השפעת תקומת מדינת ישראל על התפילה – פסקי בית המדרש ההלכתי

עם ומדינה

שיתוף המאמר -

על הגאולה ועל התמורה בתפילה

א. מבוא

תקומתה של מדינת ישראל השפיעה ומשפיעה רבות על חיי היהודים בארץ ובעולם. זוהי זכות גדולה לחיות בתקופת שיבת ציון שבה עינינו רואות את ייחולי הדורות מתממשים וחוזות בשוב השכינה לציון.

האם משמעות החיים בתקופה זו מחלחלת גם לעומק החיים הדתיים? האם היא מקרינה על סדר עבודת א־להים של הנאמן להלכה?[1]

על פי דברי התלמוד, לימות המשיח תהיה השפעה מטלטלת על סדר החיים הדתי, על אופי הפנייה לריבון העולמים ועל נוסח התפילה. כשבן זומא שומע את דרשת חכמים המְרַבה את חובת הזכרת יציאת מצרים לימות המשיח, הוא מקשה:

תניא אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר (ירמיה כג ז־ח): 'הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם'. אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו.[2]

להסכמה בין החולקים על המקום המרכזי בתודעה האמונית ובמצוות הזיכרון שיתפסו קיבוץ הגלויות וביטול שעבוד המלכויות,[3] השלכות דתיות מרחיקות לכת.[4] היו שביקשו לדחות את הצורך בהכרעה במחלוקת זו בנימוק של "הלכתא למשיחא".[5] בכל מקרה, לשון הכתובים ותוכן הדרשות מלמדים על הצפי שתהליך גאולת ישראל מן הגלויות יגרור שינויים מופלגים בסדר החיים הדתי, בתוכן התפילה ובנוסחה.

אף שאין אנו מצויים בתקופת הגאולה השלמה יש מקום לשאלה: האם משהו מן השינוי הזה מגיע לבית הכנסת שלנו? האם בעמידתנו מול ה' אנו נותנים ביטוי הולם למה שרואות עינינו, או שמא תנומה אחזתנו זה שבעים שנה? האם תפילות ותחנונים שנוסדו במציאות לאומית אחרת לגמרי ראויים להיאמר באותו נוסח, ויכולים להיאמר באותה דבקות וכוונה כבשנות הגלות? התפילה לשלום המדינה המעטרת את תפילת השבת שלנו היא בוודאי אות להכרתנו בשינוי, אך האם די בזה? את יציאת מצרים אנו מזכירים יום־יום בתפילה כמעט עשרים פעמים. את תקומת מדינת ישראל – אפילו לא פעם אחת.

במסמך זה ננסה לבחון את החובות ואת האפשרויות בניסוח נכון ועדכני של התפילה תוך התמקדות בדיון בחוסרים ובניסוחים שאינם הולמים. ננסה ללקט מפי ספרים ומפי סופרים דרכים לביטוי של הכרת תודה על העידן שבו אנו חיים. הדיון ישיק לעיתים לשאלות הנוגעות למעמדה של מדינת ישראל בעיני בן הזמן היהודי הנאמן למסורת ההלכה, אך גם לשאלות הנוגעות הן למעמד התיאולוגי של תפילה והן למעמד החברתי הניכר שלה. עם זה, נותיר סוגיות אלו לדיון במקום אחר, ומוקד בירורינו יהיה האפשרות והצורך לצרף את 'שיבת ציון' ואת השפעתה עלינו לסדר התפילה המסורתי.

ב. מידת הגמישות של נוסחי התפילה
בכמה מקומות בש"ס נחלקו רבי מאיר ורבי יוסי בנוגע לשאלת הדווקאיות של נוסח הברכות: האם חייבים להיצמד למבנה הברכה שקבעו חכמים, או שיש תוקף ולגיטימיות גם לברכה בלשון חופשית יותר שבוחר המברך עצמו. כך למשל בבבלי ברכות מ ע"א: "ראה פת ואמר כמה נאה פת זו, ברוך המקום שבראה – יצא… דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות – לא יצא ידי חובתו".[6]

מחלוקת זו בין רבי מאיר לרבי יוסי נוגעת למבנה הבסיסי של הברכה, כלומר לשבלונה הקבועה שלה שאפשר לכנותו בהשאלה "הטופס" שלה, השלד הקבוע: "ברוך אתה ה' א־להינו מלך העולם".[7] רבי מאיר סבור שהמברך היחיד יוצא ידי חובת אמירת הברכה אף אם שינה את מבנה השלד הבסיסי שלה, ולא רק את התוכן הספציפי שלה. לעומתו, רבי יוסי סבור שיש חובה לשמור לפחות על המבנה הכללי של הברכה, וכל המשנה ממבנה זה לא יצא ידי חובתו. אומנם רבו האחרונים שסברו שגם לשיטת רבי יוסי עיקר הקפדתו היא בהזכרת שם אדנות,[8] אך אם שינה את שאר חלקי הברכה יצא ידי חובה, ובלבד ששמר על תוכנה העיקרי.[9]

מה לגבי המילים המשתנות המעצבות את התוכן הספציפי של כל ברכה, ה"תורף" של הברכה?

כך נאמר בסוגיית התלמוד: "לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות, ולא בשלש אחרונות, אלא באמצעיות. דאמר רבי חנינא: ראשונות – דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות – דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות – דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו".[10]

ממקור זה משתמע שהיחיד המתפלל יכול להוסיף תפילה ובקשה אישית בנוסח ברכות תפילת שמונה עשרה, אלא שעליו לעשות זאת בברכות האמצעיות ולא בברכות הראשונות או האחרונות. בנקודה זו לא מצאנו מחלוקת מפורשת בין התנאים, ונראה שגם רבי יוסי מודה באפשרות זו מכיוון שהמבנה הבסיסי של הברכות אינו משתנה כאן.

