מבט הלכתי על העסקה וזכויות של עובדים זרים

מבוא

במדינת ישראל יש כיום כ-100,000 עובדים זרים. הם מועסקים בעיקר בסיעוד (כ-50%), חקלאות (כ-25%) ובניין (כ-10%). מעמדם וזכויותיהם נתונים בבירור משפטי ובינלאומי מתמיד. מציאות זו מעמידה דילמות מוסריות ומשפטיות רבות. מהי ההנחיה ההלכתית לחובות המוטלות עלינו כלפי קבוצה זו – העובדים הזרים? מסמך זה מבקש לפתוח פתחים לבירורה של סוגיה זו.

בבואנו לדון במערכת היחסים הראויה עם העובדים הזרים ובמעמדם על פי ההלכה, עומדת לפנינו אזהרת חכמים שכוחה יפה לכל מערכת יחסים בין בני אדם: דרך ארץ קדמה לתורה. היחס האנושי בין אדם לאדם, המצופה מאדם שנברא בצלם אלוהים כלפי אדם שאף הוא נברא כמותו, עוטף את כל בירורי ההלכה הפרטיים. חכמי ישראל ראו בחובה להתנהג בדרך של טוב ושל יושר צו כללי שאין צורך לפרוט את פרטיו כי רבים הם ומתפרשים לפי האדם הזמן והמקום, כדברי הרמב"ן:

וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה… חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין… ואפילו מה שאמרו (יומא פו ע"א) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר.

והוסיף על דברי רבו רבי וידאל די טלוזה:

כמו שאמרו… ועשית הישר והטוב והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין ובהכרח חייב לעשות כן ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים והחכמים ז"ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו ומהם שעשו אותם בדין גמור ומהם לכתחילה ודרך חסידות והכל מדבריהם ז"ל.

הארה מיוחדת לחובות אלו ולהשקפת עולם זו מתעוררת עם שיבתנו לארצנו וכינונה של מדינת ישראל לאחר שנות הגלות הארוכות. הצורך לתת ביטוי לערכי תורת ה' באופקי החיים החדשים הנפתחים בפני האומה מוצא טעם חדש בציווי התורה 'ועשית הישר והטוב', כדבריו של הרב ישעיהו שפירא:

מי שרוצה לקיים את התורה בשלמות, אי אפשר לו להסתפק בשמירת הדינים המפורשים, כי אם עליו גם להתעמק במטרה הנשגבה הצפונה בדינים אלה, להשתדל למלאות את המטרה הזאת… אולם באמת ישנם כמה דברים שמצד הדין הם מותרים ונאסרו רק מצד "ועשית הישר והטוב בעיני ה' "… 

הרי שומה עלינו עכשיו, כשאנו חוזרים לארצנו ורוצים ליצור כאן חיים יהודיים מקוריים, להציג לנו שוב את המטרה הזאת של קדושת החיים לכל עומקה והיקפה. עלינו ליצור כאן צורת חיים שתהיה מותרת לא רק מצד הדין, כי אם גם מצד ה"קדושים תהיו" וגם "ועשית הישר והטוב".

על כן נלבן את חובת היחס ההוגן כלפי העובד הזר – הן בתחום התשלומים, הן באחריות לביטחונו ובתשלומי פיצויים אם נפגע. נפרוס את האתגרים והאפשרויות בתחום שמירת השבת והכשרות, ונפתח פתח לשאלת הסיוע שלו בשמירת המצוות. ועל כולם הבירור במצוות היחס האנושי המכיר בערכו כאדם ומכיר לו תודה על תרומתו.

תשלום הוגן

חובה לשלם לעובד הזר את משכורתו בזמנה ולהעניק לו את כל התנאים המחויבים בחוק ונהוגים במדינה. חובה זו היא מצווה מן התורה. כך כותב הרמב"ם בספר המצוות: 

והמצוה המאתיים היא שצונו לתת שכר השכיר ביומו ולא יאחרהו ליום אחר… שזה מחוייב בכל שכיר בין גוי בין ישראל מצות עשה לפורעו בזמנו.

