יום העגונה הבינלאומי – צעדים למניעת עגינות | הרבנית איילת סג"ל

פורסם במקור ב"מת"ן – מכון תורני לנשים"

לקראת יום העגונה

בתענית אסתר נציין את יום העגונה. משמעות החיבור בין יום העגונה לתענית אסתר עולה ומתבהרת בעת קריאת מילותיה המרעידות של אסתר במגילה:

“לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי” (אסתר, ד טז)

כשם שאסתר היתה זקוקה לצום, להתכנסות משותפת של בני עמה ולהתגייסותם לשם הצלתה, כך גם למען העגונה קיים צורך עז לעורר את כל העם למודעות לשבר, למצוקה ולאובדן שנשים עגונות חוות ולהתעורר לפעולה ולעשייה אישית וציבורית בכל מישור ובכל אמצעי אפשרי על מנת להקל על מצבן וסבלן של נשים עגונות.

כפי שמוסבר בגמרא במסכת בבא בתרא עג ע”א, הכינוי ‘עגונה’ מקורו בעוגן הספינה הכובל אותה לקרקעית הים ומגביל את יכולת התנועה שלה. אשה שמבחינה הלכתית עודנה נשואה לאיש, אך חיי הנישואין שביניהם כבר תמו, ועתה היא מנועה מלהמשיך את חייה ולהנשא לאחר – מכונה עגונה. נראה כי בלשון חז”ל נכללת בהגדרה זו גם אשה שבעלה מצוי לפנינו ומסיבות שונות אינו נותן את הגט.

ביטוי יפה למודעות לצורך העז להמנע ממצבי עגינות ולפעול ביצירתיות על מנת למנוע אותם מראש מצוי בסוגיה במסכת גיטין (יט ע”ב) העוסקת בשאלת יכולתם של עדים שאינם יודעים לקרוא ולחתום את שמם לשמש כעדים ולחתום על מסמכים הלכתיים משפטיים. רבן שמעון בן גמליאל קבע שם כי על כל מיני השטרות שבעולם יכולים לחתום רק עדים שיודעים לקרוא ולחתום, אך במקרה של גיטי נשים ניתן להקל ולהשתמש בפתרון יצירתי: “מקרעין להן נייר חלק וממלאים את הקרעים דיו”, כלומר, עושים ‘שבלונה’ עבור העדים והם ממלאים את הדיו בחלקים שנקרעו בתשומת לב מראש כך שבמילוי החללים נוצרת חתימת ידם. ר’ אליעזר הסביר את טעמו של רבן שמעון בן גמליאל בהקלה המופלגת הזו בדיני העדות: “שלא יהו בנות ישראל עגונות”. ניכר כי המודעות לכך שיש חובה והכרח מוסרי לנצל את ההזדמנות שבה הבעל נמצא לפנינו, כשיר ומוכן לתת את הגט וקיימים שני עדים כשרים, גם אם הם אינם יודעים לחתום, היא שהביאה להסכמה להכשיר את הפתרון של חתימה באמצעות שבלונה, כדי שלא ייווצר חלילה מצב שבו בעת שמחפשים עדים אחרים, היודעים לקרוא ולחתום, יתחרט הבעל, יברח ויעלם או שיאבד את שפיותו או יכולתו לתת גט.

אמירות דומות אנחנו מוצאים גם בסוגיית הגמרא העוסקת בהקלה ברמת העדות הנדרשת כדי להתיר לאשה שהתקבלה עדות חלקית על מותו של בעלה להנשא בשנית. לאחר שנקבע במשנה (יבמות טז ז): “והוחזקו להיות משיאין על פי עד אחד, והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד, מפי עבד, מפי אשה, מפי שפחה” שואלת הגמרא כיצד ניתן להפחית ברמת העדות הנדרשת, הרי מדובר בדבר שבערווה (איסור אשת איש) ואין מקבלים עדות על דבר שבערווה בפחות משני עדים!? התשובה המובאת שם בסוגייה: ‘משום עיגונא אקילו בה רבנן’ – משום עיגון הקלו בה חכמים (גיטין ג ע”א). הסוגייה מציבה עקרון-על: יש להקל בשל החשש מפני עיגון! (היישום והביסוס ההלכתי המורכב של עקרון חשוב זה נדון שם בהמשך הסוגיה בהרחבה).

ניתן למצוא לאורך כל הדורות הכרעות אמיצות ומרשימות של פוסקים במקרים של התרת עגונות וכן התבטאויות המדגישות את החשיבות האדירה בנקיטת כל האמצעים האפשריים להכריע לקולא ולהתיר עגונות מעגינותן.