האם האפשרות להוסיף נוסחי תפילה אישיים בברכות ניתנה רק ליחיד המתפלל בתפילת הלחש, או שהיא פתוחה גם בפני שליח הציבור בתפילת הרבים?

תשובה לשאלה זו אפשר להסיק מן המשנה: "האומר: 'על קן צפור יגיעו רחמיך', ו'על טוב יזכר שמך', 'מודים מודים', משתקין אותו".[11]

המשנה אוסרת תוספות ספציפיות לתפילה. מכאן אפשר להסיק שככלל נהוג היה ששליח הציבור יכול להוסיף מילים אישיות לנוסח התפילה הקבוע, ודווקא מפאת אפשרות עקרונית זו חשוב למשנה להצביע על תוספות מסוימות שחל איסור להוסיפן.[12]

הבחנה עקרונית זו בין המטבע הבסיסי של הברכה, לבין תוספות בתוך נוסח הברכה עצמו, עולה גם מדברי הראשונים: "ומכל מקום להוסיף במלות לפי ענין הברכה או לפי ענין היום בפיוטים שהם שבח לשם מעין הברכה אין לחוש… ומתוך סברא זו נהגו לומר פיוטים מעין הברכות… ואף בג' ראשונות מגן ומחיה וכל הקרובות".[13]

הרשב"א בחידושיו לסוגיה זו מרחיב את היריעה ומתייחס לא רק להוספת פיוטים לנוסח התפילה הקבוע, אלא גם לשינוי או להשמטה של חלקים מנוסח הברכה המקורי. הרשב"א מפרש באופן מצמצם את ההגבלה שהובאה במשנה "מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לקצר אינו רשאי להאריך", ואלו דבריו:

לאו למימרא שאינו רשאי לקצר ולהאריך בנוסח הברכה, כלומר לרבות ולמעט במלותיה דאם כן היה להם לתקן נוסח כל ברכה וברכה במלות מנויות ובענינים ידועים ולהשמיענו כל ברכה וברכה בנוסחתה וזה לא מצינו בשום מקום ולא אמרו אלא המלות שיש בהם הקפדה לבד… אבל בשאר נוסח הברכות לא נתנו בהן חכמים שיעור שיאמר כך וכך מלות לא פחות ולא יותר… אלא ודאי נראה שאין ההקפדה ברבוי הנוסח ומיעוטו, אלא במטבע שטבעו חכמים והוא שיש ברכות שפותחות בברוך וחותמות בברוך. והיא שנקראת בכל מקום ארוכה.[14]

הרשב"א מאריך להסביר שהגבלות חז"ל בנוסח הברכות הן על המבנה הצורני הכללי שלהן ולא על התוכן הפרטני של כל ברכה וברכה. במישור זה הותירו חז"ל את הנוסח של הברכות במרקם פתוח, ואפשרו ליחידים או לשליח הציבור להוסיף על הנוסח המדויק או לשנותו במעט או בהרבה על פי שיקוליהם, צורכיהם או רצונותיהם. כאמור, כל זאת בשעה ששומרים על המבנה הצורני הפורמלי של הברכה עצמה.

הרמב"ם הדגיש יותר את חשיבות הנוסח האחיד של הברכה, אך גם הוא התמקד בהיבטים הצורניים הכלליים של הברכות ולא בנוסח הספציפי של ברכה מסוימת:

ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל עזרא הסופר ובית דינו תקנום ואין אדם רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם, מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום, ומקום שהתקינו שלא לחתום אינו רשאי לחתום, מקום שהתקינו שלא לפתוח בברוך אינו רשאי לפתוח, מקום שהתקינו לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח, כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות הרי זה טועה וחוזר ומברך כמטבע…[15]

את סיכום עמדת ההלכה אפשר למצוא בדברי שד"ל:

קדמונינו זכרונם לברכה קבעו לנו מטבע הברכות להודות לה׳ ולהתפלל לפניו, אך לא נתכוונו בתקנתם שיהיה נוסח תפלותינו קבוע כיתד בל תמוט, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, אבל היתה כוונתם לקבוע בקרב כל ישראל הענינים אשר עליהם נודה לא־להינו ונתפלל אליו, ולקבוע לנו סדר הברכות והתפלות… וכל זה כדי שיהיה עיקר התפלה וענין כל ברכה וברכה וסדר הברכות ופתיחתן וחתימתן שווה בקרב כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם.

אך לא כתבו קדמונינו ז״ל הברכות והתפלות על ספר… והניחו לכל יחיד ולכל שליח צבור שיאריך ויקצר כפי חכמתו. ולפיכך התקינו שמונה עשרה בלחש כדי שיסדר שליח צבור תפלתו בינו לבין עצמו קודם שיאמרה באזני כל העם (ראש השנה לד, ע"ב)…

ר׳ שמעון בן נתנאל היה אומר: "אל תעשה תפלתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום" (אבות ב יג).

ופירוש קבע שמתפלל במלות קבועות ואינו מחדש בהן דבר, כמו שפירשו רבה ורב יוסף (ברכות כט ע"ב), ופירש רש״י והיינו… לשון קבע, כיום כן אתמול וכן מחר.[16]

מכלל הדברים עולה שעל פי פשטות הסוגיות והכרעת הראשונים להלכה,[17] אין מניעה הלכתית להכניס שינויים מסוימים בלשון הברכות, וזאת בתנאי ששומרים על המבנה הבסיסי של הברכה הנקרא: "מטבע שטבעו חכמים בברכה".