כך הם דבריו גם במצוות 'ביומו תיתן שכרו' (מצוות לא תעשה רלח). עם זאת יש לסייג ולומר שבהלכות שכירות (פרק יא הלכה יא) כתב הרמב"ם "וגר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואם איחרו אינו עובר בלא תעשה" ולא כתב גוי. בעקבות סתירה זו הסתייגו האחרונים מן המשמעות הפשוטה של דבריו כאן, אך לעומתם ספר החינוך מבאר במפורש כך את דעת הרמב"ם:

ואמרו [בבא מציעא קיא ע"ב] בגר תושב שיש בו משום ביומו תתן שכרו, אבל אין עוברין בו משום בל תלין, וזה הדין דגר תושב מפורש במשנה פרק המקבל [שם ע"א]. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה דהוא הדין לבן נח.

אף החולק על הרמב"ם בשאלת המצווה לשלם בזמן מן התורה מודה שעצם החובה לעמוד בהתחייבות ולשלם את המשכורת איננה רק עניין שבחוק או בנוהג. הימנעות גמורה מתשלום המשכורת היא עבירה של גזל שקיימת כלפי הגוי:

היה השכיר מעובדי האלילים ושאר האומות הדומות להם אינו עובר עליו אף משום ביומו תתן שכרו ומ"מ כל שנמנע מלפרעו דרך כונת גזלה אסור ואין צריך לומר בגזלה עצמה כמו שביארנו בבבא קמא.

מלבד האיסור החמור של עבירת גזל, החובה לתת לעובד הזר את כל הזכויות הסוציאליות המופיעות בחוק היא פועל יוצא של מעמד החוק כמחייב על פי ההלכה וגם מתוקף הנוהג לנהוג בו כמנהג הסוחרים.

יחס הוגן

לצערנו הרב, לעתים רווחת בציבור התחושה כי כלפי עובד זר אין צורך בהקפדה מדוקדקת על הגינות ביחסי אנוש ובחובות כלכליות, שלא כפי שיש להקפיד ביחסים שבין מעביד לעובד יהודי. תחושה זו נשענת על הסברה כי העובד הוא 'זר' ואין כלפיו מחויבות של אחווה כפי שנדרש בין בני עם אחד. אף שלהבחנה זו יש הד בחשיבה ההלכתית ואולי אף מעין צידוק מוסרי (הקרוב קרוב קודם), התמונה הכוללת ושורת הדין איננה מצדיקה תחושה כזו ואף מזהירה ממנה.

ליבון תמציתי של שיקול הדעת המכריע בשאלה זו מצוי בפרשת השבת אבדה. השולחן ערוך פוסק כי אף שאבדת העובד כוכבים מותרת, במקום שיש חילול השם אבדתו אסורה וחייב להחזירה. הוא אף מוסיף:

ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח. ובמקום שיש חילול השם, אבידתו אסורה וחייב להחזירה. 

כלומר הערך של קידוש השם מתגבר על הנזק של התעצמות כלכלית של עובד כוכבים. מהו חילול השם הנגרם מאי השבת אבדה? על כך משיב נושא כליו של השולחן ערוך:

דהיינו שמצאו במקום שרוב ישראל, והגוי לא יסבור שנפלה ממנו האבידה, אלא ישראלים המצוים שם גנבוה ממנו. 

כאשר הגוי נמצא במקום שרובו יהודים הוא עלול לייחס את חסרונותיו הכלכליים למעשה לא כשר שעשו נגדו מישהו מתוך הרוב, כלומר מהיהודים. ייחוס התנהגות לא מוסרית ליהודים היא חילול השם, וכדי למונעו יש להשיב את האבדה.

כך רבי משה מקוצי מספר על דרשות שהוא דורש במרחבי הקהילות היהודיות במרחבי צרפת וספרד של המאה ה-13: 

ואני דרשתי לגליות ישראל כי [אותם] המשקרים לגוים וגונבים להם הם בכלל מחללי השם שגורמים שיאמרו הגוים אין תורה לישראל.

זה המצב של עובד זר המגיע ארצה. בכל מפגש שלו עם מעביד ישראלי הוא רואה את פני האומה כולה. מי שינהג בו באנושיות ובאמפתיה – יקבע בתודעתו של הגוי כי זו דרכו של עם ישראל, ומי שינהג בו בצורה הפוכה יפגע בשם האומה כולה. לאור זאת מובן שיש להקפיד בדקדקנות לתת את זכויותיו של העובד הזר כלשונן, ללא הטיה וללא הקלת ראש. יש לשמר את זכויותיו כפי הנוהג והחוק בהקפדה יתרה. 

