קריסת המגדלים שלי – עדות אישית מההתמודדות עם הפרעה נפשית

חברה וקהילה | מידות, אמונות ודעות

שיתוף המאמר -

למדתי בישיבת עותניאל, לא מעט שנים, ואפילו קצת לימדתי. הייתי עמוק בתוך העיסוק בעולם ההלכתי – תורני – רוחני. בין השאר למדתי בכולל ההלכה וסיימתי חמישה מתוך שישה מבחני הסמיכה.ואז התרחש המשבר הגדול שמוטט אותי לחצי שנה במיטה. כבר בתחילתו הרגשתי שהעולם הפנימי שלי קורס. הדימוי שעולה בראשי כל הזמן הוא נתינת מבט על קו הרקיע של ניו יורק ביום שאחרי האחד עשר לספטמבר. מרכיבי יסוד בזהותי נעלמו. אישיותי נרמסה מתחת למגפיים של דכאון, נמעכה שם. גם שם – עדיין שפת האם שלי היא הלכתית. גם במקום המרוסק שהייתי בו מצאתי עצמי חושב בשפה הלכתית גם כשבפועל, ההלכה כבר לא תפסה מקום משמעותי בחיי. ניהלתי עם עצמי את הדיונים ההלכתיים בראש באופן טבעי תוך כדי התקפי אכילה, עליתי 40 קילו בשנה ההיא, האוכל היה מסיח דעת משמעותי. ערב אחד אחרי שאכלתי בשר, ורציתי לאכול חלב, התחלתי להריץ בראש דיונים הלכתיים. נהגתי לשמור הפרדה בין בשר לחלב שש שעות. האם עלי לעשות התרת נדרים? אמנם הרמ"א פוסק לחכות רק שעה בין בשר לחלב, ו'ריח תורה' כבר אין בי (שם בדברי הש"ך והט"ז שם המנהיגים המתנה של שש שעות למי שיש בו). האם במצבי אפשר לסמוך על הרמ"א למרות שזה לא היה מנהגי? הייתי זקוק להסחת דעת תמידית מעצמי ועל כן באותה תקופה ראיתי אינספור סדרות ללא הפסקה רק שמשהו ירוץ על המסך. וישכיח את עצמי מעצמי. מגיעה שבת, ואני מוצא עצמי יושב מול המחשב ומפעיל אותו כדי לראות סרט, ושוב, בראש מתנהל הדיון ההלכתי לגבי חשמל בשבת: החזון איש אמנם אוסר מדין בונה, אך כבר דחו אותו ורבותי פוסקים שאין להתחשב בשיטתו. אחרים מדין
מכה בפטיש אני חושב על פסיקת ר' שלמה זלמן אויערבאך (בהערת השוליים של המהדורה הראשונה של 'שמירת שבת כהלכתה') ובמשתמע מדברי הגר"ע יוסף שמדובר רק ב'עובדין דחול', משקלל את מצבי כחולה שיש או שאין בו סכנה מוסיף את "לב יודע מרת נפשו", ומתיר לעצמי איסורים, תוך שאני מתרץ לעצמי שוב ושוב:
'המצב שבו אני נמצא'… בשלב הזה, לצד התמודדות ההלכתית הפרטית שלי, הופכות השבתות להיות מרכז הסיוט של המשפחה, שבת הוא הזמן המשפחתי ביותר והחוסר שלי מורגש. אשתי לוקחת את בננו, והם הולכים להתארח אצל אנשים אחרים לסעודות. תמיכה רבנית – רוחנית הופכת להיות משמעותית ביותר בשלב זה, לא מהצד הרבני כמו מהצד הקהילתי שלה. היא מנסה כמה שיותר לצאת מהבית במהלך השבת. אני מצדי מנסה שלא ידעו ולא יראו, לא רוצה לפתוח עוד נושא כאוב בבלגן המשפחתי: הקושי האישי והזוגי. די מהר נהיה מובן מאליו שכך נראית השבת שלי, ואשתי רואה, כואבת ומבינה שזה מה שאני צריך. שבת ואני הולך לישון עם מוזיקה באוזניות, מנסה להירדם במשך שעות.
שבועיים אחרי הקריסה הגעתי לאבחון פסיכיאטרי, קיבלתי תרופות והתחלתי טיפול פסיכותרפי. האבחון ברור – לא היה צריך ידע רפואי נרחב לאבחן מצב דכאוני קשה ואובדני. ברור שבשלבים מסוימים קרובים אלי הסתובבו עם פלאפון בשבת כי היה עליהם להיות זמינים מידית, למקרה שבו ארגיש שאני זקוק להם, כאן ועכשיו. לפני שפרץ המשבר, הייתי אמור להתחיל לימודים ועבודה ודבר מזה לא קרה. בשלבים שונים דברים עברו שינוי. הטיפול תרופתי התחיל לעזור. מצבי השתפר ואחרי חצי שנה לערך התחלתי שוב לצאת לעבוד, לפגוש אנשים אבל הכל היה מלווה בעליות ומורדות, באי יציבות. החשש מהקריסה הבאה שאין לדעת מתי תגיע מלווה כל העת – ואכן היא באה, לשבוע או שלשה. ושוב הכל מתחיל מחדש:האבדנות, הדכאונות. באירוע טראומטי אחד לא הייתי רחוק מרגעים אובדניים במיוחד. אחי הוזעק למקום, והגיע בלווית משטרה. זה היה יום ששי, והמשטרה לקחה אותי למיון פסיכיאטרי. הצלחתי לשכנע את הפסיכיאטר שלא הייתה לי כוונה לממש את הכוונות שלי והוא שחרר אותי בתוך