ג. דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי
השקר מאוס,[18] והאמת אהובה[19] – לכן מצווה התורה "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק".[20] אופיו של הציווי "תרחק" מלמד על היקף החובה להימנע משקר ועל חשיבות הדבקות באמת.[21] ערך דיבור האמת זוכה לביטוי מיוחד בעמידה לפני ה' בתפילה. מקור להיבט מיוחד זה מצוי בפסוק בספר תהילים. "לֹא יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עֹשֵׂה רְמִיָּה דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי"[22]

מפסוק זה למדו חז"ל כי אחת הכתות שאינן מקבלות את פני השכינה היא "כת השקרנים".[23] ואף את האזהרה לנכנסים לפרדס לא לשקר רבי עקיבא לומד מפסוק זה: "אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני".[24]

מדברי התלמוד עולה שהמשקר אפילו לצורך מטרות חשובות כמו להעניש את הרשעים, אף הוא מורחק מפני השכינה: ויצא הרוח ויעמד לפני ה' ויאמר אני אפתנו ויאמר ה' אליו במה. ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן… מאי צא? אמר רבינא: צא ממחיצתי, שכן כתיב דבר שקרים לא יכון לנגד עיני.[25] גם כאשר לשקר תפקיד חיובי, אין מקומו לפני ה'.[26]

מיוחדת הערת התלמוד על ירמיהו ודניאל ("רבותינו") ששינו את נוסח התפילה שתיקן משה כיוון שהוא לא שיקף את המציאות בזמנם, לפי ראייתם:

אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה – שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר האל הגדל הגבר והנורא, אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גבור. אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו – שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות? ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה! – אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו.[27]

אף שאנשי כנסת הגדולה השיבו עטרה ליושנה ומצאו מקום בתודעה בת הזמן לקיים ולו בפרשנות יצירתית את המשמעות של תפילת משה, עולה מן הסוגיה דרישה בסיסית לאמירת אמת אף אם לשם כך יש להימנע מלדבוק בנוסחאות מקודשות במסורת.

תקדימים אלו עמדו בפני הפוסקים במהלך הדורות שניסחו תפילות ושינו נוסחים על בסיס עקרון חובת אמירת האמת לפני א־להים ובהסתמך על הדרישה הבלתי מתפשרת לא לשקר לפניו.

ההנחיה להתרחק מן השקר בדיבור מולידה תוצרים הלכתיים המדגישים את הפער שבין המעשה לדיבור. אף שיש לקיים מצוות מספק, במיוחד מצוות מן התורה, משום "ספיקא דאוריתא לחומרא", אף על פי כן, אין לומר אמירות מספק שכן יש באמירה חשש שקר. כך מעיר רשב"ם בקשר למקרא ביכורים מספק,[28] כך מבאר החת"ם סופר את הרמב"ם הסבור שאין לברך ברכות מספק.[29] כמו כן, יש מי שהדגיש שאין לומר נוסח שאינו נכון להלכה לרוב הפוסקים.[30]

רבים מן הפוסקים הקפידו שנוסח התפילה והאמירות שאומרים לפני ה' ישקפו את מצב האדם העומד לפני ה' ולא יהיו נוסח דברים בעלמא.[31] כך בקשר לתפילה בבכייה,[32] וכך בנוגע לנוסח המדויק של הווידוי.[33] הדוגמה המפורסמת שהוזכרה להלכה בדברי פוסקים רבים היא נוסח תפילת נעילה. במחלוקת הפוסקים על זמן תפילת נעילה מביא בעל הגהות מימוניות ראיה מנוסח הפיוט: "והנה גם רבותינו הפייטנים שיסדו הקרובץ דעתם כן עשו בקרובץ של נעילה טרם יבא שמש היום יפנה השמש יבא ויפנה כי פנה היום ולא כי עבר וכהנה רבות והאומר כן בלילה בשכבר עבר היום לא חש לקימחיה ומיחזי כי חוכא ואטלולא לומר דברים שאינם כן לפני השכינה".[34]

וכתבו האחרונים: "ועכשיו נוהגין שממשיכין התפלה (תפילת נעילה) גם בלילה, אך צריך ליזהר להתחיל על כל פנים בעוד יום גדול. וגם יאמר החרוז היום יפנה כו' קודם הערב שמש, דאם לא כן דובר שקרים".[35]

ויש ששינו את נוסח התפילה כאשר התפללו מאוחר.[36] שינויים בנוסח התפילה מוזכרים בהלכה גם כאשר אדם שאינו מתענה מתפלל בתענית[37] וכן בנוסח המחילה שלפני קריאת שמע שעל המיטה[38] או בנוסח דברי הענווה של יום כיפור קטן.[39]

יש שמצאו טעם למגוון הנהגות של הציבור ושל היחידים בזהירות מפני דבר שקר. כך באיסוף מעות חיטים לפני פסח[40] וכך במנהג הכריעה בתפילת עלינו לשבח[41] ועוד.

כאמור, חוששים מפני דברי שקר בתפילה כאשר הנוסח מתנגש עם המציאות: פער בזמן – דיבור על יום בזמן הלילה או דיבור על לילה בזמן היום, או פער בין תוכן התפילה לבין מצבו הפיזי או הנפשי של האדם. ואולם מה בדבר שינויים היסטוריים?