יחסי קרבה: מתנה ושבח

ההלכה מעמידה סייגים לקשרים שבין יהודי לנכרי. הוויית החיים היהודית צריכה משמרת לבל תופר במגעה עם תרבות וסגנון חיים שמחוץ ליהדות. כיצד ישפיעו סייגים אלו על מערכת היחסים עם העובד הזר?

סייג מרכזי הוא איסור התורה 'לא תחנם', כדברי הרמב"ם:

וכן אסור לספר בשבחן ואפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם שנאמר ולא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים, ואסור ליתן להם מתנת חנם. 

שבחו של הנכרי, חיבוב דבריו ונתינת מתנת חינם גורמים לקרבה יתרה ('להדבק עמו') ולשבירת המחיצות הנורמטיביות והתרבותיות ('וללמוד ממעשיו הרעים'), ודבר זה איננו רצוי בעיני התורה. לאזהרה זו יש משקל רב בקשרים שנרקמים בין העובד הזר לבין המשפחה שהוא מועסק בה. לעתים נחצים הגבולות הן בענייני עריות, הן בעניינים אחרים. איסור התורה הוא תמרור אזהרה שיש להלך לאורו. עם זאת, העבודה הצמודה והאינטנסיבית של המטפל עם בן משפחה קרוב יוצרת פעמים רבות קשר קרוב ומחייבת התקשרות הדדית שהיא מעבר לחובה החוזית. האם לא ניתן להכיר תודה לעובד זר מסור, לשבחו ולתת לו מתנה המבטאת הכרה בטובה שהוא גומל למשפחה בטפלו באופן מסור באב או באם?

בדבר נתינת מתנה כבר העירה התוספתא: "אבל אם היה אוהבו או שכינו, הרי זה מותר, שאינו אלא כמוכרו לו". וביאר הט"ז שהיתר 'אוהבו' או 'שכינו ומכירו' מבוסס על ההנחה שנתינת המתנה תזכה לגמול או שהיא מבוססת על גמול קודם. לכן אין זו מתנת חינם אלא כמכירה. 

יש שהשליכו מסייג זה להתיר נתינת מתנה לעובד רק במצב שהיא מדרבנת אותו לעבודה טובה יותר בעתיד. אולם יש המפרשים שברגע שלנתינת המתנה יש מטרה, הרי שהיא איננה מתנת חינם. לאור זאת ניתן להציע: אם האינטרס עשוי להפקיע את הנתינה מגדר 'מתנת חינם', שמא גם 'מידת הרחמים' המתעוררת נוכח מסכנותם של הנתרמים תשמש סיבה מפקיעה? וכי מימוש מידת הרחמים וחיזוקה פחוּתים הם מאינטרסים אחרים? אם כן, שמא מידות טובות נוספות הינן 'אינטרס' שלנו, כמו למשל הכרת הטוב. הרי זה מי שמטפל בקרוב משפחתנו במסירות, מסייע לו באופנים ובתחומים שאיננו יכולים להושיע בהם, מוסיף לאיכות חייו ולפעמים גם לאריכות ימיו. מסירות זו אמורה לזכות בהכרת טובה. נתינת המתנה לעובד המסור איננה מתנת חינם, לא רק מכיוון שאנו מצפים ממנו מכאן ואילך לעבודה טובה, אלא משום שהיא עונה לצורך שלנו – להכיר את הטוב ולהביא את ההכרה לידי ביטוי. לכן גם לספר בשבחו, אפילו בהספד שבו כבר פסו האינטרסים האישיים, נכון הדבר ואין בו איסור. 

יש מי שעולה מדבריו כי הכרת הטוב היא ערך המכריע את חובות הריחוק של לא תחונם וספיחיו. כך חזר והעיר הרב אהרן סולוביצ'יק (על פי הרד"ק):

שהנכרי אע"פ שהוא עובר על שבע מצוות בני נח, אם הוא עושה חסד עם ישראל, אז לא רק שמותר לנו להטיב עמו, אפילו אם הוא עכו"ם שבארץ ישראל שאינו אנוס, אלא שאנו מחויבים להטיב עמו.

