מאכל בחזקת חלבי עם מאכל בחזקת בשרי

השאלה 

האם אפשר לאכול משהו פרווה בחזקת בשרי עם משהו פרווה בחזקת חלבי?

התשובה 

שלום וברכה.

בשאלתך השתמשת במונח 'בחזקת בשרי/חלבי'.  המונח הזה אינו מונח הלכתי וגם אינו ברור. למרות זאת משתמשים במונח הזה היום והוא יוצר בלבול. 

ננסה לברר לאיזה מקרה התכוונת. 

אם כוונתך לאכילת מאכל פרווה שהתבשל בכלי חלבי נקי ביחד עם מאכל פרווה שהתבשל בכלי בשרי נקי (למשל פסטה שבושל בסיר בשרי ביחד עם רוטב שבושל בסיר חלבי) – מותר לאכל את שני המאכלים שהם פרווה זה עם זה. 

אך יתכן שבשאלתך התכוונת למקרה אחר – 

התשובה תשתנה גם לפי הכלי: האם הוא סיר או תנור, סוג השימוש, והאם עברו 24 שעות מאז השימוש האחרון. דהיינו: האם הכלי בן יומו או לא (האם ב24 השעות שקדמו לבישול המאכל הפרווה בישלו בו בשרי או חלבי)? 

האם יש דין שונה כשמדובר בתנור ולא בסיר? 

 נפרט כעת מקרים שונים ודינם:

מאכל פרווה שהתבשל בסיר 

הפסק לאשכנזים (ראי בהרחבה הבדלי פסיקה בין אשכנזים לספרדים מתוך הבנת הגמרא) 

  1.  שאין לאכול מאכל פרווה שבושל בסיר בן יומו חלבי עם בשר או ההיפך.
  2. מותר לאכול את מאכל הפרווה שבושל בסיר בשרי בן יומו בצלחת חלבית גם אם הוא חם. 
  3. בדיעבד אם ערבבו את המאכל הפרווה שבושל בסיר בשרי, עם חלב  – מותר לאכול.
  4. מאכל פרווה חריף שבישלו אפילו בסיר שאינו בן יומו בשרי אסור לאוכלו עם חלב אפילו בדיעבד (רמ"א יו"ד צ"ה סעיף ב)
  5. בסיר שאינו בן יומו יש טעם פגום, חלש יותר, של הבשר ומותר לכתחילה לאכול מאכל פרווה שבושל בסיר שאינו בן יומו יחד עם חלב (רמ"א יו"ד סימן צ"ה סעיף ב בשם האיסור והיתר הארוך וזו לשונו בכלל לד סעיף ו – "ומיהו אם נתבשלו הביצים או הירקות בכלי של בשר שאין בן יומו וכן דג שנצלה בשפוד של בשר שאין בן יומו מותר לכתחילה ליתנן בחלב אליבא דכ"ע שהרי יש כאן שני צדדין דהיתר. נותן טעם לפגם וג' נ"ט בנ"ט ואע"פ שהוא לכתחילה גמור")

אולם בפסיקה המקובלת נהגו להחמיר כחכמת אדם ולא לאכול מאכל פרווה שהתבשל בכלי שאינו בן יומו יחד עם בשר/חלב אם התכוונו לבשל כדי לאכול עם המין ההפכי משום "דנותן טעם לפגם אסור לכתחילה" (חכמת אדם הלכות בשר בחלב כלל מח, ג"כ בשם איסור והיתר הארוך כלל ל"ד סעיף א והבנתו את סעיף ד כדיעבד. דהיינו: האיסור והיתר הארוך מתיר רק אם בדיעבד כבר התבשל הפרווה בכלי בשרי שאינו בן יומו ואז אפשר לכתחילה לאכול עם חלב)

  1. לכן לשאלתך – אפשר לאכול מאכל פרווה שבושל בסיר בשרי שאינו בן יומו יחד עם מאכל פרווה שבושל בסיר חלבי שאינו בן יומו משום שהחומרה של החכמת אדם היא רק במקרה שבישלו בסיר שאינו בן יומו בשרי כדי לאוכלו בחלב (שם) 
  2. אין לכתחילה לאכול מאכל פרווה שבושל בסיר בן יומו חלבי יחד עם מאכל פרווה שבושל בסיר בן יומו בשרי אא"כ מדובר במאכל קר.

הפסק לבני עדות המזרח

  1. מאכל פרווה שאין בו חריף שבושל בכלי בשרי או חלבי אפילו היה בן יומו נקי  – דינו פרווה ומותר לכתחילה לאכול עם ההיפך.
  2. אם הכלי לא היה נקי לגמרי ונשאר בו מעט מאכל/שומן חלבי או בשרי, אם אין במאכל הפרווה כדי שישים יותר ממעט המאכל/שומן שנשארו בכלי, המאכל אינו פרווה ואסור לאכול עם ההיפך.