מבין הפוסקים האחרונים, יש מי שמשער כי בזמן המקדש היה נוסח תפילת מוסף שונה: "הנוסח הזה ומפני חטאינו וכו' שתעלנו בשמחה לארצנו וגם פסוקי מוסף בודאי לא היו אומרים דהא הקריבוהו בפועל ממש ול"ש נשלמה פרים שפתינו ול"ה אומרים ומפני חטאינו גלינו מארצינו וכו' ואין אנו יכולים לעלות וכו' שלא יהי' דובר שקרים ח"ו לחנם". [42]

הרב ישעיהו פיק ברלין סבור שיש לשנות את מספר שנות הגלות המוזכרים בקינות לתשעה באב לפי הזמן העדכני שאם לא כן נהיה דוברי שקרים.[43]

גם השינוי הגיאוגרפי מקרין על סדר התפילה. האם אפשר לומר בארץ ישראל את נוסח ותוליכנו קוממיות לארצנו? הלא בארץ ישראל אנו! אלא שיש לנסח קוממיות בארצנו.[44]

דיון נרחב בסוגיות אלו צמח בתקומת מדינת ישראל ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים. הדיון התמקד בתפילת "נחם", והועלו אפשרויות רבות לשינוי הנוסח.[45] בדיונים סביב שינויים אלו בולטים שני קולות. הקול האחד סבור כי הנוסח הישן אינו הולם את המציאות החדשה.[46] הקול השני מונע מן הצורך בהמשכת פיתוחו של סדק התפילות שצמח ונתהווה מדור לדור לאור הישועה הגדולה.[47] יש גם קול שלישי השולל שינוי מכול וכול ומבקש לנמק את נוסחה המסורתי של התפילה כך שיהלום גם את המציאות הנוכחית: "ולכן מי הוא זה ואיזהו בדורות אלו שיכול להרהיב עוז לתקן, ולשנות מנוסח התפלה שנתקן ע"י רבותינו הקדושים… ובאמת שגם לפי פשוטו יתבאר… גם הרוחניות של ירושלים היא בעוה"ר בשפל המדרגה."[48]

למחלוקת אם לשנות על פי המצב או לבאר ביאור חדשני ובלבד שיישמר הנוסח, שורשים מוקדמים.[49]

מצאנו חשיבות בגישתו העקרונית של הרב חיים דוד הלוי לסוגיה זו. בתשובה לשאלה אם יש מקום לומר "נחם" גם אחרי שחרור ירושלים הוא משיב בנימה אישית:[50]

גם אני הרגשתי בתשעה באב הראשון אחרי מלחמת ששת הימים שאינני יכול יותר לומר בתפלתי אלה, שהם בחינת דובר שקרים לפני ה'. כי לא זו בלבד שכל השנה כולה וביחוד בימי חג ומועד, כולל ה' וכ"ח אייר, שוקקת ירושלים המון חוגג, אלפים אלפים בניה של האומה, באים אל ירושלים החוגגת, והקורנת אושר ושמחה, ומעניקה תחושת כבוד ממלכתי ולאומי בלב כל אדם מישראל, אלא שאפילו בתשעה באב, יום האבל הלאומי, כאשר באים המוני בית-ישראל אל הכותל־המערבי, מעוטפים באבלם על חרבן הבית, גם אז מורגשת פנה מסוימת בלבי, אליה לא יכול לחדור האבל, זו פנה של שמחה על ראשית צמיחת גאולתנו.

ולכן, אין ספק שיש משום דובר שקרים לפני ה', לומר על ירושלים זאת, "העיר החרבה הבזויה והשוממה מבלי בניה", וביחוד לפי נוסחת אשכנז, "האבלה מבלי בניה, והחרבה ממעונותיה, והבזויה מכבודה, והשוממה מאין יושב", שבודאי הוא דובר שקרים.

יש מקום לבחון את המשכת כיוונו של הרב חיים דוד הלוי ולשים לב שהוא אינו פוסק מה יש לעשות, אלא מתאר את מעשהו שלו בבחינת "מה ראיתם עשיתי" ואם יאמר לכם לבכם – "עשו כמוני".

ד. השפעת "הגאולה" על סדרי התפילה – כיצד?
מאה השנים האחרונות חוללו מהפכה בחיי עמנו. שינויי המקום והזמן המולידים אתגרים חדשים בחיי הכלל והפרט מחייבים מבע דתי חדש והולם. זו סגולתה של התפילה שאף אם בשיאה עוצם המתפלל את עיניו, הרי שתוכנה של תפילתו בעומק פקיחת העיניים.

יומת המת (דברים יז ו) – וכי יש מת שחייב מיתה אחרת? אלא רשע בחייו חשוב כמת. מפני מה?

כשרואה חמה זורחת ואינו מברך ברוך יוצר המאורות, שוקעת אינו מברך מעריב ערבים,

אוכל ושותה אינו מברך.

אבל הצדיקים מברכים על כל דבר ודבר, ולא תאמר בחייהן, אלא אפילו במיתתן, שנאמר יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם וגו' (תהלים קמט ה)[51]

ההלכה ומסורת הקדמונים מאפשרים מבטים חדשים על תפילת ישראל ומבעים חדשים בה. יש אמת בתביעה לבטא את אמונתנו בתפילה המרכזית שהיא תפילת עמידה. הרב חיים דוד הלוי,[52] אף בלי שנזקק לחידוש בשינוי טופס הברכות (כמוזכר לעיל בפרק ב), אלא מתוך הסמכות להלכה הקובעת שאפשר להוסיף בכל אחת מברכות תפילת עמידה מעין אותה ברכה,[53] מגבש תוספות לתפילת יום העצמאות כדי להסיר את תחושת החולין המלווה את תפילת העמידה של יום חול.[54] מובן שעיקרי התפילה הכלל־ישראלית, בוודאי תפילת יומיום, מחייבים נאמנות ושותפות, וכדי לקיימה יש להישמר ממחלוקת מפלגת. עם זה, כדי שיהיו בתפילתנו עומק של כוונת המתפלל ועמידה של אמת מול א-להים יש לפעול בשלושה מישורים:

עיון ומיצוי

לקיבוץ הגלויות, נטיעת עם ישראל בארצו ולכלל מהלכי הגאולה משקל רב בנוסח התפילה המסור בידינו מדורי דורות.[55] יש להפנות את תשומת הלב של המתפלל בן זמננו להיבטים אלו בתפילה בעיון למדני ובמיקוד של כוונה – לברכת הגאולה בשחרית ובערבית[56] וסמיכתה לתפילה,[57] ולהופעת הגאולה בתוך תפילת העמידה[58] ובתקוות הדורות לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁ־דַּי[59].