יש להזכיר את הגישה ההלכתית כי כיום אין תוקף לאיסור לא תחונם שכן איסור זה מופנה כלפי גויים שלא קיימים כיום. ראש לכולם הוא המאירי, המעיר כי האיסור לא תחונם אמור בעובד אלילים, ובעובדי אלילים בלבד:

הא כל שהוא מן האומות הגדורות בדרכי הדתות ושמודות באלהות אין ספק שאף בשאין מכירו מותר.

ובנתיב דומה פוסע הרב חיים-דוד הלוי הסבור כי "בכל מכלול היחסים שבין ישראל לנוכרים בין בארץ ובין בחוץ לארץ… אין הם יותר בגדר עובדי עבודה זרה, ולכן פרנסתם, ביקור חוליהם, קבורת מתיהם, ניחום אבליהם ועוד, הכל ניתן להיעשות מתוך חובה אנושית ומוסרית."

עבודה זרה

אסור לאדם להכניס לביתו חפץ של עבודה זרה שנאמר "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ". כמו-כן אסור להניח למישהו אחר להכניס עבודה זרה אל תוך ביתו, אף אם המכניס הינו נכרי. לפיכך אסרו חכמים להשכיר בית דירה לנכרי: "מפני שהוא מכניס לתוכו עבודת כוכבים". אשר על כן, כאשר מלינים נכרי עובד עבודה זרה, בוודאי לתקופה ארוכה, יש להיזהר ולהזהיר שלא יכניס את חפץ עבודה זרה שלו אל תוך ביתנו. 

איסור הלכתי זה יש בו תביעה קשה כלפי העובד, שכן אם הוא אדם הדבק באמונתו, זו דרישה שיתקשה לעמוד בה. לכן יש לתאם ציפיות מראש, ובשעה שמראיינים את העובד או בשעה שנכנס לעבודה יש לתדרך אותו היאך מתנהל בית יהודי שומר הלכה: בכלל ההנחיות בנוגע לשבת, לבישול ולכתבי הקודש, יש להזכיר ולהנחות באיסור הכנסת חפצי עבודה זרה.

אמנם לעתים מסיבות שונות מתעורר הצורך להקל באיסור זה. כבר כתבו הפוסקים שהצלב כחפץ נוצרי אינו מהווה פעמים רבות מכשיר של עבודה זרה, אלא רק סמל לאמונת האדם. כלפי הנצרות הועלתה המחשבה שבימינו לא תיחשב לעבודה זרה בגלל סיבות שונות. גם בנוגע לדתות המזרח, רבים רואים בהן עבודה זרה של ממש, ואחרים ספק.

ניסיון להקל בהלכה זו מבוסס על הסברה המצויה בכמה מן הראשונים שהכנסת עבודה זרה לבית היא איסור מדרבנן. אף בין הסבורים שהאיסור הוא מדאורייתא, מדובר רק כשישראל מכניסה לביתו, אבל הכנסה על ידי אחר (נכרי) היא גזירת חכמים. אמנם ראשונים רבים סוברים שהאיסור מן התורה אף אם מכניס על ידי גוי. יש מי שפסק שאם גוי נכנס על דעת עצמו לדירת יהודי ועבודה זרה בידו, אין בעל הבית חייב להוציאו, אך מדובר כאמור רק בהכנסה ארעית ולא הכנסה של קבע. לפיכך בשעת דחק כדאי להתייעץ עם מורה הוראה.

בישול

האם המטפל הנכרי יוכל לבשל אוכל עבור המטופל שלו? ראשית מובן שיש לדאוג שהמאכלים, הן המוצרים, הן אופן השימוש בהם (כמו בשר וחלב), יהיו כשרים לאכילה. לשם כך יש צורך במעורבות של המטופל או בני משפחתו בהנחיות מתאימות למטפל ובהשגחה על מילואן. אך גם אם המוצרים כשרים, חכמים גזרו שלא לאכול מאוכל שנכרי בישל. יש אומרים שזה מחשש שמא יאכילנו דבר אסור, ויש אומר שזו גזירת ריחוק שלא יבואו לידי חתנות. 

