הקלות והחמרות בהלכות נידה | הרבנית שרה סגל-כץ

פורסם במקור במגזין "גלויה"

לאיסור והיתר בנידה (מראות, כתמים וצבעים שאוסרים) יש עקרונות דומים לאיסור והיתר בכל תחום הלכתי אחר. באמצעות השוואה לאיסור והיתר של מאכלים אפשר לדון במתח בין ההלכה שנראית מקילה לעומת התחושה וההרגל שמביאים לחומרא.

במהלך לימוד הלכות נידה נשים נחשפות, לעתים לראשונה בחייהן, לרבדים דקים ומורכבים של מידע הלכתי. רבות מוצאות את עצמן נדהמות נוכח המתח הפנימי: ישנה קביעה שאישה נאסרת עם ראיית וסת ועד לתום שלבי הטהרה, ומאידך, היא מגלה בה בעת שיש לפעמים שדם של ממש אינו נחשב לאוסר.

בין ההלכות המחמירות והאוסרות של נידה ובין ההלכות המתירות והמקלות, התחושה אל מול המציאות היא מבלבלת. תוך כדי קיום ההלכות על פרטיהן ודקדוקיהן, נשים רבות חשות מוזרוּת גדולה בינן לבין עצמן, או בינן לבין בן זוגן. לעתים רבות יש תחושת שקר עצמי. משונה מאוד להתבונן ולהכריע בעצמך: זה מותר, זה לא אוסר. משונה לדעת שאני רואה נכון ואת המראֶה שמול עיניי ההלכה לא אוסרת, או לחלופין – לא לדעת האם המראה אוסר אבל סמכות הלכתית ששאלתי ענתה לי שזה בסדר.

החוויה הזו נולדת מעצם החשיפה לרבדים ההלכתיים שבדרך כלל נשארים נחלתם של פוסקי ההלכה. על כן, לפני שנדון במקרה הספציפי של הלכות נידה, כדאי להרחיב על המרחב הדינמי שבין מגמות של החמרה והקלה בהלכה בכלל.

'איסור והיתר' על קצה המזלג

ההלכה היא מרחב שיש בו תנועה רבה. אמנם נכון, השולחן ערוך ושאר ספרי ההלכה בנויים מסעיפים של הלכה פסוקה, אך במקרים רבים המציאות מזמנת סיטואציה מורכבת, ואז תפקידה של ההלכה היא לפסוק, לאזן בין המרכיבים השונים, לשקול אותם ולהכריע. בידינו שלל כללי פסיקה, שאמנם לא נוכל לסקור כאן את כולם, אך נבקש להציג את המרכזיים שבהם. רובנו לא לומדים הלכה בהיקפים למדניים ולא חשופים לתשתית הכה-חשובה ויסודית הזו. היכרות בסיסית עם כללי הפסיקה המרכזיים חשובה ומקנה תמונה רחבה ומדויקת יותר של ההלכה.

כלל הלכתי בסיסי ראשון שנתעכב עליו הוא "ספק דאורייתא להחמיר, ספק דרבנן להקל". זהו כלל מכונן שלמעשה מעצב את היומיום ההלכתי שלנו, גם אם רובנו לא מודעים לכך. לדוגמה, במקרה שבמטבח הביתי תיפול חתיכת בשר קפואה לכלי עם חלב קר, הנטיה הרגשית (והפעולה המעשית…) תהיה להשליך הכל לפח. סביר אף שתתלווה לכך תחושה של רתיעה, אשמה או גועל. אבל לאמיתו של דבר, האיסור ההלכתי הוא על תערובת בשר וחלב. ולכן כאשר שני המצרכים קרים, לא מתפוררים ולא נמסים, לא חל ערבוב ואין כאן איסור. אך התחושות שתיארנו לעיל חזקות ביותר, ולמעשה גם הכלל ההלכתי המפורסם "בטל בשישים" (שגם הוא כלל בהלכות תערובות) לא מצליח לעמוד כנגד אותן תחושות. אנשים רבים יניחו שעדיף לזרוק תבשיל בשרי שנפל לתוכו פחות מאחת-חלקי-שישים של חלב. אך מצד שורת הדין ההפך הוא הנכון, וההשלכה לפח היא עצמה עבירה על איסור בל תשחית, וגם על "בל תוסיף". 

