ביום ראשון, כ"ד טבת (22/1) נפגש בית המדרש ההלכתי של הארגון לדון בשאלת סיוע לנכרים בעת מצוקה, בהמשך לכנס "לא נוכל להתעלם" שהתקיים בעשרה בטבת. בדיון דיברו עקיבא תור, ראש תחום תפוצות ודתות במשרד החוץ, ושיבי פרומן, מיוזמי קמפין ״ הסורים על הגדרות – Just Beyond our Border", איסוף תרומות לסיוע לילדים במחנות הפליטים בסוריה.
הרבנית תהילה אליצור פתחה את הדיון בדברים הבאים :

בכנס 'לא נוכל להתעלם' עלתה בעיית הפער בין מקורות ההלכה העוסקים בסיוע לגוי, לבין האופן בו אנו מתייחסים לנושא. הפער, כפי שהציגה הרבנית חנה דרייפוס, נובע משינוי עצום בתנאי החיים בהם כתבו ועסקו חז"ל בנושא זה לבין מציאות חיינו: זכינו לחיות במדינה יהודית ריבונית ודמוקרטית, זכינו אף לכך שסובלנות והתייחסות לאדם באשר הוא אדם הם חלק בלתי נפרד מעולמנו הערכי. מאליה עולה השאלה באיזה אופן והאם בכלל אפשר לגשר על פער זה. שלשה כווני התייחסות לשאלה עקרונית זו שמעתי בכנס:
הרבנית חנה דרייפוס הציעה את הדרך של הרב אונטרמן בשאלת הצלת גוי בשבת : הרחבה מחודשת ומודעת של המושג ההלכתי 'דרכי שלום': הפיכתו מהיתר חלש שהשימוש בו הוא מכורח הנסיבות ובדיעבד, למקור עקרוני – 'שאינו בבחינת מדת חסידות ולא כאמצעי להגן על עצמנו אלא נובע מעצם המוסר של תורתנו הקדושה' [ציטוט מתוך מאמרו של הרב אונטרמן] הרבנית חנה הציגה את היתרון הכפול של דרך זו: אמירת רלוונטית עכשווית, תוך השענות על שפה הלכתית.
הרב רא"ם הכהן הסכים עם תיאור הפער, אך טען כי דרך ההתמודדות אינה השענות על פרשנות כזו או אחרת של המונח 'דרכי שלום'. השענות כזו מחייבת פלפול ואפולוגטיקה. כאן יש צורך באמירה עקרונית וברורה: לעם ישראל יש תפקיד אוניברסלי והתפקיד מחייב התייחסות לסבלם של גויים. המקור לכך הוא ההוראה 'מציון תצא תורה' ודברי הנביאים המסמנים את היעד אליו צריך לשאוף עם ישראל: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג ט), זו המטרה שלנו ואי אפשר לשאוף אליה מחד להתעלם מסבל העמים מאידך.
כיוון שלישי העלה יהושע דרורי. הוא מציע ללכת בדרכם של חכמי המזרח בדורות האחרונים: פניה לחכמי הדור, דווקא משום שהם בדור הזה. זו לא אפולוגטיקה להסתמך על קריאתו המחודשת של הרב אונטרמן את המושג 'דרכי שלום'; ההסתמכות עליו נובעת מתוך הקרבה שלו למציאות בה אנו מבקשים לפעול.
הכיוונים השונים מחדדים את האתגר: ברור לנו שההיענות לסבל ואי ההתעלמות, הם מבחינתנו לא רק צו מוסרי אלא צו יהודי. האם צריך לשים את אצבע מדוייקת על מקורו? האם כדברי הרב ראם אין טעם לחפש במקורות ההלכה וצריך לחזור לנביאים? מה יהיו ההשלכות של צעד כזה? האם, כהצעת הרבנית חנה, הפתרון הוא למצוא כלים ומונחים הלכתיים ולצקת לתוכם תוכן מחודש או אפילו חדש? האם גישה הלכתית של חכמי המזרח בדורות האחרונים מציעה פתרון אחר?
אני שמחה על הצפת השאלה והמשך העיסוק בה. האתגר לא צריך להרתיע.
השיח צריך להיות מבוסס על הסתכלות נכוחה בפער בין המציאות והתפיסות שלנו לאלו של הדורות הקודמים, ועל חתירה לשילוב של השענות על מקורות עם יכולת חידוש והתאמה.

מסקנות הדיון יפורסמו בחוברת הקרובה של בית הלל שתעסוק בסוגיית סיוע לנכרים בשעת מצוקה ונתינת צדקה לגוי.