נחלקו הפוסקים בדבר הפעולה המפקיעה את המאכל מהיותו 'בישולי נכרים'. השולחן ערוך מצריך הנחת המאכל על האש על ידי יהודי, בעוד שהרמ"א סבור שניתן להחיל על איסור הבישול את הקולא הקיימת בפת נכרים ודי בהדלקת האש או הגברתה על ידי יהודי כדי שהתבשיל יהיה מותר. לאור זאת כתבו פוסקי זמננו, כי כך יש לנהוג לכתחילה שהבערת האש שבה מבשלים תיעשה על ידי יהודי וכל הבישולים באש זו יוכל לעשות הנכרי ומותר יהיה לאוכלם.

גם במצבים שקשה לקיים תנאי זה, למשל כאשר קרובי המשפחה גרים רחוק והמטופל מוגבל, יש לשאוף להקפיד על קיומו בכל אופן, גם מתוך מגמה לדאוג לכך שקרובי המטופל יבקרוהו, ישמרו עמו על קשר וישגיחו על הנעשה עמו באופן יומיומי. עם זאת, מצד הדין יש מקום להתיר למטופל סיעודי לאכול מבישולי הנכרי שבושלו אף ללא סיוע של יהודי. זאת מתוך הסתמכות על השיטות הסבורות שאין איסור זה קיים אם הבישול נעשה בביתו של היהודי (ראב"ד), היותם של העובדים הזרים שכירים (רשב"א) ובעיקר משום שהמטופל הסיעודי נחשב חולה ובחולים מקילים בבישולי נכרים בשעת הצורך. 

שבת

האם מותר להורות לעובד הזר לעשות פעולה שאסור לעשותה בשבת והאם מותר ליהנות מתוצאותיה? ההלכה הפשוטה אוסרת לומר לנכרי שיעשה מלאכה אסורה בשבת ואוסרת ליהנות ממלאכה שנכרי עשה בשביל יהודי בשבת. עם זאת ישנם מצבים שבהם מותר לומר לנכרי לעשות פעולה האסורה בשבת עבור יהודי. במצב של חולי חמור – אפילו אין החולה במצב של סכנה אלא שבעקבות מחלתו הוא אינו מתפקד, כל גופו כואב והוא נוטה להיות שרוע במיטתו – מותר לבקש מן הנכרי אפילו עשיית מלאכות האסורות מן התורה לצורך החולה. כמו כן, במקום של צורך גדול – כמו הפסד כלכלי, צורך מצווה או חולי קל – מותר לומר לנכרי לעשות מלאכה מדרבנן.

יש להעיר כי על אף שמותר להיעזר לעתים בשירותיו של הנכרי בשבת, לא נכון לבקש ממנו סיוע ללא מגבלה ולהשתמש בשירותיו ללא נכונות אקטיבית מצדו. לעובד הזר יש עבודה מוגדרת, ושימוש בשירותיו לדברים שהם מחוץ למסגרת עבודתו כרוך לעתים בהפעלת לחץ גלוי או נסתר כלפיו, ולפיכך הסכמתו היא לעתים הסכמה מאונס.

לפיכך ראוי לקבוע תשלום תמורת שירותיו בשבת, לא רק משום שהדבר מקל על ההיתר ההלכתי להיעזר בו ולא רק מפני שכך ההגינות מחייבת, אלא גם מפני שחובת התשלום עשויה להיות גורם מרסן שינתב את השימוש בשירותים אלו למקרים החיוניים בלבד.

סיוע בקיום מצוות

יהודי המוגבל בתנועותיו, מלבד הקשיים התפקודיים של הליכה, אכילה ועשיית צרכים, מתקשה לעתים גם באפשרות לקיים פעולות של מצווה: קריאה בתורה, הנחת תפילין, נטילת לולב, הדלקת נרות ועוד. האם ניתן להסתייע בעובד הזר כדי לקיים מצוות? הרי הוא מצוי עם המטופל במשך רוב היממה וכל ימות השבוע, כך שלעתים הוא היחיד שיכול לסייע לא רק במטלות הגוף אלא גם באתגרי התורה וההלכה. הוא יכול להוליך את המטופל לבית הכנסת, להכין את הבית למצב שבת ועוד.

עם זאת אפשרותו לסייע במצוות מוגבלת. אף אם יצווה המטופל על המטפל לקיים בשבילו את המצווה – במקרים רבים לא ייחשב שהמצווה קוימה, שכן על אף העיקרון של 'שלוחו של אדם כמותו', הלא "אין שליחות לנכרי". נבחן שאלה זו בשתי מצוות שכיחות: הדלקת נרות שבת והנחת תפילין.