מאכל פרווה שנאפה בתנור 

לאשכנזים 

 א.   תנור שאפו בו מאכל בשרי או חלבי תוך 24 שעות, אם אפו בו מאכל פרווה, אין לאכול עם ההיפך.

ב.  אם בתנור בן יומו בשרי/חלבי אפו מאכלים יבשים ללא רוטב, יש לבדוק שאין שאריות מאכל בתנור ולהפעיל את התנור על חום מקסימאלי לחצי שעה. הדבר נחשב לליבון קל ומותר אח"כ לאפות מאכל פרווה בתבנית פרווה ולאכול עם ההיפך (מבוסס על אגרות משה יו"ד א,מ שמתיר בשרי וחלבי יבשים, לא פרווה!, בזה אחר זה גם ללא הפעלת התנור כלל).

לבני עדות המזרח 

מותר לאכול מאכל פרווה שנאפה בתנור בן יומו בשרי/חלבי ללא שיירי מאכל שנראים בעין ,ללא צורך בליבון קל עם בשר/חלב.

מאכל חלבי/בשרי שנאפה באותה עת עם המאכל הפרווה – לספרדים ואשכנזים

  1. אם ניצלה יחד עם תבשיל בשרי/חלבי לח מגולה, הרי שהאדים הופכים אותו מפרווה לבשרי/חלבי ואין להתייחס אליו כאל מאכל פרווה.
  2. אם נאפה הפרווה יחד עם תבשיל או מאפה חלבי/בשרי לח ואחד מהם היה מכוסה, הפרווה או המאכל השני – מותר לכתחילה לאוכלו עם המין השני. 
  3. אם המאכל הפרווה היבש נאפה יחד עם מאכל חלבי/בשרי יבש ושניהם מגולים, אסור לאכול עם המין הנגדי משום שנאסר משום ריחא.
  4. אם במקרה הנ"ל אחד היה מכוסה, הפרווה או המאכל השני, מותר לכתחילה לאכול את הפרווה עם המין הנגדי.                                                            

בכל המקרים, עדיף לא לאפות ולצלות לכתחילה מאכלי פרווה בו זמנית עם מאכל חלבי/בשרי.

בברכה

שורלה   

הרבנית שורלה רוזן היא מלמדת גמרא והלכה בסניפי מתן ומשיבה והלכתית                                                                                                                                                                                                                     

 הרחבה

מהגמרא בחולין (קיא:) אנו למדים עקרון בסיסי וחשוב לעניין מאכל פרווה שבולע טעם בשרי /חלבי:

"דגים שעלו בקערה רב אמר: אסור לאכלן בכותח. ושמואל אמר: מותר לאכלן בכותח.

רב אמר: אסור, נותן טעם הוא. ושמואל אמר: מותר, נותן טעם בר נותן טעם הוא.

אמר חזקיה משום אביי: הלכתא – דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח"

עלינו לברר את פרטי המקרה בו דנה הגמרא: האם מדובר בדגים, שבושלו בסיר בשרי ועתה רוצים לאכול עם כותח, מאכל חלבי? או שמא הכוונה שהדגים לא בושלו בסיר בשרי אלא הונחו, רותחים, בקערה בשרית צוננת ועתה רוצים לאכול אותם עם מאכל חלבי?  

להבנה השונה של פרטי המקרה בגמרא, תהיינה השלכות הלכתיות שונות: רבים מהראשונים (רמב"ם, רשב"א, ר"ן ועוד) מבינים שהגמרא דנה בדגים שבושלו בסיר בשרי בן יומו ושהם בלעו את טעם הבשר שהיה בסיר. זו הסיבה שרב אוסר ('נותן טעם הוא'). להבנתו של שמואל, הדגים לא בלעו את טעם הבשר באופן ישיר אלא טעם הבשר נבלע בסיר ועתה הסיר פולט בחזרה טעם חלש יותר לדגים המתבשלים. נותן טעם – הבשר נתן טעם בסיר – בר נותן טעם – והסיר נתן את הטעם בחזרה בדגים (נ"ט בר נ"ט) .

לפיכך, היות ונפסקה הלכה כשמואל בגמרא הרי שמותר לכתחילה לאכול עם חלב מאכל פרווה שבושל בכלי בשרי בן יומו.

הרמב"ם (מאכלות אסורות ט כג) פוסק: קערה שאכלו בה בשר ובישלו בה דגים אותן הדגים מותר לאוכלן בכותח.