יצירה וחידוש

יש לעודד מבעים חדשים של תורה ותפילה שישקפו את השינוי שחל בחיי האומה בדורות האחרונים. ניצנים בעלי ערך אפשר למצוא בפיוטים שכתבו משוררים ופייטנים בני זמננו[60] בהשלמות להגדה של פסח,[61] בפרקי קריאה ליום העצמאות[62] ובתפילות לימי חג ושבת.[63]

שינוי ותמורה

לאור דברי הפוסקים, נראה שאי אפשר לומר כמה מפסוקי התפילה כיום כי יש באמירתם משום: "דובר שקרים לפני ה'". כך למשל כמה פסוקים מתוך תפילת תחנון לשני וחמישי: "אֵ־ל – הַבִּיטָה דַּל כְּבוֹדֵנוּ בַּגּוֹיִם. וְשִׁקְּצוּנוּ כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה. עַד מָתַי עֻזְּךָ בַּשְּׁבִי וְתִפְאַרְתְּךָ בְּיַד צָר; הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה כִּי הָיִינוּ לַעַג וָקֶלֶס בַּגּוֹיִם. נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹּאן לַטֶּבַח יוּבָל. לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וּלְמַכָּה וּלְחֶרְפָּה"

לאחר שהקדוש ברוך הוא זקף את קומתנו, העצים את כוחנו, והרבה את כבודנו בין האומות – הלא אלו דברים שיש בהם עזות מצח, כפירה בטובה וכזבים גמורים.

אומנם תפילת תחנון חיונית לסדר התפילה. אך יש מקום להחליף את פסוקי תחנוני הגלות, בתחנוני עם היושב בארצו כמו למשל:

"פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִיַּד בְּנֵי נֵכָר אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר".[64]

"הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי ה' אֵלֶיךָ כִסִּתִי".[65]

"לִפְנֵי אֶפְרַיִם וּבִנְיָמִן וּמְנַשֶּׁה עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ וּלְכָה לִישֻׁעָתָה לָּנוּ".[66]

אפשר לבטא את הכרת הטוב שגמלנו ריבוננו בהוספת מזמור לתודה לתפילת קבלת שבת. לפי חלק מנוסחי הספרדים הוא מופיע שם במקומו הראוי ותהיה בתוספת זו לשאר העדות גם גישור ואיחוד לתפילות כל ישראל.

במפגש בית המדרש הועלו הנהגות אישיות והצעות של המשתתפים. למשל תוספת מזמור תהילים קכ"ו: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" בסיום התפילה בכל יום חול. היו שסיפרו כי בברכת החודש הם מוסיפים לנוסח המקובל מילים המבטאות את מצבנו המשתנה. למשל: "מִי שֶׁעָשָֹה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ וְגָאַלנו מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת. הוּא (יִגְאַל אוֹתָנוּ) יַשְׁלִים גְּאֻלּתֵנוּ בְּקָרוֹב".

[1] ראו: הרב אי"ה קוק, מאמרי ראי"ה (תשמ"ד) עמ' 414: "אם התחיה הלאומית לא תחדש לנו הארה בתפלה, הארה בתורה, הארה בדרכי מוסר והקשבת האמונה, איננה עדין תחיה אמתית". על פי דבריו, מוטל על האוחזים בתחיה הלאומית ומבקשים את אמיתתה למצוא פתח להתחדשות בתפילתם.

[2] מסכת ברכות יב ע"ב.

[3] רבי יצחק עראמה מסביר את העדפת זיכרון גאולת מצרים על פני הגאולה האחרונה בכך שבעוד גאולת מצרים התבטלה בגלויות שאחריה, הגאולה האחרונה נצחית (עקידת יצחק, מב ד"ה: ובמדרש). ואברבנאל מסביר כי פלאי הגאולה האחרונה, קיבוץ הגלויות, מופלאים יותר (אברבנאל, ירמיהו טז יד).

[4] הלא יש מצוות רבות וחשובות שקיומן תלוי בזיכרון יציאת מצרים. אם כן, היאך יהיה אפשר לקיים עולם יהודי ואמונה מסורתית בלא המרכזיות של יציאת מצרים? (שו"ת הרשב"א, החדשות, סימן שסח; אברבנאל, ישועות משיחו, חלק ב, עיון רביעי, פרק ד; וראו גם: הרב איסר זלמן מלצר, אבן האזל, קריאת שמע א ג; הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב, ח מה; הרב יוסף משאש, שו"ת מים חיים, א כז ועוד.)

[5] ראו: הרב יחזקאל לנדא, דרושי הצל"ח, ברכות יב ע"ב. למשמעות המושג ראו אנציקלופדיה תלמודית עמ' שפח־שפט. היות ששאלת ימות המשיח חבוקה בשאלת הזכרת יציאת מצרים בלילות, היו שסברו שיש הכרעה הלכתית בסוגיה. את החשבון בכללו ראו אצל הרב רחמים חי חויתה הכהן, פרחי כהונה, ברכות יג ע"א.

[6] וראו גם: תוספתא ברכות ד ד־ה; ירושלמי ברכות פרק ו, דף י, טור ב, הלכה ב.