האם תוכל אישה המוגבלת בתנועותיה לברך על הדלקת נרות השבת שתדליק למענה העובדת הזרה שלה? לכאורה אין לברך, שכן הברכה היא 'להדליק נר של שבת' והמברכת לא הדליקה. אין היא יכולה למנות את המטפלת לשליחה להדלקה שכן אין למטפלת זיקה למצוות הדלקת הנר ולפיכך אינה יכולה לשמש שליחה בדבר. למרות זאת, כתבו חלק מן הפוסקים כי היות שעיקר הדלקת הנר היא כדי להאיר את הבית בשבת, הרי שהמצווה שיהא הבית מואר מתקיימת ויכולה האישה לברך על מצווה זו. אלא שאת הברכה תברך לאחר שהמטפלת הדליקה את הנרות ולא לפני ההדלקה, שכן הברכה אינה על מעשה המצווה של ההדלקה אלא על תוצאתו. האישה תכסה את עיניה מיד עם הדלקת הנרות, תברך ואז תסיר את ידיה ותהנה מאורן.

שיקול דומה מופיע בהנחת תפילין. מי שאינו יכול להניח תפילין בעצמו יכול אחר להניח לו על ידו וראשו והוא יברך, שכן שליחו (היהודי שהניח לו את התפילין) ביצע את פעולת המצווה בשבילו. אך עובד זר איננו יכול להיות שליח. אם המטופל יכול לסייע למטפל שלו בשעת ההנחה, ייחשב שהוא עצמו הניח. אבל אם המטופל אינו יכול אפילו לסייע, לכאורה אין כאן קיום מצוות הנחת תפילין. אלא שכתבו הפוסקים שגם בתפילין מלבד פעולת המצווה – הקשירה וההידוק של התפילין אל הגוף לזרוע ולראש, יש מצווה שהם יהיו על גופו של האדם: "והיו לטטפת בין עיניך". ממילא גם אם ההנחה לא נעשתה כמצווה, התוצאה שתפילין מונחות על היד ועל הראש היא מצווה וניתן לברך עליה. אלא שיש לברך לא לפני או סמוך להנחת התפילין אלא רק לאחר שהן מונחות על הגוף, שהרי הברכה היא על תוצאת המעשה ולא על מעשה המצווה עצמו. 

אחריות לנזקים ותשלום פיצויים

במהלך השנה שחלפה (2019) נהרגו למעלה משמונים בני אדם בתאונות עבודה, כמחציתם באתרי בנייה. ברבים מן המקרים ניתן היה למנוע לפחות חלק ממקרי המוות, אם על ידי השקעה כלכלית ואם על ידי הקפדה על כללי הבטיחות, הן של העובד הן של המעביד. נתונים חמורים אלו מחייבים תגובה ציבורית. לציבור יש אחריות בסוגיה זו שכן המבנים שנבנים והתשלום שמשולם עליהם הם המניעים את המערכת הכלכלית הזו, שאחת מתוצאותיה היא מקרי המוות הללו. אל מול עינינו צריכה לעמוד ההתראה העולה בדברי חכמים ממגדל בבל, שלא להחליף אמצעי במטרה ואמצעי ייצור בדמם של אנשים:

וּמַעֲלוֹת הָיוּ לוֹ מִמִּזְרָחוֹ וּמִמַּעֲרָבוֹ, אֵלּוּ שֶׁהָיוּ מַעֲלִין אֶת הַלְּבֵנִים הָיוּ עוֹלִים מִמִּזְרָחוֹ, וְאֵלוּ שֶׁהָיוּ יוֹרְדִים הָיוּ יוֹרְדִין מִמַּעֲרָבוֹ. וְאִם נָפַל אָדָם וָמֵת לֹא הָיוּ שָׂמִים אֶת לִבָּם עָלָיו, וְאִם נָפְלָה לְבֵנָה אַחַת הָיוּ יוֹשְׁבִין וּבוֹכִין, וְאוֹמְרִין אוֹי לָנוּ אֵימָתַי תַּעֲלֶה אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ.