וכן השו"ע (יו"ד צה): דגים שנתבשלו או שניצלו בקדירה של בשר רחוצה יפה, שאין שום שומן דבוק בה, מותר לאוכלה בכותח, משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם.

עד כאן להבנת הראשונים שהגמרא דנה בדגים שבושלו בסיר של בשר. 

הריב"ן שדבריו מובאים בתוס' (ד"ה הלכתא בגמרא שם) מבאר את הגמרא באופן אחר: "בשם רש"י, פירש ריב"ן חתנו, דווקא עלו – שרו (הותרו) אבל נתבשלו – אסור." דהיינו: הריב"ן מבאר שהשימוש של הגמרא במונח 'עלו' בא ללמדנו שהדגים לא התבשלו כלל בקערה הבשרית אלא רק הונחו שם, רותחים. וזה מה שהתיר שמואל, ולא בישול.

את דעתו של הריב"ן מביא הרמ"א בהגהתו לשו"ע הנ"ל: "ויש מחמירין בצלייה ובישול לאסור נותן טעם בר נותן טעם. והמנהג לאסור לכתחילה.." (רמ"א יו"ד צה ב)

לפיכך, הפסק לאשכנזים הוא 1) שאין לאכול מאכל פרווה שבושל בסיר בן יומו חלבי/בשרי עם ההיפך. 

2) מותר לאכול את מאכל הפרווה שבושל בסיר בשרי בן יומו בצלחת חלבית, גם אם הוא חם וכן נהגו (רמ"א שם) שהרי זה היה היתרו של שמואל בגמרא. הט"ז (ס"ק ד) מוסיף את חומרתו של הרש"ל שאין לעשות כן, משום שאין לגרום נ"ט בר נ"ט לכתחילה (וכן בסמ"ק הגהות מצוה קצח) אך מסכם "והסומך על רמ"א להקל בזה לא הפסיד". 

3) הרמ"א מוסיף שבדיעבד אם ערבבו את המאכל הפרווה שבושל בסיר בשרי, עם חלב  – מותר לאכול.

4) בסיר שאינו בן יומו יש טעם פגום, חלש יותר, של הבשר והרמ"א מתיר לכתחילה לאכול מאכל פרווה שבושל בסיר שאינו בן יומו יחד עם חלב. 

לגבי תנור, אנו למדים מהמשנה הדנה בדיני טומאה וטהרה שזיעת המרחץ, כמרחץ. דהיינו: האדים העולים מהמרחץ דינם כמרחץ עצמו, או בלשון המשנה (מכשירין ב ב) "מרחץ טמאה זיעתה טמאה". 

הטור (יו"ד צב) מביא את אביו הרא"ש לאסור אדים העולים מתבשיל במחבת חלבי המתבשל תחת קדירה בשרית "מחבת של חלב שנתנו בכירה תחת קדרה של בשר הזיעה עולה ונבלע בקדרה ואוסרתה", והשו"ע פוסק כך להלכה (יו"ד צב ח). 

הרמ"א בהגהתו מבאר שמדובר במחבת מגולה שהאדים עולים ממנה בחופשיות וגם שקדירת הבשר שמעל מתחממת כדי יד סולדת באזור שאליו מגיעים האדים, מחום האדים. הרמ"א פוסק: "שאם אין היד סולדת בזיעה הכל שרי …אם המחבת מכוסה הכל שרי".

הגר"מ פינשטיין (אג"מ יו"ד א מ) מסיק שהיות ודין זיעה נלמד מהמשנה על מרחץ ושם גם הזיעה על הכתלים טמאה, הרי שגם בתנור, הכתלים (הדפנות) מקבלים את דין המאכל מזיעתו ולכן "אין להתיר לבשל תבשיל בשר ותבשיל חלב מגולין אף בזה אחר זה". אך יש מאכלים יבשים שאינם מעלים זיעה ובזה יש להתיר בזה אחר זה.  

מאכלים יבשים הנאפים בתנור מעלים ריחא, ריח בלשון הגמרא, גם אם אינם מעלים אדים. מחלוקת בסוגיות הגמרא (פסחים עו: ועבודה זרה סו:) הביאה את ר"ת לפסוק כי "ריחא מילתא היא אפילו בדיעבד". דהיינו: יש ממשות בריח גם בלי אדים ולכן פוסקים השו"ע והרמ"א (יו"ד קח א) שאם אחד התבשילים היבשים מכוסה – מותר לכתחילה אך אם שניהם מגולים, השו"ע מתיר בדיעבד אך הרמ"א מתיר בדיעבד רק בהפסד מרובה.