השבת הביתה. מצאתי את עצמי צועד עם אחי מכפר שאול הביתה, מרחק של כשעה הליכה. זו הליכה ארוכה בשתיקה. זועם על השבת ועל העול שמטילה עלי: ההליכה הכבדה והקשה הזו. יום טראומטי זה היה, לי ולמשפחה. הזמן עובר וממשיכים לחפש מה הדרך לסייע לי, מנסים עוד תרופה ועוד תרופה, מחפשים ומוצאים. התרופה מועילה, ואני מתחיל לעבוד, לחיות. באותו זמן, חיי החיצונים – עולם העבודה והחברים בחוץ מתנהל 'כשורה', והעולם הפנימי בבית, קורס. בחוץ אני משתדל ונאבק לנראות מושלמת, שאף אחד לא יעלה על דעתו שיש דבר מה שלא כשורה. מאידך, סופי השבוע הופכים להיות ימים של ייסורים מתמשכים לי ולמשפחה. סעודות השבת הופכות להיות החרדה השבועית של אשתי, שאמרה פעם איך שבת היא דבר נהדר למשפחות שטוב להם ואיזה סיוט היא לאלה שלא. היא נעזרת בקרובי משפחה, בקהילה, במעגלים מצומצמים של חברות וחברים. אני קופץ כמה שנים קדימה: לפני שנה וחצי , שוב הגעתי למצב קשה ולא מאוזן, התרופות אבדו את השפעתן והגעתי למצב קשה ואובדני במיוחד. זה היה ליל שבת, ואשתי התחילה להתקשר לכל מיני אנשים במעגלי תמיכה שונים. קרוב משפחה (ורב קהילה
המנוסה בליווי מצבים רגישים) שמלווה אותנו כבר שנים מגיע וישב לצידי כל הלילה לשמור עלי. בנוסף חברה מהצפון מחליטה לנסוע בעיצומה של שבת, כדי לבוא להיות איתה ולשמור עליה ועלי יחד איתה.למדתי מכאן, שההתיחסות ההלכתית ראויה שתכלול לא רק את החולה עצמו, אלא גם את סביבתו התומכת. כמו שדולה
נוסעת לשבת לעזור ליולדת כדי להרגיע אותה ולהקל עליה מכיוון שמצבה הנפשי נכנס להגדרת ספק פיקוח נפש. לפסיקה בתחום זה ישנה משמעות מרחיקת לכת. הידיעה שלי שאשתי מלווה ונתמכת משפיעה מאד על רמת החרדה והדיכאון שלי עצמי בתוך המצב המייסר ההוא. לפני שנה וקצת החלטתי לבנות מחדש את ה"מגדלים" שלי, שקרסו. את העולם הפנימי. הדתי הרוחני. התחלתי שוב ללמוד. להתפלל בצורה מסודרת. ללמוד עם הילדים. כשהייתי בטוב חזרו להתקיים בביתנו סעודות שבת. ככל שהייתי במצב יציב יותר העולם הדתי הלך והשתקם. לפני שנה וקצת השלמתי את מבחן הרבנות האחרון. לפני שנה החלטתי שמחיר ההסתרה גבוה מדי, גם בבית וגם בחוץ. הצורך להוכיח את עצמי ולהיות הכי בסדר, הוא מקור הנעה לא בריא. 'יצאתי מהארון'. סיפרתי לעולם על מצבי. אני מרגיש שיש משהו בעובדה שאני יודע הלכה, ודובר את שפתה שהציל את חיי. היו תקופות שלא הייתי מסוגל אחרת. העובדה שאני מכיר ויודע את עקרונות היסוד, ושהתכנות הבסיסי שלי הוא עולמה של התורה והלכה, איפשר לי להרגיש שיש לי עוד מקום. התחושה שלא בעטתי בעולם הזה, שעל אף שהחיים שלי התערערו, אבל העולם הדתי הבסיסי עדיין עומד, שאיני צריך לבעוט בו כדי להתקיים הייתה משמעותית מאוד. הדבר מאפשר לי עדיין
בצעדים מתקדמים לשוב ולבנות קומות רוחניות חדשות.אני משלים כעת את התואר השני, שומר על הילדים שלש פעמים בשבוע ומטפל בהם. עובד. תפקודית אני בסדר רוב הזמן. נפשית המצב עודנו עדין, שברירי ומאד לא קל. שוב ושוב יש נפילות, קטנות או גדולות. המעקב אחר התרופות נמשך ואולי צריך לשנות אותן ועוד. אני חושב שהעובדה שהבנתי שמדובר במצב כרוני, שאין מדובר בפציעה חולפת, במצב סכנה נקודתי, וכך צריך להתייחס אליו דורשות התבוננות הלכתית מעמיקה ומחודשת ואני מברך מעומק הלב על כך שישנה התייחסות שכזו. תודה.

חיים גרבר – מורה ומחנך במסגרת 'נתיב – המרכז הלאומי לזהות ולגיור' ובמכינת הראל

*אם אתם או הקרובים לכם סובלים מקשיים והתמודדויות נפשיות אנא אל תשארו איתם לבד – ניתן לקו החם של עמותת ער"ן – 1201 לסיוע ולאוזן קשבת.*

לקריאה נוספת -

במעלה הר נבו: ישוב הדעת בסוף החיים

13.03.2023

האם מותר להרחיב את עזרת הנשים בכותל המערבי?

27.03.2022

עישון בחברה הדתית

01.02.2022

חזרה לכל המאמרים בנושא חברה וקהילה | מידות, אמונות ודעות

שיתוף המאמר -