מבקש לדלות חרס ואולי תמצא בעיני הקוראים גם המרגלית.

לשאלת היחס לעובדים הזרים ישנם מלבד ההיבט האנושי, גם ההיבט הדתי וגם ההיבט הלאומי. אני מבקש להציע זווית מבט תורנית להיבט הלאומי, שנידון בשוליים של העיסוק בבית המדרש. הוזכרה הדילמה (בדבריה של הילה שמיר מן הקליניקה המשפטית של אוניברסיטת תל אביב) בדבר הבאת עובדים זרים (במיוחד בתחום הסיעוד) שאמנם באים לתת פתרון למצוקה מגזרית (הזקוקים לסיעוד שאין להם מענה בכוח העבודה בארץ), אך לא בהכרח מצדיקים ערכית  את הפתרון של העובדים הזרים. זאת מלבד ההיבט הדמוגרפי והרצון לשמור על אופייה של מדינת ישראל.

בעיון בפרקי מקרא ובסוגיות תלמודיות ב'צפי' לאחרית הימים יש תיאור חוזר של גויים המשמשים בתפקידי שירות לעם הישראלי השב לארצו. הן בתהליך השיבה והן בהתבססות עם ישראל בארצו.

הדבר בולט בנבואות ישעיהו: (סו, כ) וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַיקֹוָק בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת עַל הַר קָדְשִׁי יְרוּשָׁלִַם אָמַר יְקֹוָק. או מה שיותר קרוב בעניינו לדיון שלנו:  וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם (סא, ה). המדרש במקומות שונים מאמץ במידה רבה תיאורים אלו ורואה בהם ציור של התמונה האידיאלית לחיי העם: 'בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר: ועמדו…. (מכילתא – מסכתא דשבתא פרשה א ד"ה ששת ימים).

דומני, שרבים מאתנו בהיפגשם עם נבואות אלו ועם המנגינה האידיאלית המלווה אותם, חשים בחוסר נוחות. הציורים האידיאליים שלנו ל'אחרית הימים' או לתקופת 'המנוחה והנחלה' לא כוללים בתוכם רביצה על כסא נוח (או על הסטנדר בבית המדרש) כשמשרת שחום עור או צפוני לבנוני מניף עלינו מניפה או נחפז להגיש לנו כוס מים. הדבר זר לרוחנו הן במובן האנושי (היחס לגויי הארצות) והן במובן העצמי – איננו זקוקים לפינוק, ומה שמושג בפינוק ולא תוך התמודדות עם קשיי הקיום נחשב בעינינו כהישג נחות. 

מה עושים? הפניית המבט מקולות אלו, המצויים במסורתנו הנאמנה, לא תעלים אותם, גם לא תשתיק אותם. להבנתי, יש לנו מקום לפרש. הפרשנות לא רק שתאפשר להכיל את המקורות אלא תתן משנה תוקף לכל מה שאנו עסוקים בו. אנו יונקים ממלאותם של המקורות התורניים ועמידתינו התורנית תהא מבוססת ויציבה.

הפרשנות שאני מבקש להציע מנוסחת בהיקף רחב במאמר שפרסמתי לפני כעשרים שנים ועיקרה – חזון אחרית הימים (כמו זה של יציאת מצרים) כולל בתוכו מרכיבים אוניברסליים שהם חלק בלתי נפרד ממשמעות תיקון העולם שיש בו. גאולת ישראל איננה רק מודל לגאולות אחרות, אלא היא עצמה מאפשרת לבני העמים, המעוניינים בכך, להיות חלק מן החזון – חלק מן ההצלחה.

דומני שאל הכיוון הזה יש לקחת את נבואת ישעיהו ואת פרשנותם של חז"ל. החברה הישראלית אמורה להיות חברת מופת. אחת מן ההשלכות של קיומה של חברת המופת הוא הנהייה של בני המין האנושי אחר התורה והחברה היוצאת מציון. אף שאין אנו חברת מופת בהווה – חזונה של חברה זו אמור להקרין לתודעתנו ולהכרתנו העכשווית ואמור להשפיע על בניית מודלים הנובעים מכך – גם ביחס לבני אומות העולם.

היחס לעובדים הזרים אמור לקחת בחשבון לא רק את הצרכים (שלעיתים מנוגדים) של הפרט, של הציבור ושל האדם. הוא אמור לקבל השראה מן השאלה חובקת העולם: 'לאן אנו שואפים'? בהקשר זה – מדיניות משפטית המושיטה יד לעובד הזר באופן רחב יותר ומעמיק יותר מאשר במדינות אחרות – הוא אות של כבוד לחברה ולשאיפותיה לקראת חזונה. הבקשה להצטרף להצלחה הישראלית (ואני מצטער לומר שבעיני רבים מן העובדים הזרים – קנדה עדיפה…) היא חלק מן החזון של אחרית הימים. 

 זוהי בעיני המשמעות של 'ועמדו זרים ורעו צאנכם'. אותה משמעות של נתינה חברית של 'כלי כסף וכלי זהב ושמלות'. עוד לא הגענו – אבל כדאי להתחיל לדבר על זה.

ויש להאריך אך קיצרתי.