הדברים היפים הבאים של הרב יואל סירקיש, הב”ח, מצוטטים שוב ושוב על ידי הפוסקים כאשר הם באים להכריע בשאלה קשה של התרת עגונה:

והנה חס ושלום אל תחשבו לי לגאוה שהכנסתי ראשי בדברים אלו תאמינו לי ונקלותי עוד מזה להתיר בחינה קטנה שבבחינת העגונה אשר על זה אמר שלמה “ראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם” וכל מי שמתיר עגונה אחת כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים העליונה להציל בחינה אחת מן אשת חיל. (שו”ת הב”ח החדשות סימן סד)

ר’ חיים פלאג’י הסביר באופן נוגע ללב מדוע נקראות נשות ישראל ‘בנות ישראל’:

ועוד נראה טעם כעיקר שהחיוב מוטל על חכם בעל הוראה להשתדל בזה לפי מה שמצינו רבותינו בש”ס שקראו לנשי ישראל בשם בנות ישראל… נראה שבאו ללמדנו שירחם הדיין והב”ד וכל מי שהוא חכם ובעל הוראה להשתדל על נשי ישראל כאילו הם בנותיו שיצאו מיריכו ובכן בבא עליהן צרה וצוקה שנעלמו בעליהן באיזה אופן שיהיה ותהיינה צרורות, שישים כל מגמתו לחפש בספרי הפוסקים חיפוש מחיפוש עד מקום שידו מגעת וידיעתו מכרעת בינו לשמים אם המצא ימצא להפוך בזכותן כאלו היתה בתו ממש כדי שלא תשאר עגונה כמו שמשתדל אב על בתו. (ר’ חיים פאלאג’י, חיים ושלום, חלק ב אבן העזר סימן א)

גם בדברים של ‘רב צעיר’ אפשר לראות ביטוי פיוטי לחובה המוטלת על הפוסקים לחפש בכל דרך אפשרית פתח התרה לעגונה:

ובכן צריכים ללכת אל הרמב”ם, הרא”ש והרשב”א וכל הפמליה של הפוסקים ולבקש מלפניהם שיתנו לו היתר להתיר מכבלי העיגון את האשה העלובה הזאת העומדת לפניהם. (הרב חיים טשרנוביץ (רב-צעיר), פרקי-חיים, עמ’ 155)

בידיהם של הפוסקים ובתי הדין הרבניים מצויות מגוון דרכים הלכתיות לטפל בשאלות הקשות של העגונות בימינו, הן מסורבות הגט שבעליהן בפנינו אך הם מסרבים לתת להם גט, הן אלו שבעליהן ברחו ונעלמו והן אלו שבעליהן נמצאים במצבים רפואיים ונפשיים קשים המונעים מהם את היכולת לתת גט.

השאלה הכי חשובה בעיני בנושא הזה היא: מה אנחנו כציבור יכולים לעשות?

בנוסף על התביעה והדרישה מבתי הדין הרבניים למצות ולהפעיל את כל הכלים ההלכתיים האפשריים, יש לנו אפשרות לפעול בעצמנו וליצור שינוי במציאות:

עלינו לחתום בעצמנו ולעודד את הקרובים לנו לחתום על הסכמי קדם-נישואין והסכמי בתר-נישואין, כדוגמת ההסכם לכבוד הדדי ו’הסכמאהבה’ – המבוססים על מנגנון של תשלום מזונות מוגדלים ומיועדים למניעת מצבי סירוב גט וסחיטה עבור הגט. (מצורף נוסח עדכני של ההסכם).

בנוסף, לשם מניעה מראש של מצבי עגינות העלולים להתרחש במקרים בהם האיש יגיע חס וחלילה למצב רפואי או נפשי שיותיר אותו לא כשיר לנתינת גט (לדוגמא כתוצאה מתאונה בעקבותיה יישאר במצב של תרדמת), מומלץ מאד לחתום מיד אחרי הנישואין, או בכל שלב אחר במהלך חיי הנישואין, על ‘שטר בטחון’ – הרשאה למתן גט עליה חותם האיש מול שני עדים כשרים ובכך נותן ייפוי כח לכתוב, לחתום ולמסור גט לאשתו אם חס וחלילה הוא יגיע למצב כזה. מדובר בכלי הלכתי בעל ביסוס ותקדימים הלכתיים מוצקים. (מצורף נוסח השטר וכן קישור לדברי הסבר).

בתפילה שנזכה במהרה בימינו להיפוך היגון לשמחה והאבל ליום טוב לכל עגונה ולכלל עם ישראל.