינוך (מצוה רצח סעיף ה), ערוה"ש (או"ח סי' תקיא ס"ב), שולחן ערוך הרב (אורח חיים סימן תקיא סעיף א), משנה ברורה (שם סק"י) וחיי אדם (חלק ב-ג כלל צה סעיף י) יוצא מכך שהמחמם מים לצורך רחצת כל הגוף ביו"ט, עובר על לאו דאוריתא. לעומת זאת דעת הגאונים, הרי"ף (ביצה יא ע"א), הרמב"ם (הל' יום טוב, פרק א', הט"ז), וסמ"ג (לאוין סימן עה) – שאין בזה איסור דאוריתא, אלא בדומה לשבת, נאסר רק משום גזירת המרחצאות, כלומר, הרחצה עצמה מותרת כאכילה ושתיה, אך בשבת היא נאסרה כדי להימנע מחימום מים האסור בשבת, ובה בלבד.

ראינו אם כן, שני כיווני היתר: האחד – מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש, הותרה גם שלא לצורך אוכל, ובלבד שתהיה דבר השווה לכל נפש, וכאן יש לשאול, האם רובנו נוהגים להתרחץ בכל יום, והשני – כל צרכי הגוף והנאותיו נחשבים כאוכל נפש. מכיוון שכך, מותר לחמם מים לצורך רחצה ביום טוב, וממילא גזירת הבלנים אינה מועתקת משבת ליו"ט.

לכן, נראה שבימינו יש להתיר רחצה בימים טובים, שכן גזירת הבלנים אינה חלה על רחצה בבית פרטי, ומשום היותה שווה לכל נפש, ולא שייכת למפונקים בלבד. בזמננו תנאי ההיגיינה השתפרו ביותר, וכולם נחשבים כאיסטניסטים ביחס לקריטריונים המקובלים בגמרא ובפוסקים (בעיקר באירופה הקרה), ופוק חזי מאי עמא דבר, אנו מתקלחים בכל יום, ואדם המזיע חש חוסר נוחות רבה, עד כדי פגיעה בעונג החג. מכיוון שכך, הרחצה נחשבת כמעשה יומיומי, בחול ובחג, ולכן מותרת. מבין פוסקי דורנו, הובא בשמירת שבת כהלכתה, בשם הרב ש"ז אויירבך (פרק יד סעיפים ג, ז, ובהערה יג שם), כי מים שהתחממו בדוד שמש דינם כמים שהוחמו בערב יום טוב, ולכן מותר לשיטת השו"ע לרחוץ בהם את כל הגוף ביום טוב, מעבר לכך, מעלה הכותב שאלה (שם בהערה כא) מדוע בימינו אסור עדיין לרחוץ את כל הגוף, הרי זה שווה לכל נפש, ולכל אדם ישנה בביתו מקלחת (אמנם הוא אינו משיב על תהיה זו). לגבי מים שחוממו ביו"ט באמצעות דוד-שמש או דוד-חשמלי עם שעון-שבת שהופעל לפני החג, מתיר הר"ע יוסף (חזון עובדיה, שבת, ח"ו עמ' פז, וילקוט יוסף שבת ד סימן שכו), וכך גם נפסק להיתר בפניני הלכה (מועדים פרק ה סעיף י).

בסיום הדברים אעיר, שיש להיזהר מסחיטת השיער והמגבת, ולהימנע משימוש בספוג בשל סחיטתו. כמו כן יש להשתמש בסבון נוזלי, לאוסרים סבון מוצק בשבת (מדין ממרח או נולד).

הרחבה:

חשוב לציין שהרי"ף וכן הרמב"ם, וככל הנראה אף השו"ע (או"ח, סי' תקי"א, סעיפים א'-ב') אינם מתייחסים כלל לקריטריון של "דבר השווה לכל נפש", ובנושא הרחצה כתב רמב"ם: רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתיה. ומכאן הוא מתיר לחמם מים לרחיצת פניו, ידיו ורגליו, אולם ברחצת כל הגוף- מקיש הרמב"ם משבת ליו"ט, ואוסר בשל הגזירה. (ואת המוגמר שאסרה הגמ', הוא אוסר משום איסור מכבה). לגבי מים שהוחמו מערב יום טוב- מתיר השו"ע לרחוץ כל גופו, ואילו הרמ"א אוסר כמו בשבת.

המשנ"ב דן בהבערת אש שלא לשם בישול, והביא את פירוש הרמב"ם להיתר- שגם כל דבר הגורם הנאת הגוף, נכלל בהגדרת אוכל נפש, (אך הוסיף את התנאי שיהיה שווה לכל נפש). וזו הסיבה להתיר לעשות מדורה או להדליק תנור כדי להתחמם. גם הרשב"א והר"ן (שבת לט ע"ב) כתבו שכל צרכי הגוף, מותרים ביו"ט אף ללא ההיתר של "מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש, הותרה גם שלא לצורך", וכן כתב המג"א בסי' תק"א, סק"ג. גם הה"א שהובאה בגמ' להתיר את המוגמר, מוכיחה למעשה שהגדרת "אוכל נפש" כוללת גם הנאת הנפש, אלא ש'אוכל' ממש, מותר בהכנה גם כאשר אינו שווה לכל נפש, ואילו הנאות הגוף מותרות רק בדבר הרווח בשימוש.

בברכה, 

עידית

הרבנית עידית ברטוב היא מורת הוראה ומדריכה הלכתית בתנועת נשים למען המקדש, מלמדת במדרשה בבר אילן ובצורבא מרבנן.