הקלות והחמרות בנידה - דאורייתא דרבנן הלכה - מגזין גלויה - הרבנית שרה סגל-כץ Rabbanit Sarah Segal-Katz
צילום: Michael Dziedzic

עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ

עקרון הלכתי נוסף שחשוב לזכור הוא היחס שבין "מלכתחילה" ל"בדיעבד" ובין דאורייתא לדרבנן. עד כה עסקנו במקרים בינאריים של אסור או מותר, אך יש גם מקרים מורכבים יותר. עוף שטוגן בחמאה, במחבת חלבית – אסור לאכילה מלכתחילה. אך אם הוא כבר נאכל, הוא מותר בדיעבד. זאת משום שמדאורייתא נאסר בישול גדי בחלב אימו, ואילו כאן אין בישול אלא טיגון, אין גדי אלא עוף, אין חלב אימו אלא חמאת פרה, והכלי אינו בן יומו. נזכיר: אין כאן היתר לכתחילה, ומסעדה שתגיש מנה שכזו לא תוכל לקבל תעודת כשרות. אך חשוב להכיר ולדעת כי ההלכה מבחינה בין דאורייתא לדרבנן, ובין לכתחילה לדיעבד. פסיקת ההלכה מתחשבת במציאות הקונקרטית הקיימת, ומאזנת בין צרכי הציבור הפרקטיים מחד ובין הרצון להימנע מלייצר גלישה המונית לאיסורים מאידך.

כלל אחרון שנתעכב עליו במסגרת זו, הוא קדימותה וחשיבותה של מצוות דאורייתא על פני איסור דרבנן. לעתים, איסור מדרבנן נדחה, מפני שהוא פוגע בקיום מצווה מדאורייתא.

בתהליך הפסיקה יש מודעות ושקלול של רמת החומרה השונה של כל מצווה – מצוות עשה או איסור, מהתורה או מדברי חכמים. סמכותם של חכמים אינה נפגעת כאשר מבטלים איסור דרבנן מפני עשה דאורייתא. אדרבה, אלו בדיוק "חוקי המכניקה" של המנגנון ההלכתי, ומקומם של חכמים נקבע מהותית בהלכה כאחר ביחס למקומה של התורה שבכתב ומצוותיה.

קולא וחומרא בנידה הקלות והחמרות בנידה - דאורייתא דרבנן הלכה - מגזין גלויה - הרבנית שרה סגל-כץ Rabbanit Sarah Segal-Katz
צילום: Loren Gu

מה בין כשרות לבין נידה?

מובן שאם היינו חיים במצב שבו כל בית דואג [חלילה] לשחיטת עופות, היינו יודעים כיצד ניתן להתמודד הלכתית ולהקל למשל על מנת להוציא עוף מגדר "טריפה" ולהחשיבו ככשר. אך מאחר וחלקנו צרכני תעשייה (באם איננו צמחוניים), איננו חשופים למאחורי הקלעים של המשחטות (גם במובן המוסרי של תנאי אחזקת בעלי החיים טרם שחיטתם) והמאמץ ההלכתי שלנו מתמצה באיתור חותמת הכשרות. כך גם לגבי עירוב, תרומות ומעשרות ודוגמאות רבות מכל תחומי החיים. ענפים רבים עברו "מיקוּר-חוץ" בעולם בן-זמננו, וכך שאלות הלכתיות רבות התפוגגו מחיינו.

הלכות נידה, אם כן, נותרו כמעין שארית ל'משק אוטורקי' שבחיי המצוות, תחום שבו אין מיקור-חוץ ויש צורך בהכרעה עצמאית. אולי מכאן נמצא פשר – חלקי לפחות – לכך שנשאלות שאלות כה רבות בהלכות נידה, אבל מלכתחילה מוטל על כל אחת ואחד לקחת את האחריות על עצמנו ולדעת לתת את הדין. פעמים רבות הסמכות ההלכתית שאליה פונים בהלכות נידה, תציין בעצמה בפני השואל/ת כי לא היה מקום לשאול על המקרה המדובר. יש להבחין ולדעת מתי יש מקום לשאול, ומתי אין בכך כל צורך.

מלבד מיקור-החוץ, הבדל נוסף בין הלכות כשרות המזון להלכות נידה הוא, שבחברת השפע בה אנו חיים (ייצור מזון המוני, שני סטים של כלים, שני כיורים, מרחק בין משטחי העבודה) במקרי ספק רבים התבשיל נזרק פח. זהו פתרון מחמיר ולרוב גם שגוי, אך הוא הפתרון הקל. לעומת זאת, בהלכות נידה מאוד ברור עד כמה המחיר של הפתרון המחמיר והקל יהיה כבד: הוספת ימי איסור היא בעייתית וקשה ביותר. לכן, יש חשיבות קריטית להבנת מרחב הקוּלוֹת בתחום הלכות הנידה, על מנת לקיים את ההלכה כתקנה, במידה הראויה ומבלי לגלוש לשווא ל"נידת-יתר" מחמירה וכואבת.