[7] המילה "טופס" וכן המילה "תורף" שאולות ממינוחים בדיני השטרות. לכל שטר יש נוסח כללי וקבוע המתאר את טיב המעשה המשפטי. הטופס הוא הנוסח הכללי המופיע בכל הפעולות המשפטיות מאותו הסוג. בתורף של השטר יימסרו הפרטים הייחודיים הקשורים למעשה המשפטי הספציפי.

[8] הם עומדים על כך שבברכת "בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא" יוצא ידי חובת ברכה ראשונה של ברכת המזון אף לרבי יוסי אף שמשנה ממטבע הברכות. ראו: משנה ברורה, סימןקסז, ס"ק נז. ובדברי הרב סולוביצ'יק ברכות מ ע"ב.

[9] ראו: משפטי עוזיאל חלק ג, מילואים סימן ג.

[10] ברכות לד ע"א.

[11] ברכות ה ג.

[12] מן הקביעה "משתקין אותו" נראה שמדובר בשליח ציבור המתפלל בקול ולא בתפילת לחש אשר כל יחיד אומרה לעצמו ואין בה מקום להשתקה.

[13] כך כתב המאירי בחידושיו לברכות יא ע"א.

[14] וראו גם: ספר אבודרהם, שמונה עשרה, ד"ה: יש אנשים.

[15] הלכות קריאת שמע, א ז. וראו גם דבריו בהלכות ברכות, א ו; ובשו"ת הרמב"ם, סימן רנד. דיון מקיף על עמדת הרמב"ם על הפיוטים ראו: יעקב בלידשטיין, התפילה במשנתו ההלכתית של הרמב"ם (תשנ"ד) עמ' 123־149.

[16] רבי שמואל דוד לוצאטו במבואו למחזור בני רומא. עמדת המחקר על גיבוש מוסד התפילה דומה לגישה זו. ראו למשל: עזרא פליישר, תפילה ומנהגי תפילה ארץ־ישראליים בתקופת הגניזה (תשמ"ח) עמ' 14.

[17] וגם על פי מחקר נוסחי התפילה המזהה שינויים בנוסחן של תפילות וברכות לאורך כל ההיסטוריה. ראו למשל: עזרא פליישר, תפילות הקבע בישראל בהתהוותן ובהתגבשותן (תשע"ב) עמ' 245־276 ועוד.

[18] רבי יונה גירונדי, שערי תשובה, ג קעט; ספר החינוך, עד: "השקר נתעב ונאלח בעיני כל, אין דבר מאוס ממנו".

[19] שגורה על לשונם של רבותינו המשיבים בהלכה על דברי חבריהם וקודמיהם הטענה כי "האמת אהובה מכל". שורשו של המשפט במסורת הפילוסופית: "Amicus Plato, sed magis amica veritas" בלשונם של אדמו"רי חב"ד: "אהוב אפלטון אהוב אריסטו, אבל אהוב את האמת יותר מכולם".

[20] שמות כג ז.

[21] הרב ח"ד הלוי, שו"ת מים חיים, ג נו.

[22] תהלים קא ז. לפי רד"ק, מלבי"ם, דעת מקרא ועוד, פשוטו של הפרק עוסק בפקידיו של מלך בשר ודם. חז"ל (למשל מדרש תהילים על הפרק) ביארו כי הפרק עוסק במלך מלכי המלכים. מתוך כך גם "לְנֶגֶד עֵינָי" שבפסוק כוונתו לנגד עיני הבורא.

[23] סנהדרין קג ע"א, וראו גם: סוטה מב ע"א ("כת שקרים").

[24] חגיגה יד ע"ב. אומנם יש שביארו כי פסוק זה מזהיר מפני שקר בכלל. ראו: בראשית רבתי, עמ' 115 בקשר ליעקב.

[25] סנהדרין קב ע"ב. השוו למקבילות (שבת קמט ע"ב, סנהדרין פט ע"א). הדרשה עוסקת בחזונו של מיכיהו בן ימלה (מלכים א' כב יט־כג) הרואה את הדיון בפמליה של מעלה המבקשת להטעות את אחאב ולגרום לו לצאת למלחמה שממנה לא ישוב. רוח השקר, שעל פי התלמוד היא רוח הנקם של נבות היזרעאלי, מתנדב להטעיה ומקבל את ההוראה לצאת ממחיצת ה'.

[26] וכך הסיקו הפרשנים: הרב דוד הלוי סגל, דברי דוד טורי זהב, שמות יז: "עוד נקדים מה שמצינו באחאב … ואמרינן הטעם שלא יכול להיות אמירת שקר בפמליא של מעלה. אלמא אפילו בדבר שהוא לשם שמים אי אפשר להיות שקר תוך מחיצת הקדושה".

[27] יומא סט ע"ב. ההדגשה אינה במקור.

[28] בבא בתרא פב ע"א, ד"ה: משום דמחזי כשקרא.

[29] בחידושיו לשבת כג ע"א. אף שהפרשת תרומת ספק נחשבת ודאי שכן חובה להפריש, אין לברך ברכה עליה שכן יש צליל שקר בברכה על הפרשת תרומה.

[30] הרב יצחק יוסף כותב לא לומר לפני ספירת העומר את הנוסח המקדים "לקיים מצוות עשה של ספירת העומר" "כי לדעת רוב הראשונים… ספירת העומר בזמן הזה מדרבנן… ועל כגון זה נאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". ילקוט יוסף (תשס"ד) תפלה כרך ב, קונטרס הנוסחאות, הערה קלו, עמ' תקצב. ובמקומות רבים נהגו לאומרו.

