משפטים – אבי יתומים ודיין אלמנות – (הרבנית תמר מאיר)

פרשת משפטים כוללת דינים ממוניים ודיני נזיקין – המסדירים את ההיבטים החברתיים של חברה מתוקנת. תורת ישראל מיוחדת בכך שדינים אזרחיים הם חלק בלתי נפרד מן החוק הדתי. יחד עם הציוויים המסדירים היבטים של ממון, מזהירה אותנו התורה ברצף פסוקים (שמות כב: כ-כו) על הונאת הגר, על עינוי יתום ואלמנה, ועל נשיה ונשך בעני. חברה המסדירה את יחסיה החברתיים, לא תהיה שלמה בלי המודעות לחוליות החלשות שבה.
כמה מן האמירות של חז"ל על אותן קבוצות יכולות ללמד אותנו משהו על תפיסת הצדק החברתי שלהם:
"אלמנה ויתום. אין לי אלא אלמנה ויתום, מנין לרבות כל אדם? תלמוד לומר: "כָּל אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן" אם כן, למה נאמר אלמנה ויתום? ממהר אני ליפרע על ידי אלמנה ויתום יתר מכל אדם. שהאשה קובלת לבעלה, בן קובל לאביו, אבל אלו – אין להן מי שיקבלו לו, אלא לי בלבד" (מכילתא דרשב"י כב, כא).
לכאורה, אסור לענות כל אדם שהוא, אלא שההדגשה על אלמנה ויתום מלמדת אותנו שיש מקום להעדפה מתקנת ביחס למי שנקודת הפתיחה שלהם שונה, למי שאין להם הפריבילגיות הטבעיות שיש לאחרים: אין להם גב כלכלי ומשפחתי. אין גבר מפרנס הדואג להם ומגן עליהם מפני עוולות – דבר שבעולם העתיק הייתה לו משמעות קשה. האלמנה והיתום אם כך הם רק דוגמאות, אבל הם דוגמאות המחייבות יחס מיוחד. המילה "כל" עשויה ללמד אותנו שלכל דור ה'אלמנה והיתום' שלו, ושמי שאין להם הון חברתי, ואף כלכלי, מצריכים יחס מיוחד מאיתנו. ייתכן שבימינו יהיו אלה העולה החדש, הגרוש/ה וילדיהם, וכל מי שמתמודדים עם חיים המשאירים אותם חשופים יותר מאחרים לעוולות ולחוסר בטחון כלכלי.
כמו האלמנה והיתום, גם הגר הוא חוליה חדשה, והאזהרות ביחס אליו מלמדות אותנו משהו על חובתנו כחברה ביחס למי שמקומם במארג החברתי אינו מובן מאליו.
"וגר לא תונה. שתי אונאות בדבר: אחת אונאת ממון ואחת אונאת דברים. ולא תלחצנו: שתי לחיצות בדבר אחת לחיצת ממון ואחת לחיצת דברים". (מכילתא, שם)
מי שחדש בקרבנו, מי שלא מכיר את הקודים החברתיים שלנו, עשוי להיות קרבן לשתי תופעות: הוא טרף קל לניצול כלכלי, והוא גם מסומן כאחר ושונה, שכל-כך בקלות אפשר להעליבו ולהוקיעו.
על שתי ההונאות הללו מזהירה אותנו התורה. היא מזכירה לנו שמה שנראה לנו כשלנו באופן מובן מאליו, אינו בהכרח כזה. גם אנחנו היינו פעם שונים או חדשים. גם אנחנו היינו גרים בארץ מצריים. החובה שלנו היא לא לנצל את החלש ולא ללעוג לו, או לסמן אותו כשונה או נחות מאיתנו.
הדברים חוזרים גם ליתום ולאלמנה – של התורה או של ימינו. הסטטוס המשפחתי של אדם אינו מובן מאליו. מי שזכה להיות חלק מתא משפחתי חזק ומגונן, צריך תמיד לזכור את מי שלא. לזכור הן בהיבט של דאגה לרווחתו, אבל לא פחות מכך – בתחום המילים, היחס המכבד, הרגישות. החברה הדתית עברה כברת דרך ביכולת שלה להתייחס לחדשים, חלשים או שונים. אבל יש לה עוד דרך ארוכה לעשות לא רק בתחום הונאת הממון אלא גם בתחום הונאת הדברים, ובפרט בנושא התא המשפחתי.

הקב"ה הוא אבי יתומים ודיין אלמנות, הקב"ה אוהב גרים, הקב"ה קורא לעניים 'עמי'. הם שייכים אליו והוא אליהם: "את העני עמך" לא עמך הוא העני אלא עמי… אין מדותיו של הקב"ה כמדת בשר ודם, מדת ב"ו, מי שהוא עשיר ויש לו קרוב עני, אינו מודה בו, רואה קרובו נטמן מפניו, שהוא מתבייש להשיח עמו לפי שהוא עני… אבל הקב"ה אינו כן. מי הם עמו? העניים, רואה לעני ונדבק בו" (שמו"ר לא יג).