החובה המוטלת על כל הגורמים ליטול אחריות על המצב, הן בהקפדה על כללי הבטיחות הן בשימוש באמצעים כלכליים, עולה מן ההנחיה ההלכתית, כפי שיפורט בהמשך.

הצורך של האדם לפרנס את עצמו ואת אנשי ביתו זוכה לאהדה במצוות התורה. התורה מעצימה את החובה לשלם את שכרו של השכיר באופן מיידי ולא להשהותו, בנימוק שהשכר חיוני לפועל עד מאוד:

לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא. 

מכיוון שהשכיר הוא חסר אמצעים (עני ואביון) או שמגיע מן השכבות החלשות בחברה (או מגרך אשר בארצך), הרי שהאיסור לעושקו, למנוע את שכרו ואפילו רק לעכבו – הוא איסור גמור: "ביומו תתן שכרו". ולא זו בלבד אלא שעל המעביד לזכור ששכרו הוא משאת נפשו, ועל כך דרשו חז"ל:

ואליו הוא נשא את נפשו – כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נפשו ממנו.

אמנם יש שדייקו מנוסח דומה של הדרשה כי האחריות על נזקיו של הפועל מוטלת עליו עצמו ומצויה באחריותו ולא באחריות המעביד:

ואליו הוא נשא את נפשו, מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה – לא על שכרו? 

משמע שכל חובתו של המעביד, הן במובן הכלכלי הן במובן המוסרי, מתמצית בחובת תשלום השכר, ואין מוטלת עליו אחריות על נזקי מלאכת הפועל. וכך מפרש רבי מנחם מנדל קרוכמל: 

היה נראה לי לומר דכשהוא שליח בשכר אין המשלח צריך כפרה כלל דכיון דהכתוב אומר לא תעשוק שכיר…ואליו הוא נושא נפשו… ופירש רש"י כל עצמו הוא מוסר נפשו עליו לעלות בכבש גבוה וסיכן בעצמו ליפול ולתלות באילן כשעלה עליו למסק זתים ולגדור תמרים ומסר נפשו עליו למיתה שמא יפול מן הכבש או מן האילן עכ"ל משמע דדבר מצוי הוא ושכיח הוא שפועל מת מחמ' מלאכתו ומתחלה כשנשכר למלאכה אסיק אדעתיה לשמא יפול וימות ולכן הזהירה תורה לתת שכר שכיר בזמנו כיון שהוא נושא את נפשו על השכר וא"כ למה יתחייב הבה"ב השוכר את הפועל ואלו היה הוא הגורם ראוי לכל ישראל שלא לשכור פועל ישר' כיון דמצוי הוא שיגרום מיתה לחבירו … אלא ודאי כיון שהפועל יודע שיש לו סכנה בדבר ואפילו הכי הוא נשכר תו אין השוכר הפועל מיקרי גורם כלל. 

כך עולה מדבריהם של הרשב"א – "אין המשלח חייב בתשלומי נזק השליח", והרא"ש –"השואל גוף חברו לעשות לו מלאכתו אינו חייב באונס גופו אם נשבה או נשבר רגלו במלאכתו". על כך מעיר הרב עוזיאל שפטור זה מאחריות הוא כל עוד לא נוצרה נורמה אחרת על תביעה מוקדמת של הפועל מן המעביד לקבל אחריות או על פי הנורמה החוקית:

מן האמור אנו למדים, כי לא הסירה התורה את האחריות מן בעל הבית במקרי אסון של הפועלים אלא כשהם התמסרו לספק סכנת מיתה מרצונם הטוב, ובעל הבית מלא את תנאי תשלום השכר בשלמותם ובמועדם. 

אך זכאי הוא הפועל לדרוש בשכר עבודתו, ערובה כספית במקרה מיתה או הטלת מום. ובעל הבית או הקבלן מחויבים להסכים לדרישה זו כדי שלא ילכדו, במקרה אסון, בעוון נשיאת נפש הפועל או שלא יחייב את נפשו בעונש אסון זה שנגרם על ידו ולהנאתו. על זה נאמר: "למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור" (משלי ב', ב"מ פ"ג) שמצווים הבעלים ביחס לפועלים. 