[31] מכיוון שעקרון חובת דברי אמת בתפילה והשלכותיו על הנוסח ועל שינויו כמעט אינם מפורשים בדברי הראשונים, הרביתי להביא מדברי הפוסקים האחרונים כדי להורות שעולם הפסיקה ראה בעיקרון זה עיקרון מחייב.

[32] ספר חסידים, מהדורת מרגליות, סימן רנ: "ולא יתכן לומר אותו פייט ('תמכתי יתדותי') אלא א"כ בכה המתפלל או שבוכים העם כדי שלא יהא דובר שקרים לא יכון לנגד עיני ואיך יאמר יה"ר מלפניך שומע קול בכיות שתשים דמעותינו בנאדך להיות ולא יתכן אא"כ בכה".

[33] ראו: רבי יוסף באב"ד, מנחת חינוך, שסד ה.

[34]הגהות מיימוניות, הלכות תפילה ונשיאת כפים, פרק ג אות ה. ההדגשה איננה במקור. וראו גם את דברי הב"ח (או"ח סימן תרכג): "והאומר כן בלילה כשכבר עבר היום בקשתו פלסתר ומחזי כשיקרא באמרו דברים שאינן כן לפני המקום ברוך הוא".

[35] רבי אברהם דנציג, חיי אדם חלק ב־ג, הלכות שבת ומועדים, כלל קמה סעיף לו. וראו גם: רבי שניאור זלמן מלאדי, שולחן ערוך הרב, תרכג סעיף ד. וכן במשנה ברורה, תרכג ס"ק ב.

[36] וראו: הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, תקפא ד: "בהרבה מהסליחות נזכר שאמירתינו היא בלילה וקודם עלות השחר כמו בזעקם בעוד ליל או באשמורת הבקר וכיוצא באלו ועכשיו שבהרבה מקומות אומרים סליחות בעוד שכבר היום גדול והוה דובר שקרים ולכן ידלגו תיבות אלו".

[37] שם, שם: "דאלו שאינם מתענים ובהסליחה מוזכר לשון תענית או צום לא יאמרו זה דלא ליהוי כדובר שקרים ויאמרו לשון תפלה במקום תענית".

[38] הרב בן־ציון אבא שאול, שו"ת אור לציון חלק ב, הערות פרק טו – הלכות מנחה וערבית: "ונראה שמי שיש לו טינא או כעס על חבירו ואינו מוחל לו, אין לו לומר קטע זה, שכיון שאינו מוחל איך יאמר הריני מוחל וסולח, והרי כתוב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני (תהלים ק"א), ואיך ידבר שקר לפני הקדוש ברוך הוא, ולכן ישתדל למחול לו בליבו, ואם אינו יכול למחול, ידלג קטע זה עד שיעביר דבר זה מליבו לגמרי".

[39] הרב יחזקאל פנט, מראה יחזקאל על המועדים, שבת שובה: "יודע אני בעצמי שאין בי לא תורה כו', ובוודאי אם יבזהו איש בחירופים הללו יורד עמו עד לחייו, והיינו משום שלפי דעתו הכל שקר כי בלבבו הוא צדיק ובעל תורה ומושלם במעלות ומדות רק שאומר כן מחמת שנוסח התפלה הוא כך, ובאמת אין זה לרצון לפני השי"ת כי דובר שקרים לא יכון.

[40] חכמת שלמה אורח חיים, תקכט: "כדי להזהר מדובר שקרים ב'כל דכפין ייתי וייכול'".

[41] רבי יעקב מליסא,דרך החיים, מא א.

[42] הרב חיים אלעזר שפירא, שו"ת מנחת אלעזר, חלק א סימן סג. וראו שם את דיונו על השינויים לפי המצב בסדר הדורות אף שכנראה את הנוסח המתוקן לא תיקנו אנשי כנסת הגדולה.

שינוי נוסח התפילה בשינוי הנסיבות ההיסטוריות עולה בפשטות הן מן המחקר ההיסטורי הן מדברי הראשונים. כך מעיד רס"ג בהקדמתו לסידור, עמ' י: "על שני סדרי תפילה אחד לזמן המלכות ואחד לזמן הגלות". וכן כותבים הרמב"ן לברכות מו ע"א, והרשב"א לברכות מח ע"ב ושם גם בריטב"א וגם בשיטה המקובצת. והאריך בדבר בספר בית א־להים שער היסודות פרק אחד ושישים. וכן הביא בטור או"ח, קפח ובבית יוסף, סימן קפז וראו גם בשו"ת התשב"ץ, ח"ב סימן קסא.

[43] מופיע בתשובת גיסו, שו"ת זכרון יוסף, אורח חיים, סימן יד. גיסו חולק עליו וסבור שאין לשנות שאין זה דבר שקר ממש שכן גם כשעברו אלף שנים אין זה שקר לומר שחלפו תשע מאות שבכלל מאתיים מנה. אגב, בתשובה שם כותב המחבר כי הוא הגיה במחזור שלו "היום פנה השמש בא ופנה" במקום "יפנה", ראו לעיל הערה 36.

[44] ראו: הרב בצלאל דבליצקי, "תשובת מהר"ם ן' חביב בעניין נוסח התפילה", ישורון יד (תשס"ד) עמ' עט־פא. אומנם יש מי שסבר שלא צריך להקפיד על השינוי – רבי ישראל יעקב חגיז, שו"ת הלכות קטנות, א קפה; ויש מי שסובר שמשמעות הנוסח הוא על כללות האומה וכל עוד לא עלתה כולה ארצה אין לשנות – הרב ח"ד הלוי, שו"ת מים חיים, א יב. ויש מי שמחה ביד המשנים – רבי יוסף חיים זוננפלד, הנהגות ופסקים, הלכות סעודה ז. וראו גם: הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף, פסוקי דזמרה וקריאת שמע, סימן נט סעיף יד.

[45] על הנוסחים השונים וניתוחם ראו: יעל לוין כ"ץ, "נוסח תפילת 'נחם'", תחומין כא (תשס"א) עמ' 71־90.

[46] מתוך סידור תפילות לחייל לכל השנה (תש"ל) עמ' 69.

[47] קינות לתשעה באב (תשכ"ח) עמ' 12.

[48] הרב עובדיה יוסף, יחווה דעת, א מג.

[49] ראו למשל את הדיון בסוגיית התלמוד שהוזכרה לעיל בהערה 27 אם לומר הגיבור והנורא, והדרשה המובאת שם למשמעות מילים אלו כדי להתאימם למצב. אומנם שם, יש לזכור, מדובר בתקנה של משה רבינו בתיאור הנהגתו הקבועה של הקב"ה את עולמו, שהצורך בהשבתה לתיקונה גדול יותר מהנצחת נוסח תפילה שתוקן בעקבות החורבן.

[50] הרב חיים דוד הלוי, עשה לך רב, א יד.

[51] מדרש תנחומא, וזאת הברכה. וראו גם בספר הכוזרי, מאמר שלישי טו־יז.

[52] בספרו דת ומדינה (תשכ"ט).

[53] שו"ע או"ח, סימן קיט א. כפי שהוא עצמו פסק בספרו "מקור חיים" ומתוך הכרה שהתוספת האמורה לברכות "הם דברים שהדור זקוק להם".

[54] הוא סובר שיום העצמאות עדיף על חנוכה ופורים (עמ' 103־104) ומלבד הבקשות על חוכמתה של המדינה, תשובת התועים מדרכי התורה (השיבנו), ייצוב מעמדה הכלכלי של המדינה (ברך עלינו), בניית המקדש (בונה ירושלים), הופעת המשיח וגאולה שלמה (צמח דוד), על הניסים (ברכת מודים) ותפילה לשלום (שים שלום), הוא מבקש להטמיע נוסח הדומה לברכת המועדים: "אתה בחרתנו מכל העמים", עי"ש (עמ' 104־106).

[55] על החשיבות והחיוניות של היבט זה של התפילה כמצע מרכזי בתודעת המתפלל ראו הרב אי"ה קוק, מוסר אביך, הקדמה עמ' ג.

[56] מברכות קריאת שמע לאחריה.

[57] "איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה לתפילה" ברכות ד ב. למשמעות הדתית של סמיכה זו ראו שמות רבה כב ג. על הרחבת המבט מן הפרטי לכללי ראו: הרב אי"ה קוק, עין איה, ברכות א, אותיות יט־כ.

[58] שבע פעמים: בברכה ראשונה: "וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה". בברכה שנייה: "מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה". בברכה שביעית ברכת גואל ישראל: "וּגְאָלֵנוּ גְאֻלָּה שְׁלֵמָה מְהֵרָה לְמַעַן שְׁמֶךָ". בברכה עשירית: "מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל". בברכת את צמח דוד: "כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ וְצִפִּינוּ כָּל הַיּוֹם" בברכת המחזיר שכינתו לציון: "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים". ובמודים דרבנן: "כֵּן תְּחַיֵּנוּ וּתְקַיְּמֵנוּ. וְתֶאֱסוֹף גָּלֻיּוֹתֵינוּ לְחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ".

[59] מתוך תפילת 'עלינו לשבח' החותמת את שלוש התפילות יום־יום. על פי תשובת הגאונים (שערי תשובה מג) תפילה זו היא תקנת יהושע בן נון. וראו בכתב העת בית אהרן וישראל, קכח (תשס"ז) עמ' ה־יב.

[60] פיוטים הנאמרים בשירת הבקשות ובתפילות בימי מועד חוברו בעקבות ישועות ה' בתקומת מדינת ישראל. למשל: ר' דוד בוזגלו, מזמור לדוד (תשנ"א) "אך בך מולדתי", עמ' לג ועוד; פיוטי יום העצמאות של רבי מנשה שהרבני (בבל) שמובאים באתר ספריית רמב"ם; הרב יוסף משאש, נר מצווה (תש"ס) עמ' קעו: "אתן הודאות ללובש גאות עשה פלאות בחג עצמאות"; פיוטי יום העצמאות של רבי מנחם עמנואל הרטום, רבה של טורינו, מופיעים באתר פיוט (http://shituf.piyut.org.il/story/1588) ועוד.

[61] כמו השלמתו של הרב דוד משלוב לדרשת פסוקי סיפור יציאת מצרים והכללת פסוקי הביאה אל הארץ ואל המקדש. ראו http://homedir.jct.ac.il/~meschelo/haggada/haggada.html.

[62] ראו: הרב יואל בן נון, נס קיבוץ גלויות (תשס"ח) עמ' 131 והלאה; פרקי הקריאה לסעודת מצווה ביום העצמאות של הרב דוד משלוב, אפשר לקוראם באתר:

http://homedir.jct.ac.il/~meschelo/atzmaut/yom_atzmautA4.pdf. ובמיוחד בדברי המבוא של שני המאמרים האלה.

[63] כמו התפילה לשלום המדינה.

[64] תהלים קמד יד.

[65] תהילים קמג ט.

[66] תהילים פ ג.

לקריאה נוספת -

החובה ההלכתית להתחסן – הרב שמואל דוד

22.02.2021

ערבים זה בזה – Responsible for Each Other – סדרת שיעורים על הדומה והשונה בקהילות בארץ ובחול

04.08.2020

ערבים זה בזה – Responsible for Each Other – שיעור רביעי

15.06.2020

חזרה לכל המאמרים בנושא עם ומדינה

שיתוף המאמר -