דבריו האחרונים הרומזים לסוגיה בבבא מציעא (פג), מלמדים שיסוד החיוב של המעביד להסכים לתנאי של העובד שיהיה עליו לשלם פיצויי נזיקין – שורשו ב'לפנים משורת הדין'. במילים אחרות, ברור שכל חוזה מחייב את החתומים עליו, אך אין חובה לחתום על החוזה. במקרה המדובר חובה על המעביד לקבל את תנאיו של העובד שכן הם בגדר תביעה הגיונית ונורמה ראויה.

הרב עוזיאל רומז לצורך בשינוי הנורמה (שתיעשה על ידי הסכם) בשל שינוי הזמנים:

…אם לא היה הסכם מוקדם בין הפועל ובעל הבית – אין בעל הבית חייב באונסו. אבל אם אמנם מצד ההלכה אין בעל הבית חייב בנזקי הפועל, אך נראה לי, כי לא נאמרו הדברים הללו בימינו שהסכנה קרובה יותר מפני תסביכי הטכניקה המרובים הדורשים זהירות מרובה, ועלול האדם להתקל בהם כל רגע ולהנזק. 

מהם שינויי הזמנים שנובעים 'מפני תסביכי הטכניקה'? נראה כי המשמעות היא שאם בעבר בשל פשטות האתגרים המוטלים על הפועל, יכול היה הוא בעצמו להעריך את הסיכון ולהיערך כלפיו, כיום בשל מורכבות הפעולות המוטלות על הפועל יש צורך בבירור מקצועי בטיבן של הסכנות וקביעת נורמות של זהירות. לכן הגיוני שמידת האחריות האישית של הפועל תהא מופחתת וממילא עוברת אל המעביד. לכך יש להוסיף את השינויים שהתחוללו בעולם בנוגע למעמד הפועלים בפרט וזכויות הפרט בכלל, דבר שהעתיק את האחריות אל בעלי ההון והרווח.

די בזה כדי להעצים את מנהג המדינה:

במקום שהמנהג נפוץ בכל המדינה להבטיח את הפועלים, מחזיקים אנו בכלל הידוע: כל כמנהג המדינה (רמב"ם ה' שכירות פ"ט וחו"מ סי' של"א) אבל גם במקומות אלו אי אפשר לקבוע הלכה ברורה לחייב את בעה"ב או את הקבלן, סכום הפיצויים שאפשר לקבל מחברת אחריות, אלא השאלה עומדת לדיון בכל מקרה אסון שהוא, ומתחשבים עם איכות האסון, סבותיו ותוצאותיו ומצב המעביד והעובד

נראה שאף לפי דבריו של הרב עוזיאל ניתן לצעוד צעד אחד נוסף. יש לצרף לדיון את חובת הזהירות הכללית המחייבת (גם) את המעביד לנקוט באמצעים על מנת ש(גם) פועליו לא ייפגעו:

ונוטה אני לומר שבעל הבית מוזהר מן התורה לעשות כל מה שאפשר להבטיח פועליו מסכנת מות או מום ככתוב: "ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך" שכולל כל מכשול העלול להזיק כמו כלב רע וסולם רעוע וכו' (ב"ק ט"ו וחו"מ סי' תכ"ז סעיף ה'). מכאן אנו למדין חובת בעל הבית או הקבלן לדאוג בדיקנות זהירה בתנאי העבודה שיהיו בטוחים מכל מכשול הגורם לאיזה אסון שהוא, 

אלא שהוא מוסיף גם חובת תשלומים במקרה שפועל נפגע:

וכן להבטיח את פועליו בפצויי כסף מתאימים במקרים כאלו ובאם לאו הוא נלכד בעוון "לא תשים דמים בביתך" וצריך כפרה. אבל אין זה דבר היוצא בדיינין.

ההערה האחרונה מלמדת שחובת הפיצוי היא בגדר כפרה ואינה חובה משפטית גמורה. עם זאת חובת הזהירות הכללית, האחריות המוסרית-כפרתית ושינויי הזמנים – כל אלו יחדיו וכל אחד לחוד מחייבים העתקה (מסוימת לפחות) של האחריות מן הפועל אל המעביד. על רקע זה לא די להותיר את ההכרעה למנהג המדינה, אלא יש לתרגם ערכים אלו לחובות מובהקות בחוק, הן בסוגיית אחריות המעביד למנוע נזק, הן בחובתו לשלם פיצויים במקרה שאירע נזק.